משפחת בליליוס

משפחת בליליוס היא משפחה יהודית ספרדית ממוצא פורטוגזי, שבניה פעלו לאורך מאות שנים במסחר, בנקאות, רפואה ופעילות ציבורית ברחבי העולם היהודי, ובמיוחד בוונציה, חלב, כלכותה, הונג קונג וירושלים. בני המשפחה השתייכו לקהילות הסוחרים היהודיות המובילות שפעלו בזירות מסחר חוצות-יבשות, והיו שותפים לרשתות מסחר ענפות שכללו סוחרים יהודים מהעולם הספרדי, המזרחי והמערבי, כחלק ממעמד יהודי הנמל.

המשפחה התפרסמה בזכות אישים בולטים כעמנואל רפאל בליליוס, בנקאי וסוחר שפעל בהונג קונג, וסימה (שמחה) בליליוס, נדבנית גדולה שעיזבונה עורר מאבק ציבורי ומשפטי על הגדרת בית הכנסת הראשי בירושלים. קרן בליליוס שנוסדה מצוואתה הפכה לאחת מהקדשות הצדקה המרכזיות שפעלו בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי.

רקע היסטורי ומוצא

משפחת בליליוס היא משפחה יהודית ספרדית ותיקה, שמקורה בקהילת האנוסים של פורטוגל. במאה ה־15, לאחר גזירת ההמרה הכפויה של שנת 1497, בה נאלצה כל יהדות פורטוגל להתנצר, חייתה משפחת בליליוס כ"נוצרים חדשים" (מראנוסים) במשך דורות. מחקרים בארכיונים הקהילתיים מעידים כי בני המשפחה המשיכו לקיים אורח חיים יהודי בסתר, עד גלי רדיפות נוספים במאה ה־17, שבמסגרתם התגבר הלחץ על סוחרים מצליחים ממוצא יהודי. בעקבות גל זה, נמלט רפאל בליליוס – אשר נודע בפורטוגל בשם הנוצרי פיליפו טרסו – מהאינקוויזיציה ועבר לוונציה. בכך החל עידן חדש במשפחה, שבו חזרה לזהותה היהודית בגלוי והחלה לפעול כחלק מהקהילה הספרדית-פורטוגזית של ונציה.

במסמך משנת 1653 נרשם בוונציה כי רפאל בליליוס הוריש לשתי בנותיו את כלי הכסף שהביא עמו מליסבון, עדות מוחשית לקשר הרגשי והתרבותי שנותר למשפחה עם ארץ המוצא. בתוך דור או שניים בלבד, הצליחה המשפחה לבסס את עצמה מחדש, והקימה רשת מסחרית רחבה שפעלה בין ונציה, ליוורנו, חלב, אמסטרדם ולונדון. שותפיה העסקיים כללו את משפחות ארגס, קרווליו וסילברה, מהבולטות בקרב יהודי ליוורנו. קשרי נישואין בין משפחות אלו נמשכו לפחות שלושה דורות, ואפשרו את הקמתן של שושלות מסחר מבוססות.

במקביל לפעילותם הכלכלית, בני משפחת בליליוס החזיקו גם במעמד תורני. רבי יעקב בליליוס היה אחד הרבנים הבולטים של הקהילה היהודית בוונציה בראשית המאה ה־18. הוא נמנה עם הרבנים שהתנגדו נחרצות למקובל הצעיר משה חיים לוצאטו, אשר עורר סערה גדולה בעקבות טענות לחזיונות מיסטיים (פולמוס הרמח"ל). רבי יעקב בליליוס נמנה עם הדמויות המרכזיות שפעלו לדיכוי מגמת המשיחיות שהזכירה לרבים את תנועת שבתאי צבי, והוא אף היה שליח מטעם קהילת ונציה לאסוף סיוע כספי מקהילות לונדון ואמסטרדם, בעקבות המשבר הכלכלי החריף שפגע בקהילתו בשנים 1737–1738.

ההיחלשות הכלכלית של ונציה באמצע המאה ה־18 והירידה בחשיבותה של חלב כמרכז מסחרי יהודי עודדו ענף ממשפחת בליליוס להתבסס בעיר חלב שבסוריה. בחלב פעלו תחת חסות הקונסוליה הצרפתית והיו חלק מהקהילה הליבורנזית – יהודים ספרדים שהגיעו ממערב אירופה וזכו למעמד מועדף. בני המשפחה זוהו כ"סניורים פרנקוס" (Signores Francos) בעיני יהודי חלב המקומיים, דוברי הלאדינו והערבית. הם נבדלו בלבושם האירופי, דיברו צרפתית, פורטוגזית ואיטלקית, ולעיתים קרובות בקושי שלטו בערבית. גינוניהם עוררו התנגדות בקרב יהודי המקום, אך למרות הפערים התרבותיים, נוצרו בהמשך קשרי נישואין ומסחר עם קהילות יהודיות מזרחיות – בעיקר יהודי בגדד ופרס.

בני המשפחה המשיכו לפעול בתחום המסחר הימי, והם מתועדים כבעלי אוניות שפעלו בקווים שבין סוריה לוונציה. עם הזמן החלה שקיעתה של חלב, והמשפחה הרחיבה את פעילותה לעבר בומביי, בסרה, כלכותה וסינגפור. אחד האירועים החריגים בתולדות המשפחה הוא משפט שהתקיים בשנת 1744, כאשר יצחק בליליוס הואשם בהריגת מלווה שיירה מוסלמי ונשפט בפני הקונסול הצרפתי – מעמד יוצא דופן שהעיד על חסותם הזרה.

במאה ה־19 עבר מרכז הכובד של המשפחה לכלכותה שבהודו הבריטית, שם נישאו בני המשפחה עם משפחות בולטות מקרב יהודי בבל, כמו משפחות גוביי ויהודה. בעוד שבני הדורות הקודמים נחשבו חלק מ"יהדות ליבורנו", הרי שבני הדור החדש, שפעלו בכלכותה, הונג קונג ושנגחאי, נטמעו בתרבות הבגדדית המדוברת, היו דוברי ערבית ואנגלית, וניהלו את עסקיהם בשיתוף פעולה עם יהודי המזרח.

בשלהי המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, פעלו ענפים נוספים של המשפחה בהונג קונג ובסינגפור. סניפים אלה התבססו במרחב הבריטי הקולוניאלי תוך שמירה חלקית על זהותם הספרדית-מערבית המקורית. חלקם השתלבו בפעילות מסחר באופיום, בנקאות, הקמת בתי מלון, ייסוד בתי ספר, וכן בפעילות משפטית ורפואית. בני המשפחה השתייכו לאליטה הכלכלית של הקהילות היהודיות המקומיות, ולקחו חלק בפעילות ציבורית ענפה – הן בקהילות המזרחיות והן בקרב החברה הבריטית הקולוניאלית.

דמויות מרכזיות במשפחה בעת המודרנית

עמנואל רפאל בליליוס

עמנואל רפאל בליליוס (Emanuel Raphael Belilios) נולד ב־14 בנובמבר 1837 בכלכותה, הודו הבריטית, למשפחת סוחרים יהודית ממוצא ספרדי-פורטוגזי. אביו, רפאל עמנואל בליליוס, היה בן לשושלת שהשתייכה ליהדות ונציה והשתרשה בהודו. בשנת 1862 עבר עמנואל להונג קונג, אז מושבה בריטית מתפתחת במזרח אסיה, ונכנס לעולם הסחר, הבנקאות והיזמות.

בתוך שנים ספורות בלבד הפך לאחת הדמויות הבולטות ביותר בזירה הכלכלית של הונג קונג, והעיתונות הבריטית כינתה אותו "אחד מנסיכי הסוחרים של המושבה". בליליוס צבר את עושרו בעיקר ממסחר באופיום, תחום שהיה לגיטימי באותה תקופה ונחשב למרכיב מרכזי בכלכלה הקולוניאלית הבריטית במזרח. במקביל לפעילותו המסחרית, עמד בליליוס בראש גופים כלכליים רבי-השפעה: בשנות ה־70 של המאה ה־19 כיהן כיו"ר חברת המלונות Hongkong and Shanghai Hotels Ltd., ובין השנים 1876 ל־1882 שימש כיו"ר בנק HSBC – הבנק החשוב ביותר באזור אסיה הבריטית.

בשנת 1881 מונה כחבר במועצה המחוקקת של הונג קונג, ובין השנים 1892–1900 שימש בה כ־Senior Unofficial Member, תפקיד שהקנה לו השפעה רבה בקביעת מדיניות כלפי האוכלוסייה המקומית והיהודית. בליליוס לא ניתק קשרים עם קהילתו או עם העולם היהודי. בשנים 1887–1888 העניק מלגות לסטודנטים ממוצא סיני שלמדו רפואה במכללה לרפואה של הונג קונג ועסקו באותה תקופה בהתמחות בבית החולים ע"ש אליס. בשנת 1889 תרם 25,000 דולר הונג קונגי להקמת בית ספר לבנות, שנקרא על שמו — Belilios Public School — אשר פועל עד היום.

בליליוס ביקש לקשור קשרים עם ראש ממשלת בריטניה דאז, בנג'מין דיזראלי. לצורך כך הציע לתרום פסל שיש וברונזה של דיזראלי, אך ראש הממשלה דחה את ההצעה. למרות זאת, בליליוס בנה את "Beaconsfield Arcade" בהונג קונג, הנקרא על שם תוארו של דיזראלי — לורד ביקונספילד. במשך שנים רבות שלח בליליוס מדי שנה זר פרחים שהונח על פסלו של דיזראלי בכיכר הפרלמנט בלונדון, כמחווה של הוקרה אישית.

בליליוס התגורר בשנותיו האחרונות במלון קינג אדוארד בלונדון. לאחר מותו ב־11 בנובמבר 1905, בגיל 67, נקבר בבית העלמין היהודי גולדרס גרין שבברנט, לונדון רבתי. בצוואתו השאיר סכום עצום של 250,000 ליש"ט שיועד להקמת מכללה חינמית עבור ילדי הקהילה היהודית בכלכולתה — יוזמה שלא התממשה במלואה, אך שיקפה את תחושת המחויבות שלו לעמו ולמורשתו. דמותו של עמנואל רפאל בליליוס הפכה לדמות ספרותית בספר The House of Wives מאת סיימון צ’ואה-ג’ונסטון, נינו של אשתו השנייה, לי ווי אין. עם זאת, הסיפור בספר זה מבוסס בחופשיות רבה ואינו מהווה מקור היסטורי מדויק.

סימה בליליוס

סימה (שמחה) בליליוס, שנפטרה בהונג קונג בשנת 1926 בגיל קרוב ל־90, הייתה דמות בולטת בקרב הקהילה היהודית הספרדית בכלכותה ובהונג קונג. היא נולדה ככל הנראה בשנות ה־30 של המאה ה־19, בתו של דוד יוסף עזרא, ממנהיגי הקהילה היהודית הבגדאדית של כלכותה, והשתייכה למשפחת עזרא מהמשפחות היהודיות הבולטות והמבוססות בעיר. בגיל צעיר, סביב שנות ה־50 של המאה ה־19, נישאה לעמנואל בליליוס, איש עסקים אמיד ומוכר, בן למשפחת סוחרים ספרדית שהשתלבה באליטה היהודית-בבלית של הודו.

במהלך חייו של בעלה, עזב עמנואל את כלכותה ועבר להונג קונג, שם פגש אישה סינית, נישא לה וניהל עמה חיי משפחה. כאשר נודע הדבר לסימה, היא סירבה לוותר על מעמדה כאשתו החוקית, הפליגה אחריו להונג קונג, ובסופו של דבר השניים חיו יחד באותו בית לצד אשתו השנייה של עמנואל. לאחר מותו של עמנואל בשנת 1905, נותרה סימה בהונג קונג והמשיכה לנהל את עסקיו. היא נהגה לעשות זאת במרץ רב ובאסרטיביות, וזקני ירושלים אף העירו באירוניה כי "האופיום היה החלק היותר מוסרי בעסקיה" (אך השאלה אם זה נכון או לא נותרת בעינה, כי עקב אירועי "קרן בליליוס" [כמפורט בהמשך] הופצו שמועות רבות על משפחת בליליוס במטרה להשמיצם).

סימה בליליוס לא הסתפקה בניהול עסקי העבר, אלא פעלה כנדבנית ידועה, הן בכלכותה והן בארץ ישראל. היא תרמה למוסדות חינוך יהודיים, לתלמודי תורה, לבית הכנסת "מגן דוד" בעיר הולדתה, ולמוסדות חסד, בהם מעון יתומים ומעון לחינוך ילדים עניים. בצוואתה, שנכתבה באנגלית והופקדה בעיר הונג קונג, הביעה את רצונה הברור שנכדיה, ליונל ונייג'ל בליליוס, ישמרו על דתם ויינשאו לנשים יהודיות בלבד. כתנאי לירושתם, הורישה להם רבידים ונזרי יהלום רק אם יעמדו בדרישותיה הדתיות. רגשותיה הלאומיים והדתיים באו לידי ביטוי גם בבקשה שיינשאו תפילות לעילוי נשמתה, ושידליקו נר תמיד לזכרה.

הסעיף המרכזי והמשמעותי ביותר בצוואתה היה ההורשה של כל שארית רכושה – סכום שהוערך בכ־80,000 לירות שטרלינג, שהם כ־800,000 דולר שנגחאי, ולפי הערכות מאוחרות שווה-ערך לעשרות מיליוני שקלים כיום – ל"בית הכנסת הראשי בירושלים". ניסוח זה, שלא כלל פירוט מדויק של זהות בית הכנסת, היה הגורם לפתיחתו של מאבק ממושך וחריף בין העדה הספרדית והעדה האשכנזית בירושלים, שהפך לאחת הפרשות המשפטיות הציבוריות הבולטות של תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל.

צוואתה של סימה בליליוס הוצגה בבית המשפט בהונג קונג, והדיונים סביב מימושה נמשכו שנים רבות, תוך עירוב של מנהיגים רוחניים, משפטיים ופוליטיים מכל גווני הקשת היהודית. הפרשה גררה מעורבות של הרבנים הראשיים לישראל, עורכי דין בולטים וראשי קהילות, תוך חילוקי דעות עזים בשאלת זהותו של "בית הכנסת הראשי" – האם מדובר בבית הכנסת הספרדי רבן יוחנן בן זכאי, או בבית הכנסת האשכנזי חורבת רבי יהודה החסיד. לאור הניסוח הכללי בצוואה, ניסו בתי המשפט והשלטון המנדטורי להימנע מהכרעה ברורה.

לצד התרומה הסמלית והכספית האדירה של עיזבונה, הפכה סימה בליליוס לדמות מפתח במאבק העדתי ההיסטורי בירושלים בין הספרדים והאשכנזים. שמה מונצח עד היום ברחוב הנושא את שמה בלב ירושלים, בסמוך לכיכר השבת.

רפאל עמנואל בליליוס

רפאל עמנואל בליליוס היה בנה של סימה (שמחה) בליליוס, נדבנית יהודייה ספרדית מהעיר כלכותה, שפעלה בהמשך חייה בהונג קונג. הוא התגורר בכלכותה ועסק בפעילות ציבורית ונדבנית. במרוצת השנים קשר קשרים עם קהילת ירושלים, ובמהלך ביקוריו בארץ הקדיש נכסים למוסדות צדקה ורפואה. בשנת תרמ"ז (1887) ביקר בירושלים, כמתועד בספר המבקרים של בית הספר "דורש ציון", ולאחר כשבע שנים חזר לביקור נוסף בעיר. ביקוריו חיזקו את הקשר הרגשי והקהילתי שלו ליישוב הישן בירושלים.

באחת מהזדמנויות אלו רכש רפאל עמנואל בליליוס חצר בשכונת מחנה יהודה בירושלים, והקדיש אותה לטובת בית החולים "משגב לדך". על לוח אבן שהוצב במקום נכתב: "הבית הזה קדש הוא, נדבת השר… לעי"ן אחותו מ. שרה שנלב"ע ג' מנ"א תרנ"ד". בכך הביע את זיקתו העמוקה למסורת החסד הירושלמית, ואת זכרונו של בני משפחתו – ובפרט אחותו שרה שנפטרה בשנת 1894. בנוסף לפעילותו הנדבנית בירושלים, היה רפאל עמנואל פעיל בענייני ציבור בעיר מגוריו, ושימש במשך מספר שנים כחבר המועצה המחוקקת בהונג קונג, שם התגוררה אמו בשנותיה האחרונות.

שמו של רפאל עמנואל בליליוס מוזכר גם בצוואתה של אמו, סימה בליליוס. שם נכתבים בפרוטרוט רצונותיה לגבי המשך הדרך של נכדיה – בניו של רפאל עמנואל – ליונל ונייג'ל בליליוס. סימה מביעה את תקוותה כי נכדיה אלו יינשאו לנשים יהודיות "מאמונה ומזרע ישראל" וישמרו על הדת היהודית, ובהתאם לכך העמידה לרשותם ירושה שכללה רבידים ונזרי יהלום, בתנאי שימלאו אחר הדרישות הללו. המסמכים הנוגעים למשפחת בליליוס משקפים היטב את עולמם של בני העלית היהודית-ספרדית של המזרח: מעורבות במסחר גלובלי, לצד מחויבות חזקה למסורת הדתית והחברתית של הקהילות בהן פעלו.

ד"ר רפאל אהרון בליליוס

ד"ר רפאל אהרון בליליוס, שנודע גם בשמו המלא רפאל אהרון (ארתור) בליליוס, נולד ב־5 בדצמבר 1873 בכלכותה שבהודו הבריטית. הוא היה בנו של אהרון רפאל בליליוס ושל שרה גוביי, ונכדו של רפאל עמנואל בליליוס. משפחתו השתייכה לחוגי העלית היהודית-ספרדית של כלכותה, עם קשרי נישואין ושיתופי פעולה עם משפחות בולטות מקרב יהדות בבל, ובהן משפחת גוביי, שהייתה מהחשובות והמבוססות בקהילה היהודית הבגדאדית של הודו.

ד"ר בליליוס רכש השכלה רפואית ברמה הגבוהה ביותר. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת אדינבורו, שם הוענקו לו תארים בתחום הרפואה: Bachelor of Medicine, Bachelor of Surgery, ולאחר מכן Doctor of Medicine. בנוסף לכך, הוסמך בשנת 1903 כ־Fellow of the Royal College of Surgeons of Edinburgh – אחת ההתמחויות הרפואיות היוקרתיות ביותר באימפריה הבריטית באותה תקופה.

לאחר סיום לימודיו חזר להונג קונג, והחל לעסוק ברפואה כרופא עיניים מומחה. בשנת 1907 פתח את קליניקת הרפואה שלו בעיר, ועד מהרה ביסס את מעמדו כאחד מבכירי הרופאים היהודים שפעלו במזרח אסיה בתחילת המאה ה־20. בין השנים 1908–1912 כיהן כמרצה לפיזיולוגיה בקולג' לרפואה של הונג קונג – Hong Kong College of Medicine for Chinese – מוסד שלימים הפך לחלק מאוניברסיטת הונג קונג. בהיותו יהודי ומזרחי בעיר קולוניאלית בריטית, שילב בעבודתו בין עולמות של רפואה מודרנית, תרבות בריטית וזהות יהודית-מזרחית.

לאחר שנת 1912 עבר ד"ר בליליוס להתגורר בשנגחאי, שם המשיך לעסוק ברפואה עד יום מותו. הוא נפטר ב־19 ביוני 1929 בבית החולים הכללי של שנגחאי, והובא למנוחות בעיר. אחיו, דוד אהרון בליליוס, נפטר מספר שנים קודם לכן, בשנת 1922. ד"ר בליליוס הותיר אחריו את רעייתו, מרי בליליוס.

פרשת קרן בליליוס

בשנת 1926 נפטרה סימה בליליוס בהונג קונג, והותירה אחריה צוואה מפורטת שכללה תרומות רבות למוסדות יהודיים בכלכותה ולמשפחתה, אך הסעיף המרכזי והמשמעותי ביותר בה היה הורשה של כל שארית רכושה ל"בית הכנסת הראשי בירושלים". סכום העיזבון הוערך בכ־80,000 לירות שטרלינג, השווה לערכים של עשרות מיליוני שקלים בימינו. אולם בניסוח הצוואה לא צוין לאיזה בית כנסת בירושלים כוונה סימה בליליוס, מה שגרר מאבק ציבורי, עדתי ומשפטי עז בין העדה האשכנזית לעדה הספרדית בעיר.

הצד האשכנזי, בתמיכתו של הרב הראשי האשכנזי אברהם יצחק הכהן קוק, טען כי בית הכנסת הראשי של ירושלים הוא "חורבת רבי יהודה החסיד" – בית הכנסת המרכזי של כוללות האשכנזים הפרושים. מנגד, ועד העדה הספרדית, בתמיכתו של הראשון לציון הרב יעקב מאיר ובליווי פעיל של מזכיר הוועד וחוקר קהילות המזרח משה דוד גאון, טען כי הכוונה בצוואה הייתה לבית הכנסת "רבן יוחנן בן זכאי" שברובע היהודי, אשר היה במשך דורות בית הכנסת המרכזי של העדה הספרדית ונחשב לבית הכנסת העתיק ביותר בעיר, וגם בית הכנסת של סימה בליליוס, שהייתה שייכת למשפחה ספרדית ידועה. כל צד ניסה לבסס את טענותיו באמצעות היסטוריה, מסורת ועדויות על תפילות רשמיות שנערכו בנוכחות נציגי הממשל הבריטי. כך, האשכנזים טענו כי הנציב העליון הרברט סמואל התפלל בבית הכנסת החורבה, בעוד הספרדים הציגו תיעוד של תפילות ממלכתיות בבית הכנסת ריב"ז, בהן נערכו טקסים לכבוד יום ההולדת של המלך וכיבוש ירושלים על ידי הבריטים.

המאבק גלש במהרה לא רק לשאלת זיהוי בית הכנסת, אלא לשאלות יסוד של הגדרת זהות עדתית ומהותה של העדה המרכזית בירושלים. האשכנזים טענו כי הם מהווים 80% מיהודי העיר, בעוד הספרדים טענו כי האשכנזים הם רק 55% מהאוכלוסייה, והדגישו את ריבוי מוסדות החינוך והחסד שברשותם. כמו כן, האשכנזים טענו כי העדה הספרדית מייצגת אך ורק את צאצאי מגורשי ספרד, בעוד שמזרחים אחרים אינם נכללים תחת סמכותם, ואילו הספרדים השיבו כי גם העדה האשכנזית עצמה מפוצלת לעשרות כוללים וקבוצות. הם אף הציגו את הכיתוב על שער החורבה שבו נכתב כי מדובר בבית כנסת ל"כוללות אשכנזים פרושים", דבר המלמד – לטענתם – שאינו מייצג את כלל הציבור.

במהלך המשפט, שהתנהל בהונג קונג ובמקביל גם בירושלים, נשמעו עדויות של עורכי דין בולטים משני הצדדים. עו"ד ברנרד (דב) יוסף, לימים שר בממשלת ישראל, טען מטעם האשכנזים כי "כלל היהודים הם אשכנזים, אלא אם נולדו בפורטוגל, ספרד, יוון, מרוקו או פרס", ואילו עו"ד מאיר חי ג'יניאו טען בשם הספרדים כי "כלל היהודים הם ספרדים, למעט אם הם אשכנזים". שני הצדדים ניסו להוכיח שהעדה שכנגדם איננה מייצגת את כלל היהודים ואיננה זכאית להחזיק לבדה בניהול ההקדש. העיתונאי נחום מליץ דיווח כי כל ספרי ההיסטוריה על ירושלים, מדריכי נסיעות גרמניים ואנגליים, וכן חיבוריהם של לונץ, מונטיפיורי ויוסף שווארץ, הפכו ל"תנא דמסייעה" בידי הצדדים.

על רקע הסרבול המשפטי והחשש הגובר כי ממשלת המנדט תנצל את המבוי הסתום להפקעת ההקדש והעברתו לרשותה, הוזמן לתווך עורך הדין היהודי-בריטי נורמן בנטוויץ'. ביוזמתו הושגה פשרה, שלפיה יוקם ועד משותף בן 12 חברים – 9 נציגים ספרדים ו־3 נציגים אשכנזים – אשר ינהל את קרן בליליוס. נקבע כי 75% מהכנסות ההקדש יוקצו לטובת מוסדות הקשורים לעדה הספרדית, ו־25% יועברו לטובת מוסדות העדה האשכנזית. אף על פי שהקרן ספגה הפסדים כבדים בשל המשבר הכלכלי העולמי של 1929 והדיונים המשפטיים הממושכים, הצליחה מועצת ההקדש לרכוש מספר נכסי נדל"ן בירושלים, ששימשו כהקדש קבוע שתמורתו יועדה לסיוע לנזקקים בעיר.

כעבור כ־25 שנה, בשנות ה־50 וה־60, עלתה הפרשה מחדש על סדר היום הציבורי, כאשר נציגי העדה האשכנזית טענו כי הם מקבלים חלק קטן בלבד מהכספים עליהם הוסכם. הדיונים חזרו להתנהל, הפעם בבתי הדין הרבניים, וגררו מתיחות ממושכת בין העדות. הפרשה תרמה, בעקיפין, לפרישתם של שני רבנים ראשיים ספרדים – הרב יצחק נסים והרב עובדיה יוסף. האחרון אף התייחס לסוגיה בפסיקותיו, ובהן שו"ת יביע אומר. כך נמשכה השפעת צוואת סימה בליליוס עוד עשרות שנים לאחר מותה, והותירה חותם משמעותי בתולדות העימותים העדתיים בירושלים.

ועד העדה הספרדית בירושלים

ועד העדה הספרדית בירושלים היה הגוף שנבחר לנהל את קרן בליליוס בהתאם להסדר הפשרה שהושג לאחר הסכסוך בין העדות. הוועד, אשר שימש במשך מאות שנים כמוסד המרכזי של קהילת הספרדים בירושלים, ראה בקרן בליליוס לא רק אמצעי כספי משמעותי, אלא גם ביטוי לסמכותו ולהכרה בתפקידו ההיסטורי כמנהיג הקהילה. בהתאם להסכם, חלק ניכר מכספי ההקדש הועבר לניהולו, והוא הופקד על השקעתם בנכסים מניבים, מתוך מטרה להקדיש את ההכנסות לחלוקת צדקה לעניי ירושלים.

בשנים שלאחר קבלת הקרן, השקיע ועד העדה ברכישת נדל"ן ברחבי העיר ירושלים. בין היתר נרכשו נכסים בשכונת רחביה, במרכז העיר ובשכונות נוספות, ובהן מחנה יהודה, שם הייתה גם החצר שתרם רפאל עמנואל בליליוס לטובת בית החולים משגב לדך. הנכסים שימשו כהקדשות קבועים, שהכנסותיהם הוקדשו למטרות צדקה, תמיכה בעניים וסיוע למוסדות הקהילה. בשל גודלה של הקרן והשפעתה ארוכת הטווח, נחשבה קרן בליליוס לאחת מההקדשות הגדולות והמרכזיות ביותר שעמדו לרשות ועד העדה הספרדית לאורך תקופת המנדט הבריטי ולאחריו.

במהלך השנים חלו שינויים משמעותיים במעמדו ובתפקודו של הוועד. לאחר קום המדינה נותרו חלק מהנכסים שהיו בבעלותו מעבר לקו העירוני, בשטח ממלכת ירדן, דבר שפגע משמעותית ביכולתו הכלכלית. בנוסף לכך, עם הזמן גברו המחלוקות הפנימיות בצמרת הוועד, בין קבוצות שונות שהתחרו על השליטה במוסדות וברכוש. ניהול לקוי, חילוקי דעות וסכסוכים בין אישי ערערו את האמון הציבורי במוסד.

בשנות השמונים, לאחר חקיקת חוק העמותות במדינת ישראל, פוצל הוועד לשש עמותות נפרדות. בין אלה נכללו "ועד העדה הספרדית", "החברה קדישא הספרדית", ו"בית החולים משגב לדך". הפיצול היה במידה רבה תוצאה של התדרדרות ארגונית וחוסר יכולת לתחזק את המערך ההיסטורי המאוחד של מוסדות הקהילה. קרן בליליוס, שהייתה סמל ליכולת הכלכלית והעצמאות של העדה הספרדית, הפכה בשלב זה למוקד לחיכוכים משפטיים ולהליך ממושך של מכירת נכסים לצורך כיסוי חובות, בין היתר לאחר קריסת מוסדות רפואיים שהיו בבעלות הוועד, ובהם משגב לדך, שנמכר לקופת חולים מאוחדת.

כך הפכה קרן בליליוס, שנולדה מתוך מחווה של נדיבות אישית והשאיפה לתמוך בעניי ירושלים, לסוגיה מונומנטלית בניהול נכסי העדה הספרדית ולנקודת מבחן לאופן שבו קהילה יכולה, או מתקשה, לנהל משאבים היסטוריים לאורך זמן. הקרן ממשיכה להיזכר עד היום כאבן יסוד בתקופה שבה ועד העדה הספרדית החזיק בעמדת השפעה מכרעת על חיי הקהילה הספרדית בירושלים.

הנצחת המשפחה

הנצחתה של משפחת בליליוס, ובראשה סימה ועמנואל בליליוס, באה לידי ביטוי במספר אתרים ציבוריים ובמוסדות חינוך ברחבי העולם, המעידים על ההשפעה הרחבה שהייתה למשפחה בקהילות יהודיות וגלובליות שונות. פעולתה של סימה בליליוס בירושלים, ובעיקר תרומתה רבת ההיקף לעיר, זכתה להנצחה ברחוב הקרוי על שמה בלב ירושלים. רחוב סימה בליליוס ממוקם בשכונת גאולה, בסמוך לכיכר השבת, והוא אחד מהאזכורים העירוניים הבודדים לנשים יהודיות מזרחיות שפעלו בזירה הציבורית בתקופת היישוב. הרחוב מציין את תרומתה יוצאת הדופן של סימה לקהילה היהודית בירושלים ואת הסערה שפרצה סביב עיזבונה, שנותרה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה העירונית והקהילתית.

בהונג קונג, פועלה של משפחת בליליוס הונצח בבית הספר Belilios Public School, שנוסד בשנת 1890 בסיוע כספי של עמנואל בליליוס. בית הספר היה הראשון בעיר שהעניק חינוך חינם לבנות, והוא ממשיך לפעול עד היום כמוסד חינוכי ממלכתי. שמה של משפחת בליליוס, ובעיקר תרומתה לחינוך, משולב בסמלה ובזהותה של המוסד לאורך למעלה ממאה שנים, ומהווה תזכורת חיה לתרומתם של יהודים ספרדים בעיצוב מערכות חינוך מודרניות באסיה הקולוניאלית.

בבריטניה, מצבתו של עמנואל רפאל בליליוס נמצאת בבית העלמין היהודי גולדרס גרין בלונדון, בו נטמן לאחר מותו בשנת 1905. המצבה מהווה נקודת ציון לנוכחותה ולפעילותה של משפחת בליליוס גם באירופה המערבית, ומסמלת את חיבורם של בני המשפחה לעולם היהודי הרחב ולחברה הבריטית שאליה נטמעו בחייהם המקצועיים והציבוריים.

בסינגפור, הנוכחות של אחד מענפי המשפחה הותירה את חותמה בשמות רחובות בעיר. רחובות Belilios Lane, Belilios Road ו־Belilios Terrace מנציחים את פעילותו של יצחק רפאל בליליוס, אחיו של עמנואל, שפעל בסינגפור וביסס את מעמדו בשוק הבקר המקומי. שמות רחובות אלו ממשיכים לשאת את זכרו של הענף הסינגפורי של משפחת בליליוס, שהיה חלק בלתי נפרד מן הרקמה הכלכלית והמסחרית של יהדות המזרח הרחוק בתקופת השלטון הבריטי.

הנצחות אלו, הפרושות על פני ערים מרכזיות בשלוש יבשות, משקפות את אופיה הגלובלי של משפחת בליליוס ואת מעורבותה העמוקה בתחומי מסחר, חינוך, רפואה וקהילה, כפי שבאה לידי ביטוי במשך קרוב למאה וחמישים שנה.

קישורים חיצוניים

• קיציס, אריק (8 בספטמבר 2024). "פרשת קרן בליליוס: המאבק על בית הכנסת הראשי בירושלים", הספרנים – מגזין הספרייה הלאומית.
• שפירא, ישראל (21 בנובמבר 2021). "ירושת הנדבנית שעוררה מחלוקת עזה בבי־ם", כיכר השבת.
• זבולוני, נח (22 במאי 1962). "'קרן בליליוס' עוררה פרשה חדשה – סכסוך בין הרב הראשי נסים והדיין הרב אברהם שפירא", חרות, עמ' פנימי, עמוד 5.

לקריאה נוספת

• מק'קייב, אינה בגדיאנץ; הרלאפטיס, גלינה; מינוגלו, יואנה פפלסיס (2005), רשתות יזמות בתפוצות: ארבע מאות שנות היסטוריה, הוצאת Berg, עמ' 260
• מדריך וספר כרוניקה לסין, הונג קונג: מערכת עיתון Hong Kong Daily Press, שנת 1888, עמ' 293–294.
• אנדקוט, ג. ב. (1973) [1958], תולדות הונג קונג, לונדון: הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 238.
• קופר, פיטר (2008), יותאי – נוכחות ותפיסת יהודים ויהדות בסין, הוצאת Peter Lang.
• מלר, יו; פרסונס, בריאן (2008), בתי הקברות של לונדון: מדריך מאויר ומדריך גזטיר, הוצאת The History Press, עמ' 214.
• החינוך בהודו, כרך 5, 1906.
• טריבלָאטו, פרנצ'סקה (2014), קרבת זרים: תפוצת היהודים הספרדים בליבורנו והמסחר בין-תרבותי בעת החדשה המוקדמת, הוצאת אוניברסיטת ייל.
• דובין, לואיס סי. (2017), "יהודי הנמל: חזרה לבחינה מחודשת", בתוך ההיסטוריה של היהדות בקיימברידג', הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', עמ' 550–575.
• סקלאר, דייוויד (2014), כברזל אל אבן שואבת: חיפוש ההשגחה של משה חיים לוצאטו, עבודת תזה, אוניברסיטת העיר ניו יורק.
• רות, ססיל (1975), תולדות היהודים בוונציה, הוצאת Schocken.
• צ’ואה-ג’ונסטון, סימון (2016), בית הנשים, הוצאת פינגווין.
• פנג, נג יו (2017), מה בשם? כיצד קיבלו רחובות וכפרים בסינגפור את שמותיהם, הוצאת World Scientific
• "ארוחת ערב של אוניברסיטאות סקוטיות", עיתון The Singapore Free Press and Mercantile Advertiser, 16 בנובמבר 1903, עמ' 5.
• "מר רפאל בליליוס", עיתון The Singapore Free Press and Mercantile Advertiser, 25 במאי 1906, עמ' 3.