סאגת היהודים

סאגת היהודים (באיסלנדית: "Gyðinga saga") היא יצירה פרוזאית איסלנדית מהמאה ה-13, המגוללת את תולדות העם היהודי מהעידן ההלניסטי ועד התקופה הרומית, תוך שילוב אגדות אפוקריפיות על פונטיוס פילאטוס ויהודה איש-קריות. הסאגה מהווה חלק מהספרות הנוצרית המתורגמת מלטינית לנורדית עתיקה, והיא יוצאת דופן בהיותה סיפור שאינו איסלנדי במהותו, אלא בעל תוכן יהודי-נוצרי היסטורי.

הסאגה שרדה בכמה כתבי־יד קלף מהמאה ה־14 ובשורת עותקים מנייר מאוחרים יותר. הנוסח המרכזי מצוי בכתב־יד מהמאה ה־14 הכולל גם תרגומים לספר בראשית ועד מלכים ב', סאגה על הרומאים המבוססת על חיבוריהם של סאלוסטיוס ולוקאנוס, וגרסה נורדית לסיפור אלכסנדר מוקדון. קטעים נוספים מצויים בכתבי־יד מוקדמים יותר, וביניהם גם עותק משוערך לשנת 1300 הנחשב לקרוב ביותר לתרגום המקורי. מהשוואת כתבי־היד עולה כי באחד מהם גרסת הסאגה מקוצרת בכשליש, וישנה סבירות גבוהה כי הקיצור בוצע בידי עורך יחיד בשלבים מוקדמים של הפצת החיבור.

הסאגה מחולקת ל־39 פרקים, אך התוכן עצמו מתפצל לשלושה חלקים עיקריים: החלק הראשון עוסק בהתנגדות היהודית לשלטון ההלניסטי ולגזרות אנטיוכוס, והוא מבוסס בעיקר על ספר מקבים א' בשילוב תוספות מתוך ספר מקבים ב' ו"חכמת ההיסטוריה" – חיבור לטיני פופולרי מהמאה ה־12 שנכתב כמדריך מקראי לנזירים. החלק השני עוסק בתקופת שלטונם של יוחנן הורקנוס, בניו ויורשיהם, תוך תיאור הפילוגים הפנימיים, ההתערבות הרומית, שלטונו של הורדוס והפיכתה של יהודה לפרובינציה רומית. מקורותיו העיקריים של חלק זה הם חיבורי ההיסטוריה הנוצריים שהוזכרו לעיל, אם כי ישנם רמזים ברורים לשימוש עקיף גם בכתביו של יוספוס פלביוס. החלק השלישי עוסק באגדות על פונטיוס פילאטוס ויהודה איש־קריות, ומסתמך על מסורת אפוקריפית שהיוותה בסיס גם ל"אגדת הזהב" של יעקב דה ווראדג’ינה. הסאגה מסתיימת בפרק קצר המסכם את המאורעות בשנים 37–44 לספירה.

בסיום החיבור מופיע אפילוג המייחס את תרגום הסאגה לכומר האיסלנדי ברנדר יונסון, אשר תואר בו כך: "הכומר הקדוש ירונימוס תרגם ספר זה מן העברית ללטינית, ולאחר מכן תורגם מן הלטינית לנורדית על ידי הכומר ברנדר יונסון, שלימים היה לבישוף הולה. הוא תרגם גם את סיפור אלכסנדר, לבקשתו של האדון הנכבד המלך מגנוס, בנו של המלך האקון הזקן". הצהרה זו שגויה בחלקה, שכן הירונימוס לא תרגם את ספרי המקבים, ועל כן ניתן לייחס את ההצהרה רק לחלק הראשון של הסאגה. עם זאת, גם הייחוס לברנדר יונסון מוטל בספק, שכן בימי הביניים היה נהוג להוסיף את שמו של איש רוח מוכר במטרה להוסיף סמכות לחיבור. אף־על־פי כן, בהיעדר ראיות אחרות, מקובל לייחס לו את עיקר מלאכת התרגום.

מועד חיבור הסאגה כנראה נע בין השנים 1257 ל־1263 – התקופה שבין עלייתו של המלך מגנוס לשלטון לבין מינויו של ברנדר לבישוף. עדות נוספת לתקופה זו מופיעה בסאגה עצמה, כאשר היא מתייחסת לסמכות הבלעדית של האפיפיור לקבוע מי יוכר כקדוש, התבטאות העולה בקנה אחד עם יישום החלטות ועידת לטראן משנת 1215, אך משקפת אקלים כנסייתי המאוחר יותר, סביב אמצע המאה ה־13.

הסאגה אינה מופיעה רבות בכתבים איסלנדיים אחרים, ונראה כי שימשה בעיקר ככלי לימודי ולא כסיפור בידורי. הקהל שאליו פנתה היה משכיל ולמדני, וסגנונה הישיר והפשוט לא נועד לרגש או לשעשע אלא להציג את הסיפור ההיסטורי דרך עדשה דתית ומוסרית. אף שאינה מהווה יצירת מופת ספרותית, Gyðinga saga מציעה הצצה נדירה לאופן שבו עוצבה ההיסטוריה היהודית בתודעה האיסלנדית הנוצרית של ימי הביניים.

רקע

במאה ה־13 חלה באיסלנד פריחה של תרגום ספרות לטינית לנורדית עתיקה, תופעה שנחשבת כיום לאחד המיזמים הספרותיים המרשימים של ימי הביניים בצפון אירופה. תרגומים אלה כללו חיבורים תאולוגיים, פרשנות מקראית, חיי קדושים, היסטוריוגרפיה נוצרית ופילוסופיה, והם נועדו להעביר ידע דתי, היסטורי ומוסרי לקוראים איסלנדיים משכילים, בעיקר מבני הכמורה. בתוך גוף רחב זה, שהתמקד בדרך כלל במסורת נוצרית מערב־אירופית, בולטת Gyðinga saga — יצירה יוצאת דופן בתכניה ובהיקפה, המתמקדת בתולדות העם היהודי מנקודת מבט נוצרית.

הסאגה אינה עוסקת באירועים מקומיים ואינה שייכת למסורת הסאגות האיסלנדיות הקלאסיות, אלא נובעת ממקורות זרים – בעיקר מהכתבים הדתיים וההיסטוריים של התרבות הנוצרית הלטינית. ייחודה טמון בכך שהיא עוסקת בעברו של עם זר, ובמיוחד באירועים הקשורים להיסטוריה היהודית ולהיווצרות התנאים להופעת ישו. בניגוד לרוב היצירה הסאגתית, שמרכז הכובד שלה הוא באיסלנד עצמה ובחייהם של בני האי, Gyðinga saga מציבה את העלילה כולה במזרח התיכון ובקונסטלציה הפוליטית של העולם ההלניסטי והרומי.

היצירה נכתבה בסביבה אינטלקטואלית נוצרית שבה קבלת מסורות לטיניות והתעמקות בתולדות העמים המקראיים נחשבו לכלים חשובים בהוראה דתית. הסאגה משתלבת בגישה זו ומעידה על כך שבחוגים מלומדים באיסלנד ראו ערך בלימוד תולדות היהודים כשלב היסטורי מקדים לגאולה הנוצרית. על אף שמספר כתבי היד של הסאגה מועט יחסית, עצם קיומה במסגרת ספרות התרגום הדתית של איסלנד מעיד על פתיחות רעיונית להיסטוריה לאומית אחרת, ועל מגמה נרחבת יותר של קליטת רעיונות ונרטיבים אוניברסליים בשפה המקומית.

חלוקה לפרקים

החלק הראשון

החלק הראשון של הסאגה (פרקים I–XX) מגולל את קורות יהודה בתקופה ההלניסטית, מהופעת אנטיוכוס אפיפנס ועד מותו של שמעון החשמונאי. הוא נפתח בתיאור כיבושיו של אלכסנדר הגדול, פטירתו, וחלוקת ממלכתו בין דיאדוכים. הסאגה מרחיבה בפרטים שאינם מופיעים במקורות המקראיים — למשל, היא מפרטת את שרשרת השלטון הסלאוקית שהובילה לעליית אנטיוכוס, ומציינת כי "syndana rót", כלומר "שורש החטא", נבט דווקא משושלת זו. ביטוי זה לקוח מן הנוסח הלטיני של ספר מקבים א' (1:10) ומשמש בסאגה לתיאור אנטיוכוס עצמו, שנחשב למקור הרוע והסבל שנפלו על היהודים.

לאחר ההקדמה ההיסטורית, מתחיל תיאור גזרות הדת שהטיל אנטיוכוס על היהודים, חילול המקדש, והמרת הדת בכפייה. מופיעה בהרחבה תיאוריית ההתיוונות והקמת המזבח לזאוס, ומכאן פורץ מרד החשמונאים. מתתיהו מוצג כראש המורדים, ובניו – ובראשם יהודה – ממשיכים את דרכו לאחר מותו. הסאגה עוקבת אחר שלבי הלחימה ומתארת את הקרבות השונים, את הבריתות המדיניות, ואת התחזקות היהודים תחת פיקודו של יהודה המקבי.

הסיפור כולל גם פרקים דרמטיים המושפעים במובהק מהספר השני למכבים: הסאגה מספרת על שתי נשים יהודיות שמלוות את בניהן לברית מילה בניגוד לצו המלך, ועל כך שהושלכו עם תינוקיהן מראש החומה; על אלעזר הזקן שסירב לאכול בשר אסור ונהרג תוך עמידה באמונתו; ועל סיפור מותם של שבעת האחים ואמם, שנחקרו, עונו ונרצחו בזה אחר זה. קטעים אלה מדגישים את מרטיריות היהודים ומעניקים לחלק זה צביון דתי עמוק ונוצרי באופיו, שבו הקורבן נתפס כדמות מופת מוסרית.

החלק כולל גם פרטים היסטוריים וצבאיים שאין להם מקור מזוהה. למשל, הסאגה מציינת את מספר הפילים בצבאו של אנטיוכוס (חמישה־עשר לכל יחידה), את גודלו של צבא ניקנור (658,900 לוחמים), ואת גודלו של צבא יהודה (7,000 בלבד). כמו כן מוזכרים שמות של שליחים, תיאורי קרבות, נסים, חזיונות, וסמלים צבאיים כמו מגינים שמחזירים את אור השמש – פרטים שאינם ידועים ממקורות אחרים.

בפרקים המאוחרים של חלק זה עובר הסיפור להנהגת האחים יונתן ושמעון, למאבקיהם הפוליטיים והצבאיים מול אלקימוס וניקנור, וליצירת קשרים דיפלומטיים עם רומא ומדינות נוספות. קרב ניקנור מתואר בפירוט רב, כולל חזון שבו מופיעים הכהן הגדול אוניה והנביא ירמיהו, שמחזקים את יהודה. לאחר הניצחון, ראשו וידו הימנית של ניקנור נתלים סמוך לחומות ירושלים. לבסוף מתוארת עלייתו של שמעון, שחרור יהודה מהשלטון הזר, טיהור המקדש, ביצור ירושלים, כינון כהונתו, והכרה של העמים בעצמאותו. החלק נחתם בהתבססות שלטון בית חשמונאי עם מותו של שמעון במצודת דור.

החלק השני

החלק השני של הסאגה (פרקים XXI–XXXII) עוסק בתקופה שבין שלטון יוחנן הורקנוס, בנו של שמעון החשמונאי, ועד תחילת שלטון הנציבים הרומאים בארץ יהודה. זהו שלב שבו היהדות העצמאית מתמודדת עם מתחים פנימיים גוברים, פלישות זרות, והתערבות רומית ישירה שהובילה לביטול הריבונות היהודית. הסאגה עוקבת אחר התפוררות שלטון בית חשמונאי, עליית הורדוס, ומעבר יהודה מממלכה אוטונומית לפרובינקיה רומית.

החלק נפתח בתיאור פועלו של יוחנן הורקנוס, שמבסס את שלטונו ומרחיב את גבולות הארץ. בהמשך מובא סיפור הסכסוך בין בניו – הורקנוס השני ואריסטובולוס השני – מאבק משפחתי שהופך במהרה לעימות פוליטי וצבאי הפורץ בירושלים עצמה. הסאגה מתארת כיצד הפילוג הזה מזמין את ההתערבות של המצביא הרומי פומפיוס, המופיע ככוח מתערב אשר מנצל את הסכסוך לצרכיו, ומבסס את שליטת רומא באזור.

בהמשך מתוארות שנות הכיבוש הרומי, רצח אנטיפטרוס, מינוי הורדוס למלך על ידי הרומאים, והמאבק של הורדוס בכוחות מתנגדים מבית ומחוץ. פרקים נרחבים מוקדשים לדמותו של הורדוס: כיבושו את ירושלים, דיכוי מתנגדיו, בניית ממלכה חזקה אך רוויית טרור שלטוני, ורדיפת החשמונאים ששרדו. גם בני משפחתו של הורדוס, ובמיוחד אחותו שלומית ובעלה המכונה בסאגה "מריטוס", זוכים להתייחסות, כמו גם בניו של הורדוס והמאבק הירושה ביניהם.

תיאורי מותו של הורדוס נרחבים במיוחד וכוללים אזכורים למחלות גופו, לסירחון מפיו, ולציווי שנתן לרצוח את גדולי היהודים ביום מותו כדי להבטיח אבל לאומי – קטעים שאין להם בסיס ברור במקורות לטיניים מקבילים, ומצביעים על שילוב בין תרגום, מסורת אגדה ויצירתיות מקומית. לאחר מותו מתואר מינויו של ארכלאוס, סילוקו מהשלטון בשל תביעת ההמון, והפיכת יהודה לפרובינקיה רומית רשמית. הסאגה מסכמת קטע זה באזכור לשליחותו של פונטיוס פילאטוס שנשלח לארץ ישראל על ידי הקיסר טיבריוס, כהכנה לחלק הבא.

לצד תיאורי המאורעות המרכזיים, החלק השני כולל שפע של פרטים שאינם מופיעים במקורות מזוהים. כך למשל מצוין כי תלמי נקרא למעשה טימותיוס; כי אנטיוכוס מת תשע שנים לאחר שמעון; כי סקאורוס מת בטרם מונה גביניוס לשליט סוריה; וכי יוליוס קיסר מינה את בנו של פומפיוס (המכונה "פומפיוס השישי") למושל, בהיותו נכדו של הקיסר – קביעה חסרת אחיזה היסטורית. מופיע גם תיאור של מכתב שנשלח לרומא ושליחים ערבים בשם מַגֵר, שמוזכרים רק בסאגה.

המסופר בחלק זה נסמך בעיקר על חיבורו של פטרוס קומסטור Historia Scholastica, ובמיוחד על הקטעים העוסקים בתולדות בית חשמונאי והורדוס כפי שהם מתוארים מתוך מקורות משניים. עם זאת, ניכרים קטעים שהשפעת יוספוס פלביוס ניכרת בהם — לעיתים ממקורות כמו קדמוניות היהודים, ולעיתים ככל הנראה ממלחמות היהודים. ייתכן שחלקם נלקחו דרך נוסח רחב ומפורט יותר של Historia Scholastica, שהיה נפוץ בימי הביניים בצפון אירופה, ושילב קטעים מיוספוס מבלי לציין זאת במפורש.

החלק השני של הסאגה משלב כרוניקה מדוקדקת של קריסת הממלכה היהודית ותחילת השלטון הרומי הישיר, תוך יצירת סיפור רציף שבו האלימות הפנימית והבגידה מבית מובילים להשתלטות זרה – מסר שמתיישב עם תפיסה נוצרית לפיה דחיית האמת מביאה לחורבן לאומי.

החלק השלישי

החלק השלישי של הסאגה (פרקים XXXIII–XXXVIII) מהווה מעבר ברור מהיסטוריה מבוססת מקורות לתיאור אגדי־אפוקריפי, הנשען בעיקרו על חיבור המכונה במקורות historia apocrypha. חיבור זה שימש מקור לטיני מוקדם לאגדות אודות פונטיוס פילאטוס ויהודה איש־קריות, ואותו זיהו החוקרים כבסיס למסורות מאוחרות יותר דוגמת אלה שבקובץ Legenda Aurea, אך מבלי שהסאגה תתבסס ישירות על יצירתו של יעקבוס דה ווראז'ין. המקור הלטיני לסיפורים נמצא בין היתר בקודקס מינכני מן המאה ה־12, ושוחזר על־ידי מספר חוקרים במאות ה־19 וה־20, תוך השוואה לגרסאות גרציות מאוחרות.

בסאגה מופיעה גרסה עשירה ומורחבת של קורות פילאטוס, החל מהולדתו ועד מותו ונדידת גופתו. לפי הסיפור, מלך בשם טירוס (או, בגרסאות אחרות – אטוס) יצא לציד, חזה בכוכבים וגילה שאם יוליד באותו לילה בן, יגדל להיות שליט על עמים רבים. אנשיו מצאו את פילה, שילדה את פילאטוס וקראה לו על שמה. פילאטוס גודל בחצר המלך, אך הרג את אחיו החורג וגורש לרומא. שם רצח שוב, הוגלה לפונטוס, ומכאן שמו "פונטיוס". בפונטוס הצליח לדכא שבטים מקומיים, ובהמשך צורף להורדוס כמשנה למלך. לבסוף קיבל את מינויו כנציב יהודה מטעם הקיסר טיבריוס.

בהמשך החלק מתוארים האירועים סביב צליבת ישו, שליחותו של אדריאנוס לרומא עם הדיווח, ותגובתו של טיבריוס – שחלה וניסע להירפא באמצעות בגד מקודש. שליח נוסף בשם וולוסיאנוס נפגש עם ורוניקה, שמוסרת לו את מטפחתה – עליה הוטבעו פניו של ישו – ובאמצעותה טיבריוס נרפא. הקיסר מנסה להכריז על ישו כאל, אך נתקל בהתנגדות הסנאט, ו" accordingly, some of the senators were put to death, others were exiled" (כפי שמופיע בנוסח המקור הלטיני ממנו תורגמה הסאגה). פילאטוס עצמו, לפי גרסה זו, תלה בבית המקדש בירושלים את תמונתו של הקיסר לשם סגידה, והוציא כסף מאוצר המקדש לצורך בניית אמת מים. מעשים אלו עוררו התקוממות, והוא שלח חיילים מחופשים לדקור ולהרוג מתפללים.

לאחר שהוגשו נגדו תלונות לקיסר, פילאטוס נידון לעונש מוות, אך התאבד טרם ביצוע גזר הדין. גופתו הושלכה לנהר הטיבר, אך סופות ופורענויות הביאו להעברתה לוויין שבריין, ולבסוף ללהוזאן – אך גם שם התרחשו מהומות, והגופה הושלכה לביצה מוקפת הרים.

בתוך חלק זה שולב גם הסיפור האפוקריפי על יהודה איש־קריות (פרק XXXIV). לפי המסופר, אמו חלמה שתלד בן שיהרוס את עם ישראל, ואביו שלח אותו בתיבה בים. התיבה נסחפה לאי סקריות, שם גדלה אותו המלכה בסתר. כאשר נולד לבסוף בן למלך, יהודה פוגע בו, והמלכה מגלה ליהודה את מוצאו. יהודה הורג את הילד, בורח לירושלים, ומצטרף לפמליית פילאטוס. כשהוא יוצא למשימה להביא פרי, הוא הורג בשוגג את אביו – בעל הפרדס – ונושא את אמו לאישה. כשמתגלה האמת, והוא מבין שחטא ברצח אביו ובעריות, הוא מבקש מחילה מישו ומצטרף אליו. אך לאחר מכן בוגד בו עבור שלושים כסף. לבסוף מתחרט, מחזיר את הכסף ותולה את עצמו.

בגרסאות שונות של כתב היד (במיוחד אלו מהמאה ה־17 וה־18) ישנן תוספות שאינן מופיעות בטקסט הלטיני: אביו של פילאטוס נקרא "אטוס" ולא "טירוס", ואחיו החורג נקרא "ססם" או "סססם"; גם הסיפור על עינוייה של ורוניקה ומותה למען שמו של ישו ייחודי לגרסאות האיסלנדיות.

באופן כללי, החלק השלישי שונה באופיו מהחלקים הקודמים: הוא פחות היסטורי ויותר אגדי, בעל אופי מוסרי ותיאולוגי. הוא מציג את פילאטוס ויהודה כדמויות טרגיות, שנפלו מתוך חולשה או גורל, ומשלב נרטיב של אשמה, עונש ותיקון – מוטיבים השכיחים בספרות הנוצרית של ימי הביניים.

פרק הסיום

פרק הסיום של הסאגה, הפרק השלושים ותשעה, מסכם את ההתרחשות ההיסטורית לאחר האירועים ומתמקד בתקופה שבין עלייתו של הקיסר גאיוס קַלִיגוּלָה בשנת 37 לספירה לבין מותו של הורדוס אגריפס הראשון בשנת 44. שלא כבשלושת החלקים הקודמים, בפרק זה אין התבססות ישירה על מקור אחד מרכזי, אלא סביר שהוא שואב את פרטיו ממסורות כלליות שהיו זמינות בלטינית, ככל הנראה ממסורת ההיסטוריה היהודית של יוספוס פלביוס, ובעיקר מהחלקים המתארים את תולדות בית הורדוס והמעבר הסופי לשלטון רומי ישיר בארץ ישראל. עם זאת, ייתכן כי המידע ששולב בפרק זה היה מוכר גם מתוך מסורת נוצרית נרחבת, כגון כותבים לטיניים מאוחרים שהמשיכו את הכרוניקות הכנסייתיות. בניגוד לפרקים הקודמים, חלק זה קצר מאוד וכתוב כתוספת מסכמת – לא ניכרת בו פרשנות נרחבת, ולא מופיעים בו קטעים אפוקריפיים או אגדיים. ככל הנראה, המטרה העיקרית של פרק זה הייתה לסיים את ההיסטוריה היהודית בתאריך קרוב לראשית התקופה הנוצרית, ולאפשר לסאגה להסתיים במפגש שבין ההיסטוריה היהודית לבין שלטון רומא והכנסייה.

כתבי היד השונים

הסאגה נשמרה בשלמותה או בקטעים במספר כתבי יד קלף וכן בעותקים מאוחרים יותר שנכתבו על נייר. חלק מכתבי היד נושאים חשיבות טקסטואלית ראשונה במעלה, והם מאפשרים לשחזר את מסורת התרגום והעריכה של החיבור לאורך הדורות. כתב היד המרכזי הוא העותק מהמאה ה־14 שבו מופיעה הסאגה יחד עם שלושה חיבורים נוספים: תרגום ספרי בראשית עד מלכים ב', סאגה על הרומאים המבוססת על כתבי סאלוסטיוס ולוקאנוס, וגרסה נורדית לסיפור חייו של אלכסנדר הגדול. העותק הזה נחשב לגרסה העיקרית של הסאגה, אך מחקרים פילולוגיים הראו כי הוא מקוצר בכשליש מהגרסה המוקדמת יותר של הטקסט.

כתב היד הקדום ביותר הוא קובץ קטעים משוערך לשנת 1300 לערך. לפי תיארוך זה, ייתכן מאוד שהוא אינו רחוק מהתרגום המקורי. קטעים אלה כוללים חלקים שאינם מופיעים בעותקים המאוחרים, ויש בהם כדי לשקף מסורת טקסטואלית עשירה ומלאה יותר. עם זאת, קטעי כתב יד זה וקטעים מקובץ נוסף מן המאה ה־14 מתארים חלקים שונים של הסאגה, כך שלא ניתן לקבוע ביניהם קשר הדדי ישיר. ההשוואה היחידה שניתן לערוך היא בינם לבין הגרסה המקוצרת שבכתב היד המרכזי. ממצא זה מעלה את האפשרות שהעיבוד המקוצר בוצע על ידי עורך יחיד לפני חיבור כתב היד המרכזי, ככל הנראה עוד לפני אמצע המאה ה־14. הקטעים שנשמרו בכתבי יד נוספים מהמאה ה־14 ואילך נוטים להציג נוסח דומה לזה שבגרסה המקוצרת, אם כי לעיתים הם שומרים קטעים בודדים שנשמטו ממנה.

בין כתבי היד המאוחרים ניתן לציין שלושה עותקים נוספים שנכתבו על נייר במאות ה־17 וה־18. עותקים אלה מציגים גרסה קרובה לכתב היד המקוצר, אך עם תוספות טקסטואליות ייחודיות. כך לדוגמה, באחד מכתבי היד מהמאה ה־18 מופיע הקטע: “þesse Veronica, sem Dukenn hafde med christi mÿnd, var kvalenn til Dauds fÿrer christi nafns medkenningu, og þurkade hun sier med Duknum, þá hun geek til sinnar pÿnu” — משפט שאינו מופיע במקורות הלטיניים ואף לא בכתבי היד האחרים של הסאגה. גם שמות הדמויות משתנים בחלק מהעותקים המאוחרים, כמו השם Atus לאביו של פילאטוס, בניגוד לשם Tirus שבמקור הלטיני.

מעקב אחר ההבדלים בין כתבי היד מצביע על שכבות שונות של עריכה והעתקה. נראה כי נוסח מקוצר אחד שימש כבסיס להעתקים מאוחרים, אך לעיתים נוספו לו קטעים מתוך מסורות מקבילות או מסורת שבעל־פה. הגרסאות המאוחרות אף כוללות חומר אגדי שאינו מופיע במקורות הקלאסיים, כמו סיפורים על מלכים שיצאו לציד, חלומות נבואיים, או שליחים שמוסיפים מידע תוך כדי מסעם. אף שכתבי היד המאוחרים אינם נחשבים סמכותיים מבחינה טקסטואלית, הם מהווים מקור חשוב להבנת הדרכים בהן הסאגה המשיכה להתקיים ולהשתנות בקרב קהלים שונים לאורך מאות שנים.

סיכום

סאגת היהודים היא יצירה ייחודית בספרות האיסלנדית של ימי הביניים, בשל עיסוקה הרציף בהיסטוריה ובאגדה יהודית־נוצרית לאורך ארבעים פרקים, המחולקים למבנה תיאולוגי־היסטורי מובחן. הסאגה נשענת על שילוב בין מקורות תנ"כיים, ספרים חיצוניים, כתבים היסטוריים לטיניים ופרשנות נוצרית מימי הביניים, תוך התאמה לסגנון הכתיבה האיסלנדי בן התקופה. היא השתמרה במספר כתבי יד חשובים, חלקם קדומים מאוד, ובכולם ניכרת עריכה אחידה יחסית. אף כי מיוחסת בסיומה לכומר ברנדר יונסון, שלימים הפך לבישוף הולאר, ייחוס זה מוטל בספק, אך החוקרים מעריכים כי התרגום בוצע בין השנים 1257 ל־1263. הסאגה משקפת מפגש עמוק בין עולם הכנסייה הלטינית לעולמה של התרבות האיסלנדית, והיא מהווה ניסיון יוצא דופן לשלב סיפור שאינו מקומי בלב מסורת נרטיבית מקומית.

לקריאה נוספת

• וולף, קירסטן (1995). סאגת היהודים. המכון על שם ארני מאגנוסון באיסלנד.
• וולף, קירסטן (1990). "המקורות של סאגת היהודים". ארכיון לפילולוגיה נורדית, גיליון 105: עמ' 140.
• וולף, קירסטן (1988). "סאגת היהודים, סאגת אלכסנדר והבישוף ברנדר יונסון". לימודים סקנדינביים, כרך 60.
• וירט, שטפני (2005). "היסטוריוגרפיה והיסטוריה מדומה". בתוך: מקטרק, רורי (עורך). מדריך לספרות ולתרבות נורדית־איסלנדית עתיקה. מלדן, אוקספורד, ויקטוריה: הוצאת בלקוול.
• וולף, קירסטן (1986). "רשומה נורדית עתיקה של ההיסטוריה היהודית". רבעון יהודי (The Jewish Quarterly Review), כרך 77, גיליון 1 (יולי): עמ' 45–54. University of Wisconsin, Madison.