מרכז הארץ

מרכז הארץ הוא אזור גאוגרפי במדינת ישראל המשתרע בין נתניה בצפון, כפר סבא, ראש העין ומודיעין במזרח, ואשדוד בדרום. האזור כולל את מחוז תל אביב ואת רוב מחוז המרכז. כבר בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 התגוררו בו למעלה מ-58% מהאוכלוסייה היהודית בישראל, והוא מהווה את ריכוז האוכלוסייה היהודית הגדול במדינה.

האזור התגבש כליבתה של מדינת ישראל בתהליך הדרגתי שהחל עוד בשלהי התקופה העות'מאנית, התעצם בתקופת המנדט הבריטי, והגיע לשיאו לאחר קום המדינה. עיקר ההתיישבות העירונית, הכלכלה, השירותים, מוסדות התרבות והתעשייה במדינה מרוכזים בו. מרכז הארץ הפך למוקד משיכה עיקרי של עולים, יזמים ופעילות מוסדית, והוא מהווה את בסיס הכוח הארגוני, הכלכלי והתחבורתי שממנו התנהלה גם מלחמת העצמאות. התפתחותו נשענה על פרדסים, נמל יפו, רשת תחבורה מתקדמת, והתארגנות מטרופולינית שסבבה את העיר תל אביב.

רקע היסטורי

בסוף המאה ה-19, כאשר משלחת הסקר של הקרן הבריטית לחקירת ארץ-ישראל (Palestine Exploration Fund) מיפתה את האזור, התמונה הדמוגרפית והיישובית במרכז הארץ הייתה שונה לחלוטין מזו שהתקבעה בהמשך. האזור כולו היה מיושב בדלילות כפרית. יפו, העיר המרכזית באזור, הייתה אז עיירה קטנה שהתכנסה בין חומותיה. סביבה היו פזורים כפרים ערביים קטנים עד זעירים, ולעיתים אף זעירים מאוד. רובו של השטח לא היה מיושב, ובמקרים שבהם נעשה בו שימוש חקלאי, היה מדובר בעיבוד אינטנסיבי בשטחים מצומצמים בלבד. עדיין לא הייתה קיימת כל תחושת מרכזיות גאוגרפית, דמוגרפית או פוליטית באזור זה, שעתיד להוות את ליבת ההתפתחות היישובית של היישוב היהודי ושל מדינת ישראל.

יפו החלה להתבלט בתקופה זו כעיר נמל לירושלים, העיר הגדולה והמרכזית ביותר בארץ באותם ימים. למרות היותה עיר נמל קטנה, היא שימשה כנקודת הכניסה העיקרית עבור צליינים, תיירים ועולים שעשו את דרכם לירושלים. שירותים שונים שפעלו ביפו עבור הבאים בשערי הארץ העניקו לה תפקיד חשוב בכלכלה המקומית. יתרה מכך, יפו החלה לשמש כמרכז מסחר ושירותים עבור הכפרים הערביים שבסביבתה, ובעיקר עבור מושבות יהודיות חדשות שנוסדו לא רחוק ממנה. תפקידה של יפו כמרכז אזורי אמנם עוד לא היה מגובש או מובן מאליו, אך כבר בשלב זה ניכרו בה תשתיות כלכליות ראשוניות שהבדילו אותה מיישובים אחרים בארץ.

שנות השמונים של המאה התשע-עשרה ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה סימנו את ראשיתה של ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל. יישובים חקלאיים החלו לקום, אך לא נוצרה עדיין תחושת ודאות באשר למעמדן העתידי של יפו והיישובים הסובבים אותה. עם זאת, יפו הייתה לעיתים קרובות הבסיס לפעולתם של אנשי ציבור ופעילים ציוניים שעסקו בהתיישבות הכפרית, והפכה בהדרגה לנקודת כובד גם עבור אלו שהצהירו על אידיאולוגיה חקלאית מובהקת. בשנת 1891, בעקבות פרעות ברוסיה הצארית, הגיע גל עלייה אשר כלל פליטים לצד אנשי יוזמה כלכלית, שבחרו להיאחז דווקא ביפו. לא מעטים מהם התיישבו בעיר עצמה, גם כאשר כוונתם המקורית הייתה חקלאית, ובמקרים רבים עברו ממנה בהמשך לשכנתה תל אביב.

גם אנשי העלייה השנייה בעשור הראשון של המאה ה-20, שדגלו ברעיונות של עבודת אדמה והתיישבות כפרית, מצאו את עצמם לעיתים קרובות משתלבים בכלכלת העיר יפו. כך הלכה ונבנתה סביב העיר קבוצה של יהודים פעילים, שלא הסתמכו על קצב התמיכה מהעולם היהודי ("החלוקה"), אלא עסקו ביזמות, עבודה ושירותים. מגמות אלו לא נבעו מהכוונה הממסדית של המוסדות הלאומיים – שעדיין ראו ביישוב חקלאי את דגם ההתיישבות הרצוי – אלא התפתחו בפועל על רקע המציאות הכלכלית, הביקוש למגורים וקרבה למקורות תעסוקה.

יפו לא התפתחה בחלל ריק: מושבות יהודה, ובהן ראשון לציון, רחובות, פתח תקווה ורחובות, יצרו עורף חקלאי תוסס אשר קיים קשרי מסחר ותחבורה עם העיר. קשר זה העצים את חשיבותה האזורית של יפו. סביבתה של העיר הלכה והתמלאה בפעילות חקלאית אינטנסיבית, בעיקר בפרדסים שניטעו בתחילה על ידי ערבים וגרמנים ובהמשך גם על ידי יהודים. יפו הפכה למרכז שיווק ויצוא חשוב – לא רק נמל פיזי, אלא גם צומת של ידע, שירותים, טכנולוגיה, חנויות, עמילות מכס, ושער כלכלי לאירופה. היא שימשה גם כנקודת גישה מרכזית לירושלים, בזכות שיפורים בתשתיות: סלילת כביש לירושלים בשנת 1869 ומסילת ברזל בשנת 1892, שיזם יוסף נבון.

כך, ערב הכניסה לתקופת המנדט הבריטי, נוצר גרעין אורבני סמוך לחוף הים, שאליו נהרו תושבים יהודים, עולים, בעלי הון ובעלי מלאכה. גרעין זה, שהחל בעיר נמל מוקפת כפרים, יהפוך עם הזמן למרכזה הדינמי של ארץ ישראל היהודית.

התגבשות האזור כמרכז יהודי

בעשור הראשון של תקופת המנדט הבריטי החלה להתגבש בבירור מערכת יישובית יהודית צפופה באזור תל אביב וסביבותיה. אף שבתחילה מוסדות היישוב הלאומיים המשיכו להשקיע מאמצים בהתיישבות חקלאית בפריפריה, בפועל התרחש תהליך אורבני מואץ דווקא במרכז הארץ. אוכלוסייה יהודית הולכת וגדלה החלה לרכז את מגוריה, תעסוקתה ופעילותה הכלכלית בעיקר באזור תל אביב, ובמיוחד בערים והיישובים שסביבה. תהליך זה לא תוכנן מלמעלה, אך הפך לעובדה קיימת תוך זמן קצר: תל אביב נהפכה לעיר המרכזית ביישוב היהודי בארץ ישראל, וסביבה התפתח מקבץ אורבני צפוף שכלל ערים, מושבות, שכונות עיור ומרכזי תעסוקה, שהתקבצו יחד לישות עירונית אזורית אחת.

רבים מן העולים שהגיעו לארץ בתקופה זו, ובמיוחד בעליות הרביעית והחמישית, נמנו עם בני המעמד הבינוני מארצות אירופה. בניגוד לגלי עלייה קודמים שחיפשו לעיתים קרובות חיי עבודה חקלאית והתיישבות בפריפריה, עולים אלו הגיעו לרוב בשל מצוקה כלכלית, וביקשו להיקלט במהירות בסביבה עירונית נוחה יותר. רבים מהם בחרו להשתקע בתל אביב, שהסתמנה כבר אז כמרכז היהודי הגדול והדינמי של הארץ. העלייה הרביעית לבדה מנתה כ־82,000 נפש, ומרביתם הגיעו אל אזור זה. העלייה החמישית, הגדולה עוד יותר, חיזקה מגמה זו כאשר עשרות אלפי יהודים בעלי אמצעים ומקצועות חופשיים הגיעו מהמרחב הגרמני-פולני והצטרפו לריכוז ההולך וגדל במרכז הארץ. לפי אומדן ממשלת המנדט לשנת 1944, מתוך כ־553,600 יהודים בארץ כולה, התגוררו באזורי יפו ורמלה – שהם מרכז הארץ הסטטיסטי – 283,520 יהודים, שהם יותר מ־51% מכלל האוכלוסייה היהודית בארץ. לשם השוואה, בירושלים התגוררו באותה שנה כ־100,200 יהודים בלבד.

היישובים שסביבות תל אביב, אשר חלקם הוקמו עוד בתקופה העות'מאנית כמושבות חקלאיות, עברו תהליך של עיור מואץ והפכו למוקדים עירוניים של ממש. היעדר מגבלות אידאולוגיות או מוסדיות אפשר לאוכלוסייה להרחיב את הבינוי, לפתח מגורים, עסקים ותעשייה, ולספק מענה לביקוש ההולך וגדל של עולים, תושבים ותעשיינים. עיקרון הבעלות הפרטית על הקרקע איפשר תנועת נדל"ן דינמית – מכירה, פיצול, השכרה ובנייה. תהליך זה משך השקעות פרטיות, עידוד של תשתיות ויצירת הזדמנויות חדשות. חלק ניכר מהפרדסים ומהשטחים החקלאיים סביב יפו ותל אביב הוסבו לשכונות מגורים, מרכזים מסחריים או אזורי תעשייה – והפכו לבסיס הצמיחה העירונית המהירה.

מערכת היישובים שהתפתחה סביב תל אביב לא הייתה אחידה, אלא בעלת מבנה היררכי שכלל ערים גדולות, מושבות בינוניות, שכונות פרבריות ויישובים קטנים. מושבות ותיקות כמו פתח תקווה, ראשון לציון ורחובות מילאו תפקיד של מרכזים ליישובים שקמו לידן, והתקיימו ביניהן קשרים כלכליים, מוסדיים ותחבורתיים. לעומתן, לוד ורמלה נותרו מרכזים עירוניים עבור האוכלוסייה הערבית המקומית. הרשת המטרופולינית היהודית החדשה שצמחה באזור זה, תוך שילוב של יוזמה פרטית, מגמות כלכליות, גלי עלייה ותמורות בתחבורה, יצרה תשתית ייחודית אשר העניקה ל"מרכז הארץ" את יתרונו התחרותי מול אזורים אחרים בארץ.

במהלך שנות השלושים הלך ותפש אזור זה את מקומו כמרכז הליבה של היישוב היהודי בארץ ישראל. הדומיננטיות הדמוגרפית והכלכלית שלו ניכרה לא רק בגודל האוכלוסייה, אלא גם בריכוז מוסדות, שירותים, עסקים ומפעלי תעשייה. תל אביב עצמה הייתה לא רק לעיר הגדולה בארץ, אלא גם למובילה של מקבץ עירוני שלם, שסביבו נוצרה מערכת כלכלית אזורית רבת עוצמה. כך התבססה בהדרגה הבכורה של מרכז הארץ בלב המערכת היישובית היהודית, לקראת ההכרעה ההיסטורית של הקמת המדינה.

הכלכלה כבסיס להתפתחות האזור

הבסיס הכלכלי של מרכז הארץ בראשית התפתחותו נשען על שילוב ייחודי של חקלאות מתקדמת, תעשייה קלה, מסחר עירוני ונגישות תחבורתית יוצאת דופן. אחד הענפים המרכזיים שהניעו את תהליך ההתפתחות הכלכלית היה ענף ההדרים, אשר התפתח באופן מובהק באזור יפו וסביבתה. תנאי הקרקע והאקלים במישור החוף, ובעיקר האדמות החוליות העמוקות והפוריות, התאימו במיוחד לגידול פרי הדר, ובעיקר לתפוזים שיועדו ליצוא לאירופה. הקרבה לנמל יפו הפכה את האזור כולו לנגיש ונוח לשיווק תוצרת חקלאית. כבר בשנת 1909 ביקרו בנמל 1,226 אוניות, שיוצאותיהן כללו מאות אלפי תיבות תפוזים. תנועת הסחורות הערה וחיבור ישיר לנמל הובילו לכך שענף ההדרים שימש לא רק מקור הכנסה עיקרי, אלא גם מנוע צמיחה עבור תשתיות תומכות, מוסדות שירות, חנויות, משאבות מים, בתי אריזה ועמילות מכס.

בתחילה היו רוב בעלי הפרדסים באזור ערבים וגרמנים, אך במהלך תקופת המנדט הבריטי הצטרפו אליהם בהדרגה פרדסנים יהודים, בעיקר בני המושבות היהודיות הסמוכות. לפי נתוני 1921, החזיקו היהודים בכשליש מערך ההדרים המיוצרים בארץ. עד לשנת 1939 כבר עלה חלקם ליותר מ-60%. גידול זה התרחש בעיקר בזכות השקעות פרטיות של עולים בני המעמד הבינוני, שבחרו למקד את הונם בענף ההדרים סביב תל אביב ויפו. חלקם קבעו את מגוריהם בסמוך לפרדסים, ואחרים השתלבו בתחום המסחר והשירותים הקשורים אליו. עם הזמן הפכו אזורים שלמים של פרדסים למוקדי מגורים, תעשייה ותשתיות, תוך שינוי ייעוד הקרקע והאצת מגמות העיור.

המערכת הכלכלית שהתפתחה באזור כללה גם עיבוד קרקע אינטנסיבי, תעשיות זעירות, תשתיות תחבורה ומסחר. ענף ההדרים לא פעל בבידוד – הוא עורר סביבו תנועה כלכלית משולבת שבה השתתפו גם האוכלוסייה הערבית המקומית. סוחרים ערבים סיפקו סחורות לשוק היהודי הגדל, פועלים ערבים עבדו בעיבוד הפרדסים ובבניית מתקנים יהודיים, ובעלי דירות ערביים השכירו מגורים ליהודים ביפו. פעילות כלכלית זו תרמה לא רק לצמיחה של מרכז הארץ כמרחב יהודי, אלא גם להפעלת שווקים, שירותים ותשתיות ברמה אזורית, תוך גידול אוכלוסייה משותף (אם כי בלתי סימטרי) של שתי הקבוצות הלאומיות.

האוכלוסייה הערבית נטלה חלק משמעותי בהתפתחותו הכלכלית והיישובית של מרכז הארץ, ולעיתים הקדימה את האוכלוסייה היהודית בפעילותה. עוד בתקופה העות'מאנית, ובעיקר החל משנות השמונים של המאה התשע-עשרה, התפתחו ביפו ובכפרים שסביבה ענפי חקלאות מסחרית, ובראשם ענף ההדרים. הקרבה לנמל יפו סיפקה תמריץ לפיתוח חקלאות יצואית, ופרדסים רבים ניטעו בסביבות העיר. רוב בעלי הפרדסים הגדולים בתקופה זו היו ערבים, וחלקם גרמנים; רק מיעוטם היו יהודים. עם הזמן, ובעיקר לאחר כינון השלטון הבריטי, הצטרפו גם פרדסנים יהודים לתחום, אך את יסודות הענף הניחו חקלאים ערבים תושבי המקום. התפתחות זו יצרה הזדמנויות כלכליות נרחבות לאוכלוסייה הערבית, הן בתחום הייצור החקלאי והן בתחומי המסחר והשירותים שסבבו אותו.

יפו, שהייתה מוקד התחבורה הימית הראשי של ארץ ישראל, משכה הגירה פנימית של ערבים מכל רחבי הארץ ואף מהארצות השכנות. אוכלוסייה זו השתלבה בעיר כקבלנים, סוחרים, בעלי מקצועות חופשיים, משכירי דירות ואף כפועלים פשוטים. תנועת הסחורות והאוכלוסין באזור, אשר גברה בזכות הפעילות היהודית-ציונית שהתפתחה בשוליו, תרמה להתרחבות הביקוש למוצרי מזון, חומרי בניין, שירותים ותעסוקה. ערבים סיפקו מוצרים לשווקים היהודיים, עבדו בהקמת תשתיות יהודיות, ומצאו הזדמנויות כלכליות מגוונות. בעלי בתים ערביים השכירו נכסים ליהודים בעיר יפו ובסביבותיה. גם במושבות היהודיות שמסביב, השתלבו פועלים ערבים בעבודה בפרדסים ובחקלאות אינטנסיבית.

בין שתי האוכלוסיות התקיימו יחסי גומלין כלכליים הדוקים, שאפשר לתארם כקומפלימנטריים – משלימים. היהודים הביאו הון, ידע מערבי ויזמות עסקית, ואילו הערבים הביאו קרקעות, כוח עבודה וקשרים מקומיים. שתי הקבוצות יצרו, גם אם לא בשותפות מודעת, מערכת כלכלית אזורית שהתפתחה במהירות. עם זאת, מערכת זו לא הייתה שוויונית – כבר בתקופת המנדט, וביתר שאת בשנות ה-30 וה-40, נטלה האוכלוסייה היהודית את הבכורה הכלכלית, הדמוגרפית והיישובית באזור. מגמות העלייה היהודית, התמיכה במוסדות היישוב היהודי וההשקעות הזרות כוונו ברובן אל הריכוז היהודי במרכז הארץ.

הבדלים משמעותיים ניכרו בין תהליכי העיור של שתי האוכלוסיות. האוכלוסייה היהודית נהנתה מהגירה חוץ-ארצית של עולים מערים אירופיות, בעלי אוריינות, מקצועות חופשיים ותודעה עירונית מפותחת. עולים אלו חיפשו להשתקע בסביבה עירונית מודרנית, ובמרכז הארץ נמצאו להם הזדמנויות רבות. לעומת זאת, האוכלוסייה הערבית הייתה ברובה כפרית, והעיור בה התרחש דרך הגירה פנימית – מהכפרים הקטנים לערים המקומיות הקיימות. שיעור העיור באוכלוסייה הערבית נותר נמוך יחסית, ומרבית ההתרחבות התבצעה בעיר יפו ובמיעוט ביישובים ערביים קטנים במרחב.

במהלך תקופת המנדט חלה ירידה ברורה באחוז הערבים מתוך האוכלוסייה הכללית בנפות יפו ורמלה – שהרכיבו את מרכז הארץ. במפקד 1922 היו הערבים 75.5% מתושבי שתי הנפות, אך עד 1931 ירד שיעורם ל-63.8%, ובאומדן לשנת 1944 הם היו 41.2% בלבד. מגמה זו לא שיקפה ירידה במספרים מוחלטים – מספר הערבים באזור דווקא גדל בתקופה זו מ-114,389 ל-482,300 – אלא עלייה חדה יותר באוכלוסייה היהודית, שניזונה מעלייה מסיבית, התרחבות יישובית ופיתוח כלכלי. תהליך זה העצים את האופי היהודי של מרכז הארץ, והפך את האזור לא רק למרכז הדמוגרפי של היישוב היהודי, אלא גם למוקד לאומי, כלכלי ותשתיתי של המאבק על השליטה בארץ כולה.

המרכז במלחמת העצמאות

במהלך מלחמת העצמאות מילא מרכז הארץ תפקיד מכריע בעיצוב גורלה של המדינה שבדרך. זהו האזור שבו התרכז עיקר היישוב היהודי – הן מבחינה דמוגרפית והן מבחינת תשתיות, תעסוקה, מוסדות ציבוריים וארגונים לאומיים – ועל כן הפך במהרה למוקד ממנו התנהלה המערכה כולה. תל אביב והערים הסובבות אותה שימשו כמרחב מוגן יחסית, בלתי מנותק, צפוף באוכלוסייה ובמשאבים, ובעיקר – מקושר בתחבורה, מאורגן במנגנונים ובעל נגישות גבוהה למקורות כוח, אספקה וקבלת החלטות.

אזור המרכז שימש כבסיס שליטה לוגיסטי עיקרי של כוחות ההגנה, ולאחר מכן של צה"ל. ממנו יצאו שיירות תגבור, אספקה, נשק ותחמושת אל שדות הקרב השונים – בצפון, בדרום ובירושלים. האזור סיפק את כוח האדם העיקרי לגיוס, את מרכזי האימונים, את מרכזי הקשר והפיקוד, וכן את מוקדי האחסון והעיבוד של נשק. הודות לתנופת ההתיישבות, למערכת הכבישים המפותחת ולקרבה לנמלים ולתחנות רכבת, הפך מרכז הארץ לא רק למוקד תמיכה אזרחית אלא גם לצומת תחבורתי חיוני שאִפשר תנועה וגיוס מהירים בכל רחבי הארץ.

האזור שימש גם כמרכז ניהולי–אסטרטגי. מטה ההגנה, הנהגת הסוכנות היהודית, מוסדות הוועד הלאומי וכל מנגנוני הפיקוד האזרחיים והצבאיים פעלו מתוך גוש תל אביב–רמת גן–פתח תקווה, שם נוהלו הקרבות ברמה הארגונית והפוליטית. העובדה שהאזור לא היה מנותק, בניגוד לירושלים המנותקת מהמרחב שסביבה, אפשרה לו לפעול באופן רציף ולשמש מקור תמיכה לכל שאר החזיתות. המוסדות הכלכליים והפיננסיים פעלו במקביל למוסדות המדיניים, והמשיכו לספק גב כלכלי וארגוני איתן.

העוצמה האסטרטגית של המרכז ניכרה גם בהיותו עורף עירוני מתפקד, שלא נאלץ להתפנות או לשנות את אורח חייו באופן קיצוני, גם בעת לחימה. אמנם התרחשו בו הפצצות בודדות ואיומים מסוימים, אך אלה לא שיתקו את הפעולה הכוללת. המרכז שימש גם מקום מקלט ליישובים מפונים, לנפגעים ולפליטים פנימיים, ובכך חיזק את מעמדו כמוקד ההישרדות וההמשכיות של היישוב היהודי.

בעוד אזורים אחרים בארץ נאבקו על הישרדותם הפיזית – מול כיתור, ניתוק, או סכנת נפילה – הצליח מרכז הארץ לשמר את תפקודו המלא, ואיפשר את המשך פעולתה של מדינה שבדרך. תפקידו המרכזי בעורף הלחימה, בתיאום בין הגזרות, באחסנה ובשינוע של ציוד וכוח אדם, כמו גם באספקת מזון ושירותים בסיסיים לכלל המערכת הלאומית, ביסס את מעמדו לאחר המלחמה כלב הפועם של המדינה שזה עתה קמה. הודות לכל אלה, לא רק שמרכז הארץ היה כלי חיוני לניצחון – הוא גם הפך לאחר מכן לליבה הקבועה של מדינת ישראל הריבונית.

לאחר קום המדינה

לאחר קום המדינה, מרכז הארץ המשיך לתפקד כליבת היישוב היהודי – לא רק בזכות התשתיות שהוקמו בו לפני 1948, אלא גם בעקבות הפיכתו למוקד קליטה, שלטון, תעשייה ותרבות של המדינה הריבונית החדשה. הצפיפות היישובית, הנגישות התחבורתית, והתשתית הכלכלית שנבנתה עוד בעידן המנדט, אפשרו למרכז הארץ לקלוט את עיקר גלי העלייה ההמוניים של שנות החמישים והשישים. אוכלוסיית האזור גדלה במהירות, והחלה פריסה עירונית נרחבת שכללה לא רק הרחבה של יישובים קיימים, אלא גם הקמה של שכונות חדשות, אזורי תעשייה, שירותים ציבוריים ומוסדות חינוך.

תהליך העיור נמשך במתכונת שהחלה עוד בתקופת המנדט – כלומר, התרחבות של ערים קיימות על בסיס מוסדות ותשתיות שכבר פעלו בהן, תוך שימור של ההיררכיה העירונית הקיימת. תל אביב נותרה העיר המרכזית, ולצידה המשיכו להתפתח רמת גן, פתח תקווה, חולון, בת ים, ראשון לציון והרצליה – כולן ערים שהתבססו על תשתיות מנדטוריות קיימות והרחיבו את פעילותן. ההתבססות על מוסדות קיימים, שצמחו מתוך ההקשר המנדטורי, אפשרה המשכיות תפקודית מהירה יחסית – בתחבורה, בניהול, בחינוך ובמנגנונים עירוניים – ומיקמה את מרכז הארץ כעורק השדרה של התפתחות המדינה.

במרכז הארץ התרכזה עיקר הפעילות המוסדית של המדינה החדשה: מוסדות ממשלה, סוכנויות ממלכתיות, מערכות בנקאיות וכלכליות, מוסדות תרבות והשכלה גבוהה, מערכות תקשורת ועיתונות, וכן מוקדים תעשייתיים מגוונים. כל אלה חיזקו את מעמדו של האזור כמרכז הלאומי, גם כאשר הבירה הרשמית הייתה ירושלים. הבחירה הטבעית בריכוז הפעילות האזרחית במרכז הארץ נבעה מהקשרים הכלכליים והיישוביים שנטוו עוד קודם, ומחוזקו היחסי של האזור בכל הנוגע לארגון, גמישות ונגישות.

המשך תנופת ההתפתחות – בהיבטים של תעסוקה, מגורים, תרבות וכלכלה – חיזקה את מקומו של מרכז הארץ לא רק בהקשר הישראלי, אלא גם בהקשרים בינלאומיים של השקעות, ייבוא, ייצוא, פיתוח טכנולוגי וקשרים דיפלומטיים. מרכז הארץ הפך בהדרגה לחוליה המקשרת בין המדינה לבין העולם, בין הוותיקים לעולים, בין מוסדות היישוב הישן למדינה החדשה, ובין הפריפריה לבין מוקדי הכוח המרכזיים. בכך התבסס מעמדו כעמוד השדרה של מדינת ישראל לכל אורך המחצית השנייה של המאה ה־20.

התחרות מול ירושלים

בעשורים הראשונים של ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, ירושלים הייתה המרכז העירוני החשוב ביותר של היישוב היהודי. במפקד האוכלוסין של 1922 התגוררו בנפת ירושלים 34,431 יהודים, רובם המכריע בעיר עצמה, לעומת מספר מצומצם יותר בנפות יפו ורמלה גם יחד. באותה עת, ירושלים נתפסה לא רק כמרכז דתי והיסטורי, אלא גם כנקודת כובד של האוכלוסייה היהודית, במיוחד עבור בני העליות הראשונות, שחלקם ביקשו להשתקע בעיר הקודש מתוך מניעים מסורתיים ודתיים. נפת ירושלים שמרה על מעמד של בכורה דמוגרפית גם ביחס לתל אביב ההולכת וגדלה, עד תחילת שנות ה-30 של המאה ה-20.

המגמה החלה להשתנות בעשור הראשון של תקופת המנדט. בתהליך הדרגתי, אך מובהק, החלה להתבלט תל אביב כעיר מתפתחת בעלת יתרונות כלכליים, תחבורתיים ומוסדיים, שעקפה את ירושלים בגודל אוכלוסייתה היהודית. במפקד 1931 כבר התגוררו בגוש תל אביב–יפו 52,773 יהודים (מתוכם 51,222 בתל אביב עצמה), לעומת 45,564 יהודים בירושלים. אף שנפת ירושלים כולה כללה יותר יהודים מהעיר תל אביב לבדה, הרי שבמונחים של מקבץ עירוני צפוף ותפקודי, יתרונה של תל אביב הלך והתעצם.

מספר גורמים עיקריים תרמו לדעיכתה היחסית של ירושלים מול מרכז הארץ. בראש ובראשונה, מיקומה הגאוגרפי – עיר פנימית, הררית, ללא גישה ישירה לנמל – הפך את ירושלים לפחות נגישה, פחות מושכת לעולים, ופחות מתאימה להתפתחות כלכלית מודרנית. קושי זה התחזק על רקע הגידול בנפח היצוא והיבוא דרך נמל יפו, שהפך לצומת מסחרי פעיל. נוסף על כך, הכלכלה העירונית של ירושלים בתקופה זו הייתה מבוססת במידה רבה על כספי תרומות ("החלוקה"), ותחזקה מערכת קיום שהסתמכה על תמיכה חיצונית – בשונה מהעצמאות הכלכלית והתעסוקתית שאפיינה את תל אביב ויישוביה הסובבים.

גלי העלייה, ובעיקר העליות הרביעית והחמישית, חיזקו את מגמת ההתרחקות מירושלים. עולים אלה, שהיו לרוב בני המעמד הבינוני או בעלי מקצועות חופשיים, חיפשו אפשרויות קליטה מהירות בסביבה עירונית מודרנית ונגישה. תל אביב, בשונה מירושלים, הציעה להם הזדמנויות כלכליות, שירותים עירוניים מתקדמים, גישה לתחבורה ולנמלים, ורשת מוסדות ומיזמים מתפתחת. מאחר שירושלים לא הייתה מסוגלת להציע יתרונות דומים, העדיפו העולים להיקלט בגוש המרכז.

מרכיב משמעותי נוסף בתחרות בין שני המוקדים היה הרכב המערכת היישובית שסבבה כל אחת מהן. בעוד שסביב תל אביב נבנה מקבץ עירוני היררכי צפוף – הכולל ערים, מושבות, שכונות ולוויינים כמו פתח תקווה, רמת גן, רחובות וראשון לציון – ירושלים נותרה מבודדת יחסית. לא התפתח סביבה מארג מטרופוליני תפקודי משמעותי, ולא התקיימו קשרי גומלין עירוניים הדוקים כפי שהתקיימו בין יישובי מרכז הארץ. העדר זה של התמחות תפקודית וחלוקת עבודה עירונית-אזורית פגע בכושר ההתמודדות של ירושלים כמוקד משיכה ומרכז כלכלי.

לאחר מלחמת העצמאות נותקה ירושלים מרוב הגושים העירוניים שסבבו אותה בעבר. העיר נותרה מובלעת מנותקת, כאשר מרחבה המזרחי נכבש בידי ירדן, ואילו הקשר התחבורתי והאזורי בינה לבין שאר חלקי הארץ נעשה קשה ומסורבל. הפיצול הזה פגע אנושות בהתפתחותה של ירושלים כמוקד מטרופוליני, והותיר אותה עיר בודדה, ללא רצף עירוני צפוף ותפקודי בדומה למה שהתפתח בגוש תל אביב והמרכז. גם לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר ישראל כבשה את מזרח ירושלים והחלה בתהליך של סיפוח זוחל של שטחים ביהודה ושומרון, לא התאפשר לירושלים להתפתח כמטרופולין נורמלי. חלוקה ברורה – ולעיתים חדה – בין האוכלוסייה היהודית והערבית נותרה בעינה, וחומות ביטחוניות, מחסומים וכבישים מפרידים פיזית ותפקודית בין העיר לבין סביבתה הקרובה. תנאים אלו מונעים את צמיחתה של מערכת עירונית משולבת ומשגשגת סביב ירושלים, כפי שהתאפשר במרכז הארץ, וממשיכים לבסס את נחיתותה היחסית של העיר מבחינה דמוגרפית, כלכלית ואזורית.

בסופו של תהליך, ההבדל בין עיר אחת בודדת – גם אם מקודשת, בעלת מסורת ומוסדות חשובים – לבין מקבץ עירוני צפוף ותפקודי הפועל במתאם ומגביר את עוצמתו באמצעות רשת פנימית של שיתוף פעולה, היה ברור ומכריע. בעוד שירושלים נותרה מוקד דתי, סמלי והיסטורי, תל אביב ומרחב המרכז כולו נהפכו לעורק החי הפועם של הכלכלה, התעשייה והחברה היהודית בארץ ישראל. יתרונות מבניים אלו, אשר כללו השקעות מסיביות בתשתיות, פיתוח עירוני דינמי, ריכוז אוכלוסייה בעלת יוזמה כלכלית, ופונקציונליות בין-עירונית, הפכו את מרכז הארץ לליבת המדינה עוד בטרם הוכרזה.

לקריאה נוספת

• עמירם גונן, היבטים מרחביים וקרקעיים: כיצד קם 'מרכז-הארץ' בארץ-ישראל, בתוך: הקובץ לגאוגרפיה של ארץ ישראל, המרכז ללימודים א״י ולידיעת הארץ, האוניברסיטה העברית בירושלים.