עלילת כת הקרלינים

עלילת כת הקרלינים הייתה מהביטויים החריפים ביותר של המאבק בין המתנגדים לחסידים בליטא וברוסיה בסוף המאה ה־18. במרכז העלילה עמדו חסידיו של רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, שהואשמו על ידי יריביהם כי הקימו כת חדשה החותרת תחת סמכות הרבנות המסורתית ואף פועלת בניגוד לשלטון הצארי. ההאשמות שזויפו ונמסרו לשלטונות שימשו כלי במאבקי הכוח הפנימיים בתוך הקהילה היהודית, אך במהרה קיבלו ממד מדיני רחב כאשר השלטון הרוסי פתח בחקירה רשמית נגד ראשי התנועה.

החקירות, שהתנהלו בין 1798 ל־1801, חשפו מארג מורכב של הלשנות, מכתבים ודו"חות מנהליים שנערכו על ידי נציגי השלטון בפלך ליטא ובסנקט פטרבורג. עלילת כת הקרלינים חשפה את המתח שבין הנהגת הקהילות המסורתיות לבין החסידים שניסו לבסס לעצמם מסגרת רוחנית נפרדת. לצד המאבקים הפנימיים ביהדות הליטאית, התעורר גם עניין שלטוני עמוק בשאלת מעמד החסידות ובקשריה עם ארץ ישראל, שכן שליחת כספים ליישוב היהודי שם נראתה בעיני השלטון הרוסי כמעשה בעל היבטים מדיניים.

סיום הפרשה, בשחרורו של רבי שניאור זלמן ממאסרו השני ובהחלטת הצאר להעביר את הסוגיה לבדיקת הסנאט, סימן תפנית היסטורית. העלילה שהחלה כיוזמה של יריבים מקומיים הסתיימה בהכרה רשמית בכך שאין בחסידות סכנה למדינה. בכך הפכה עלילת כת הקרלינים מניסיון לחסל תנועה רוחנית לציון דרך בהיסטוריה של יחסי המדינה והקהילה היהודית, וכבסיס להכרה בחסידות כחלק לגיטימי וממוסד מן החיים היהודיים באימפריה הרוסית.

רקע היסטורי

הרקע לפרשת "עלילת כת הקרלינים" נעוץ בהתנגדות החריפה שקמה לתנועת החסידות באירופה במחצית השנייה של המאה ה־18. תנועת החסידות, שהתפשטה בליטא, בפולין ובבלארוס, חוללה שינוי עמוק במבנה ההנהגה הקהילתית והדתית, והציבה אלטרנטיבה רוחנית וחברתית לממסד הרבני והקהילתי הישן. התנגדות זו, שכונתה "ההתנגדות לחסידות", לא הייתה רק ויכוח רעיוני אלא מאבק ממושך על שליטה ומעמד, שהתבטא בחרמות, נידויים ולעיתים אף בהלשנות לשלטונות. המחלוקת יצרה את החלוקה ההיסטורית בין חסידים למתנגדים, והובילה לשורת עימותים שנמשכו למעלה משלושים שנה.

שורשי העימות נבעו ממספר גורמים. מנהיגי הקהילות חששו מערעור סמכותם ומפגיעה בהכנסות הקהילה, בעיקר בשל השינויים שיזמו החסידים בסדרי השחיטה ובמוסדות הציבור. זיכרון הכתות המשיחיות – השבתאות והפרנקיזם – שהופיעו בדורות הקודמים, הגביר את החשד כי גם החסידות מסתירה תיאולוגיה מסוכנת העלולה להביא להתבוללות או מרד. בנוסף התעורר שסע אמוני עמוק בין שתי הגישות: החסידים הדגישו את החוויה המיסטית, התפילה והכוונה הפנימית, בעוד המתנגדים העמידו את עיקר עבודת ה' על לימוד התורה ועל שמירה קפדנית של הסדרים ההלכתיים.

בראש ההתנגדות עמד הגאון רבי אליהו מווילנה (הגר"א), שראה בתורת החסידות סכנה חמורה ליהדות. עדויות שהגיעו אליו על פירושים מיסטיים שנחשבו בעיניו לכפירה ועל ביזוי תלמידי חכמים הביאו אותו לפסוק כי את החסידים יש לנדות ולרדוף. בהשפעתו הוטלו חרמות רבים, שהראשון בהם הוצא בווילנה בשנת תקל"ב (1772) נגד קבוצת חסידים שכונתה "המניין של קארלינער" על שם רבי אהרן מקרלין. החרם כלל גזירות חמורות, פיזור קהילות חסידיות ואיסור מוחלט לקיים מניינים נפרדים. גם ניסיון פיוס מצד נציגי החסידים, ובהם רבי שניאור זלמן מלאדי ורבו רבי מנחם מנדל מוויטבסק, נדחה בתקיפות על ידי הגר"א, שסירב להיפגש עימם.

בשנים הבאות החריפה ההתנגדות. חרם נוסף הוטל בווילנה בשנת תקמ"א (1781) בעקבות הדפסת ספר החסידות הראשון "תולדות יעקב יוסף", והחרם השלישי, שהוצא לאחר פטירת הגר"א, כלל היתר מפורש למסור חסידים לשלטונות. צעדים אלה העניקו לגיטימציה דתית וממסדית לרדיפות החסידים, ובווילנה התפתח דפוס פעולה קבוע של הלשנות לשלטון הרוסי, שבו נעשה שימוש חוזר לאורך שנות ה־90 של המאה ה־18.

תחילת העלילה

היחסים בין קהל וילנא לבין החסידים עמדו במוקד מתיחות מתמשכת שהלכה והחריפה לקראת סוף המאה ה־18. במכתבים ובדו"חות השלטון ניכרת תמונה של יריבות עמוקה בין הנהגת הקהל, ששלטה בענייני הציבור בעיר, לבין קבוצת חסידים שצמחה מחוץ למסגרות הקהילה המסורתיות. אנשי הקהל הציגו לשלטונות הרוסיים את פעילותם של החסידים כאיום דתי וחברתי, וטענו כי סביב הרב שניאור זלמן מלוזני התארגנה כת חדשה – "הקרלינים" – המתנהלת באופן עצמאי ומעבירה כספים לירושלים ללא אישור מסודר. על רקע הלשנה זו החליטו השלטונות לפתוח בחקירה רחבה בפיקוחו הישיר של המושל האזרחי של פלך ליטא, יעקב בולגאקוב.

בולגאקוב, שפעל על פי ההנחיות שהתקבלו מסנקט פטרבורג, פתח בהליך חקירה מסודר שכלל רישום מדויק של הנאשמים, תיעוד החומר שנתפס ותיאום מתמיד עם מוסדות השלטון העליונים. ברשימת הנחקרים הופיעו עשרים ואחד יהודים, ביניהם מאיר בן רפאל, נחום בן יצחק, לייב בן זלמן, אהרן בן בער, זלמן בן יעקב, וולף בן שמואל, רפאל בן שלמה, יהודה בן אליהו, מיכל בן פייביש, זלמן בן אליעזר, פרץ בן חיים, יצחק בן ישעיה, ישעיה בן יצחק, אליעזר בן נטע, ברוך בן מרדכי, יוסף בן משה, משה בן יוסף, חלאוונא בן ברוך, זלמן בן לייב והירש בן יוסף. יחד עמם נרשמו גם מסמכים אישיים רבים שנמצאו ברשותם – מכתבים, קבלות על כספים שנשלחו "מכאן לירושלים", רשימות תרומות, תרגומים של מכתבים שנכתבו בלשון מלומדת, וניירות המזכיר קוזומינסקי, שתיעד את מהלך החקירות ואת תחילת המכתב שנמצא בבית אחד העצורים. כל פרט נרשם בדייקנות והועבר בליווי מכתבים רשמיים אל פיוטר לופוחין, הגנרל־פרוקורור האחראי על המערכת המשפטית.

המסמכים מעידים כי עלילת "כת הקרלינים" לא נולדה מהאשמה בודדת אלא ממארג של חשדות ודו"חות שחוברו בהדרגה. באותה שנה התלוננה הקהילה בעיירה ווידז בפני הנהלת פלך ליטא על כך שקהל וילנא שלח מכתבים לכל שמונה־עשרה קהילות הפלך ודרש מכל אחת "שני אנשים עם אמתחת כסף". במכתבים אלה נטען כי נגזר "חוק רע" על היהודים וכי עליהם להתאחד ולשלוח עזרה כספית דחופה. הנהלת הפלך קבעה כי מדובר בדרישה בלתי חוקית שנעשתה במסווה של תרומה או היטל חובה, והורתה לחקור את ראשי קהל וילנא – לייב בן זלקינד, שמואל בן מרדכי, ישראל בן לייב, דוד בן יעקב, אברהם בן יוסל, לייב בן בער ומרדכי בן פרץ – על הסיבות למכתבים ועל הדרך שבה נגבו הכספים. היא דרשה מהם לפרט מה הסיבה שהעיר ווילנא היתה תמיד מקלט ליהודים, ולאן ולאיזו מטרה הוצאו האלפים והרבבות במשך השנה.

בה בעת הלכה והתרחבה מעורבותם של גורמי השלטון האזרחיים והצבאיים. המושל בולגאקוב דיווח על כל צעד במכתבים מסודרים שנחתמו בתאריך עברי ולועזי – לדוגמה, "28 אוקטובר 1798 [כ״ט חשון תקנ״ט]" – והקפיד לציין את המקומות שאליהם נשלחו העצורים, את סדר החקירות ואת העברת המסמכים. עם הזמן הצטברו בארכיוני וילנה מאות עמודים של עדויות, מכתבים ותרגומים, ששיקפו לא רק את החשדות כלפי החסידים אלא גם את היריבות הפנימית בין ראשי הקהל המקומיים ואת התערבות השלטון בניהול הקהילה היהודית.

המאסר הראשון

תחילת החקירה בוילנה נוהלה על ידי המושל האזרחי של פלך ליטא, יעקב בולגאקוב, שפעל על פי הנחיותיו של הגנרל־פרוקורור פיוטר לופוחין. לאחר ריכוז הרשימות והמסמכים שנאספו בשלב המקדמי, פתח בולגאקוב בסדרת חקירות של העצורים ובדיקת כל המסמכים שנתפסו. הוא ערך רישומים מסודרים של המכתבים, הקבלות ורשימות התרומות שנמצאו, תרגומים של מכתבים בלשון מלומדת, וניירות של המזכיר קוזומינסקי. כל פרט תועד באופן שיטתי והועבר אל לופוחין במסגרת דיווחים תקופתיים.

ב־28 באוקטובר 1798 הודיע בולגאקוב כי שלח שבעה מן העצורים החשובים לפטרבורג בליווי שומרים, אך ביקש לעכבם בריגא עד לקבלת הוראות חדשות. לצורך כך פנה למושל הצבאי של ריגא, כריסטופר בנקנדורף, וביקש ממנו לעצור את המעבר ולהחזיק את העצורים תחת משמר. במקביל הודיע ללופוחין כי כל מסמכי החקירה שנוגעים לעניין כבר הועברו, וביקש הנחיות נוספות לגבי יתר העצורים שנותרו בוילנה.

בולגאקוב המשיך לתעד את מהלך ההליך כולו: הוא ציין את מועדי השילוח, את זהות הקצינים הממונים על הליווי ואת תנאי המעצר. הדיווחים נשלחו לסנקט פטרבורג בצירוף העתקים של כל החומר הראייתי, לרבות המכתבים האישיים והקבלות על כספים שנשלחו לירושלים. בשלב זה לא ניתנה עדיין החלטה סופית מצד השלטון העליון, והחקירה בוילנה נמשכה תחת פיקוח הדוק ובהמתנה להוראות חדשות מלופוחין.

במקביל לדיווחיו של בולגאקוב לשלטון המרכזי, נשלחה אל פיוטר לופוחין בקשת חנינה נרגשת שנכתבה בידי אישה בשם אסתר רפאלוביץ, שכינתה את עצמה "ווילענסקעה קיפצה רפאלווצה". היא פעלה בשם נשות העצורים והציגה את המכתב כתחינה להצלת בעליהן שנאסרו, לדבריה, על לא עוול בכפם. בבקשה נטען כי מעצרם של הגברים נבע מהלשנה נקמנית של ראשי קהל וילנא, וכי ראש העיר המקומי שיתף עמם פעולה במטרה לחסל את יריביהם מבין החסידים. הכותבת תיארה את לילה המעצר שבו נלקחו הגברים ממיטותיהם למקום בלתי ידוע, ואת ייאושן של המשפחות שנותרו מאחור ללא מפרנס וללא כל ידיעה על מצבם.

המכתב הבליט את החשש מפני מעורבות השלטון המקומי בניסיון להסתיר את האמת. רפאלוביץ טענה כי הקהל וראש העיר ערכו בעצמם את החקירה, ובזמן שילוח העצורים צירפו לשיירה את שליחם היהודי פייביש, שנועד לוודא כי לא יזכו ליחס הוגן גם בדרך. לדבריה, הנשים חששו שמכתב הבקשה שנשלח לצאר פאבל הראשון באמצע חודש אוקטובר לא הגיע ליעדו, לאחר שעוכב בשל מזימות הקהל. במכתבה ביקשה מלופוחין שיפנה ישירות להנהגת הפלך וידרוש להציל את חייהם של העצורים, תוך שהיא מתארת את מצוקת הנשים שנשארו חסרות כל ומרוששות לגמרי.

למכתב נשות העצורים צורף העתק מיומן הנהלת פלך ליטא, שנכתב ב־30 ביוני 1798, ושימש עדות מסודרת לכך שהמאבק סביב "כת הקרלינים" השתלב במחלוקות כספיות ופוליטיות בתוך הקהילה היהודית. המסמך תיאר את תלונת קהל ווידז נגד קהל וילנא, שלפיה זה האחרון שלח מכתבים לשמונה־עשרה קהילות אחרות ברחבי הפלך ודרש מכל אחת לשלוח שני נציגים עם סכומי כסף ניכרים. המכתבים נוסחו באופן מעורפל והזהירו מפני גזירות קשות שיצאו נגד היהודים, בהן האיסור לעסוק בייצור יין והוראות לבחון את הישארותם בעיירות ובכפרים. קהל וילנא טען כי עליו לגייס כספים כדי "להגן על חייהם של היהודים" ולשכנע את השלטונות המקומיים להקל את רוע הגזרה. אולם לפי הנהלת הפלך, הדרישות הללו הוצגו "במסווה של תרומה או היטל חובה" ונעשו ללא רשות מהשלטון, בניגוד מוחלט לתקנות 1778 ו־1780 שאסרו על גביית מסים מן הציבור ללא אישור ממשלתי.

במסמך נרשמו גם השאלות שנשלחו לחקירה נגד ראשי קהל וילנא – לייב בן זלקינד, שמואל בן מרדכי, ישראל בן לייב, דוד בן יעקב, אברהם בן יוסל, לייב בן בער ומרדכי בן פרץ – ובהן בקשה לפרט מה היו הסיבות האמיתיות לגביית הכספים, לאן נשלחו, כמה נאסף ומהי משמעות הביטויים שנכתבו במכתביהם. הם נדרשו להסביר מדוע נכתב שהעיר וילנא הייתה מקלט ליהודים ולמה נטען שהשלטונות "מהרסים את הדת" בבתי הכנסת, ביטויים שנחשבו בעיני הפקידות הרוסית למרמזים על אי־ציות לשלטון. החקירה ציינה כי נציגי הקהל פעלו ללא ידיעת הסנט או חתימת הצאר, ולכן יש לברר אם נעשתה כאן עבירה אזרחית או פוליטית.

במקביל להתקדמות החקירה נגד קהל וילנא, התקבלו בידי בולגאקוב העדויות שנגבו מן העצורים עצמם. בין המסמכים הובאה עדותו של הרב שניאור זלמן מלוזני, שזוהה על ידי החוקרים כמנהיג הקבוצה החשודה. העדות תורגמה לצרפתית משום שנכתבה בלשון עברית מלומדת, שבולגאקוב תיאר כשפה שרק מעטים מסוגלים להבין. בעדותו הסביר הרב כי אין כלל כת חדשה, אלא קבוצה של יהודים השואפים לתפילה פנימית מעומק הלב, כפי שנהגו בעבר. הוא תיאר את עצמו כמגיד וכבורר הפועל לשם שמיים, וציין כי דרשותיו מבוססות על התנ"ך, התלמוד, ספרי המוסר והקבלה. לגבי האשמות שהופצו נגדו – כי לימד ילדים לגנוב כסף או אסף תרומות למטרות זרות – טען כי מדובר בדברי דיבה שנובעים מקנאת יריבים, והבהיר כי כל תרומה ששלח לארץ ישראל נעשתה לפי מנהג קדום המקובל על כלל היהודים. הוא הוסיף שאם הדבר נאסר עליו בצו השלטון, יפסיק לחלוטין את המנהג.

בולגאקוב העביר את התרגום ללופוחין בצירוף כל העדויות, אך עד שיתקבלו הוראות חדשות ביקש לעכב את העצורים שכבר נשלחו לסט. פטרבורג. בהתאם להוראותיו עוכבה השיירה בעיר ריגא, והמושל הצבאי כריסטופר בנקנדורף הודיע ב־6 בנובמבר כי שבעת העצורים מוחזקים שם תחת משמר עד לקבלת החלטה נוספת. לאחר מכן הורה לופוחין ב־10 בנובמבר להשיב את כולם לוילנה כדי להמשיך את החקירה תחת פיקוחו של בולגאקוב. עשרה ימים מאוחר יותר דיווח בנקנדורף כי ההוראה בוצעה במלואה והעצורים הוחזרו לבתי המעצר בוילנה. כך נחתם השלב הראשון של החקירה, שבו התפצלו שני קווים מקבילים – אחד נגד ראשי קהל וילנא בגין פעולות גבייה בלתי חוקיות, והשני נגד החסידים באשמת הקמת כת דתית חשאית.

לאחר שהעצורים הוחזרו לוילנה והחקירות הראשוניות הושלמו, ערך פיוטר לופוחין דו"ח מקיף לצאר שבו סיכם את כל מהלך הפרשה. הדו"ח כלל תיאור מפורט של ההאשמות הראשונות שנמסרו לשלטונות, ובהן ההלשנה המזויפת שיוחסה ליהודי בשם הירש בן דוד, שטען כביכול כי הרב שניאור זלמן אסף צעירים יהודים כדי לתמוך במהפכה הצרפתית ולחיות חיי מותרות על חשבון אחרים. לופוחין ציין כי החקירה קבעה שמדובר בהלשנה שקרית וכי אפילו החתימה שעל המסמך הייתה מזויפת. לדבריו, לא נמצא אדם בשם הירש בן דוד, ומכאן שהמסמך הוכן על ידי גורמים אחרים שכוונתם הייתה לפגוע ברב ובחסידיו.

הדו"ח המשיך ותיאר את תוצאות החקירות שנערכו בווילנה ואת ממצאיו של המושל בולגאקוב. מן הדו"חות שהועברו אליו עלה כי לא נתגלו מעשים פליליים או פעילות עוינת לשלטון, וכי החשדות נבעו בעיקר מיריבות פנימית בתוך הקהילה היהודית. עם זאת, הוא ציין כי קיימת אפשרות שהכספים שנאספו בידי החסידים נשלחו לחו"ל במסווה של תרומות צדקה, אם כי גם לכך לא נמצאה הוכחה ממשית. לופוחין כלל בדו"ח את עדותו המלאה של הרב בן־ברוך.

בדו"ח הובאה גם עמדתו של המושל ז'גולין, שפיקח על החקירה בבילורוסיה. ז'גולין תיאר את בן־ברוך כאדם המתנהג ללא דופי ושזכה להערכה רחבה בקרב בני עדתו, אך הוסיף הסתייגות כי מידת הסמכות הרבה שהוא מחזיק והציות העיוור של חסידיו עלולים לשמש בעתיד אמצעי לביצוע כוונות נסתרות. הוא הדגיש כי הרב החל בלימוד הקבלה מגיל צעיר, וכי דרשותיו נחשבות צודקות וללא משוא פנים. יחד עם זאת הזהיר כי סביבו מתפתחת כת פעילה במיוחד, שתפילותיה נערכות לעיתים בריקודים ובתנועות חריגות מהמקובל.

בסיום הדו"ח המליץ לופוחין שלא להחמיר עם העצורים מאחר שלא נמצא דבר המהווה סכנה למדינה, אלא לעקוב אחריהם מקרוב ולפקח על קשריהם עם גורמים זרים. הצאר קיבל את ההמלצה וב־17 בנובמבר 1798 הורה לשחרר את כל העצורים, בקובעו כי לא נמצא בהתנהגותם דבר המזיק למדינה, לשלטון או לשלום הציבור. עם זאת ציווה להשאירם במעקב הדוק ולבחון אם יימצאו בעתיד קשרים או התכתבויות חשודות.

המושל בולגאקוב קיבל את ההוראה ב־25 בנובמבר, הודיע ללופוחין כי כל העצורים שוחררו ונשלחו לביתם, וסיכם כי הפרשה נחתמה. הוא הוסיף שימשיך לפקח בקפדנות על הנוגעים בדבר ועל אנשים נוספים המזוהים עם החסידים. המושל ז'גולין מסר בדצמבר כי ימשיך לעקוב אחר הקבוצה ולוודא שאין ביניה קשרים חשאיים או התכתבויות בעלות תוכן פסול כלפי השלטון.

המאסר השני

המאסר השני של שניאור זלמן התרחש בסוף שנת 1800, זמן קצר בלבד לאחר שחרורו הראשון. החידוש בהאשמות, ביוזמתו של הרב אביגדור בן-חיים, סימן את המעבר מהתכתשות קהילתית פנימית למעקב מדינתי רשמי. השלטונות הרוסיים, שראו את התרחבות החסידות כגורם העלול לערער את הסדר הקיים, החליטו לבחון את מעמדה של "כת הקרלינים" לא רק כעניין דתי, אלא גם כעניין מנהלי ופוליטי. כתוצאה מכך הועברה החקירה מהדרג המקומי של פלך ליטא אל פיקוחו הישיר של הגנרל-פרוקורור סברין, נציג השלטון העליון, ששימש כאחראי על עניינים משפטיים ודתיים ברחבי האימפריה.

ב-16 בנובמבר 1800 הוציא סברין פקודה רשמית ובה הורה לערוך חיפוש בביתו של שניאור זלמן. מטרת הצו הייתה למצוא מסמכים, ספרים או התכתבויות שיכולים להעיד על אופייה האמיתי של תורתו ועל קשרים אפשריים עם חסידיו או עם גורמים חיצוניים. הפקודה נוסחה בניסוח מפורש: יש לחפש "מה שימצאו מהמסמכים הללו אצלו" ולשלוח אל הגנרל-פרוקורור, תוך הוספת הוראה נלווית שלפיה אם יתברר שהספרים או המכתבים הוסתרו בידי אחרים, יש לערוך חיפוש גם שם. עצם הנוסח הזה מלמד על עומק החשד של סברין – כי אין מדובר רק באדם יחיד אלא אולי ברשת רחבה יותר של חסידים המחזיקים בהתכתבויות פנימיות.

לאחר השלמת החיפוש, שערך בלא תוצאות משמעותיות, שלח סברין דו"ח מסכם לצאר. הדו"ח נפתח בתיאור כללי של הנאשם – יהודי יליד בילורוסיה, בן חמישים ושתיים, המתגורר בעיירה לוזני. סברין מציין כי שניאור זלמן סיפר שסבו, אביו והוא עצמו חיו תמיד באותו אזור, וכי הוא מכונה בפי סביבתו "ירבין" – מלומד – אך איננו כהן ואיננו משמש כרב. הוא הסביר כי אינו מלמד באופן קבוע אלא דורש לפרקים בפני הציבור, ובדרשותיו מפרש את ספרי הקודש, עוסק בעבודת הבורא ומסתמך גם על ספרי הקבלה הקדמונים.

בהמשך הדו"ח מפרט סברין את השאלות שנשאל שניאור זלמן – על מוצאו, מקום לידתו, עיסוקו ותורתו – ואת תשובותיו. שניאור זלמן הדגיש כי עיקר תורתו זהה לתורת היהדות המקובלת, וכי ההבדל היחיד הוא בעיתוי לימוד הקבלה. בעוד שרבנים אחרים נוהגים לדחות את לימוד סודות התורה עד גיל ארבעים, הוא טען כי ניתן להתחיל בכך כבר בגיל עשרים, על סמך ספר מסוים שבו נתקל. בכך ביקש להראות כי אין הוא מחדש דת או משנה את עקרונות האמונה, אלא רק מאפשר גישה מוקדמת יותר לתורת הסוד.

בהמשך הדו"ח של סברין נכללה רשימת ההאשמות שגיבש מחדש הרב אביגדור בן-חיים נגד שניאור זלמן. במסמך זה, שכלל תשעה עשר סעיפים, נטען כי תורתו של שניאור זלמן מנוגדת לדת ישראל וכי היא מתירה לעבור על מצוות. בין ההאשמות הובאו טענות על כך שהוא מלמד שאין לאדם לפחד מאיש אלא רק מאלוהים, כי הוא אוסף כספים מתומכיו "לארץ ישראל" תוך שימוש במסווה של צדקה, וכי הוא מפתה ילדים לבוז להוריהם ולגנוב מהם כספים כדי להעבירם לידי רבנים. סעיפים אחרים האשימו אותו בזלזול בשבועות, בכינוס אסיפות המוניות במסווה של דרשות דתיות, ובהפצת אמונות שקריות על איחוד האדם עם האל. בן-חיים תיאר את תורתו ככפירה גמורה המחוללת בלבול בקהילות ישראל.

סברין, שסקר את החומר כולו, ציין בדו"ח כי ההאשמות נסמכות על שמועות בלבד וכי אין להן בסיס עובדתי. לא נמצאה כל ראיה ישירה או עקיפה שתאשש את טענות בן-חיים, לא במסמכים ולא בעדויות. הוא הוסיף כי גם בחיפושים שנערכו לא נמצאו ספרים או כתבים המלמדים על כוונה להמריד, לשנות את הדת או להקים כת נפרדת. כל האמור בדו"ח מציג את כתב ההאשמות כמסמך רווי חשדות קהילתיים אך נטול ביסוס משפטי.

בהמשך מסר שניאור זלמן את תשובותיו בפני סברין. דבריו הוצגו באופן מסודר במסגרת הדו"ח והם כוללים הכחשה גורפת של כל אחת מן הטענות. הוא הבהיר כי מעולם לא דרש מאיש לעבור על מצוות, לא הטיף לשלילת היראה מאדם, ולא אסף כספים למען מטרה נסתרת כלשהי. לדבריו, אין לו הכנסות קבועות והוא עצמו נזקק לעיתים לסיוע צדקה. עוד טען כי המניע מאחורי ההאשמות הוא מאבקי הכוח הפנימיים בעיר וילנא, שהחריפו לאחר ביטול שלטון הקהל הישן, וכי האיבה כלפיו נובעת ממחלוקות בין הנהגת המתנגדים לבין קבוצת החסידים.

בדו"ח סיכום ממצאיו הדגיש סברין כי לאחר עיון בכל המסמכים והתשובות לא נמצאה ולו ראיה אחת לפעילות מסיתה, למעילה בכספים או לכל הוראה הסותרת את התורה. כל החשדות שהועלו כנגד שניאור זלמן התגלו כבלתי מבוססים, והחקירה עצמה הובילה למסקנה כי אין בדבריו או במעשיו כל פגיעה בסדר הציבורי או בשלטון.

בהמשך החקירה, לאחר שנאספו תשובותיו של שניאור זלמן, נתפסו בביתו של יהודי אחר, בן פייבוש, מכתבים עבריים שנשלחו מווילנא אל חבריהם בדרוגורודוק ובשקלוב. תוכנם של מכתבים אלה נוגד לחלוטין את העלילה נגד ראש "כת הקרלינים": הכותבים נוזפים בנמענים על כך שתמכו בהאשמותיו של הרב בן־חיים, מזכירים את אופיו הבעייתי ואת נטייתו "להצית אש מחלוקת בין היהודים", ומבקשים מהם להרגיע את הרוחות ולהשיב את השקט לקהילה. המסמכים הללו, שנכללו במלואם בדו"ח שנשלח לצאר, משמשים עדות ראשונה לקיומה של רשת תומכים רחבה שחתרה למתן את העימות, להגן על הנאשם ולהציג את בן־חיים כגורם מסכסך ולא כאיש אמון.

בדו"ח נוסף שנשלח אל סברין על ידי המושל האזרחי של בילורוסיה, נמסר כי לאחר חיפוש מדוקדק לא נמצא דבר שיכול לשמש כראיה נגד שניאור זלמן. החיפוש לא העלה מסמכים חשודים, לא התגלו תכתובות חשאיות, ולא נמצאה כל עדות לפעילות מאורגנת שמטרתה פגיעה בשלטון או יצירת קשרים מחוץ לאימפריה. להיפך – נאמר במפורש כי בכל הפלך נוהגים היהודים בציות נאמן לשלטון, ושניאור זלמן עצמו נודע עוד מילדותו כאדם שכל עיסוקו בקריאת ספרי קודש ובתפילות. הדו"ח קבע אפוא כי אין כל יסוד לחשדות, וכי החשד המקורי התבסס על הלשנות ומחלוקות קהילתיות בלבד.

הדו"ח הזה היה הבסיס לפקודת הצאר מיום 26 בנובמבר 1800. לאחר שעיין במסקנות סברין הורה הצאר לשחרר את שניאור זלמן לאלתר, תוך העברת התיקים לסנאט כדי שיבחן באופן כללי את שאלת "כת החסידים והקהל" ויקבע את היחס הרשמי אליה. הפקודה הדגישה כי ראש הכת חף מפשע ואף אינו בריא, ולכן יש להוציאו ממאסר ולהעבירו להשגחה זמנית בעיר פטרבורג. בכך נסגר המעגל של החקירה השנייה, שהחלה כהמשך לעלילה הקודמת אך הסתיימה בהכרה רשמית כי האיש הנאשם לא עבר עבירה ולא פעל כנגד המדינה.

במסמכי השחרור נכללה גם הוראה מפורטת להסדרת מקום מגוריו לאחר יציאתו מבית האסורים. הוחלט להכניסו לדירה קבועה בעיר פטרבורג, תחת השגחה, ולאסור עליו לעזוב את העיר עד שתתקבל הוראה מפורשת מהמושל הצבאי. כמו כן נדרש שניאור זלמן לחתום על כתב התחייבות רשמי שבו התחייב לשהות בדירה שנקבעה לו ולא לצאת ממנה ללא רשות. המסמך נחתם בשמו המלא – "זלמן בן ברוך" (שניאור זלמן) – ואליו צורפו חתימות שני ערבים: שעטיל בן נח כהן ושעוויל בן יהודה, שנדרו ערבות לכך שלא ייצא מן העיר בטרם יינתן היתר רשמי.

בשלב שלאחר שחרורו של שניאור זלמן הורה הצאר להעביר את כל התיקים שנגעו לחקירתו ולכת החסידים לסנאט. ההוראה כללה דרישה לערוך חקירה יסודית בשפת היהודים עם תרגום מלא לרוסית, כדי לבחון לעומק את מעמד החסידים לעומת "הקהל" ולהסדיר אחת ולתמיד את היחס הרשמי אליהם. הפקודה ציינה במפורש שעל הסנאט "לקבוע את היסוד שיהווה את הבסיס לקיום כת החסידים והקהל", ובכך העניקה לחסידות מעמד של סוגיה ממלכתית הראויה לבדיקה מוסדית ולא לטיפול במסגרת אישית או קהילתית בלבד. החלטה זו סימנה למעשה את סיום פרשת המאסר השני: העימות שהחל כיוזמה של יריביו בווילנא והגיע עד כדי מאסר של ראש הכת, הפך כעת לנושא מדיני רחב המנוהל על ידי מוסדות השלטון העליונים של האימפריה.

המעבר לטיפול סנאטורי יצר הפרדה ברורה בין המישור האישי למישור המוסדי. במקום לראות בשניאור זלמן נאשם יחיד, ראו בו מעתה נציג לזרם רוחני בתוך היהדות שעל המדינה להגדיר את יחסיה עמו. בכך באה לקיצה שרשרת העלילות שהחלה בהאשמות קהילתיות, נמשכה במעצרים חוזרים ונשנים, והסתיימה בהכרה רשמית כי הסוגיה טעונה הסדרה חוקית ולא ענישה.

ב־21 במרץ 1801, י"ט בניסן תקס"א, סמוך לעליית הצאר החדש לשלטון, אלכסנדר הראשון, נרשם שחרורו המלא של שניאור זלמן. במסמכים הרשמיים נכתב כי הוא חף מפשע, וכי כל החומר שנאסף בעניינו אינו מצביע על עבירה כלשהי. מאסרו השני נמשך חודשים אחדים בלבד, והחיפושים, החקירות והדו"חות כולם הסתיימו ללא ממצא מפליל. שחרורו סימן לא רק את קץ הפרשה האישית אלא גם את סיומה של תקופת החשדנות הממסדית כלפי החסידים.

באופן סמלי, שחרורו התרחש במקביל למעבר השלטון ולפתיחת עידן חדש של מדיניות מתונה יותר כלפי הדתות באימפריה. עם חתימתו של הצאר על המסמכים האחרונים באה לסיומה פרשה שנמשכה קרוב לשלוש שנים, שבמהלכן הועמדו החסידים לביקורת ולחקירה מדוקדקת מצד המדינה. בסופה, נקבע באופן רשמי כי אין בכת החסידים סכנה לשלטון או למדינה, וכי מדובר במחלוקת פנים-קהילתית בלבד, שהשלטון המרכזי מבקש מעתה להסדיר בגבולות החוק והסדר.

מורשת המאסרים

מורשת המאסרים של רבי שניאור זלמן מלאדי עיצבה את זהותה הרוחנית וההיסטורית של חסידות חב״ד. שני המאסרים נחרתו בזיכרון החסידי כסמל לגאולת הרוח מן המאבק והרדיפה, וכעדות לניצחון דרך החסידות על קנאות ודיכוי. כבר בדורו הפך יום שחרורו הראשון לי״ט בכסלו ליום מועד, אשר נחשב בכתבי אדמו״רי חב״ד כ"ראש השנה לדברי חסידות", יום שבו מתחדשת תנועת הלימוד הפנימי ונפתחת שנה חדשה בעבודת ה׳ בדרך החסידות.

במשך הדורות הפך י״ט בכסלו לאבן יסוד בלוח השנה החסידי. נאספו אליו מנהגים וטקסים קבועים – התוועדויות חגיגיות, ניגונים ייחודיים, לבישת בגדי שבת, וקריאה מחודשת ללימוד תורת החסידות. בבתי הכנסת נוהגים לקיים ביום זה חלוקת הש״ס, מתוך תפיסת היום כהתחייבות שנתית לחיזוק בלימוד התורה הפנימית והנגלה גם יחד. יום זה מסמל בעיני חסידי חב״ד את התפשטות האור הפנימי של התורה בעולם ואת הפיכתה של החסידות לחלק בלתי נפרד מן החיים היהודיים.

המאסר השני, ששחרורו היה בחנוכה תקס״א, נשזר אף הוא במעגל זה של זיכרון רוחני. סמיכותו לחנוכה העניקה לו משמעות נוספת של התגברות האור מתוך החושך, והוא מצוין בתוך חג הגאולה כחלק מן התהליך ההיסטורי שבו הוכרה החסידות כלגיטימית ואף חיונית לעולם היהודי.

במהלך הדורות הוענקה למאורעות אלו פרשנות מיסטית ותיאולוגית: הם נתפסו כגילוי של השגחה עליונה וכשלב מהותי בהתפשטות תורת החסידות. מאמרי חסידות מאוחרים תיארו את י״ט בכסלו כיום שבו נפתחה "תעלת אור חדשה" בלימוד הפנימיות, ובכך הפכו את המאורעות ההיסטוריים לסמל מתמשך של גאולה רוחנית.

לקריאה נוספת

• יהושע מונדשיין (עורך), כרם חב"ד, גיליון 4 (חלק א), הוצאת מכון "אהלי שם" ליובאוויטש, ליובאוויטש תשמ"ה.
• הרב מיכאל אהרן זליגסון, קונטרס חג החגים, קה"ת תשנ"ט.
• יהושע מונדשיין, המאסר הראשון, מאסרו הראשון של האדמו"ר רבי שניאור זלמן בעל התניא, מאבקי המתנגדים והחסידים בווילנא, המלשינויות ומאסריו של הגר"א מווילנא, לאור תעודות ומסמכים, חדשים גם ישנים, ירושלים, תשע"ב 2012.
• שמעון דובנוב, תולדות החסידות, תל אביב, הוצאת דביר, 1931.
• מרדכי וילנסקי, חסידים ומתנגדים לתולדות הפולמוס שביניהם בשנים תקל"ב-תקע"ה, ירושלים, מוסד ביאליק, 1970 (מהדורה שנייה מורחבת 1990).
• יהושע מונדשיין, כרם חב"ד, כרך רביעי, חלק ראשון, כפר חב"ד, הוצאת אהלי שם, 1991.
• עמנואל אטקס, יחיד בדורו, הגאון מווילנה – דמות ודימוי, ירושלים, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 1999.
• אריה מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות, מעליית הרמח"ל עד הגאון מווילנא, ירושלים, תשנ"ט – 1999.
• דב אליאך, הגאון, ירושלים, מורשת הישיבות, תשס"ב. חלק ג' פרקים כח, כט עמ' 883–1031.
• הרב צבי אינפלד, תורת הגר"א ומשנת החסידות, ליבון עיוני תורתי, ירושלים, מוסד הרב קוק, תש"ע – 2010.
• רחל אליאור, ישראל בעל שם טוב ובני דורו: מקובלים שבתאים, חסידים ומתנגדים, א-ב, ירושלים, כרמל תשע"ד-2014, ח"ב, פרק 12: הדפסת ספרי הבעש"ט ללא הסכמות ושרפת הספרים, עמ' 7–78.
• אליקים קרומביין, מהפך המתנגדים: הגר"א ותלמידיו בין שמרנות לשינוי, ישיבת הר עציון, ה'תשפ"ג, 2023.