משבר הנפש ברפובליקת ויימאר הייתה תופעה תרבותית וחברתית רחבת היקף, שהוגדרה על ידי התחושה המעמיקה בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, לפיה המבנה הפנימי של האדם המודרני נמצא תחת איום של ניכור, מיכון וריקנות. בני התקופה לא ראו במשבר זה רק סימן לאבדון, אלא הזדמנות חסרת תקדים לעיצוב מחדש של הנפש הגרמנית. השכנוע כי ניתן לנהל את תנאי החירום הללו לטובתה של גרמניה הפך את המשבר למנוע של יצירה ושינוי, והוביל לחיפוש קדחתני אחר "פסיכולוגיה עם נשמה" שתוכל להחליף את המודלים המדעיים הישנים והמכניים.
תהליך זה הפך את הציבור הגרמני מקהילה שבורה של אחרי המלחמה לקהילה רגשית מגובשת, המאוחדת סביב הכמיהה לגאולה דרך חקירת מעמקי הלא-מודע. המרד הציבורי כוון נגד הפסיכולוגיה הניסויית והפוזיטיביסטית של המאה ה-19, שנתפסה כ"פסיכולוגיה ללא נשמה". הציבור, שחש ניכור כלפי מדע הממוקד במדידות מעבדתיות ובנתונים כמותיים, דרש פסיכולוגיה שתכיר באופי היצירתי והבלתי ניתן למדידה של רוח האדם. המשבר אפשר מעקב אחר האסטרטגיות שבאמצעותן הפכו קונסטלציות חברתיות למשברים מזוהים הדורשים פתרון דחוף, החל מהתקווה הליברלית ליציבות ועד לכמיהה האנטי-רפובליקנית לטרנספורמציה רוחנית טוטאלית.
במסגרת זו, היחס לזיגמונד פרויד ולפסיכואנליזה שימש כמשטח השלכה לערכים התרבותיים המשתנים. בעוד שבתקופה הווילהלמינית נדחתה הפסיכואנליזה בשל מה שנתפס כקיבוע למיניות ומתודולוגיה מפוקפקת, ברפובליקת ויימאר היא זוהתה כבת-ברית במאבק נגד המדעיות המכנית. הדגש של פרויד על המקרה האינדיבידואלי ועל חשיבות הלא-מודע נתפס כהכרחי לתיקון המצב. עם זאת, הקהילה הרגשית בגרמניה החלה במהרה לראות בפסיכואנליזה כלי בלתי מספיק, ואף כזה שעומד בדרכו של השינוי המיוחל. הביקורת המאוחרת טענה כי פרויד נותר כבול לרציונליזם של הנאורות, המנסה לכבוש את הלא-מודע באמצעות התבונה, במקום להשתחרר אל תוך הזרם החיוני של החיים.
בסופו של דבר, המעבר מתפיסת הנפש כאובייקט למחקר מדעי לתפיסתה כנושא למהפכה רגשית ואידיאולוגית, יצר קהילה שבה הדיבור על הנפש כלל הרבה מעבר להערכת מודלים פסיכולוגיים. הציפיות לעתיד טוב יותר, המבוססות על מבנים רגשיים של אופטימיות, פסימיות, המשכיות או שבירה, הכשירו את הקרקע לצמיחתן של תנועות פוליטיות שהבטיחו לאחד את השברים. הכמיהה הציבורית לסינתזה רוחנית ולהגנה על הנשמה מפני המיכון המודרני, הפכה את המרחב הנפשי לזירה המרכזית שבה הוכרע גורלה של גרמניה בדרך אל העתיד הלאומי החדש.
רקע היסטורי
עבור האזרח הגרמני הממוצע, התהליך החל בחוויה של ריקנות וחוסר אונים מול עולם רפואי ומדעי שנראה מנותק לחלוטין מהמציאות היומיומית הכואבת של אחרי המלחמה. אנשים פשוטים הרגישו שהמומחים באוניברסיטאות ובמעבדות מתייחסים אליהם כאל אוסף של תגובות מכניות ונתונים יבשים, מבלי לתת מענה אמיתי לסבל הנפשי, לפחדים ולאובדן האישי. התחושה הייתה שהמדע הישן, שעסק במדידת זמני תגובה וגירויים חושיים, "הוציא את הנשמה" מהאדם והותיר אותו כבורג במערכת משומנת אך קרה. חוסר הסיפוק הזה יצר דרישה עממית לשינוי, כשאנשים החלו לחפש דרכים להרגיש שוב בני אדם בעלי עומק, ולא רק אובייקטים למחקר.
כאשר הפסיכואנליזה החלה לצבור פופולריות בערים הגדולות ובקרב צעירים, היא נחוותה בראש ובראשונה כמרד נגד דור ההורים והסדר החברתי המאובן. עבור הצעיר הגרמני בתנועות הנוער, האפשרות לדבר בפתיחות על דחפים, על מיניות ועל מה שהוסתר תחת פני השטח, הייתה חוויה של שחרור מהצביעות הווילהלמינית. במקום להסתיר את הרגשות ה"אסורים", הציבור החל לראות בחשיפה שלהם מעשה של כנות ואומץ. הלא-מודע לא נתפס אז כתיאוריה מופשטת, אלא כמרחב חדש ומסעיר שבו כל אדם יכול היה למצוא את האותנטיות שלו, הרחק מהמוסכמות הנוקשות של העבר.
עם זאת, ככל שהשנים חלפו, החלה להתפתח בקרב הציבור תחושה של אכזבה וחשדנות כלפי הניסיון לנתח כל רגש וכל חלום באופן שכלי. אנשים החלו להרגיש שהפסיכואנליזה, למרות הבטחותיה, הופכת להיות דומה מדי לאותו מדע קר שהם ניסו לברוח ממנו; היא נחוותה כעיסוק אינטלקטואלי בלתי נגמר ש"אונס" את החוויה החיה והופך אותה לחישובים יבשים. במקום להרגיש משוחררים, רבים חשו שהם הופכים ל"תוצר של מקריות" ושל נסיבות סביבתיות. הציבור החל להעדיף דמויות שהבטיחו הגנה על ה"מסתורין" ועל ה"חום" של הנפש, כאלו שקראו לאנשים פשוט להרגיש ולחוות את החיים במקום לנסות להסביר אותם עד דק.
המתח הזה יצר כמיהה עזה לפתרון שיסיים את הפיצול בין הצורך בקידמה טכנולוגית לבין הרצון בחיבור רגשי עמוק. ביומיום, הגרמנים חוו מציאות של "קרירות" מודרנית – עבודה מול מכונות, חיים בערים מתועשות ותרבות של מרחק – אך מתחת לפני השטח פיעמה תשוקה בוערת לסינתזה, לאחדות שתחזיר להם את תחושת השייכות והמשמעות. המשבר נחווה כדחיפות קיומית למצוא מושיע או מסגרת שתאחד את השברים של הזהות הגרמנית ותגן על הנשמה מפני המיכון המנכר של העולם המודרני.
בשלב הסופי, התהליך הסתיים בכך שהכמיהה הזו לחיבור רגשי והוליסטי תורגמה למעשה פוליטי. האזרח הגרמני, שחיפש פתרון למצוקותיו האישיות, מצא אותו ברעיון של "קהילת העם", שהבטיחה לגשר על הניכור דרך שייכות לאומית טוטאלית. עם עליית השלטון החדש, החוויה הפרקטית השתנתה שוב: במקום התבוננות פנימית בנפש, נדרשו האנשים להפגין "רצון" ו"פעולה". המדינה החלה להשתמש במושגים של "נשמה" ו"רוח גרמנית" באופן מעשי מאוד – כדי למיין אנשים לצבא ולנהל את החברה – כך שבסופו של דבר, מה שהחל כחיפוש אחר חופש רגשי אותנטי, הפך למנגנון של שליטה וניהול שבו הנפש הפרטית הוכפפה לחלוטין למטרות הלאומיות.
המרד נגד הניכור הפוזיטיביסטי (תחילת שנות ה-20)
המרד נגד הניכור הפוזיטיביסטי בראשית שנות ה-20 צמח מתוך תחושת מיאוס עמוקה כלפי המורשת המדעית של התקופה הווילהלמינית, שהותירה את הנפש הגרמנית כמעט כחלל ריק. הזרם המרכזי של הפסיכולוגיה באותן שנים, שהובל על ידי דמויות כמו וילהלם וונדט, הרמן אבינגהאוס וארנסט מאך, התבסס על גישה אימפרסיוניסטית שביקשה לפרק את המודעות האנושית למרכיבים זעירים של חושים ואסוציאציות. גישה זו, שהסתמכה באופן בלעדי על מעבדות, ניסויים ומדידות של זמני תגובה, נתפסה בעיני בני הדור כפסיכולוגיה ללא נשמה. הניסיון להפוך את הנפש לאובייקט של מדעי הטבע יצר עולם מכני ומדעי שלא היה מסוגל לתת מענה לסבל הנפשי המורכב שפקד את הציבור הגרמני לאחר זוועות המלחמה.
חוקרים ואנשי רוח חשו כי הפסיכולוגיה הניסויית הגיעה למבוי סתום, שכן היא כשלה בתפיסת המורכבות ההוליסטית של הקיום האנושי. הניכור כלפי הגישה הכמותית הלך והחריף ככל שגברה המודעות לכך שרגשות, דחפים ורצונות אינם יכולים להיות מוסברים רק כתופעות לוואי של גירויים חיצוניים. הביקורת התבססה במידה רבה על קבלת רעיונותיו של וילהלם דילתיי מתוך חיבורו "רעיונות על פסיכולוגיה מתארת ומנתחת", שגרס כי פסיכולוגיה המבוססת על מדעי הטבע אינה יכולה לתפוס את הנפש כתופעה הוליסטית. על רקע זה, החלה תנועה ציבורית ואקדמית רחבה שדרשה להחליף את המודלים הישנים ב"פסיכולוגיה עם נשמה", שתכיר באופי היצירתי והבלתי ניתן לפענוח של הרוח האנושית ותגן עליו מפני צמצום ומיכון.
החיפוש אחר סובייקטיביות חדשה הוביל להתפתחותן של גישות שהדגישו את החוויה האינדיבידואלית על פני נתונים יבשים. ריצ'רד מילר-פריינפלס תיאר את המאבק הזה כעימות בין פסיכולוגיה אובייקטיבית לסובייקטיבית. בעוד שהפסיכולוגיה האובייקטיבית הפכה את הרגשות לתכונות או השפעות של תחושות ותפיסות, ובכך הפכה את החיים הפנימיים למשניים לעולם החיצוני, הפסיכולוגיה הסובייקטיבית טענה כי אין דבר כזה תחושה או רגש מבודד במודעות. לפי תפיסה זו, הרגשות והתפיסות הם תהליכים מורכבים המבוססים על מרכז מאוחד – ה"אני" המאוחד שנמצא תמיד נוכח ופועל בכל רגש, תפיסה ואקט אנושי.
השינוי בתפיסה הציבורית התבטא במעבר מ"פסיכולוגיה של אובייקט" ל"פסיכולוגיה של סובייקט", כזו שאינה מסתפקת רק בתיאור תפקודי המוח אלא מבקשת להבין את אישיותו ואופיו של האדם. פסיכולוגים בולטים ברפובליקת ויימאר דמיינו את תחומם כנמצא במצב של משבר, תחושה שהגיעה לשיאה עם פרסום ספרו של קארל בילר "משבר הפסיכולוגיה" בשנת 1927. בילר תיאר את המצב כבלבול לשוני המזכיר את מגדל בבל, והצביע על כך שהפסיכולוגיה נדרשת כעת לאמץ גישות שחורגות מהמעבדה אל עבר הנפש, האישיות והאופי.
הדרישה הציבורית לסינתזה ולטיפוח הנשמה החליפה את הרצון הישן באנליזה ופירוק. הוגים כמו קארל הברלין טענו כי התקופה שקדמה למלחמה התאפיינה במסגרת מחשבתית "חומרית-מכנית" שהדחיקה את חשיבות הלא-מודע והנשמה. בעיני בני התקופה, הרציונליות שהייתה מנותקת מהחיים הביאה לשלטון המכונות ולרצון לעוצמה דמויית-מכונה. מול מציאות זו, התעורר בקרב הציבור הגרמני רצון עז לנשמה ורוחניות שביקש להקים לתחייה את חיי ההווה. המרד נגד הפוזיטיביזם לא היה רק ויכוח אקדמי על מתודולוגיה, אלא ביטוי לצורך קיומי בשינוי דרמטי וכוללני שיחזיר לאדם את ריבונותו על עולמו הפנימי.
האימוץ הזמני של הפסיכואנליזה ככלי לשחרור
האימוץ הזמני של הפסיכואנליזה ככלי לשחרור בשנותיה המוקדמות של רפובליקת ויימאר נבע מהצורך הדחוף של הציבור הגרמני, ובעיקר של דור הצעירים ותנועות הנוער החופשיות, למצוא משען אינטלקטואלי שיחשוף את הצביעות המוסרית של הדור הקודם. פרויד נתפס כמי שמציע כלים רדיקליים לחשיפת השקרים של החברה הווילהלמינית המאובנת, אשר נתפסה ככזו שדיכאה את היצרים הטבעיים תחת מעטה של מוסר נוקשה. המושגים הפסיכואנליטיים, ובראשם ה"הדחקה", הפכו לכלי נשק תרבותיים ששימשו לערעור המוסכמות החברתיות ולהוקעתה של אותה "צביעות מזויפת" שאפיינה את עידן טרום-המלחמה. עבור הציבור, הפסיכואנליזה לא הייתה רק שיטת טיפול רפואית, אלא מכשיר לשחרור חברתי שאיפשר מתן לגיטימציה מחודשת ליצרים, למיניות ולכוחות הלא-מודעים שדוכאו במשך עשורים.
הלא-מודע הפך בתהליך זה ממושג קליני-רפואי מצומצם למרחב תרבותי ורוחני חדש, שבו חיפש העם הגרמני את האותנטיות האבודה שלו. הוגים ומבקרים ראו ב"גילוי" הלא-מודע של פרויד את החוליה המקשרת למסורת הרומנטית הגרמנית של יוצרים כמו קארל גוסטב קארוס וגתה. הלא-מודע נתפס כ"זרם חיים עמוק ובלתי מודע" אשר "זורם דרך כל בן אנוש בצורה של דחפים", וחקירתו נחשבה למשימה לאומית ורוחנית של חשיפת האמת הפנימית הנסתרת תחת פני השטח של התרבות הממוכנת. עבור רבים, הפנייה ללא-מודע הייתה דרך להשתחרר מהתפיסה שהאדם הוא יצור רציונלי בלבד, ולחזור אל ה"מקורות הטבעיים והחיוניים של הקיום".
בתנועת הנוער הגרמנית הלאומנית ואנדרפוגל, זכו רעיונותיו של פרויד לתהודה מיוחדת דרך פרשנים כמו הנס בלייהר, שהשתמש במושג ה"סובלימציה" כדי להסביר ולתת לגיטימציה לקשרים ארוטיים בתוך קבוצות חברתיות. בלייהר טען כי הכוח המניע של תנועת הנוער הוא הסובלימציה של המיניות, ובכך הפך את התורה הפסיכואנליטית לבסיס של מבנה חברתי חדש המבוסס על "ארוס" ולא על מסגרות משפחתיות שמרניות. אף על פי שמתנגדים שמרנים כמו הסוציולוג יוהאן פלנגה תקפו את הדגש ה"קופי" על המיניות ודרשו להעמיד את ה"רוח" מעל היצרים, עמדתם הלכה ונחלשה מול הזרם שראה בפסיכואנליזה דרך לתיקון המצב האנושי על ידי חשיפת הכוחות האפלים והחיוניים שבלב החיים.
הפסיכואנליזה נתפסה בתקופה זו כחלק בלתי נפרד מהמרד נגד הפוזיטיביזם, שכן היא הציעה גישה של "פסיכולוגיית סובייקט" המתמקדת במעמקי הנפש במקום בנתונים חושיים חיצוניים. חוקרים מתחומים שונים – מפדגוגים ועד תיאולוגים – הודו כי פרויד הציע אמצעים ושיטות המאפשרים להבין טוב יותר את המבנה הרגשי של הפרט. ההתמקדות של התנועה הפסיכואנליטית ב"מקרה הפרטי" ובחשיבות של חוויות הילדות המוקדמות נתפסה כשינוי מבורך מהגישה המכנית של מעבדות המחקר. הלא-מודע הפך למגרש המשחקים של האוונגרד האמנותי והספרותי, ושימש כ"משטח השלכה" שעליו הוקרנו הערכים התרבותיים החדשים של חופש, כנות פנימית והתנגדות לסדר הישן.
אפילו מבקרים חריפים הודו בשלב זה כי פרויד גילה "גילויים בעלי חשיבות עצומה בנפש", וכי עבודתו על מעשי כשל ועל הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום מאפשרת גישה למבנה הרגשי של המטופל. קבוצות שונות בתוך החברה הגרמנית, שחשו כי עולמם הישן קרס, ראו בצורך "להניח את היסודות של הלא-מודע" משימה דחופה שתאפשר לבנות מחדש את האישיות הגרמנית על בסיס אותנטי יותר. הציפייה הייתה שהפסיכואנליזה תהיה הכלי שבאמצעותו ניתן יהיה "לאלף את החיה" ובו בזמן לטפח את הנשמה האנושית בתוך המציאות המורכבת של גרמניה שאחרי המלחמה.
האכזבה מהרציונליזם והפנייה להוליזם (אמצע שנות ה-20)
אף על פי שבתחילה נתפס פרויד כמי שחשף את מעמקי הנפש, החלה להתגבש בקרב הקהילה המדעית והציבורית ההכרה כי הפסיכואנליזה נותרה כבולה למערכת ערכים של הנאורות, המעמידה את התבונה והרציונליזם כסמכות המכרעת. הציבור החל לזהות את הפסיכואנליזה כ"רציונלית מדי", וככזו שאינה מסוגלת לכבד את האופי הראשוני והמסתורי של הלא-מודע. הטיעון המרכזי שרווח באותן שנים גרס כי פירוק הנפש למרכיבים יסודיים – האנליזה – הוא בגדר "אונס" של הרוח הגרמנית ופגיעה באותנטיות של החיים.
הביקורת התמקדה בכך שפרויד ביקש להפוך את הלא-מודע למודע באמצעות השכל, ובכך חטא להבנה שהתבונה היא זו שגרמה מלכתחילה למחלות הנפש של האדם המודרני. הוגים כמו קארל הברלין טענו כי הפסיכואנליזה אינה אלא צורה נוספת של רציונליזם קיצוני, שכן היא "מציבה את הרציונליות בפני הבחירה" האם לשלב ממצאים מהלא-מודע, במקום להכיר בכך שהלא-מודע הוא כוח עליון ועצמאי. הכמיהה הגרמנית הייתה לסינתזה הוליסטית, כזו שתגן על ה"נשמה" מפני ה"שכל" המנכר, בעוד שהפסיכואנליזה נתפסה כמי שמשתמשת בכוח אחד (המודע) כדי להכניע כוח אחר (הלא-מודע).
תהליך זה הוביל לנהירה המונית אחר "הזרם החיוני" ואחר דמויות כגון לודוויג קלאגס, שהפך לאחד המבקרים הבולטים של פרויד בתקופה זו. קלאגס, שזכה לפופולריות עצומה כגרפולוג וכמבקר תרבות, הציב את האינטלקט ככוח ההרסני ביותר של העידן המודרני, כזה שמנכר את האדם מהטבע ומהחיים. הוא קרא לציבור הגרמני לחוות את העולם דרך הנפש, שהיא מושב החיים, ולא דרך השכל המכני. תפיסה זו העמידה את ה"סינתזה" מול ה"אנליזה", ואת ה"חוויה" מול ה"מדידה". הציבור נמשך להבטחה של קלאגס להגן על סודות הנשמה מפני הניתוח המדעי המפרק, שנתפס כביטוי של ניהיליזם חסר נשמה.
האכזבה מפרויד הוחרפה בשל הטענה כי הפסיכואנליזה יוצרת "זיוף אינטלקטואלי של התופעות הפנימיות ביותר". מבקרים כמו הנס קונץ ואחרים טענו כי פרויד הציג את הלא-מודע כמעט כ"מכונת חישוב" או כאינטליגנציה ערמומית המחשבת את צעדיה, במקום לראות בו זרם חיוני של חיים וחיוניות. הביקורת הגרמנית גרסה כי הלא-מודע הוא כוח "יצירתי ומשמיד במעמקי הקיום האלמנטרי", וכי הניסיון הפרוידיאני להעניק לו פרשנות רציונלית הוא בגדר כפייה של ערכים זרים על הנשמה הגרמנית. הקהילה הרגשית בגרמניה ביקשה להשתחרר מהצורך בהסברים ולעבור למרחב של חוויה, שבו הנפש נתפסת כשלמות אורגנית שאין לחלקה.
שינוי זה ביחס לפסיכולוגיה סימן את המעבר מדיון במתודולוגיה לדיון אידיאולוגי עמוק על טבע האדם. הוגים כמו הנס פרינזהורן טענו כי בעבר, בשנת 1890, התערבותו של פרויד הייתה נחוצה כדי לחשוף את הדיכוי המיני של החברה, אך ברפובליקת ויימאר של סוף שנות ה-20 המצב השתנה לחלוטין. הציבור, שפיתח "רצון עז לנשמה", חש כי הפסיכואנליזה שייכת לעולם הרציונלי-מכני של העבר. לפי השקפה זו, פרויד נותר כבול למערכת נאורות שהציגה את התרבות כ"מסכה וחזית המסתירה את הכוח האמיתי, הדחף", בעוד שהגישה ההוליסטית החדשה ביקשה להעריץ את הדחף ואת הלא-מודע ככוחות חיים מקודשים שאינם זקוקים לניתוח שכלתני.
התגבשות הקהילה הרגשית והכמיהה לסינתזה (סוף שנות ה-20)
הדיון הציבורי, שבעבר התמקד בשאלות טכניות של "איך מטפלים" או בתקפותן של שיטות מחקר, עבר טרנספורמציה לעיסוק בשאלות של משמעות החיים והגורל. זיגפריד ברנפלד תיאר שינוי זה בציינו כי הפסיכולוגיה החדשה אינה מסתפקת עוד בפירוש סימפטומים או חלומות, אלא היא "מפרשת את המשמעות והסוף של החיים, של האופי (ו)הגורל, היא מפרשת עמים, תקופות ותרבויות". עבור הקהילה הרגשית שהתפתחה בגרמניה, הדיבור על הנפש הפך לאמצעי להבעת אמונות עמוקות לגבי המציאות, כאשר הציפיות לעתיד – בין אם היו אופטימיות או פסימיות – הניעו את הדרישה לשינוי דרמטי וטוטאלי.
במרכז התהליך עמד הצורך הציבורי ליישב את המתח המובנה בין הקרירות המודרנית לבין המסתורין של הלא-מודע. מצד אחד, גרמניה שלאחר המלחמה אימצה דפוסי התנהגות של "ענייניות חדשה" ותרבות של מרחק, שבהן ה"קור" המלאכותי נועד להחליף את האותנטיות הרגשית הלוהטת. הוגים ואמנים הציגו בני אדם הדומים למכונות, בעלי מחוות מוטוריות ופנים הדומים למסכות, כדרך להתגונן מפני חוסר היציבות של התקופה. מצד שני, מתחת לפני השטח של הציביליזציה הטכנית והממוכנת, פיעם רצון עז לנשמה וצורך בחום ובמסתורין של הלא-מודע הלא-רציונלי. הקהילה הרגשית ביקשה למצוא סינתזה שתאפשר לאדם המודרני לחיות בעולם טכנולוגי מבלי לאבד את החיבור לכוחות הסוערים והיוצרים במעמקי קיומו.
ההעדפה של האמת על פני השיטה באה לידי ביטוי בכך שהפסיכולוגיה נדרשה כעת לספק תובנות לגבי המהות האנושית ולא רק כלים קליניים. מבקרים כמו ארתור קרונפלד טענו כי הפסיכואנליזה נכשלה מכיוון שהיא החליפה את ה"טבע האישי של בני האדם בגורלם", ובכך הפכה אותם ל"תוצר של מקריות" המבוסס על "קביעות דמויות-סביבה". הציבור דרש פסיכולוגיה שתכיר בייחודיות של העצמיות ובחשיבות של הרוח והאמונה כמרכיבים אלוהיים באדם. המתח בין הרצון להגן על הלא-מודע מפני חישובים לבין הצורך במבנה ברור הוביל לכך שכל עשייה פסיכולוגית נבחנה בראש ובראשונה לפי יכולתה לתרום להחייאת התרבות ולשיקום האיזון האורגני של הנפש.
הצורך בסינתזה זו יצר מצב שבו הדיבור על הנפש כלל הרבה מעבר להתבוננות במודלים פסיכולוגיים מתחרים. הקהילה הרגשית התגבשה סביב ההבנה כי הלא-מודע אינו "מכונה" אלא זרם חיים שאינו ניתן להסברה רציונלית מלאה. המתח בין הקור המודרני למסתורין הנפשי הוכרע לטובת חזון שבו העתיד יתגבר על הניכור של העבר. "הסכמה חשאית" זו בין המחנות השונים בגרמניה הניחה כי העתיד הקרוב יביא עמו את הגאולה מהמגבלות של הרציונליזם ומהפיצול הנפשי, ובכך הכשירה את הקרקע להמרת המשבר הפסיכולוגי בפתרון פוליטי ורוחני כולל.
הפתרון הפוליטי למשבר הנפשי (1930–1945)
הציפייה לפתרון פוליטי למשבר הנפשי התגבשה מתוך ההבנה כי המצוקות האינדיבידואליות והניכור המודרני אינם יכולים להיפתר עוד בזירה המדעית לבדה, אלא דורשים מענה הוליסטי שיקיף את הקיום הגרמני כולו. המשבר הפסיכולוגי, שנתפס כעודף של רציונליזם ופירוק הנפש, הכין את הקרקע לרעיון ה-"Volksgemeinschaft" (קהילת העם). הציבור הגרמני, שחיפש נואשות אחר מושיע שיאחד את השברים הרוחניים, ראה בקהילת העם הבטחה לעתיד שיתגבר על הדיוויזיות של ההווה ויספק "עודף של אידיאליזם". הציפייה הייתה למעבר ממצב של פיצול נפשי ואינטלקטואלי למציאות שבה הפרט מוצא את משמעותו וגאולתו בתוך השלם הלאומי, תוך השארת המשברים של העבר מאחור.
עם עליית הנציונל-סוציאליזם לשלטון, התרחשה סטייה מהותית מהעיסוק בחופש של הלא-מודע אל עבר האדרת ה"רצון". הממשל החדש אמנם ניכס את המושגים הציבוריים של המאבק נגד האינטלקטואליזם והתרעם על "ריקון הנשמה" של המודרנה, אך הוא לא אימץ את הגישה ההוליסטית הפסיבית שביקשה להגן על מסתורי הנפש. במקום זאת, כפי שקבע אלפרד רוזנברג, האידיאולוגיה הכפיפה את כל התובנות הפסיכולוגיות לערכים של "רצון" ו"פעולה". הנציונל-סוציאליזם דחה את הרעיון שהנפש צריכה להיות מוגנת מפני התבונה המכשירנית במובנה הטהור, וטען כי הרצון הגרמני הוא זה שצריך להוביל את הרוח, ולא כניעה לזרם דימויים פנימי בלתי נשלט.
המדינה הנאצית הפגינה פרגמטיזם קר ביחס לכמיהה הציבורית ל"פסיכולוגיה גרמנית", והשתמשה בה ככלי לבניית מערכות שליטה וניהול חברתי. בעוד שהשימוש במושגים רוחניים נמשך כלפי חוץ, בפועל רוקנו המושגים הללו מתוכנם המקורי והפכו לאמצעים פונקציונליים. דוגמה בולטת לכך הייתה הקמת "מכון גרינג" בשנת 1936, אשר רתם פסיכולוגים מומחים – שייבאו והתאימו אלמנטים מהפסיכואנליזה, מהפסיכולוגיה של אדלר ומתורתו של יונג – לטובת משימות המדינה. הפסיכולוגיה לא נועדה עוד לשחרר את היחיד או לחקור את מסתוריו, אלא לשרת צרכים דחופים כמו מיון כוח אדם צבאי ובדיקת התאמה של אישים למשימות הרייך.
בסופו של דבר, עתידה של הנפש הגרמנית תחת המשטר הנאצי לא היה ניצחון של הלא-מודע על המודע, אלא הכפפה טוטאלית של שניהם לצרכי המדינה והמלחמה. למרות שהוגים כמו הברלין ופרינזהורן בירכו בתחילה על עליית השלטון החדש כמי שיביא את הגאולה מהרציונליזם המנכר, המציאות הפוליטית הראתה כי הנציונל-סוציאליזם רתם את ה"מומחיות הפסיכולוגית המפוקפקת" לטובת פוליטיקה של עוצמה. המשבר הפסיכולוגי של ויימאר נפתר לכאורה על ידי יצירת זהות חדשה, אך זו הייתה זהות שבה הנשמה הפכה לחלק ממנגנון טכני ומתוכנן היטב, המשרת את הרצון הפוליטי המרכזי.
מורשת משבר הנפש
התהליכים המתרחשים בעת משבר נפש קולקטיבי אינם מוגבלים לצד אחד של המפה האידיאולוגית, אלא משקפים דינמיקה חברתית רחבה שבה הציבור מחפש פתרונות רגשיים למציאות מורכבת. בימינו, ניתן לזהות תהליכים אלו בפשטות דרך מספר דפוסי התנהגות המשותפים לקבוצות שונות בחברה, ללא קשר לשיוכן הפוליטי.
המרד נגד הניכור והמיכון מתבטא כיום בחשש מפני איבוד האנושיות מול מערכות טכנולוגיות, אלגוריתמים ובינה מלאכותית. בעוד שקבוצות שמרניות עשויות להביע זאת דרך כמיהה ל"ערכים ישנים" ולמסורת, קבוצות ליברליות עשויות לחפש זאת דרך חוויות של "אותנטיות", "קשיבות" (Mindfulness) או תנועות סביבתיות הקוראות לחיבור מחודש לטבע. בשני המקרים, המניע זהה: תחושה שהמודל המדעי והטכנולוגי הנוכחי מייצר עולם מכני שאינו נותן מענה לצרכים הרגשיים והרוחניים של הפרט.
סימן מובהק נוסף הוא שינוי אופי הדיון הציבורי – המעבר משאלות של "איך" (ניהול ושיטה) לשאלות של "למה" (משמעות וגורל). כאשר חברה נמצאת במשבר נפשי קולקטיבי, הציבור מפסיק להעריך פתרונות פרקטיים ומתחיל לחפש "אמת מוחלטת". דיונים על מדיניות כלכלית או רפורמות מנהליות מוחלפים בשיח רגשי סוער על זהות, שבו כל צד רואה במאבק שלו עניין גורלי לקיומה של המדינה או של האנושות כולה.
הכמיהה לסינתזה ולפשטות מובילה לחיפוש אחר נרטיב אחד, הוליסטי, שיסביר את כל תחלואי העולם ויפיג את תחושת הבלבול. צורך זה גורם לאנשים לאמץ תפיסות עולם שמספקות סדר בתוך ה"קרירות" והמורכבות של העולם המודרני. בין אם מדובר בחיפוש אחר אחדות לאומית נוסטלגית ובין אם מדובר בחזון גלובלי אוטופי, המטרה היא זהה: ליישב את המתח בין המציאות הטכנולוגית המנוכרת לבין הצורך הבסיסי בשייכות ובמשמעות.
השלב האחרון בתהליך הוא הסטייה מהבנה עצמית מעמיקה אל עבר ה"רצון" והפעולה. בשלב זה, הציבור מאבד סבלנות כלפי ניתוחים אינטלקטואליים ומעדיף מנהיגות המדגישה נחישות ו"רצון חזק". ישנה הערכה גוברת לדמויות המבטיחות "לפעול" ולשנות את המציאות בכוח, תוך זלזול במומחים ובמוסדות מסורתיים שנתפסים כמעכבים את ביטויו של הרצון הציבורי האמיתי. דפוס זה הופך את הנפש והרגשות של הציבור לכלי בידי מנגנוני כוח, המשתמשים בצורך בגאולה רגשית כדי להניע פעולות אגרסיביות בשטח.
לקריאה נוספת
- אנתוני ד. קאודרס, משבר הנפש ועתיד גרמניה: המפגש עם פרויד ברפובליקת ויימאר (The Crisis of the Psyche and the Future of Germany: The Encounter with Freud in the Weimar Republic), Central European History, 46 (2013). עמ' 345-325.
