משפחת פרוש

משפחת פרוש היא משפחה יהודית ירושלמית ותיקה מבונות ירושלים, שמוצאה ברבי נפתלי צבי פעלדמאן, שכונה "הפרוש", אשר עלה לארץ ישראל בשנת תרט"ו (1855) מליטא. בני המשפחה פעלו לאורך דורות לחיזוק חיי התורה והחסד בירושלים, ונמנו עם מקימי מוסדות ציבור, כוללים, ישיבות ושכונות. חלקם היו מעורבים בניהול קופת הכוללים, בהקמת תשתיות קהילתיות ובקידום החינוך התורני, תוך מחויבות עמוקה לבניין הארץ וליישובה. משפחת פרוש נחשבת לאחת המשפחות המיוחסות ביישוב הישן, ורבים מצאצאיה נטלו חלק מרכזי בחיים הציבוריים והדתיים של ירושלים.

עליית המשפחה לארץ ישראל

רבי נפתלי צבי פעלדמאן, מייסד משפחת פרוש בארץ ישראל, נולד בשנת תקפ"ג (1823) בעיר באברויסק שבליטא. מצד אביו השתייך למשפחת פעלדמאן, ומצד אמו למשפחות סלוצקי, הלוי, אלטשולר, דרשן, היילפרין ומרגליות – רובן ממשפחות רבנים ידועות בליטא ובפולין. במסורת המשפחה נמסר על ייחוס למהר"ל מפראג, רב האי גאון ולבית דוד. בין אבות המשפחה נמנו רבי בצלאל הלוי דרשן אב"ד סלוצק, רבי שמואל משידלוב בעל "בית שמואל", רבי אריה לייב הגבוה אב"ד קראקא ורבי עקיבא אב"ד באריסאוו בעל "ביזת מצרים".

בראשית חייו התגורר רבי נפתלי צבי בעיר וילקומיר, שם נודע באורח חייו הסגפני והמנותק מענייני העולם. בשל אורח חיים זה כונה בפי תושבי המקום "הפרוש מוילקומיר". מאוחר יותר עבר לירושלים, אך במשך שנים רבות קודם לכן התבודד ומיעט באכילה, שינה ודיבור, ואף נמנע ממלבושים מהודרים.

בשנת תרט"ו (1855) עלה עם אשתו לאה ושני בניו שלמה זלמן וגרשון לארץ ישראל. הדרך לארץ כללה תלאות רבות, ובמהלכן נאלצו לשהות בנפרד בעקבות תקלה באונייה. הם התאחדו ברומניה והמשיכו בנסיעה דרך היבשה ליפו. את הדרך לירושלים עשו על גבי פרדות, עם ציודם הדל. עם הגיעם לעיר, שוכנו תחילה בבתי מחסה, ובהמשך עברו להתגורר בדירה קטנה ברחוב היהודים בעיר העתיקה.

בירושלים המשיך רבי נפתלי צבי באורח חייו הנזירי והתמסר ללימוד תורה. הוא שמר על הרגלי שתיקה, הסתגרות ופרישות, והתבלט בקנאותו להלכה ובקפדנותו הדתית. דרכו עוררה את תשומת לב תושבי העיר, והוא השתלב בחיי הרוח של היישוב הישן והיה בקשר עם רבני ירושלים. לצד לימודו, פעל באופן עצמאי והסתייע ברעייתו שניהלה עסק קטן למחייתם.

נפטר בירושלים במוצאי שבת, ח' במרחשוון תרכ"ו (1865), במהלך מגפת כולירה. הוא נטמן בהר הזיתים, ומסופר כי לווייתו נערכה בהשתתפות רבני העיר ותלמידי חכמים רבים. אלמנתו לאה חזרה לאחר פטירתו לאירופה כדי לדאוג לקיום המשפחה. בשלב מאוחר יותר חזרה ונקברה בהר הזיתים, בסמוך לבעלה.

צאצאיו של רבי נפתלי צבי פרוש, ובראשם בנו רבי שלמה זלמן פרוש, נטלו חלק מרכזי בבניית מוסדות הציבור בירושלים. הם הקימו כוללים, מוסדות חסד, שכונות מגורים ועמדו בקשר עם מנהיגי היישוב הישן. המשפחה המשיכה להיבנות סביב מחויבות לתורה, לחסד ולבניין ארץ ישראל, והפכה למשפחה רבת-ענפים בקרב הציבור החרדי הירושלמי.

מעורבות ציבורית

רבי שלמה זלמן פרוש, בנו הבכור של רנ"צ, היה מן הדמויות המרכזיות בהתגבשות החיים הציבוריים בירושלים בשלהי המאה ה־19. הוא נולד בשנת תר"ה ועלה ארצה עם הוריו בילדותו. לאחר נישואיו, הקדיש את חייו לשילוב נדיר של פרישות אישית ועשייה ציבורית רחבת היקף. למרות חיי דוחק, נודע במסירותו לענייני הכלל והפך לאחד מאנשי המפתח בירושלים של אותם ימים. הוא היה פעיל בייסוד והנהגת מוסדות רבים, וביניהם "עץ חיים", "ביקור חולים", "כנסת ישראל", כולל מינסק וכולל "דגל התורה", אותו ייסד בשנת תרל"ו כמסגרת ללימוד אברכים מצוינים שקיבלו תמיכה כספית ללימוד תורני.

במרכז מפעליו עמד גמ"ח "שערי חסד", אותו ייסד בשנת תר"ל. הגמ"ח נועד לספק הלוואות לתלמידי חכמים ולמשפחות עניות, ופעילותו נמשכה ברציפות גם לאחר פטירתו. הגמ"ח פעל מתוך חצר מגוריו, ובהמשך עבר למבנה ייעודי שהוקם בזכות נדבנים ובהנהגת בני המשפחה. בין מנהלי הגמ"ח נמנו תלמידי חכמים ובני משפחת פרוש לדורותיהם. כדי להבטיח החזרי הלוואות, ניהל רש"ז מערך גבייה מסודר, שכלל שטרות מהכוללים השונים, אותם היה פודה בעת הצורך. הגמ"ח שימש דגם למוסדות דומים ברחבי הארץ ונחשב לאחד ממוסדות החסד הוותיקים בירושלים.

לצד עיסוקו בגמילות חסדים, שימש רבי שלמה זלמן בתפקידים מרכזיים בניהול חיי הקהילה. הוא היה חבר הנהלת ועד ה"עץ חיים", גבאי בתי תלמוד תורה, מייסד ישיבת "תורת חסד" ומנהל חברא קדישא של הפרושים. הוא יזם את הקמת בתי ברוידא, בתי ויטנברג, שכונת שערי חסד וחצר "דייוויס", וכלל בתכנונן גם תשתיות כלכליות כמו חנויות סמוכות לטובת מוסדות החינוך. רבות מן היוזמות הללו יצאו לפועל מתוך מכתבים אישיים והשתדלות מול נדבנים ותורמים מהתפוצות.

רבי שלמה זלמן נודע גם בשמירתו הקפדנית על טוהר המידות ונכונותו האישית להקריב את רכושו לטובת הציבור. במקרה אחד, לאחר שנדרש להישבע בבית הדין על חוב שנוי במחלוקת, בחר למכור את דירתו ולתרום את כספי המכירה לבניית בית מדרש, "כדי שלא ליהנות מכסף שנפטר בו על ידי שבועה דאורייתא". במקרים נוספים נטען נגדו כי קיבל כספים שלא כדין, אך בסופו של דבר התברר כי החשדות היו שגויים. בעקבות זאת ספגו חלק מהמעורבים פגיעות בריאותיות, אך רש"ז נותר מצטער על עצם העובדה שגרם להם סבל, גם אם שלא באשמתו.

למרות עיסוקו האינטנסיבי בניהול מוסדות וצורכי ציבור, המשיך רבי שלמה זלמן להתמיד בלימוד תורה, לנהל סדרי לימוד קבועים ולקבל את פני כל פונה בביתו. הוא נפטר ביום כ"ג בתמוז תרנ"ח. אלמנתו, מלכה יענטא, חיה עוד עשרות שנים וניהלה את משק הבית בצניעות ובסדר. הם הנחילו לילדיהם ולצאצאיהם את המסורת של שילוב בין מסירות ללימוד התורה לבין אחריות כלפי הציבור.

בניו ונכדיו של רבי שלמה זלמן המשיכו במלאכתו הציבורית והרחיבו את פועלם גם מעבר לירושלים. נכדו, רבי משה פרוש, הקים את תלמוד התורה "בני ציון" ופעל רבות למען חינוך ילדי עדות המזרח בירושלים וביישובים מרוחקים. הוא נסע לייסד בתי ספר דתיים ביבנאל ובעקרון, ופעל להעברת תלמידים ממסגרות חילוניות למוסדות חינוך תורניים. גם לאחר שנפטרה אשתו הראשונה, המשיך בפעילותו הציבורית ונשא בזיווג שני את בתו של ר' נח חיימסון. היה חבר מרכז אגודת ישראל ועמד בקשר עם הנהגת היישוב וראשי העיר ירושלים.

בני משפחת פרוש היו פעילים גם בחברא קדישא של הפרושים, במוסדות הבריאות "ביקור חולים", בישיבות ובכוללים, והיו שותפים להקמת שכונות חדשות כמו בתי מינסק ובתי מקור ברוך. הם נטלו חלק במאבקים ציבוריים למען החינוך התורני והיו מראשי הלוחמים נגד מוסדות החינוך הכלליים. חלקם נפצעו פיזית במאבקים אלו, וסימני הפציעות ליוו אותם שנים.

במהלך הדורות, השתלבו בני המשפחה בקשרים משפחתיים עם משפחות רבנים ועסקנים מרכזיים בירושלים, ובהם אויערבאך, זוננפלד, בלויא, סלומון, זייבלד, ריבלין, פקשר ורבות אחרות. מתוך הקשרים הללו התפתחה רשת של שיתוף פעולה בין מוסדות, כוללים, ישיבות וקהילות, שבמרכזה עמדו דמויות ממשפחת פרוש. רבים מצאצאיהם כיהנו כרבנים, מורים, אנשי חסד ואחראים על ניהול מוסדות תורניים.

בניין ירושלים

בני משפחת פרוש נטלו חלק פעיל בהקמתן של שכונות מגורים רבות בירושלים, שהוקמו מתוך מטרה לאפשר לתושבי העיר מגורים הולמים בקרבת מוסדות תורה וחסד. יוזמות אלו שיקפו את מחויבות המשפחה להרחבת היישוב היהודי בירושלים, תוך דגש על חיים תורניים, סיוע כלכלי והקמת תשתיות קהילתיות.

רבי שלמה זלמן פרוש היה מהראשונים שיצאו מהעיר העתיקה והשתקע בחצר "בית דוד" בעיר החדשה, צעד שנחשב חריג באותה תקופה. אף שעזב את הרובע היהודי, קבע את מקומו הקבוע לדיון ציבורי בחצר ה'חורבה', כדי להמשיך להיות זמין לכל פונה. מאוחר יותר, היה שותף להקמת חצרות ושכונות חדשות, ובהן בתי ברוידא, בתי ויטנברג, חצר דייויס, ושכונת שערי חסד.

בשנת תרצ"ה ייסד נכדו ר' נפתלי צבי פרוש את קרן הבניין בשכונת מקור ברוך, כחלק ממיזם רחב להרחבת הדיור למשפחות תלמידי חכמים. כמו כן, פעל להקמת שכונת בתי מינסק, שנוסדה בסיוע תרומה מקהילת מינסק לאחר שהעיר התרגשה על חזרתו בתשובה של בן למשפחת הכולל.

בני משפחה נוספים היו מעורבים בפיתוח שכונות אלו, ובין השאר דאגו גם לבניית חנויות סביב תלמוד התורה "עץ חיים" כדי לייצר מקור קבוע להכנסות לטובת החזקת המוסד. השכונות שהוקמו או שופצו ביוזמת בני המשפחה נועדו בראש ובראשונה עבור בני ירושלים יוצאי הקהילות הליטאיות והפרושיות, אך שימשו גם קהלים נוספים.

המבנה הפיזי של השכונות והחצרות נבנה מתוך תפיסה קהילתית מובהקת, והן כללו בדרך כלל גם בתי כנסת, מקוואות, כוללים או תלמודי תורה, וחלקן אף שימשו אכסניה לאורחים ולבני משפחה מהפריפריה שהגיעו ללמוד בירושלים. לאורך הדורות המשיכו בני המשפחה לתחזק ולפתח את השכונות, וחלקן נותרו עד היום כמרכזים קהילתיים ואבן שואבת לציבור החרדי בירושלים.

ענפי המשפחה

במהלך הדורות נשתלבה משפחת פרוש בקשרים משפחתיים הדוקים עם משפחות מרכזיות בירושלים, ונוצרו ממנה ענפים רחבים ומגוונים. רבים מהם התקשרו בקשרי נישואין עם משפחות רבנים, מנהיגי ציבור ובני תורה, ובכך התרחבה ההשפעה הרוחנית והקהילתית של המשפחה אל תוך מוסדות התורה והחסד המרכזיים של היישוב הישן. אחד מהענפים הידועים הוא משפחת דרוק. ר' מאיר דרוק, חתנו של ר' נפתלי צבי פרוש בן ר' שלמה זלמן, היה מתלמידי הגרי"מ חרל"פ וניהל חנות מכולת בשכונת "מזכרת משה", שממנה כלכלה משפחתו משפחות תלמידי חכמים נזקקות. בנם, הסופר ר' משה עקיבא דרוק, היה מגדולי הסופרים החרדיים, כתב בעיתונים "קול ישראל", "היומן", "המבשר" ו"המודיע", ונודע כסופר חשוב במגזר החרדי.

ענף בולט נוסף הוא משפחת זוננפלד. ר' אברהם דב זוננפלד, נכדו של מרן הגרי"ח זוננפלד, נישא למ' חיה שרה בת ר' נפתלי צבי פרוש. הוא היה תלמיד חכם, למד בישיבת "אוהל משה" ופיקח על כשרות השחיטה. בנם, הסופר ר' שלמה זלמן זוננפלד, כתב את ספרי תולדות הגרי"ח זוננפלד ו"האיש על החומה", ונחשב מקורב לגדולי ירושלים. גם הדורות הבאים במשפחה המשיכו במעגל ההשפעה, וביניהם ר' ישעיה מונדרי, ר' אהרן שטיינהויז ור' נפתלי ווידער.

משפחת בלויא, משפחתם של ר' משה אורי בלויא, התקשרה למשפחת פרוש בנישואין של ר' עמרם בלויא למ' חיה שרה בת ר' נפתלי צבי פרוש. ר' עמרם בלויא היה תלמיד חכם וממנהיגי הציבור החרדי, שזכה ששלושת חתניו ימשיכו את דרכו: ר' יחיאל פישל לינדר, ר' יהושע יהודה אייזנשטיין ור' נח פריזנד. גם ענף זה הנחיל לדורות הבאים אנשי תורה וחינוך, שהשתלבו בחינוך העצמאי ובקהילות החרדיות בארץ.

בני משפחת זייבלד קשורים אף הם למשפחת פרוש דרך נישואין. ר' שלמה צדוק זייבלד, בנו של סופר הסת"ם ר' יעקב זייבלד, נישא למ' שיינא בת ר' נפתלי צבי פרוש. הוא שקד על לימודו, היה ישר דרך והתפרנס מיגיע כפיו. מבניו נמנו ראשי ישיבות, ר"מים ומחנכים: ר' משה זייבלד ראש ישיבת "בתוככי ירושלים", ר' שמעון זייבלד תלמיד החזון איש, ר' מנחם זייבלד רב ומו"ץ בעמנואל, ור' יוסף זייבלד מראשי ת"ת "תשב"ר" בבני ברק.

חתן נוסף הוא ר' שלמה גבריאל מרגליות, שנישא למ' מרים צביה בת ר' אליעזר ליפא פרוש. משפחת מרגליות הפכה לאחד הענפים הפעילים במשפחה, ובניה ניהלו קהילות והקימו משפחות מרובות דורות. בין צאצאיהם נמנו ר' יוסף מרגליות, ר' משה מרגליות ור' ברוך מרגליות.

ר' שמעון פינחס פקשר, צורבא מרבנן, נישא למ' שרה בת ר' אליעזר ליפא פרוש. הוא התגורר בארץ ולאחר מכן עבר לארצות הברית, שם המשיך לתמוך בתלמידי חכמים. צאצאיהם כוללים את משפחות סוכוצ'ובסקי, ויטי וגוטסמן. בת נוספת, מ' רייכל, נישאה לר' זאב סג"ל, ומבני משפחתם נמנו ר' שמעון אליעזר ליפא סג"ל, חתן ר' חיים שבדרון, ור' מנחם אורי סג"ל.

גם משפחת סלומון משולבת היטב בענפי המשפחה. מ' שרה ליבא בת ר' שלמה זלמן פרוש נישאה לר' יוחנן דוד סלומון. בניהם, ר' שלמה זלמן סלומון, ר' נפתלי צבי סלומון ור' מרדכי סלומון, פעלו בתחומי חינוך וקהילה בירושלים.

מן הענפים המרכזיים והידועים ביותר צמח גם מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך, בנו של ר' חיים יהודה לייב אויערבאך ומ' צביה בת ר' שלמה זלמן פרוש. הגרש"ז אויערבאך נחשב לאחת הדמויות ההלכתיות החשובות בדורו, ובמשך עשרות שנים הנהיג את ישיבת "קול תורה" ואת עולם התורה בירושלים. לצד אחיו ר' אברהם דב אויערבאך ור' אליעזר אויערבאך, היה חלק מדור ממשיכי הדרך בתורה ובהנהגה.

השתייכותם של בני המשפחה לשושלות רבניות ומוסדות מרכזיים בירושלים ניכרת גם בקשריהם עם הגרי"ח זוננפלד, מרן הגרי"ל דיסקין, ר' שמואל סלאנט שכיהן כסנדקו של ר' נפתלי צבי בן ר' שלמה זלמן, וכן ר' נחום משאדיק שליווה את הפרוש באמירת תיקון חצות. דרך קשרי הנישואין וההשתלבות במוסדות תורה וחסד, ביססה משפחת פרוש את מעמדה כרשת משפחתית־רוחנית מרכזית בציבור החרדי בירושלים.

התפיסה הכלכלית של משפחת פרוש

משפחת פרוש מייצגת דגם מוקדם של תופעה הקרויה כיום "קפיטליזם חרדי". בני המשפחה פעלו בתוך מערכת כלכלית קהילתית עצמאית, אשר שימרה מצד אחד ערכים תורניים מסורתיים, ומצד שני איפשרה תפקוד כלכלי עצמאי, דינמי ויוזמתי, על בסיס כללי חלוקה, יזמות פרטית, ניהול מוסדות והקמה של מנגנוני חסד ומימון אלטרנטיביים.

אחד הביטויים המרכזיים לכך הוא מוסד גמ"ח "שערי חסד", שהוקם בשנת תר"ל על ידי ר' שלמה זלמן פרוש. הגמ"ח פעל על בסיס קרן מתגלגלת של הלוואות ללא ריבית, תוך שימוש בשיטות ניהול מתקדמות יחסית לתקופה, שכללו תיעוד הלוואות, שטרי התחייבות ובקרת גבייה, אך ללא מיסוד בנקאי מדינתי. מוסד זה סיפק שירותים פיננסיים מתקדמים לאוכלוסייה החרדית, ובכך מילא את מקומם של מוסדות אשראי ממלכתיים. הגמ"ח, שנוהל מתוך ביתו הפרטי של ר' שלמה זלמן, מהווה סמל להתנהלות כלכלית קפיטליסטית-קהילתית שאינה תלויה ברגולציה ממשלתית, אך פועלת במלוא המרץ, היעילות והתחכום הכלכלי.

מוסדות נוספים שפעלו ביוזמת בני המשפחה, כמו כוללים, ישיבות, תלמודי תורה ושכונות מגורים, הוקמו בשיטות המזכירות מודלים של השקעה ותשואה. הקמת שכונות כמו בתי ברוידא, בתי ויטנברג, שערי חסד ובתי מינסק, נעשתה תוך גיוס כספים ממקורות חוץ-ארציים, תכנון מבני מותאם לצורכי קהילה, וניהול כלכלי שמטרתו להבטיח יציבות והמשכיות לקהילות תורניות. בכך יישמו בני המשפחה עקרונות של יזמות נדל"נית ותרבות של השקעה קהילתית מתמשכת.

מודל "יששכר וזבולון" בא לידי ביטוי בפעילותם של בני המשפחה גם ביחס לכוללים, בהם הונהג מנגנון ברור של תמיכה כלכלית באברכים מצוינים על ידי תורמים שראו בכך שותפות רוחנית. הכולל "דגל התורה", שהוקם בשנת תרל"ו, איפשר לבני תורה ללמוד ללא דאגה לפרנסה, תוך הבטחת התמיכה הכלכלית מצד קהל תורמים, באופן המזכיר את מבנה חוזי-השקעה המקנה לתומך רווחים ערכיים-רוחניים.

משפחת פרוש תרמה רבות גם לביסוס מערכת כלכלית עצמאית שאינה נשענת על מוסדות המדינה. בניה היו מעורבים בהקמה והפעלה של מוסדות כגון ועד "עץ חיים", חברא קדישא של הפרושים, מוסדות ביקור חולים וקרן הבניין במקור ברוך. מוסדות אלה סיפקו שירותים קהילתיים חיוניים תוך הישענות על משאבים פרטיים, תרומות וניהול קפדני, והמחישו כיצד ניתן לקיים מערכות קהילתיות שלמות ללא הסתמכות על מנגנוני הרווחה הממלכתיים.

בנוסף לפעולה בתוך גבולות ירושלים, חלק מבני המשפחה, בהם ר' משה פרוש, יצאו לפעול ביישובים מרוחקים והקימו בהם מוסדות חינוך תורניים לילדי עדות המזרח, תוך ניהול עצמאי של משאבים, כוח אדם ופעולה חינוכית. גם כאן ניכרת יוזמה חוץ-ממסדית, הבנויה על הנחות יסוד של חירות בחינוך, שליטה על תכני הלימוד, ותכנון מוסדי קהילתי מקומי.

באמצעות עקרונות אלו, תרמה משפחת פרוש להתגבשותה של מערכת כלכלית חרדית עצמאית, הפועלת לפי כללים פנימיים, תוך התאמה לעקרונות של יוזמה פרטית, אחריות קהילתית וחדשנות מוסדית. פעילותה ממחישה כיצד קהילה תורנית יכולה לקיים אורח חיים עצמאי מתוך נאמנות למסורת, לצד אימוץ עקרונות קפיטליסטיים מובהקים בתפקוד הכלכלי והחברתי שלה.

לקריאה נוספת

• מ. ירושלמי, "משפחת פרוש", למשפחותם – לבית אבותם: תולדות משפחות מיוחסות בישראל.
• גל לירן, "קפיטליזם חרדי", עלילונה.