נואף גזאלה (גם: נואף ע'זאלה; בערבית: نواف غزالة; 1927 – 21 בנובמבר 2005 1) היה דרוזי מג'בל אל-דרוז שהתנקש בנשיא סוריה המודח אדיב שישכלי, לאחר שמשפחתו נספתה בקרב על הר הדרוזים של שנת 19542.
דרוזים מסוריה ביניהם נואף גזאלה שהשתחררו מהכלא בברזיל לאחר שהואשמו ברצח אדיב שישכלי. צילום: לא ידוע.
נואף גזאלה נולד בשנת 1927 בכפר מלאח (Malah) שבמחוז א-סווידא בדרום סוריה, אזור המזוהה עם קהילת הדרוזים ונחשב לליבה ההיסטורית והפוליטית של העדה במדינה. הוא גדל במשפחה דרוזית מסורתית, בסביבה כפרית הררית שהתאפיינה בזהות עדתית חזקה, בתחושת עצמאות מקומית ובמורשת ארוכה של מאבק בשלטון המרכזי.
בשנות ה־50, עם עלייתו של הנשיא אדיב שישכלי לשלטון, החריף העימות בין המשטר הסורי לקהילת הדרוזים. שישכלי ראה בהר הדרוזים ובאליטות המקומיות בו – ובפרט במשפחת אל-אטרש – מכשול לריכוזיות של המדינה 2. בינואר 1954 הורה שישכלי על פעולה צבאית רחבת היקף נגד ההר, שכללה מצור, מעצרים פוליטיים, הפצצות כבדות, חסימות כלכליות ופעולות הרתעה צבאיות בכפרים דרוזיים. במהלך הקרב נהרגו עשרות רבות מקרב בני העדה. שבט גזאלה ספג את מספר הקורבנות הגבוה ביותר במהלך ההתקפה 3.
ההתנקשות בשישכלי
אובדן משפחתו, חורבן הכפר בו נולד והתחושה כי המדינה הסורית בגדה בעדתו – הותירו בנואף גזאלה צלקת עמוקה. לאחר הקרב נמלט מסוריה, עבר ללבנון ומשם היגר לברזיל. במשך עשור חי כאזרח ברזילאי‑סורי, פיתח קריירה צנועה כמשורר בערבית, אך מעולם לא זנח את רעיון הנקמה. בסוף 1963, לאחר שהמשטר הסורי הכריז על חנינה כללית שאפשרה גם לאדיב שישכלי לחזור לסוריה, גבר החשש בקרב גולים דרוזים כי הדיקטטור יחזור וינסה לנקום בעדה. קבוצת דרוזים בברזיל החליטה למנוע זאת, תחילה על ידי שכירת אזרח ברזילאי שיבצע את ההתנקשות, אך לאחר שהאחרון חזר בו, התנדב גזאלה לקחת על עצמו את המשימה ללא כל תמורה, בתנאי שתבוצע פנים אל פנים ולא במרמה.
ההתנקשות התרחשה ב־27 בספטמבר 1964, בברזיל, שם שהה גם שישכלי בגלות. באותו יום הגיע גזאלה, בלוויית שלושה צעירים דרוזים, לחוותו של שישכלי והמתין לו על גשר סמוך. כשהגיעה מכוניתו של שישכלי עצר גזאלה את הרכב וביקש ממנו לרדת. כשעמד מולו פנים אל פנים הציג עצמו:
"אני נואף גזאלה, דרוזי מהר הדרוזים, אתה הרגת את בני משפחתי וכעת באתי לנקום את דמם. באפשרותך להגן על עצמך".
שישכלי גמגם, התנצל וניסה לשכנעו לחוס עליו, אך שלף את אקדחו וכיוון אותו לעבר גזאלה. גזאלה ירה תחילה ברגלו של שישכלי, דרך על ידיו, לקח ממנו את האקדח וירה חמישה קליעים בחזהו – וכך הרג אותו באקדחו שלו. לאחר מכן התייצב גזאלה במשטרה, הודה במעשה וזכה להגנה ציבורית רחבה מהקהילה הדרוזית בברזיל, שאספה כסף עבורו ושכרה שלושה מעורכי הדין הבולטים במדינה. במשפטו שוחרר גזאלה לאחר ששופטי בית המשפט שמעו את עדויותיו ועדויות עדי ראייה, ואף קיבל התנצלות מחבר מושבעים שכינה אותו "פושע", באומרו:
"אתה אינך פושע, אתה גיבור שאנו גאים בו".
מורשת
בעקבות ההתנקשות פרץ ויכוח ציבורי חריף בקרב בני העדה הדרוזית בישראל. קבוצות צעירים דרוזים, בעיקר מקרב בני הדור השני בישראל, פרסמו גילוי דעת בערבית שבו שיבחו את מעשהו של נואף גזאלה, וטענו כי מדובר בנקמה מוצדקת. הקבוצה קראה להתכנס לכינוס פומבי בעכו ביום שישי שלאחר הרצח, במטרה לדון בדרכי פעולה להגנתו של המתנקש. מנגד, קולות אחרים הסתייגו מהפיכת ההתנקשות למיתוס לאומי, וטענו כי יש לבחון תחילה את מניעיו של גזאלה ואת הגורמים שעמדו מאחורי מעשהו.
בנאום שנשא בשנת 2006, קרא וליד ג'ונבלאט, מנהיג המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית בלבנון, להתנקש בחייו של נשיא סוריה בשאר אל-אסד תוך שהוא מזכיר את נואף גזאלה 45:
"יום אחד יצא מתוכנו נואף – ואם בית הדין הבינלאומי יתברר כחסר תוחלת, הרי שאנו הנואפים, אנו כולנו סלמה סייאור ואנו כולנו ג'מאל סעד. לא משנה כמה זמן ייקח, מישהו מאיתנו יצוץ וינקום את נקמת כל הקדושים, החל מכמאל ג'ונבלאט ועד לפייר ג'מאייל, שאני מקווה שהוא האחרון".
מובאייד, סאמי מ. (2006). Steel & Silk: Men & Women Who Shaped Syria 1900–2000. הוצאת Cune Press, עמוד 340.
לנדיס, ג'ון (1998). "שישכלי והדרוזים: אינטגרציה ועמידה איתנה". בתוך: Phillip, Thomas; Schäbler, Birgit (עורכים). The Syrian Land: Processes of Integration and Fragmentation. הוצאת Franz Steiner Verlag, עמ' 369–396.
