פיגועי התאבדות בישראל

פיגועי ההתאבדות בישראל הם פיגועים המבוצעים על ידי ארגוני טרור מוסלמים במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי. פיגועים אלו מכוונים בעיקר כנגד אזרחים ישראלים, ומיעוט קטן מהם מכוון למטרות צבאיות. טקטיקה זו, שהחלה להתפשט בשנות ה-90, הגיעה לשיאה במהלך האינתיפאדה השנייה (2000-2005) עם פיגועים במקומות שונים, כולל מרכזי קניות, אוטובוסים ציבוריים, מועדוני לילה ומסעדות. מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה בשלהי ספטמבר 2000 עד ספטמבר 2010 בוצעו בסך הכול 146 פיגועי התאבדות, ויותר מ-389 פיגועים מסוג זה סוכלו. אף שחלקם המספרי היחסי במכלול דפוסי הפעולה של הארגונים הפלסטיניים לא היה גבוה, הם היו המרכיב המשמעותי ביותר בהרג שגרמו; בעשור שחלף מאז ספטמבר 2000, 516 בני אדם מכלל 1,178 ההרוגים בתקופה זו (43.8 אחוזים) נהרגו מפיגועי התאבדות.

השימוש בטרור המתאבדים נועד להשיג מספר יעדים אסטרטגיים ופוליטיים עבור הארגונים המבצעים, ובראשם חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, אליהם הצטרפו מאוחר יותר גם גדודי חללי אל-אקצא של פת"ח והחזית העממית. ארגונים אלו ביקשו לקזז בא-סימטריה המובנית מול עוצמתה הצבאית של ישראל ולצמצם את הפער באבדות בין הצדדים. טרור המתאבדים, המכונה לעיתים "הנשק האטומי של החלש", נתפס ככלי אפקטיבי במיוחד בשל היותו זול, קל יחסית לביצוע וקטלני בתוצאותיו. הוא שימש ליצירת "מאזן של פחד" (תוואזון רב) שנועד להטיל מורא על הציבור בישראל ולערער את תחושת הביטחון האישי בשווקים, בתחבורה הציבורית ובמקומות הבילוי, תוך ניסיון לכפות סדר יום פלסטיני באמצעות ניהול מלחמת התשה נגד העורף הישראלי.

מעבר לפגיעה הפיזית והנפשית בהמוני אזרחים, פיגועי ההתאבדות שימשו ככלי פוליטי פנים-פלסטיני לקריאת תיגר על הלגיטימיות של הרשות הפלסטינית ועל דרך המשא ומתן המדיני. בחברה הפלסטינית, פיגועים אלו מכונים בדרך כלל "מבצעי מות קדושים" (אל-אסתשהאד). עבור מחבלים רבים, המעשה נתפס כמילוי חובה דתית המונעת על ידי פרשנות אסלאמיסטית של הג'יהאד, המחשיבה את מות הקדושים למצווה במטרה להפוך לשהידים. דמויות אסלאמיסטיות ביקשו להוכיח את גבורתן על ידי התמודדות מרצון עם המוות, כפי שהתבטא המופתי של ירושלים, עכרמה צברי, בשנת 2001: "המוסלמי מחבק את המוות. […] תראה את החברה של הישראלים. זו חברה אנוכית שאוהבת את החיים… היהודים יעזבו את הארץ הזו במקום למות, אבל המוסלמי שמח למות".

ההשפעה של טרור המתאבדים על החברה הישראלית הייתה עמוקה והובילה להקשחה דרמטית של היחס כלפי הפלסטינים כשותפי שלום פוטנציאליים. הפיגועים הקשים ערערו את האמון בתהליך אוסלו ותרמו להחלטות אסטרטגיות כגון הקמת מכשול גדר ההפרדה, יציאה למבצעים צבאיים נרחבים כמו "חומת מגן", ואפילו תכנית ההתנתקות. המאמץ הישראלי לבלימת התופעה הצליח להוריד את מספר הפיגועים כמעט לאפס החל משנת 2006, אולם דעיכה זו לא ביטאה את הצלחתה המדינית של תוכנית ההתנתקות, אלא את הפיכתו של טרור המתאבדים לכלי זמני שמיצה את תפקידו האסטרטגי. חמאס השתמש בנשק המתאבדים כדי ליצור מאזן אימה שאילץ את ישראל לסגת מרצועת עזה – מודל שהועתק מהניסוי הלבנוני של חיזבאללה – ועם השלמת הגירוש, ביצע הטרור אבולוציה למערך רקטי מסיבי בחסות התמיכה האיראנית. המוטיבציה של הארגונים נותרה איום מתמיד, כאשר אסטרטגיית המתאבדים נדחקה לטובת ירי טילים לעבר מרכזים עירוניים, כשלב חדש בתורת השלבים לחיסול ישראל.

ראשית טרור המתאבדים

שורשי טרור המתאבדים המופנה כלפי ישראל נבטו כבר בראשית שנות ה-80, במהלך שהיית כוחות הביטחון בלבנון. באותה עת, האסלאם השיעי, המאופיין באתוס מכונן של הקרבה (האיסתישהאד) ומרטיריות הטבוע עמוק במיתולוגיה של מות האימאם חוסיין בקרב כרבלא, סיפק את התשתית הרעיונית לפיגועים שהוצדקו כהקרבה "פי סביל אללה" (בדרכו של אללה). השימוש המעשי הראשון בטקטיקה זו נרשם באסון צור הראשון ב-11 בנובמבר 1982. מכונית תופת מסוג פיג'ו 504, נהוגה בידי מחבל מתאבד ¹, פרצה אל בניין הממשל הצבאי הישראלי בצור והביאה לקריסתו המלאה. בפיגוע נהרגו 91 בני אדם, בהם 34 שוטרי משמר הגבול, 33 חיילי צה"ל ותשעה אנשי שב"כ. ארגון חזבאללה, שטרם הוקם רשמית באותה עת, לקח מאוחר יותר אחריות על האירוע והכתיר את הנהג, אחמד קציר, כ"שהיד" הראשון של הארגון. בתכנון הפיגוע לקחו חלק דמויות מפתח שיהפכו לבכירי הזרוע הצבאית של חזבאללה, ובהן עימאד מורנייה.

שנה לאחר מכן, ב-23 באוקטובר 1983, התרחשו פיגועים בבסיסי הכוח הרב-לאומי בביירות. שתי משאיות תופת נהוגות בידי מתאבדים פרצו למתחמי המגורים של חיילים אמריקאים וצרפתים. בפיגועים אלו נהרגו 305 בני אדם, בהם 241 אמריקאים ו-58 צרפתים. המשאית שפרצה למתחם חיל הנחתים נשאה מטען השקול ל-9.5 טון TNT, והביאה לקריסת בניין המגורים על יושביו. הפיגועים, שבוצעו בהכוונה איראנית ובסיוע משמרות המהפכה, הובילו לעזיבת הכוח הרב-לאומי את לבנון במרץ 1984. הצלחה אסטרטגית זו הבהירה לארגוני הטרור בלבנון כי פיצוח ה"בטן הרכה" של המערב באמצעות פצצות אנושיות מסוגל להכניע מעצמות ולהשיג יעדים מדיניים שצבאות סדירים התקשו להשיג.

ב-4 בנובמבר 1983, התרחש אסון צור השני. מכונית תופת שהכילה 500 ק"ג חומר נפץ פרצה אל חצר מפקדת צה"ל ומשמר הגבול בצור. למרות יריות השומרים, הצליח הנהג המתאבד להפעיל את המטען, וגרם למותם של 59 בני אדם, מתוכם 16 שוטרי מג"ב, 9 חיילי צה"ל ו-3 אנשי שב"כ. האחריות לפיגוע נלקחה על ידי ארגון הג'יהאד האסלאמי, מיליציה שיעית שצמחה בהמשך לארגון חזבאללה.

בזירה הפלסטינית, התשתית המבצעית לפיגועי ההתאבדות החלה להתגבש עוד לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה. אחמד יאסין הורה על הקמת "חוליה 101", התא המבצעי הראשון של חמאס, חצי שנה לפני פרוץ האירועים בדצמבר 1987. במקביל, ארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (גא"פ), בהנהגת פתחי שקאקי, עמל על יצירת הנמקה קונספטואלית סונית לפיגועי התאבדות כדי להתגבר על האיסור הדתי המוחלט על התאבדות. אנשי הדת של הארגון קבעו כי מעשה כזה אינו נחשב ל"אנתחאר" (התאבדות מתוך מצוקה אישית) אלא ל"אסתשהאד" (הקרבה בדרכו של אללה), ובכך הכשירו את הקרקע הדתית לשימוש בטקטיקה השיעית בקרב המחנה הסוני.

המעבר המובהק לטרור מתאבדים נגד אזרחים בתוך גבולות המדינה בא לידי ביטוי בפיגוע בקו 405 ב-6 ביולי 1989. מחבל שהיה חבר בג'יהאד האסלאמי דרדר אוטובוס של אגד לתהום בסמוך לקריית יערים, בפיגוע שבו נרצחו 16 נוסעים. אירוע זה סימן שינוי דוקטרינרי משמעותי: המעבר מפיגועים המתוכננים עם מסלול נסיגה בטוח למפגע – כגון הטמנת מטעני השהיה או ירי ממארב – לפיגועים המבוססים על אי-הישרדותו המכוונת של המבצע.

בית הספר לטרור בלבנון

גירושם של 415 פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני למרג' א-זוהור בדצמבר 1992 היווה נקודת מפנה אסטרטגית שחיברה בין ארגוני הטרור הפלסטיניים לבין ציר חיזבאללה ואיראן. המפגש בשטח ההפקר בדרום לבנון יצר הזדמנות ליצירת קשרים מבצעיים בין חמאס הסוני לחיזבאללה השיעי, למרות הפערים הדוגמטיים והחשדנות ההדדית ששררה בין התנועות. עבור אנשי חמאס והגא"פ, השהות במחנה האוהלים הפכה ל"בית ספר לטרור" שבו למדו טקטיקות לחימה חדשות ושדרגו את יכולותיהם המבצעיות ². חיזבאללה, שראה בגירוש הזדמנות, אימן את המגורשים וסיפק להם ציוד ומזון. הנושא המובהק ביותר שנלמד באותו "קורס מזורז" היה טכנולוגיית הכנת מטעני החבלה ומכוניות התופת הדרושים לביצוע פיגועי התאבדות – דפוס ג'יהאד שהיה שמור עד אז לחיזבאללה ואומץ כעת כנשק אסטרטגי פלסטיני.

כאמור, במישור התיאולוגי, אימוץ פיגועי ההתאבדות חייב להסיר מחסום דתי משמעותי: השריעה האסלאמית אוסרת את ההתאבדות (אנתחאר) וקובעת כי דינם של המתאבדים הוא גיהנום. בעוד שהמרטיריות טבועה עמוק בשיעה עוד מסיפור מותו של האימאם חוסיין בכרבלא, באסלאם הסוני נדרשה מעבדה רעיונית כדי להכשיר את המעשה. את המלאכה הזו הוביל פתחי שקאקי באמצעות ארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. עיקרי הדיון התיאולוגי הופיעו בגיליונות מגזין הארגון "אל-אסלאם ופלסטין", שם נוסחה לראשונה ההנמקה הסונית לפיגועי הקרבה. אנשי הדת של הארגון שרטטו קו מבחין המנתק את המעשה מהמניע האישי: בעוד ש"אנתחאר" (انتحار) הוא מעשה הנובע ממצוקה אישית ואובדנות המגונים באסלאם, הרי ש"אל-אסתשהאד פי סביל אללה" (الشهادة في سبيل الله – הקרבה בדרכו של אללה) נחשב למצווה דתית עילאית ³. הפרדה זו אפשרה לבצע רהביליטציה למפגעים, שמצאו ב"הקרבה" דרך לטהר את שמם ולזכות בלגיטימציה למעשיהם למען הכלל המוסלמי.

הדחיפה הסופית להפיכת רעיון זה למרכזי באסלאם הסוני הגיעה מכיוונו של השייח' יוסוף אל-קרדאווי, שנחשב לסמכות הרוחנית העליונה של האחים המוסלמים. במרץ 1996 התיר אל-קרדאווי לבצע פיגועי התאבדות בקרב אוכלוסייה אזרחית בארץ ישראל, כשהוא מגדיר את המבצעים כשהידים המקריבים למען דתם ואומתם במלחמת ג'יהאד, ולא כמתאבדים. אל-קרדאווי נתן היתר זה באופן בלעדי לפלסטינים, וקבע כי "הפלסטיני שמפוצץ את עצמו הוא אדם שמגן על מולדתו. כשהוא תוקף אויב כובש, הוא תוקף מטרה לגיטימית". פסיקה זו העניקה את הגושפנקה ההלכתית הרחבה הנדרשת לחמאס ולגא"פ כדי להפוך את פיגועי ההתאבדות לנשק לגיטימי בעיני הציבור הפלסטיני והעולם המוסלמי הסוני.

השהות המשותפת במרג' א-זוהור לא רק שכללה את היכולות הטכניות, אלא גם שדרגה את מעמדם הפוליטי של המגורשים. פעילים שהיו עד אז בדרגות זוטרות יחסית, כמו אסמאעיל הנייה ועבד אל-עזיז רנתיסי, רכשו מיומנויות הנהגה וקשרים בינלאומיים במהלך הגירוש. רנתיסי הפך למנהיג המגורשים ודוברם, בעוד הנייה הפך מסטודנט פעיל למנהיג בשורות התנועה. השהות במחנה שימשה עבורם ככור היתוך שעיצב את דרכם הפוליטית והצבאית לאחר חזרתם ליהודה, שומרון וחבל עזה. באופן זה, הגירוש שנועד להחליש את הטרור הפך לזרז ליצירת ציר אופרטיבי ורעיוני קטלני, שייבא את שיטות הלחימה הלבנוניות היישר אל תוך ערי ישראל.

מיתוס ברוך גולדשטיין

אחד המיתוסים שהתקבעו בתודעה הציבורית לגבי הופעת טרור המתאבדים הוא הנרטיב המצייר את תולדות הפיגועים כתגובה ישירה לטבח במערת המכפלה. לפי מיתוס זה, ברוך גולדשטיין ביצע את הטבח בחברון ב-25 בפברואר 1994, ונטען כי בדיוק ארבעים יום לאחר מכן, כנקמת דם פלסטינית, החל גל פיגועי ההתאבדות עם הפיגוע במכונית התופת בעפולה ב-6 באפריל 1994. נרטיב זה שימש גורמים פוליטיים ותומכי הסכמי אוסלו כדי לתלות את האשמה לכישלון התהליך המדיני בטבח שביצע גולדשטיין, ובכך להותיר על כנה את הלוגיקה שבבסיס ההסכמים, תוך הצגת הטרור כסטייה מדרך השלום שנכפתה עקב פעולת הימין הקיצוני הישראלי.

אולם, ניתוח עובדתי של האירועים מפריך את התזה הזו מיסודה ומלמד כי פיגועי ההתאבדות תוכננו ובוצעו זמן רב לפני הטבח במערת המכפלה. זרעי טרור המתאבדים נזרעו עוד ב-1992, במהלך "הקורס המזורז" שעברו מאות פעילי חמאס וגא"פ במחנה מרג' א-זוהור בלבנון אצל ארגון חיזבאללה ². פיגוע ההתאבדות הראשון של חמאס בצומת מחולה אירע ב-16 באפריל 1993, כמעט שנה שלמה לפני הטבח בחברון ². באוקטובר 1993, מחבל מתאבד פוצץ מכונית תופת סמוך לאוטובוס ליד בית אל ^{4 5 6}. באותו חודש ממש, התבטא ראש הממשלה יצחק רבין והביע חשש גלוי מפני ה"תופעה חדשה של טרוריסטים-מתאבדים", כשהוא מעריך ש"התופעה תלווה אותנו גם בעתיד" ⁷.

מעבר לכך, המודיעין הישראלי תיעד ניסיונות נוספים לפיגועי תופת והתאבדות שסוכלו או נכשלו טכנית לפני פברואר 1994. בתחילת דצמבר 1993 הוצבה מכונית תופת בחניון על דרך חברון בירושלים ובנס לא התפוצצה. קודם לכן, נמנע פיגוע התאבדות המוני בשוק מחנה יהודה כאשר מחבל של חמאס עלה לאוטובוס עמוס נוסעים, התיישב בחלקו האחורי ולחץ על המפסק, אך המטען לא התפוצץ. תכנונים אלו, שבוצעו על ידי חוליות עז א-דין אל-קסאם, מלמדים כי חמאס כבר קיבל החלטה אסטרטגית לאמץ את נשק ההתאבדות כדי לטרפד את הסכמי אוסלו, אותם תפס כמזימה משותפת של אש"ף וישראל לפגוע במעמדו.

במקום לראות בטבח במערת המכפלה את הסיבה לטרור, יש לנתח אותו ככלי תעמולתי ששירת את מערך התעמולה של חמאס והעניק לארגון הזדמנות פז. הארגון, שזיהה את עוצמת הזעזוע ברחוב הפלסטיני, ניצל את האירוע כדי להוציא מהמגירה את תשתית המתאבדים שבנה בלבנון, תוך שהוא עוטף אותה בכסות תעמולתית של מסע נקמה לגיטימי. הטבח סיפק לחמאס את הלגיטימציה הציבורית שהייתה חסרה לו קודם לכן בקרב הציבור הפלסטיני, אשר בתחילת ימי אוסלו עוד קיווה לשיפור כלכלי והסתייג מפיגועים שהיו עלולים להכשיל את התהליך. באמצעות המניפולציה הזו, הצליח חמאס לשבור את הכלים מול ישראל תוך שיווק הנרטיב השקרי לפיו הוא אך מגיב ל"אלימות הציונית", בעוד שבפועל מדובר היה במימוש קר של תוכנית פעולה אסטרטגית שהוכנה מראש.

הקישור המלאכותי בין גולדשטיין לפיגועים נועד לשרת נרטיב פוליטי בישראל, המבקש להסוות את עומק הקונספציה והכישלון המבני של הסכמי אוסלו. אימוץ הגרסה המציגה את הטרור כתוצר של "נקמה נקודתית", אפשרה למנהיגי התהליך להתעלם מהעובדה שהפלסטינים מעולם לא נטשו את דרך המאבק המזוין ושארגון אש"ף לא פעל בנחרצות נגד תשתיות הטרור שהלכו והתעצמו בחסות ההסכמים.

האינתיפאדה השנייה

במהלך האינתיפאדה השנייה, שיש המכנים אותה "המלחמה השביעית של ישראל", הפך טרור המתאבדים לכלי האפקטיבי והמרכזי ביותר של הארגונים הפלסטיניים. בעוד שבתקופת אוסלו נבחרו המתאבדים ממאגר מצומצם ועברו פעולות הכנה ממושכות, בתקופת האינתיפאדה השנייה הבשילו התנאים לשינוי קיצוני בהיקף התופעה. ככל שגבר מעגל האלימות ורבו הנפגעים בצד הפלסטיני, עלה מספר המתנדבים שביקשו לבצע פיגועי הקרבה. נוצר מצב חסר תקדים שבו המתנדבים, שחלקם לא נמנו כלל עם ארגוני הטרור, גייסו בעצמם את משלחיהם במקום להיפך. זמינותם של המתנדבים וגישתם הקלה יחסית אל המשלחים הפכה את "תעשיית המתאבדים" לזולה וקלה לביצוע. ההוצאה האופיינית לפיגוע התאבדות עמדה על כ-150 דולר בלבד, ולמרות העלות הנמוכה, התקפות אלו הובילו לפי שישה יותר מקרי מוות מאשר צורות טרור אחרות.

השימוש המסיבי בפיגועי התאבדות הוביל לקריסה סופית של "קונספציית אוסלו", שהתבססה על ההנחה כי הרשות הפלסטינית ומנגנוני הביטחון של ערפאת ילחמו בטרור "בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אימהות נגד שתיקה". במקום זאת, התברר כי גורמים בתוך הרשות היו שותפים פעילים בתכנון ובביצוע הפיגועים. המעבר מתפיסת הטרור כמטרד טקטי לתפיסתו כאיום אסטרטגי חייב את ישראל לשנות את מדיניותה הביטחונית. ישראל עברה מהסתמכות על תיאום ביטחוני ללחימה ישירה ומקיפה בתשתיות הטרור, שכללה מעצרים, סיכולים ממוקדים נגד הדרג המארגן והמדיני, ובסופו של דבר את כיבושן מחדש של ערי יו"ש במבצע "חומת מגן".

שנת 2002 סימנה שינוי דרמטי נוסף עם הצטרפותם של אנשי הפת"ח למעגל משגרי המתאבדים. הארגון, שסיפק קודם לכן אלטרנטיבה חילונית לקבוצות האסלאמיסטיות, הפעיל את "גדודי חללי אל-אקצא" וה"תנזים" כמתחרים ישירים לחמאס ולגא"פ על יוקרה והנהגת הרחוב הפלסטיני. הצטרפות הפת"ח נבעה הן מפרץ של נקמה בעקבות סיכולים ממוקדים של חבריהם, והן מהצורך של דרג הביניים הצבאי להוכיח רלוונטיות מול התחזקות חמאס. בחודשים הראשונים של 2002, הפך הפת"ח לארגון הפעיל ביותר במספר ההתקפות, ואנשיו ביצעו פיגועים קטלניים גם בתוך הקו הירוק. שנת השיא הייתה 2002 עם 53 פיגועי התאבדות, כאשר רק בחודש מרץ של אותה שנה בוצעו 23 פיגועים שהביאו למותם של 135 ישראלים.

תעשיית המתאבדים נשענה על מערך משומן של האדרה ואינדוקטרינציה שהרעיל את נפשותיהם של מיליוני פלסטינים. תרבות "קידוש השהיד" הושרשה עמוק באמצעות פוסטרים, הלוויות המוניות וקריאת שמות מרחבים ציבוריים וטורנירי ספורט על שם המחבלים. מערכת החינוך והתקשורת הרשמית של הרשות הפלסטינית מילאו תפקיד מרכזי בהפצת שנאה אנטישמית, כשהם מכנים את היהודים "קופים ברבריים" ו"חזירים ארורים". השייח' איברהים מאדהי הכריז בדרשה בעזה כי הקוראן מזהה את היהודים כ"אויבים הגדולים ביותר של האומה האסלאמית" וטען כי "שום דבר לא ירתיע אותם חוץ מזה שאנו מרצון נפוצץ את עצמנו בתוכם". מחקרים הצביעו על כך שילדים פלסטינים כבר בגיל 6 הביעו רצון להפוך לשהידים, מציאות שחוזקה על ידי תוכניות טלוויזיה לילדים ומחנות קיץ שבהם קיבלו הכשרה בנשק.

פולחן זה לווה בתמריצים מוחשיים שנועדו להפוך את "מות הקדושים" לפעולה הגיונית ומתגמלת. לצד הבטחות רוחניות לתגמול בחיים שלאחר המוות, כמו נישואין ל-72 בתולות והיכולת להבטיח גן עדן ל-70 קרובי משפחה, ניתן סיוע כלכלי משמעותי למשפחות המתאבדים. משפחות המחבלים זכו לתמיכה כספית מארגונים כמו חמאס וגא"פ, ובשנת 2002 דווח כי נשיא עיראק סדאם חוסיין הציע עד 25,000 דולר לכל משפחת מחבל. תמיכה זו, בשילוב עם המעמד החברתי המוגבר, הפכה את ההתאבדות למסלול של ניידות חברתית ושיפור תנאי החיים של השארים. תהליך הגיוס כוון לרוב לסטודנטים וצעירים במסגדים ובאוניברסיטאות, תוך ניצול מחויבותם הדתית או מצוקותיהם האישיות לצורך "רהביליטציה" וזכייה בלגיטימציה דרך המעשה העליון של הג'יהאד.

מקרה בוחן: חמולת קוואסמה

חמולת קוואסמה מחברון, המהווה את התשתית הצבאית המרכזית של תנועת חמאס בעיר, התפתחה במהלך האינתיפאדה השנייה כגוף בעל מסורת של עצמאות מבצעית ומרדנות, שבלטה במיוחד ביכולתה להחריב תקופות רגיעה ו"תהדיאה" ברעש גדול. החמולה, שהיא אחת משלוש החמולות הגדולות בהר חברון ומונה כ-10,000 נפש, שילמה מחיר כבד על פעילותה; לפחות 13 מבניה נהרגו במהלך העימות, בהם תשעה צעירים שביצעו פיגועי התאבדות והתגוררו כולם ברדיוס של קילומטר אחד בשכונות אבו כתילה ואל-חארס. המבנה הארגוני של התשתית התבסס על קשרים משפחתיים הדוקים, כך שבכל פעם שראש ההתארגנות חוסל, מונה תחתיו אחיו או בן דודו. דפוס זה נשמר לאורך שרשרת הפיקוד, מעבדאללה קוואסמה לבאסל קוואסמה ולבסוף לעימאד קוואסמה.

שיטת הגיוס של החמולה התבססה על מעגלים חברתיים קרובים, כאשר מלבד קרובי המשפחה, גויסו צעירים מקרב שחקני קבוצת כדורגל חובבים ששיחקו סמוך לאוניברסיטה של חברון. שחקני קבוצה זו, שכונתה "מסגד הג'יהאד", היו אחראים לשורה ארוכה של פיגועים קטלניים, בהם רצח 17 בני אדם בקו 37 בחיפה על ידי מחמוד קוואסמה, פיגוע ההתאבדות בגבעה הצרפתית על ידי באסם א-תכרורי, ורצח פעיל כך נתנאל עוזרי על ידי חמזה קוואסמה. העצמאות של חוליות חברון הייתה כה רבה, עד כי מנהיגים מתונים יחסית בחמאס, כמו אסמעיל אבו שנב, התבטאו בשיחות סגורות כי הפיגועים המבוצעים על ידם הם "שגיאה חמורה של אנשים שאינם נשמעים לפקודות". עם זאת, בשל קוד ההתנהגות של התנועה, נאלצה ההנהגה לתמוך במעשים אלו בפומבי ולהציגם כחלק מהמדיניות הרשמית.

המקרה המובהק ביותר של חבלת החמולה במאמצים המדיניים התרחש באוגוסט 2003. חודשיים קודם לכן הוכרזה "תהדיאה" (רגיעה) בתיווך מצרי וביוזמת מחמוד עבאס, לה הסכים גם השייח' אחמד יאסין שפסק כי "מותר לבצע רגיעה כדי לצבור ולאגור כוח". למרות ההנחיה המפורשת מהנהגת התנועה, החליטה חמולת קוואסמה על דעת עצמה להתנער מהרגיעה. ב-18 באוגוסט 2003 פוצצו שני מתאבדים מהחמולה את אוטובוס קו 2 בירושלים, רצחו 33 בני אדם, בהם שבעה ילדים, וקברו סופית את הסכם הרגיעה. הפיגוע בוצע כנקמה על חיסולו של המנהיג הצבאי של החמולה, עבדאללה קוואסמה, אירוע שהתרחש עוד לפני כניסת הרגיעה לתוקף, אך פעילי השטח המתינו להזדמנות הראשונה כדי לשבור את הכלים.

דפוס פעולה זה חזר על עצמו ב-31 באוגוסט 2004, כאשר שני מחבלים מהחמולה ביצעו פיגוע כפול בשני אוטובוסים בבאר שבע, בו נרצחו 16 בני אדם. פיגוע זה בוצע בניגוד מוחלט להבנות הסודיות של "אין חיסולים אין פיגועים" שהשיגה הנהגת חמאס בראשות ח'אלד משעל מול ממשלת אריאל שרון בלחץ החיסולים של יאסין ורנתיסי. הפיגוע הכמעט מוטט את ההבנות והוביל לירידה למחתרת של כל צמרת חמאס בעזה. שר המודיעין המצרי, עומר סולימאן, נאלץ להתערב בדחיפות מול שרון ולהסביר כי מדובר ב"תקלה" ובהתארגנות מקומית של פעילי שטח שלא ידעו על קיומו של ההסכם החשאי. משעל עצמו נאלץ להתחייב ליצור מנגנון פיקוח הדוק יותר כדי למנוע מחוליות עצמאיות לסכן את האינטרסים האסטרטגיים של התנועה והישרדות הנהגתה.

המענה הישראלי ודעיכת התופעה

המענה הישראלי לטרור המתאבדים עבר אבולוציה משמעותית במהלך האינתיפאדה השנייה, משאיפה להרתעה והסתמכות על מנגנוני הרשות הפלסטינית למדיניות התקפית כוללת שמטרתה פירוק תשתיות הטרור. המפנה הדרמטי התרחש בעקבות הפיגוע בליל הסדר במלון פארק במרץ 2002, שהיה הקש ששבר את גב הגמל והוביל למבצע "חומת מגן". במסגרת המבצע, צה"ל גייס למעלה מ-30 אלף חיילי מילואים וכבש מחדש את ערי יהודה ושומרון, למעט חברון ויריחו. הכניסה למרכזי הערים חשפה תשתית טרור עצומה; הכוחות איתרו והשמידו עשרות מעבדות חבלה, מפעלי ייצור נשק ומחסני אמצעי לחימה שכללו מאות קילוגרמים של חומר נפץ וחגורות נפץ מוכנות להפעלה. ההישג המשמעותי ביותר של המבצע היה החזרת האחריות הביטחונית לידי ישראל וחופש הפעולה המבצעי בתוך השטח, שאפשר לשירות הביטחון הכללי להשיג שליטה מודיעינית הדוקה ולסכל פיגועים בעודם בשלבי תכנון.

נדבך מרכזי נוסף בלחימה היה השימוש בסיכולים ממוקדים נגד פעילי שטח, "מהנדסים" ויצרני מטענים, ובהמשך נגד הנהגת הארגונים. ישראל העדיפה שיטה זו מתוך אמונה שניסיון ללכוד מחבלים בחיים עלול לגבות מחיר דמים גבוה יותר בקרב הכוחות. בין החיסולים המשמעותיים היו אלו של יחיא עיאש ("המהנדס") ופתחי שקאקי עוד בשנות ה-90, וביתר שאת במהלך האינתיפאדה עם חיסולם של צלאח שחאדה, מייסד הזרוע הצבאית של חמאס, השייח' אחמד יאסין ועבד אל-עזיז א-רנתיסי ב-2004. חיסול הדרג המדיני הבכיר יצר רעידת אדמה בתנועת חמאס והותיר את הנהגתה במלכוד קיומי ובחשש מתמיד מכריתת ראשיה. צעדים אלו, בשילוב עם שיפור התיאום בין גופי הביטחון וקיצור זמן התגובה להתרעות, הובילו לירידה חדה ביכולת הארגונים להוציא אל הפועל פיגועים מוצלחים.

במקביל לפעולות ההתקפיות, הקמת גדר ההפרדה החל משנת 2002 הציבה מכשול פיזי משמעותי בפני תנועתם החופשית של המתאבדים לערי ישראל. הגדר צמצמה דרמטית את הגישה למקומות צפופים והפכה את המשימה של המפגעים ומשלחיהם למורכבת ויקרה יותר. בעוד שבשנת 2002 נרשם שיא של 53 פיגועי התאבדות, הרי שבעקבות שילוב המאמצים הצבאיים, המודיעיניים והקמת המכשול הפיזי, ירד מספר הפיגועים בהדרגה עד לבלימתם הכמעט מוחלטת לאחר שנת 2006. הירידה המתמדת במספר הפיגועים בוצעה אל מול מוטיבציה שנותרה גבוהה, כפי שמעידים מאות ניסיונות הפיגוע שסוכלו על ידי כוחות הביטחון מדי שנה גם לאחר דעיכת הגל המרכזי.

לקראת סוף שנת 2004, תחת לחץ החיסולים המסיבי שבוצע במסגרת מבצע "קטיף הכלניות", התגבשה דינמיקה של הבנות חשאיות בין ישראל לחמאס תחת העיקרון של "אין חיסולים – אין פיגועים". הנהגת חמאס, שחששה מהמשך השמדתה הפיזית, נאלצה "לבלוע את הרוק" ולאמץ אסטרטגיה של "סַבְּר" (סבלנות) ו"תהדיאה" (רגיעה). הפסקת פיגועי ההתאבדות בתוך הקו הירוק לא נבעה מחרטה מוסרית, אלא משיקולים פרקטיים של הישרדות וצורך בשיקום התשתית הארגונית. הארגון עבר משימוש במחבלים מתאבדים להתמקדות בירי רקטות קסאם מרצועת עזה, טקטיקה שסיפקה מענה לאתגרים המבצעיים שיצרה גדר ההפרדה והשיפור במודיעין הישראלי. שינוי טקטי זה אפשר לחמאס לשמר את דרך ה"מוקאוומה" (התנגדות) תוך היערכות להתמסדות פוליטית והשתלטות על רצועת עזה, שהתרחשה בעקבות נסיגת ישראל ב-2005.

השלכות פוליטיות ואסטרטגיות

פיגועי ההתאבדות בשנות ה-90 וה-2000 השפיעו באופן משמעותי על החברה הישראלית והובילו להקשחה דרמטית של עמדות הציבור כלפי הפלסטינים כשותפי שלום פוטנציאליים. גלי הטרור, שהגיעו לשיאם באינתיפאדה השנייה, ריסקו את האמון ביכולת להגיע להסדר מדיני המבוסס על פתרון שתי המדינות והותירו תחושה כי אין מקום בטוח מפני הטרור האסלאמי. האסטרטגיה הפלסטינית הצליחה להטיל מורא וגרמה לישראלים רבים להתייאש מהתהליך המדיני שנתפס ככזה שפתח את שערי הגיהינום. ההבחנה המלאכותית בין "תומכי שלום" ל"אויבי שלום" קרסה, והחברה הישראלית נקלעה לפיצול פנימי עמוק שהחריף ככל שהפיגועים גבו מחיר דמים כבד יותר, מה שקיבע תמונת מצב של תהום אידיאולוגית בלתי ניתנת לגישור.

בזירה הפנימית הפלסטינית, טרור המתאבדים שימש עבור חמאס מנוף פוליטי רב-עוצמה שאפשר לו לבסס את מעמדו כחלופה שלטונית לרשות הפלסטינית. באמצעות הפיגועים הקטלניים, הוכיחה התנועה לציבור הפלסטיני כי דרך המאבק המזוין היא הדרך הבלעדית להשגת יעדים לאומיים, בניגוד לכישלונה המדיני של הרשות. הדימוי של חמאס כ"מגינת הפלסטינים" הלך והתעצם, במיוחד על רקע קריסת מנגנוני הביטחון של פת"ח במהלך העימות. דוברי הארגון נכסו לעצמם את "הישגי" הטרור, וטענו כי נסיגת ישראל מרצועת עזה ב-2005 הייתה תוצאה ישירה של הלחץ הצבאי ומאזן האימה שיצרו המתאבדים. הצלחה זו תורגמה לניצחון פוליטי בבחירות לפרלמנט בינואר 2006 ⁸, שבהן נתפס חמאס כמי שהביא את "ניצחון המוקאוומה" וכמי שדבק בדרכו למרות החיסולים והלחצים.

דעיכת פיגועי ההתאבדות לאחר 2005 לא נבעה משינוי אידיאולוגי או מהצלחתה המוחלטת של תוכנית ההתנתקות, אלא הייתה תוצאה של אבולוציה טקטית והתאמה לנסיבות המשתנות. חמאס ראה בטרור המתאבדים כלי אסטרטגי זמני שנועד לגרש את ישראל מהשטח, בדומה למודל של חיזבאללה בלבנון. ככל שהיעילות של המתאבדים פחתה עקב הקמת גדר ההפרדה ושיפור המודיעין הישראלי, עבר חמאס להתמקד בירי רקטות כשיטה ראשית להמשך המאבק. בניגוד לגישה המערבית המפרשת רגיעה כנטייה לשלום, חמאס אימץ את אסטרטגיית ה"סַבְּר" (סבלנות), שבה המעבר לירי רקטות והשתלטות על עזה ב-2007 היוו שלב חדש בתורת השלבים, תוך ניצול התמיכה האיראנית לבניית ארסנל רקטות משמעותי המהווה איום מתמיד על האוכלוסייה האזרחית בישראל.

לסיכום, פיגועי ההתאבדות נותרו כלי בארסנל הרחב של ארגוני הטרור, וגם כאשר השימוש המעשי בהם פחת, המוטיבציה היסודית להפעלתם לא נגוזה. "ההתקדמות המדינית" שנעשתה בעבר נשענה פעמים רבות על הנחות שווא וניתוק מהמציאות הביטחונית המידרדרת, דבר שהוביל להונאה עצמית ולכישלונות חוזרים. טרור המתאבדים לא רק גבה מחיר בחיי אדם, אלא הצליח לפורר את האתוס המשותף בחברה הישראלית ולערער את היכולת ליישם תהליכים אסטרטגיים לקראת הסדר בעתיד הנראה לעין. התזה שהתפתחה בעקבותיו טענה שאם ישראל חפצת חיים, עליה להכיר בכך שכל רגיעה זמנית מצד חמאס נועדה אך ורק לצבירת כוח ולשיפור עמדות לקראת סבב האלימות הבא, כחלק ממלחמה מתמשכת שנועדה לחיסול המדינה היהודית על פי תורת השלבים האסלאמיסטית.

לקריאה נוספת

• הבסיס האידאולוגי לתופעת המחבלים המתאבדים – ספריית הכנסת.
• הרוגים מטרור פלסטיני בעימות הנוכחי (עד סוף 2009) ובהשוואה לעשור שקדם לו, אתר השב"כ
• מרכז המידע למודיעין וטרור – המרכז למורשת המודיעין, טרור המתאבדים בשנות העימות הישראלי פלסטיני (ספטמבר 2000 – דצמבר 2005) – מהדורה שנייה, 1 בינואר 2006
• שלומי אלדר, "להכיר את חמאס", הוצאת כתר, יוני 2024.
• רוני שקד ואביבה שאבי, חמאס: מאמונה באללה לדרך הטרור, עמ' 11–21. הוצאת כתר, 1994.
• מיכאל ספרד, החומה והשער: ישראל, פלסטין והמאבק המשפטי לזכויות אדם, עמ' 142–161. הוצאת כתר, 2018.
• יורם שוייצר, "צמיחתם ודעיכתם של פיגועי ההתאבדות", עדכן אסטרטגי | כרך 13 | גיליון 3 | אוקטובר 2010.
• ערן צדקיהו, "בין חמאס לחיזבאללה #1 – פיגועי ההתאבדות", 11 בדצמבר 2023.
• יובל בלומברג, "מצעד האיוולת של אוסלו", גליונות השילוח, השילוח 35.
• אדם הופמן, "לא פתרון קסם: האפקטיביות של גירוש מחבלים ככלי במאבק בטרור", עדכן אסטרטגי | כרך 19 | גיליון 2 | יולי 2016.

הערות שוליים

1. רונן ברגמן, ועדת החקירה תקבע: אסון צור הראשון היה פיגוע של חיזבאללה | פרסום ראשון, באתר ynet, 25 ביוני 2024.
2. אדם הופמן, "לא פתרון קסם: האפקטיביות של גירוש מחבלים ככלי במאבק בטרור", עדכן אסטרטגי | כרך 19 | גיליון 2 | יולי 2016.
3. ערן צדקיהו, "בין חמאס לחיזבאללה #1 – פיגועי ההתאבדות", 11 בדצמבר 2023.
4. שלמה דרור, הילה טוב, עתי"ם, "לצה״ל היה מידע על פיגוע התאבדות אפשרי בשטחים", ⁨⁨חדשות⁩, 5 אוקטובר 1993⁩.
5. משה טוב-אל, יואב כספי, סלימאן אל-שאפעי, "הרמטכ"ל: מכוניות תופת נוספות צפויות בעתיד הקרוב", ⁨⁨חדשות⁩, 5 אוקטובר 1993⁩.
6. יואב כספי, דודו לוי-רייך, "עלייה במספר פיגועי ההתאבדות מאז ההסכם", ⁨⁨חדשות⁩, 5 אוקטובר 1993⁩.
7. יובל בלומברג, "מצעד האיוולת של אוסלו", גליונות השילוח, השילוח 35.
8. יורם שוייצר, "צמיחתם ודעיכתם של פיגועי ההתאבדות", עדכן אסטרטגי | כרך 13 | גיליון 3 | אוקטובר 2010.