סכר ח'ייבר (בערבית: سد خيبر), הידוע גם בשם סד אל-בינת (سد البنت) או סכר קצ'ר אל-בינת, הוא מבנה מים עתיק הממוקם כ-30 קילומטרים דרומית לנווה המדבר ח'ייבר בצפון מערב חצי האי ערב. הסכר, ששרד באופן חלקי עד ימינו, נחשב לאחד משרידי התשתיות ההידראוליות הגדולות והמרשימות בערב הקדומה. אורכו המקורי מוערך בכ-208 מטרים, מתוכם כ-135 מטרים עדיין עומדים, גובהו מגיע ל-30 מטרים, והוא בנוי מאבני בזלת מקומיות שחורות בתצורה מדורגת. על פי מאגר המועמדות לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו משנת 2023, "הסכר בנוי בתוכנית קמורה מעט. טכניקת עיצוב זו, שפותחה לראשונה על ידי הרומאים, נועדה לשלוט בלחץ עומס המים ולפזרו באופן יעיל יותר כדי להימנע ממוקדי מתח על הקירות." עיצוב זה מצביע על רמה גבוהה של הבנה הנדסית ואימוץ שיטות מתקדמות לאותה תקופה. בשל מיקומו ותיארוכו של הסכר, ישנן תיאוריות האומרות כי הוא נבנה על ידי יהודי ח'ייבר בתקופת הג'אהליה הטרום איסלאמית.
תיאור
חבל ח'ייבר, הממוקם כ-150 ק"מ מצפון למדינה וכ-30 ק"מ מהאתר שבו שוכן סכר ח'ייבר, היה במשך אלפי שנים אזור מיושב, הודות לתנאים גאוגרפיים יוצאי דופן שאפשרו שגשוג חקלאי בלב אזור מדברי. האזור מאופיין בשכבות בזלת אטומות למים תת-קרקעיים, תופעה גאולוגית שאפשרה שמירה על לחות הקרקע ויצירת מעיינות טבעיים. תנאים סביבתיים ייחודיים אלה עודדו את היווצרותן של קהילות חקלאיות ונווה מדבר פעיל, שהתבסס בעיקר על גידולי תמרים. לפי ההערכות, כבר בתקופות פרהיסטוריות נוצרו סביב ח'ייבר מוקדי התיישבות, ובתקופות מאוחרות יותר – במיוחד בתקופה הטרום-איסלאמית והאיסלאמית המוקדמת – נבנו מערכות מים מורכבות שכללו סכרים, תעלות, דייקים ושערי ויסות מים. אחד המבנים המרשימים ביותר שנותרו מאותה תקופה הוא סכר ח'ייבר.
אין תאריך חד-משמעי לבניית הסכר, אך לפי נתוני אונסק"ו, הוא נבנה ככל הנראה בתקופה הנבטית או בראשית התקופה האיסלאמית. קיימים חוקרים המייחסים את יוזמת הבנייה לקהילה היהודית שחיה בח'ייבר במשך מאות שנים, עוד טרם הכיבוש המוסלמי. מסורת מקומית עתיקה, אם כי בלתי מבוססת מבחינה היסטורית, גורסת כי הסכר נבנה על ידי מלכת שבא, בדומה לאגדות סביב סכר מאריב בתימן. ההשוואה לסכר מאריב אינה מוגבלת להיבט המיתי בלבד, אלא נשענת גם על קווי דמיון טכנולוגיים בין שני המונומנטים, במיוחד בהיקף הבנייה, סוג החומר, טכניקות החיזוק והמערכת ההידראולית שסביבם. בתיעוד שהוגש לוועדת המורשת של אונסק"ו מצוין כי "שמו של הסכר, כמו גם תיארוכו, עוררו דיון מדעי… ודמיון אדריכלי בין סד אל-בינת לסכר מאריב בתימן מעורר השערות על מקור משותף או על זהות הסכר עם מלכת שבא."
בשנות האלפיים הוגדר הסכר כאחד מחמשת מרכיבי סדרת האתרים “ניהול מים עתיק בערב הסעודית” שהוגשה לאונסק"ו, תחת הקריטריונים (ii), (iv) ו-(v). במסמך צוין כי הסכר, המוכר גם בשם Sadd Qusaybah, ממוקם בקואורדינטות 25°29’6.04”N 39°21’46.38”E והוא מייצג "עדות יוצאת דופן למסורת תרבותית או לציוויליזציה אשר נעלמה." לפי אותו מקור, מערכות הנדסת המים שסביב הסכר לא שימשו רק להשקיה, אלא גם ככלי מרכזי בהגדרה הפוליטית של המקום, כביטוי ליכולתה של חברה לרכז ידע, כוח עבודה, משאבים ומבנה שלטוני לצורך תשתית קבע.
חשיבותו של הסכר אינה נובעת רק מממדיו או ממצבו הארכיטקטוני, אלא מהקשרה התרבותי-היסטורי. האזור שסביב הסכר הפך למוקד של חקלאות יושבת מבוססת השקיה, שתרמה להתפתחות חברתית, כלכלית ואף מדינית. במסמכי אונסק"ו נאמר: "הדמיות המוצעות משקפות את היכולת של קהילות אנושיות לחדש ולהתמודד עם תנאי אקלים קשים." לפי ההגדרה המפורטת, סכר ח'ייבר אינו רק מונומנט טכנולוגי אלא עדות לארגון חברתי שידע לרתום גאוגרפיה, אקלים וידע הנדסי לכדי מערכת חיים יציבה ומתוחזקת לאורך מאות שנים. ההקשר היהודי של ח'ייבר ושל סכריה, שבחלקם שופצו או המשיכו לשמש גם לאחר תקופת הכיבוש, נותר מושא למחקר מתמשך ולעניין מדעי רחב.
מיקום ומאפיינים פיזיים
סכר ח'ייבר שוכן כ-30 קילומטרים מדרום לנווה המדבר ח'ייבר, במחוז מדינה שבערב הסעודית, בלב אזור געשי המכונה חראת ח'ייבר. הוא נבנה בתוך נקיק צר בערוץ נחל עונתי הקרוי ואדי אל-ע'רס (Wadi Al-Ghars), הידוע גם בשם ואדי אל-גרס, אשר איגר לתוכו מי נגר מעשרות קילומטרים רבועים בעונות הגשומות. מיקומו של הסכר נבחר בקפידה בהתאם לטופוגרפיה של המקום, בנקודה שבה ערוץ הוואדי צר יחסית, מה שהפחית את היקף העבודה ההנדסית הדרושה להקמת המבנה תוך שמירה על יעילות אגירת מים. בזכות מיקומו, הסכר הצליח לרכז ולווסת את מי השיטפונות באופן ששירת את מערכת ההשקיה של האזור כולו.
המבנה עצמו מאופיין בממדים מונומנטליים ובתכנון טכני מתקדם לתקופתו. אורכו הכולל מוערך בכ-208 מטרים, אך בשל קריסות חלקיות רק כ-135 מטרים ממנו עומדים כיום. גובהו נע בין 20 ל-30 מטרים, ורוחבו בתחתית כ-10 מטרים. הסכר בנוי מאבני בזלת שחורות מקומיות, חומר גלם שופע באזור, ונבנה בצורה מדורגת הן בצידו העילי והן בצידו התחתי, כך שרוחבו מצטמצם כלפי מעלה. שיטה זו, אשר משמשת להגדלת יציבות המבנה כנגד לחץ המים, נועדה למנוע כשלים מבניים ולפזר את העומסים לאורך הקירות. על פי דו"ח שהוגש לאונסק"ו בשנת 2023, "הסכר… מצטיין בתוכנית קמורה מעט. טכניקת עיצוב זו, שפותחה לראשונה על ידי הרומאים, נועדה לשלוט בלחץ עומס המים ולפזרו באופן יעיל יותר כדי להימנע ממוקדי מתח על הקירות."
החזית הפונה לאגם הנגר טויחה באופן מלא בטיח צהבהב, ששימש לאיטום המים ומניעת חדירה אל תוך מבנה האבן. לעומתה, החזית הפונה כלפי זרימת הוואדי נותרה ללא טיח, חשופה, ככל הנראה כחלק מהתאמות מבניות שבוצעו בשלבים מאוחרים יותר. במקומות שונים בסכר נראים סימני שיפוץ, חיזוק ותוספות שנעשו במהלך השנים – בעיקר באזורים שנפגעו כתוצאה מקריסות חלקיות. לדוגמה, קריסת הקיר הצפון-מזרחי אפשרה לחשוף שכבות בנייה פנימיות שמעידות על תוספות קונסטרוקטיביות שנעשו בהדרגה, ככל הנראה בניסיון לחזק את הסכר לאורך הזמן. חלק מהשכבות הפנימיות טויחו גם בצידו התחתי, אך השכבה החיצונית האחרונה – זו שנראית כיום – נותרה ללא טיח כלל.
בראש הסכר, בצידו העילי, נבנה מעבר הליכה באורך מלא, המוגן במעקה אבן בגובה של כמטר. מהמעבר הזה משתפלות מדרגות כלפי מטה בצידו התחתי של הסכר, המובילות לשטח תפעולי שממוקם בשפת הסכר, במקום שבו לא נאגרו מים. תצורה זו מעידה ככל הנראה על שימושים טכניים משלימים, ייתכן לצורכי תחזוקה או בקרה על מבנה הסכר. סמוך לקצהו המערבי של הסכר, התגלו שני קירות ניצבים למבנה המרכזי, שייתכן ושימשו כמערכות ויסות או תיעול של זרימת מים, אך ייעודם המדויק טרם נחקר לעומק. בנוסף, קיים אזכור ל"מערכת של תעלות גלישה" אשר נועדה לווסת את כמות המים המצטברת – אף שמערכת זו טרם נחשפה באופן מלא.
מדרום לסכר נמשכו תעלות מים באורך של מספר קילומטרים, שהעבירו את המים אל עבר שטחי חקלאות שהיו ממוקמים באזור אל-ת'מד. התעלות השתלבו במערכת השקיה מתקדמת, שתוכננה לנצל את מי השיטפונות לטובת גידול נרחב של תמרים. החקלאות באזור נשענה ישירות על המים שנאגרו בסכר, ובכך היוותה המשך ישיר לתפקודו ההנדסי והכלכלי של המבנה. אף שחלק מהמערכת נעלם עם השנים, קיימים עדיין שרידים המעידים על קיומם של "ערוצי מים מורכבים… מערכת הידראולית שעדיין לא נחקרה או נחשפה במלואה."
הסכר ניצב עד היום בלב נוף טבעי שאינו מופרע, והריחוק ממרכזים עירוניים סייע לשמר את מצבו היחסי. שרידיו, כולל הטופוגרפיה הסובבת, מאפשרים הבנה ישירה של אופן תפקודו וחשיבותו כמרכיב מרכזי במערך ניהול המים העתיק של אזור ח'ייבר.
תפקיד ומצב שימורו
סכר ח'ייבר מילא תפקיד מרכזי בפיתוח החקלאות היישובית באזור ח'ייבר, ועמד בלב מערכת מורכבת של ניהול מים אשר התבססה על אגירה וויסות של מי שיטפונות עונתיים. הסכר נועד לעצור את זרימת הנגר במורד ואדי אל-ע'רס ולרכז את המים לצורך השקיית שטחים חקלאיים רחבי היקף, בהם ניטעו אלפי עצי תמר. תמרים אלו נחשבו לאיכותיים במיוחד וזכו לפרסום בכל רחבי חצי האי ערב. תעלות מים שנבנו מתוך מאגר הסכר הובילו את המים למרחק של מספר קילומטרים, עד לשדות ולעצי התמר שניטעו מדרום לח'ייבר, בסביבות הכפר אל-ת'מד. השילוב בין התכנון ההידראולי לבין ההשקיה היעילה אפשר את המעבר מצורת חיים נוודית להתיישבות קבע והפך את ח'ייבר לאחד המוקדים החקלאיים המובילים בצפון חצי האי ערב.
הסכר אינו מתפקד עוד כמבנה אגירה פעיל, אך שרידיו מאפשרים תובנות רבות באשר לטכניקות הבנייה והתחזוקה שננקטו לאורך הדורות. הקריסה בצידו הצפון-מזרחי של הסכר – כנראה תוצאה של בלאי טבעי ומעבר הזמן – יצרה חלון מחקר ייחודי עבור ארכאולוגים ומהנדסים, החושף את שכבות הבנייה הפנימיות ומצביע על שלבי חיזוק ותוספות שנעשו בו. מתצפיות שנערכו בשטח עולה כי הסכר בנוי בשיטת "קירות כפולים" – שיטה הנפוצה בסכרי כוח כבידה – שבה שתי חזיתות אבן מקבילות נבנו זו מול זו והמרווח ביניהן מולא באבן מרוסק ובחומר מלכד. חלק מן השכבות הפנימיות טויחו בטיח הידרולי, ואילו אחרות נותרו חשופות, מה שמעיד על שינויים והתאמות שבוצעו בתפקוד המבנה לאורך השנים.
בנוסף למבנה המרכזי, נמצאו סביב הסכר אלמנטים אדריכליים ותשתיתיים שתכליתם לווסת, לתעל ולשחרר עודפי מים. בין אלה ניתן למנות קירות חיצוניים שנבנו בזווית ניצבת לסכר בצידו המערבי, מדרגות אבן היורדות מראש הסכר כלפי שטח תפעולי לאגירת סחף או תחזוקה, וכן מערכת של תעלות עיליות לוויסות זרמים עונתיים חזקים. מערכות אלה, לפי תיעוד אונסק"ו, עדיין לא נחקרו לעומק, אך ניכר מהן כי הסכר לא עמד לבדו אלא שימש חלק מרשת תפעולית הידראולית מתקדמת.
למרות גודלו והאיכות המקורית של בנייתו, מצב השתמרות הסכר מוגדר כבעייתי ודורש עבודת שימור מקיפה. חומרי הבנייה – בזלת חשופה וטיח חימרי – נתונים לפגיעות סביבתיות רבות, ובהיעדר תחזוקה שוטפת עלולים להוביל להמשך התדרדרות המבנה. במסמך רשמי של הרשויות הסעודיות נכתב: "הסכר דורש שימור." ריחוקו היחסי של האתר ממוקדי פיתוח עירוני מודרניים סייע לשימור המצב הקיים, אך גם הקשה על נגישות מקצועית ומחקר שוטף. אף על פי שהמבנה אינו מתפקד עוד כסכר פעיל, עונות גשומות במיוחד עדיין מביאות לזרימת מים עונתית אל בסיסו. על פי הדיווח, "הצמחייה הפראית שפורחת למרגלות הסכר מעידה, גם במצבו ההרוס, על איכותו המבנית של מיקום הסכר המדויק." כך ממשיך הסכר לשמש כעדות חיה לא רק להיסטוריה חקלאית והנדסית אלא גם ליחס בין תכנון אנושי לבין אקולוגיה טבעית במדבר.
קישורים חיצוניים
- Madain Project, "Sadd al-Bint", באתר Madain Project (באנגלית)
- Birds of Saudi Arabia, "Sadd Qasr Al-Bint Dam – Khaybar", 5 באוגוסט 2021 (באנגלית)
- UNESCO, "Water Management in Saudi Arabia: The Ancient Dams", באתר ארגון אונסק"ו (באנגלית)
- Archiqoo, "Al Bint Dam", באתר Archiqoo (באנגלית)
