מעברה

מַעְבָּרָה (או בשמה הרשמי: "יישוב קליטה") הייתה מרחב מחיה שהוקם במדינת ישראל החל ממרץ 1950 כפתרון דיור זמני עבור גלי העלייה ההמונית, אך התפתחה לכדי מנגנון עיצוב חברתי קבוע. המעברה אינה מהווה אירוע היסטורי תחום בזמן שהסתיים עם פירוק המבנים הארעיים, אלא חוליה מרכזית ברצף המבני שהחל ב"מחנה העולים", עבר דרך ה"מעברה" והתקבע ב"עיירת הפיתוח". המאפיינים היסודיים של המעברה – בידוד גאוגרפי, תלות מוסדית וריבוד עדתי – הוטמעו ביישובי הקבע ובשכונות העוני העירוניות, ובכך המשיכה המעברה להתקיים כישות חברתית ומעמדית גם לאחר ששמה שונה.

הצורך בהקמת המעברות נולד עם קריסת מודל "מחנות העולים" (1947–1950), שהיו מחנות מעצר בריטיים לשעבר שבהם הוחזקו העולים בתנאי הסגר, ללא יציאה לעבודה ותחת תלות מוחלטת במימון המוסדות. כתוצאה מהגידול העצום באוכלוסיית המדינה, שעלה על 900,000 נפש בעשור הראשון, הגה לוי אשכול את תוכנית המעברות. המטרה הייתה להעביר את העולים למודל של "כפרי עבודה" שבהם יידרשו להתפרנס בעצמם, לרוב דרך עבודות יזומות או עבודה ביישובים ותיקים סמוכים, ובכך לצמצם את העלויות הכבדות שהוטלו על קופת המדינה הצעירה. בתוך פחות משנתיים, חיו במעברות מעל 220,000 בני אדם במגוון מבנים דלים שכללו אוהלים, בדונים, פחונים וצריפים.

אף שהמעברות הוצגו כמרחב זמני, המציאות בשטח ייצרה קביעות מתמשכת. בשלביהן הראשונים (1950–1951) התאפיינו המעברות ב"הומוטופיה" – עירוב עדתי ששיקף את הרכב האוכלוסייה הכללי, אולם החל משנת 1952 החל תהליך של פינוי סלקטיבי ¹. עולים מארצות אירופה ואמריקה הצליחו לצאת מהמעברות לשיכוני קבע הודות לקשרים עם ותיקים, גודל משפחה מצומצם וכספי השילומים מגרמניה. מנגד, יוצאי ארצות האסלאם נותרו מאחור בשל מדיניות מפלה של גופי ההתיישבות, כפי שתיאר זאת ראש מחלקת הקליטה יהודה ברגינסקי ב-1956: "את הפולנים לא נוכל לשלוח לבדונים וצריפונים, להם אנחנו צריכים שיכון המתקבל על הדעת". תהליך זה הפך את המעברה למרחב "מזרחי" מבודד, המזוהה עם דלות ותשתיות ירודות.

חלק ניכר מהמעברות שימש כגרעין להקמתן של עיירות הפיתוח, במיוחד במסגרת מבצע "מהאונייה לכפר" שהחל ב-1954. במקרים אלו, המעברה לא חוסלה אלא עברה תהליך של מיסוד: המבנים הארעיים הוחלפו בשיכונים זולים בפריפריה הרחוקה, אך המבנה החברתי נותר זהה ². עיירות אלו תוכננו לשמש כמרכזי שירותים וכוח אדם שכיר עבור היישובים החקלאיים הוותיקים, תוך שהן סובלות משיעורי אבטלה גבוהים, מחסור במורים מוסמכים ותשתיות חינוך ורווחה לקויות. מציאות זו קיבעה את המעברה כמרחב של "הטרוטופיה מתמשכת" המפרידה בין תושביה לבין שאר החברה הישראלית, פער שבא לידי ביטוי בנתוני השכר והזכאות לבגרות לאורך עשורים רבים ¹.

המורשת של המעברה המשיכה להתקיים גם בלב המטרופולין, שם הפכו מעברות לשכונות עוני מובהקות שנותרו בשוליים החברתיים. אף שעידן המבנים הארעיים הגיע לסיומו הרשמי רק בראשית המאה ה-21 עם פירוק אתרי הקראוונים של עולי שנות התשעים, הדימוי הסטריאוטיפי והריבוד שהונח בימי המעברות הראשונות נותרו כמרכיב מעצב בזהות הישראלית. המעברה ככלי לפיזור אוכלוסין וכמרחב של "אחרות" הותירה חותם עמוק על המבנה המעמדי והעדתי של המדינה, והפכה מצורת התיישבות ארעית ליסוד קבוע במפה החברתית של ישראל.

מחנות העולים

התשתית המוסדית והמבנית של המעברות הונחה במערך מחנות העולים, ששימשו כנקודות הקליטה הראשונות של מדינת ישראל בין השנים 1947 ל-1950. מחנות אלו הוקמו ברובם על בסיס תשתיות צבאיות שפינה הצבא הבריטי, ובצוק העיתים הפכו למקומות יישוב זמניים. המודל הראשוני החל עוד ב-1947, בעקבות הסדר של הסוכנות היהודית עם השלטונות הבריטיים, לפיו הותרה הגעת חלק משוהי מחנות המעצר בקפריסין לארץ ישראל בתנאי שישהו במחנות מעצר בפיקוח בריטי עד קבלת הסרטיפיקט. מחנה המעצר בעתלית היה הראשון לקלוט עולים אלו, ובהמשך הוקם מחנה העולים בקריית שמואל שבחיפה, שבו השומרים היו שוטרים יהודיים של משטרת המנדט והניהול הפנימי הופקד בידי הסוכנות היהודית.

עם קום המדינה והתגברות זרם העולים, הורחב מערך המחנות למחנות צבאיים שפונו במרכזי היישוב היהודי, ביניהם פרדס חנה, רעננה, בית ליד, בנימינה וראש העין. מחנות אלו פעלו במתכונת הדומה למחנות העקורים באירופה, והתאפיינו באווירה של סגר ומעצר. האתרים היו מגודרים והיציאה מהם ללא אישור מיוחד נאסרה. בתוך חצרות המחנות קיבלו הדיירים מהממסד את כל צורכיהם, החל ממזון ולינה ועד שירותי בריאות שניתנו על ידי ארגון הדסה, מבלי שנדרשו או הורשו לצאת לעבודה. העיקרון המנחה, שאומץ ממחנות העקורים בגרמניה, קבע כי כל צרכיו של העולה על הממסד, המגורים זמניים, העולה אינו יוצא לעבודה ואף זכאי לדמי כיס.

תנאי החיים הפיזיים במחנות היו קשים ביותר. העולים שוכנו בחדרי שינה גדולים שבהם הפרידו מחיצות מאולתרות בין משפחה למשפחה. כאשר המחנות התמלאו מעבר לקיבולתם, הוקמו בחצרותיהם פחונים ואוהלים. השירותים והמקלחות הוקמו מחוץ לאזורי המגורים ושימשו מספר רב של משפחות, דבר שהוביל במקרים מסוימים להידרדרות במצב התברואתי ולהתפשטות מגפות. המחסור במזון, ברופאים ובציוד רפואי הכביד על הקליטה, בעוד העולים אוכלים בחדרי אוכל משותפים ללא תשלום. בסוף שנת 1948 היו בישראל 20 מחנות שהכילו כ-35,000 עולים, אך עד סוף 1949 זינק המספר ל-90,000 נפש, דבר שיצר נטל כלכלי אדיר על הסוכנות היהודית, שמימנה למעלה משליש מתקציב מחלקת הקליטה שלה עבור אחזקת המתקנים.

הבידוד והנתק מהחברה הישראלית היו כמעט מוחלטים. מיקום המחנות בפריפריה, קשיי השפה ותחושת העליונות של האוכלוסייה הוותיקה מנעו כל אינטראקציה חברתית משמעותית. שיעורי האבטלה במחנות היו גבוהים ביותר, הן בשל המיקום הגאוגרפי והן בשל העובדה שרוב העולים לא היו בעלי מקצוע; מתוך למעלה מ-85,000 עולים שנסקרו בתחילת 1950, רק כ-5,700 היו בעלי מקצוע. בשל הארעיות המתוכננת, לא התפתחה במחנות מערכת חינוך או תרבות משמעותית. בתי התרבות הכילו מעט מאוד ספרים ועיתונים, והתארגנות עצמית של העולים כמעט ולא התקיימה.

המצב שנוצר במחנות העולים הפך ל"חבית חומר נפץ" חברתית ופוליטית. מצד אחד שהו בהם רבבות אנשים ללא עתיד, ללא תעסוקה וללא מוטיבציה לחזור לחיים סדירים, ומצד שני עמדה המדינה מול הוכחה לאוזלת ידה בפתרון בעיית העקורים. צורת מחיה זו פגעה במוסר העבודה והפכה למעמסה בלתי נסבלת על התקציב הציבורי. המשבר החריף הבהיר להנהגת המדינה והסוכנות כי מודל התלות המוחלטת אינו בר-קיימא. תובנה זו היא שהובילה להחלטה על שינוי המודל המוסדי: סגירת המחנות או שדרוגם למעברות, שבהן הועבר נטל האחריות לקיום היומיומי מהממסד אל העולה עצמו, מתוך כוונה לאלצם להשתלב בשוק העבודה.

כפרי עבודה

המעבר ממודל מחנות העולים למודל המעברות התגבש בשנת 1950 תחת הנהגתו של לוי אשכול, מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, כמענה למשבר הכלכלי והחברתי העמוק במחנות. התוכנית התבססה על רעיון "כפרי העבודה", שמטרתו הייתה לבטל את התלות המוחלטת של העולה בממסד ולחייבו לצאת לעבודה למחייתו. עם הקמת המעברה הראשונה בירושלים במרץ 1950, החל תהליך של פירוק האוהלים והחלפתם במבנים ארעיים משופרים כגון בדונים, פחונים וצריפי עץ. המעברה עוצבה כיחידה אוטונומית שבה המדינה אינה מספקת עוד מזון בחינם, אלא מעניקה לעולה קורת גג בסיסית בלבד, בעוד עליו לדאוג לכל צרכיו האחרים באמצעות עבודה בשוק החופשי או בעבודות דחק יזומות.

מיקומן של המעברות נקבע על פי אסטרטגיה תכנונית שנועדה לשרת את צורכי המדינה והיישובים הוותיקים. רבות מהן הוקמו כ"מעברות צמודות" בשולי ערים, קיבוצים ומושבות ותיקות, במטרה לספק עתודת כוח אדם זול וזמין לעבודות בנייה, חקלאות ושירותים ביישובים אלו. הצמדת המעברה ליישוב ותיק נועדה גם להקל על אספקת שירותים בסיסיים, אך בפועל יצרה חיץ פיזי וחברתי ברור בין "תושבי הקבע" לבין "דיירי המעברה". לצד אלו, הוקמו מעברות רבות בפריפריה הרחוקה ובאזורים מבודדים, כחלק ממדיניות פיזור האוכלוסין והצורך באכלוס אזורי ספר, מה שהעמיק את הבידוד הגיאוגרפי והתעסוקתי של יושביהן ¹.

בשנותיה הראשונות, בין 1950 ל-1951, התאפיינה המעברה כמרחב "הומוטופי", כלומר מרחב שבו התקיים עירוב עדתי רחב. הרכב האוכלוסייה שיקף את גלי העלייה של אותה תקופה, כאשר כמחצית מהעולים הגיעו מארצות אירופה ואמריקה (בעיקר רומניה ופולין) וכמחציתם מארצות האסלאם (בעיקר עיראק ותימן). בשלב זה, החוויות הקשות של החיים במעברה – המחסור בחשמל, הצפיפות והמאבק בקור – היו נחלתן של כל העדות, דבר שיצר הווי משותף ומנגנוני הסתגלות דומים בין יוצאי מזרח ומערב שחיו אלו לצד אלו בבדונים ובפחונים.

אולם, החל משנת 1952 החל תהליך של פינוי סלקטיבי ששינה כליל את פני המעברה והפך אותה ממרחב מעורב למרחב מזרחי מבודד ("הטרוטופיה"). האוכלוסייה האירופית הצליחה לנטוש את המעברות בקצב מהיר, תוך הסתייעות בקשרים משפחתיים וחברתיים עם היישוב הוותיק ובזכות נסיבות דמוגרפיות של משפחות קטנות יותר ³. לכך הצטרפה מדיניות מפלה של המוסדות, שהעדיפו להפנות משאבי שיכון איכותיים יותר לעולים מאירופה מתוך תפיסה כי הם זקוקים ל"שיכון המתקבל על הדעת" יותר מאשר עולי המזרח. ב-1956 תיאר זאת יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הקליטה, במכתב ללוי אשכול:

"ב-27 החודשים האחרונים עלו 85 אלף מצפון אפריקה ו-85% מהם הופנו לאזורי פיתוח שהם מחוץ לרצועת גדרה-נהריה, אלא הופנו למקומות כגון: באר שבע, דימונה, אילת, אופקים, עזתה, קריית גת, קריית שמונה, בצת וחצור. לגבי העלייה הפולנית הדבר שונה. בחודשיים האחרונים עלו מפולין יותר מאלפיים איש. חלקם הוכנסו למקומות ריקים שהיו בתוך הרצועה (גדרה-נהריה), משום שנשארו דירות פנויות ויכולנו להשתמש בהם, ואנו נשלח את הפולנים גם לזכרון יעקב, לבנימינה, כי את הפולנים לא נוכל לשלוח לבדונים וצריפונים, להם אנחנו צריכים שיכון המתקבל על הדעת" ⁴. 

התוצאה של הפינוי הסלקטיבי הייתה התקבעות המעברה כמרחב הומוגני של יוצאי ארצות האסלאם, שנותרו בה ללא יכולת ניידות חברתית או כלכלית. ככל שחלפו השנים, המעברה חדלה להיות תחנת מעבר זמנית והפכה למקום יישוב קבוע למחצה שסבל מהזנחה ממסדית. הדימוי של המעברה בתודעה הישראלית החל להשתנות ממרחב של חלוציות וקליטה למרחב של נחשלות, פשיעה וזרות. תהליך זה של "התמזרחות" המעברות לא היה רק תוצאה של יד המקרה, אלא תוצר של מבנה הכוח הפוליטי והחברתי בישראל באותן שנים, שהותיר את עולי המזרח בשוליים הפיזיים והמעמדיים של המדינה המתהווה.

החיים במרחב המעברה

החיים במרחב המעברה התאפיינו בתנאי מחיה פיזיים ותברואתיים ירודים, שהעניקו לתחושת הארעיות נופך של הזנחה מתמשכת. המבנה הדל של המעברות, שהורכב מאוהלים, פחונים ואזבסטונים, לא סיפק הגנה מינימלית מפני פגעי הטבע ותנאי ההיגיינה היו בשפל. הנתונים הסטטיסטיים משקפים מציאות של צפיפות קיצונית: בשנת 1954 עמד מספר הנפשות הממוצע ביחידת דיור על 3.4, כאשר המערכות הציבוריות קרסו תחת העומס. בממוצע, כל תא שירותים שימש כ-14.9 נפשות וכל תא מקלחת שימש כ-15.9 נפשות, אך במעברות מסוימות המצב היה חמור בהרבה. במעברת קורדני ב', למשל, הותקנה מקלחת אחת ל-336 איש, ובמעברת תלפיות בירושלים נזקקו 100 איש למקלחת בודדת. המחסור בשירותים בסיסיים הוביל לכך שילדים שיחקו בתוך זוהמה, וקירות הפח של המבנים הפרוצים לא אפשרו שמירה על היגיינה או פרטיות.

מערכות התשתית היסודיות ביותר, כמו מים וחשמל, היו חלקיות או חסרות לחלוטין. רובם המכריע של העולים לא נהנו ממים זורמים ביחידות הדיור ונאלצו להשתמש בשקתות משותפות; כ-10,000 עולים נאלצו לצעוד מרחק של מעל 75 מטר כדי להגיע למקור מים. מצב החשמל היה עגום אף יותר, כאשר לכ-102,000 עולים לא היה כלל קו חשמלי במעברה, ורק מיעוט זכה לתאורה בתוך יחידות הדיור. היעדר תאורת רחוב הותיר כ-129,000 תושבים בחשיכה מוחלטת בשעות הלילה. לצד המצוקה הפיזית, הופעל במרחב מנגנון פיקוח הדוק. בשלביהן הראשונים של המעברות, הוקמה יחידה מיוחדת בשם "משטרת המחנות" שמימנה הסוכנות היהודית. מאות שוטרים ונוטרים גויסו כדי להבטיח שאיש לא יעזוב את שטחי המעברה ללא אישור, כשהממסד מצדיק זאת בשיקולים רפואיים של הסגר, אך בפועל שימש המנגנון לשליטה בתנועת העולים ובמניעת כניסתם לשוק העבודה של הוותיקים.

הבידוד התקשורתי והתחבורתי שימש ככלי נוסף לניתוק תושבי המעברות ממרכז המדינה וממוקדי הכוח. ל-18 מעברות לא היו כבישי גישה כלל, וב-30 מעברות לא היה שירות תחבורה ציבורית. גם במקומות בהם עבר אוטובוס, התדירות הייתה נמוכה ועמדה על פעם בשלוש שעות או פחות. הניתוק הפיזי לווה בניתוק שירותי: ברוב המעברות לא היה משרד דואר, וב-57 מעברות לא היה טלפון כלל. המרחק הפיזי הרב משירותי התקשורת והתחבורה מנע מהעולים אפשרות ליצירת קשרים עם העולם שמחוץ למעברה והעמיק את התלות המוחלטת שלהם בפקידי הסוכנות ובמנגנונים המקומיים.

השפעת האקלים על תשתיות המעברה הרעועות הגיעה לשיאה בחורף הקשה של שנת 1950, שהיווה נקודת מפנה פוליטית ותכנונית. הקור העז, השלג והגשמים הכבדים הביאו לקריסת אוהלים, להצפות ולחסימת דרכים, וגבו חיי אדם. המראות הקשים של ילדים וקשישים החיים בשלג בתוך אוהלים קרועים עוררו תגובות חריפות בעיתונות ובלחץ ציבורי, והבהירו לממשלה כי המודל הקיים אינו יכול להימשך. המשבר האקלימי שימש כזרז פוליטי שהוביל את לוי אשכול והסוכנות להכיר בכך שיש להאיץ את העברת העולים למבני קבע או למבנים יציבים יותר כמו פחונים וצריפים, ובסופו של דבר הניע את המעבר לתוכניות בינוי קבועות יותר ביישובי פיתוח. זאב שיף תיאר ב"הארץ" בשנת 1954 את המציאות היומיומית במילים הבאות:

"המכונית היחידה והעלובה לפינוי האשפה ושלושת העובדים הסניטאריים אינם יכולים לפנות את האשפה המונחת ערימות-ערימות… משמעת נקיון אין… בתי השימוש הם למטה מכל ביקורת. בממוצע משמש בית שימוש ציבורי אחד כ-100 אנשים ויותר. בעברי ליד אחד המבנים הללו, המכילים כ-10 מקומות, תקפתני בחילה. קירות הפח של הביתנים פרוצים וילדים נכנסים תוך משחקם לתוך זוהמה זו" ⁵.

עיירות הפיתוח

החל משנת 1954, חל שינוי במדיניות הקליטה של מדינת ישראל עם השקת מבצע "מהאונייה לכפר". במסגרת מבצע זה, הופנו העולים, שמרביתם הגיעו באותן שנים ממרוקו ומתוניסיה, ישירות מהנמלים אל יישובי קבע באזורי הפריפריה, מבלי לעבור בשלב המעברה הפיזית והארעית. עם זאת, עיירות הפיתוח שהוקמו במסגרת זו, וכן אלו שצמחו מתוך מעברות קיימות כמו חלסה שהפכה לקריית שמונה או מעברת הר-טוב שהפכה לבית שמש, שימרו בתוכן את המבנה המעברתי היסודי. בעוד שהמעברה המקורית הייתה פתרון דיור זמני, עיירת הפיתוח שימשה ככלי קבוע לפיזור האוכלוסייה, אך היא המשיכה לייצר את אותם דפוסי בידוד ותלות שאפיינו את קודמתה.

עיירות הפיתוח שימרו את מאפייני המעברה דרך יצירת הפרדה גיאוגרפית ותעסוקתית ברורה. הן הוקמו בנגב ובגליל, באזורים דלילי אוכלוסין, במטרה להוות "מתווכים" בין הפריפריה למרכז ולספק כוח אדם זמין ליישובים החקלאיים הסמוכים. בפועל, תושבי העיירות הפכו לכוח עבודה שכיר ופועלי כפיים עבור האיכרים והקיבוצים באזור, או שולבו כפועלים במפעלים שנבנו בסיוע ממשלתי וניצלו משאבים מקומיים. המבנה החברתי של העיירות, שהורכב בכ-70% מעולי מדינות האסלאם ⁶, יצר ניכור וריחוק חברתי מהמרכז הוותיק ¹. העיירות סבלו מרמות אבטלה גבוהות ומהזנחה תשתיתית, כאשר הדיור נבנה בחופזה מחומרים זולים והורכב בעיקר משיכונים צפופים, מה שהפך רבות מהן למרכזי עולים מוזנחים בעלי תשתיות ירודות.

מערכת החינוך בעיירות הפיתוח שימרה אף היא את נחשלות המעברה והעמיקה את מעגלי העוני והקיפוח. בשל המחסור בתשתיות ובמורים איכותיים ובעלי ותק שהסכימו להעתיק את מגוריהם לפריפריה, נוצרו פערים משמעותיים בהישגי התלמידים. למרות שמספר התלמידים בכיתה היה לעיתים נמוך מהממוצע הארצי, שיעור הזכאות לבגרות היה נמוך משמעותית, ופערי ההשכלה הגבוהה עמדו על עשרות אחוזים לעומת הממוצע הארצי. רמת ההשכלה הנמוכה גזרה על הדור השני להישאר במעגל שכר העבודה הנמוך והאבטלה, ובכך הפכה עיירת הפיתוח למרחב שבו המעברה הונצחה כסטטוס חברתי קבוע.

במקביל להקמת העיירות בפריפריה, המשיכה המעברה להתקיים בתוך המטרופולין ובמרכז הארץ דרך הפיכתן של מעברות קיימות לשכונות עוני עירוניות. מעברות כמו פרדס כץ בבני ברק, עמישב בפתח תקווה וכפר נחמן ברעננה לא חוסלו, אלא הוטמעו בתוך הערים הוותיקות כמרחבים נפרדים ומבודדים. שכונות אלו הפכו ל"מעברות קבועות" בלב המרכז, המאופיינות בהזנחה, עוני וסטיגמה חברתית. הדימוי שדבק בהן בתקשורת ובתרבות כ"מרכזים של פשע, אלימות ולכלוך" העמיק את הקיטוב בין הפריפריה הפנימית לבין המרכז המבוסס. תהליך זה הבטיח כי גם עבור אלו שלא נשלחו לנגב או לגליל, המבנה החברתי והפיזי של המעברה יישאר מציאות חיים נוכחת וקבועה.

המעברה המתמשכת

המעברה המתמשכת הותירה חותם עמוק על המבנה המעמדי והחברתי בישראל, והשפעותיה ניכרות בריבוד הסוציו-אקונומי של תושביה וצאצאיהם עד ימינו. הפיכת המעברה מצורת התיישבות ארעית ליסוד קבוע במפה החברתית התבטאה בכך שמרבית עיירות הפיתוח, המהוות את גלגולה הממוסד של המעברה, נותרו באשכולות הנמוכים של הדירוג החברתי-כלכלי (אשכולות 2–4). נכון לשנת 2016, השכר הממוצע לשכיר ביישובי הרצף המעברתי נמוך בכ-20% מהשכר הממוצע הארצי, פער שנותר יציב לאורך עשורים. בנוסף, שיעור מקבלי דמי האבטלה ביישובים אלו גבוה משמעותית מהנתון הארצי, מה שמעיד על כך שהמעברה הכתיבה את מעמדם של תושביה ככוח עבודה מוחלש המצוי בשוליים הכלכליים ¹.

הקשר הישיר בין היעדר תשתיות במעברות ובעיירות הפיתוח בשלביהן הראשונים לבין חוסר בניידות חברתית בא לידי ביטוי מובהק בתחום ההשכלה. המחסור במורים איכותיים ובעלי ותק בפריפריה, בשילוב עם מצב כלכלי קשה, יצרו פערים מבניים בחינוך: קיים פער עקבי של 3%–8% בשיעור הזכאים לבגרות בין ערי הפיתוח לממוצע הארצי, ופער זה מתרחב משמעותית (לכדי 10%–20%) כשבוחנים את העמידה בדרישות הסף של האוניברסיטאות. שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה ביישובים אלו עומד על 14% בלבד, נמוך בכ-30% מהשיעור הארצי, עובדה המנציחה את שכר העבודה הנמוך ואת חוסר היכולת של הדורות הבאים לפרוץ את מעגל העוני שהחל באוהלי המעברה.

במקביל לריבוד הכלכלי, התבסס דימוי תרבותי סטריאוטיפי שהבנה את תושבי המעברות ועיירות הפיתוח כ"אחרים" וכנחותים מהזן הישראלי המצוי. בתקשורת ובעיתונות הארצית הובנו יישובים אלו כמרחבים של "נחשלות", "פרימיטיביות" ו"פשיעה", תוך שימוש בטכניקות סיקור אנתרופולוגיות ומתנשאות המציגות את הפריפריה כמערב פרוע נטול נורמות מאורגנות. הקולנוע הישראלי תרם אף הוא לביצור דימוי זה על ידי ייצוג המעברה ויישוביה כמרכזים של אי-סדר, אלימות ונטייה למאגיה, כניגוד מוחלט למרכז התעשייתי, המפותח והנאור. הדימוי התרבותי זיהה את המעברה עם ריכוזים של יוצאי עדות המזרח המקושרים לפולחנים דתיים ולהערצת רבנים, ובכך העמיק את הקיטוב העדתי.

חיסול המעברות

תהליך חיסול המעברות וצמצום הקיפוח הזינו זה את זה דרך שינוי פנימי עמוק במבנה מפלגת הליכוד, שהפכה ממפלגה בעלת "שותפות אדנותית" למפלגה של "שותפות תחרותית". לפי מחקרם של הפרופסורים נסים ליאון ואורי כהן, המהפך של 1977 לא היה רק תוצר של כריזמה אישית מצד מנחם בגין, אלא תוצאה של השתלטות דור צעיר של מזרחים מהשכונות ומעיירות הפיתוח על מוקדי הכוח במפלגה ⁷. בעוד שבגין ביקש להסתפק ב"וועדה מסדרת" שתציב מזרחים במשבצות עדתיות מוגדרות, היו אלו יצחק שמיר ואיתן לבני שפתחו את שערי המפלגה לתחרות חופשית. מהלך זה הוביל לכך שבערב המהפך, למעלה מחצייה של המפלגה היו מזרחים שבנו את הליכוד כ"אופציית מדף" לממסד הישן.

מפלגת הליכוד תפקדה כדופלקס פוליטי בן שתי קומות, כאשר בקומה התחתונה שכנו אנשי תנועת החרות, שמיצובה על ידי בן גוריון כמפלגה המוקצית מחמת מיאוס משך אליה את אנשי הפריפריה העדתית והגיאוגרפית. פעילים אלה, בני עדות המזרח שהתגוררו בעיירות הפיתוח ובשכונות המצוקה, מצאו שפה משותפת עם תנועת החרות עוד מימי המחתרת, אז נדחקו לזרועות האצ"ל בשל הדחייה שקיבלו מכיוון ההגנה והפלמ"ח. בגין, שפיקד על המחתרת, ראה בלוחמים המזרחים אחים שווים ללא כל "בעיה עדתית". לוחמי האצ"ל המזרחיים היוו גשר בין התנועה לעולים הרבים מצפון אפריקה ומארצות ערב, ודור צעיר זה דרש לחולל שינוי מהותי לאחר שנתקל בדחייה מצד הממסד של מפא"י ⁸.

השותפות הפוליטית החדשה תורגמה ישירות למדיניות של שדרוג רמת החיים וסגירת פערים. המזרחים שחיו במעברות ובשכונות העוני (כמו קטמונים, קריית מנחם ושמואל הנביא) ראו בליכוד את הגורם שאיפשר להם לצאת ממעגל העוני דרך הקמת ערים חדשות ושכונות גדולות למעמד הביניים המזרחי, דוגמת מעלה אדומים ופסגת זאב. שדרוג הדיור והשותפות הפוליטית יצרו סולידריות חדשה שחיברה את המזרחים לממסד, ובכך מנעו את ההקצנה שמאלה של עדות המזרח, שעודדה על ידי תנועות כמו "הפנתרים השחורים". תהליך זה לא הסתפק בפתרונות דיור, אלא כלל גם הקמת מכללות בפריפריה שאיפשרו לילדי מעמד הביניים המזרחי לרכוש השכלה גבוהה, צעד שמפא"י נמנעה מלבצע.

הניצחון בבחירות עורר תקווה לשינוי מהותי, ובגין ביכר את דוד לוי, נציג המנהיגות הצעירה שצמחה בערי הפיתוח, על פני מועמדים ותיקים אחרים. לוי הבטיח מעל דוכן הכנסת: "על דעת הליכוד אני חוזר ואומר שאנו רואים באבטלה אסון חברתי. כל מאמציה של הממשלה הזאת יהיו לכך שאנו ניצור מקומות עבודה חדשים (…) אלפי משפחות עדיין גרות בתנאי דיור מחפירים, עדיין נשארו במדינה שלנו דירות שאינן מתאימות למגורי חתול (…) הממשלה לא תעשה למען סוציאליזם אלא למען צדק חברתי" ⁹. בגין תרגם עקרונות אלו לתוכנית מעשית, והנושא הראשון שנבחר היה חיסול העוני בדיור באמצעות פרויקט "שיקום השכונות" שהחל באוקטובר 1977. הפרויקט הקיף 160 שכונות מצוקה וזכה לעדיפות תקציבית ניכרת, תוך הקמת מגרשי משחקים, מועדונים ומתקני ספורט באזורים שבהם שלטה הזנחה רבת שנים.

ההשפעה המזרחית על האג'נדה הפוליטית יצרה מצב שבו המנהיגות, ממנחם בגין ועד בנימין נתניהו, החלה "לעבוד עבור" מעמד הביניים המזרחי. לפי כהן וליאון, בוחרי הליכוד המזרחים אינם מובלים באופן מניפולטיבי, אלא הם אלו המכתיבים את סדר היום מתוך רצון לשמר את הישגיהם הכלכליים והחברתיים ⁷. הנתונים מצביעים על כך שבין השנים 1997 ל-2011 הצטמצם פער ההכנסה בין משפחות אשכנזיות למזרחיות מ-45% ל-27%. צמיחה זו נתפסת בעיני בוחרי הליכוד כתוצר ישיר של שלטון הימין, והם רואים במוסדות האליטה הישנה – ובהם הפרקליטות והאוניברסיטאות – גורמים המאיימים לערער את מעמדם ולהחזירם לאחור ⁷.

במישור החקיקתי, קודמו חוקים שנועדו להקל על שכבות המצוקה. חוק תיכון חינם עבר ב-5 באפריל 1978 כדי למנוע את "אות הקלון של נזקקים" שדבק בתלמידי שכונות המצוקה. בהמשך עבר חוק הבטחת הכנסה באוקטובר 1979, שהפך את הסיוע מזכות של חסד לזכות חברתית מוקנית של אזרחות. בגין הורה לשר האוצר להימנע מלעדכן את מחירי הלחם והחלב, כשהוא מצהיר בפני יועצי האוצר: "היד שלי לא תחתום על ייקור מחירי הלחם". בנאום הסיום של מערכת הבחירות ב-1981 הסביר בגין כי הוא מבכר אבטלה נמוכה על פני יעילות כלכלית: "אנחנו לא נרשה אבטלה בארץ ישראל. כל אדם זכאי לעבודה שבה יפרנס את משפחתו בכבוד" ⁸.

המעברה, במובנה הרחב כמרחב של נחשלות וניתוק, חוסלה סופית כאשר המזרחים הפכו ל"בעלי הבית" במפלגת השלטון. התודעה של המעברה המתמשכת הוחלפה בתודעה של מעמד בינוני חזק ומשפיע, המשתמש בכוחו הפוליטי כדי להבטיח יציבות כלכלית ושוויון הזדמנות ⁷. סמלים ישראליים מרכזיים השתנו: נבחר נשיא ספרדי ראשון, ומונה רמטכ"ל מזרחי שגדל בדרום תל אביב. בתוך הדירות נמצאו מכשירי חשמל חדשים והשכונות עברו מתיחת פנים. בכך נשלם התהליך שבו המעברה, שהחלה כפתרון טכני של בדונים ופחונים, הפכה לזירת המאבק המרכזית על עיצוב פניה החברתיים של מדינת ישראל.

סגירת המעגל הפיזית של המעברה התרחשה רק בראשית המאה ה-21, כאשר אתרי הקראוונים שהוקמו בשנות התשעים ("המעברות המודרניות", של העולים מאתיופיה) פורקו סופית ב-20 בינואר 2004 ¹⁰. עם זאת, הירושה החברתית של המעברות המקוריות נותרה חיה בזהות הישראלית. יישובי הפיתוח שהוקמו מתוך המעברות ממשיכים לשאת את סטיגמת הנחשלות, ותושביהם חשים לעיתים כמי שהוצאו מחוץ למרחב ולזמן של המדינה. המעברה, כמרחב פיזי ותודעתי, ממשיכה להתקיים כצלקת חברתית המעידה על כישלון הניסיון המוקדם להביא למיזוג גלויות שוויוני, וכעדות חיה לקיבוע הריבוד המעמדי בישראל לדורותיו.

לקריאה נוספת

• משה פוקסמן־שע"ל, גבירותיי ורבותיי, מהפך: 1977-1981 — ארבע השנים שבהן שינתה ישראל את פניה, הוצאת סלע מאיר, 2021.
• הילה שלם בהרד, מעברות: בחינה מחודשת של מחנות המעבר לעולים בישראל,‏ Israel Affairs, כרך 30, גיליון 4, עמ' 644–661, 2024.

הערות שוליים

1. הילה שלם בהרד, מעברות: בחינה מחודשת של מחנות המעבר לעולים בישראל,‏ Israel Affairs, כרך 30, גיליון 4, עמ' 644–661, 2024.
2. אבי פיקאר, "רכבת מקזבלנקה למושב או לעיירת פיתוח – קליטת עולי צפון אפריקה ואכלוס הפריפריה הישראלית", בתוך א. בראלי, ד. גוטווין וט. פרילינג (עורכים) ישראל: בין כלכלה לחברה הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2005, עמ' 581–614.
3. איילת שני, "יום אחד המדינה פשוט שלחה את ידה לתוך המעברות ושלפה החוצה את האשכנזים", עיתון הארץ, 28 בינואר 2026.
4. סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל: 1948-2003, עם עובד, תל אביב 2004, עמ' 73-74.
5. זאב שיף, אי הדמעות בפרדס חנה, הארץ 1954.
6. חנה הרצוג, טל כוכבי ושמשון צלניקר (ע), דורות, מרחבים, זהויות : מבטים עכשוויים על חברה ותרבות בישראל, רעננה: מכון ון ליר בירושלים הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ' 62.
7. ארי ליבסקר, "מי משתמש במי?", כלכליסט.
8. משה פוקסמן־שע"ל, גבירותיי ורבותיי, מהפך: 1977-1981 — ארבע השנים שבהן שינתה ישראל את פניה, הוצאת סלע מאיר, 2021. פרק 3 – חיסול הקיפוח.
9. הצגת הממשלה החדשה בפני הכנסת, דברי הכנסת, 20 ביוני 1977, עמ' 5.
10. אורי אס‏, המעברה האחרונה בישראל נסגרה, באתר וואלה, 21 בינואר 2004.