פיצוץ מלון סמירמיס היה פעולה צבאית של ארגון ההגנה שהתרחשה בלילה שבין 5 ל-6 בינואר 1948 בשכונת קטמון שבירושלים, בראשית מלחמת העצמאות. המבצע יצא לפועל על רקע מצב ביטחוני ומורלי קשה בירושלים של סוף שנת 1947, כאשר יהודים נטשו את האזורים המרוחקים והשכונות המעורבות ועברו לאזורים יהודיים המאוכלסים בצפיפות. שכונת קטמון נחשבה לנכס אסטרטגי עבור הכוחות הערביים בשל היותה גבוהה מסביבתה, חוצצת בין השכונות היהודיות מקור חיים וקריית שמואל, ומשמשת כנקודה ממנה צלפו הערבים בקביעות על יהודים ותחבורה יהודית. כדי לבלום את מגמת הנטישה היהודית ולשנות את המאזן הפסיכולוגי בעיר, החליט הפיקוד העליון של ההגנה לנטוש את קו ההתגוננות הפסיבי ולעבור לנקיטת יוזמה התקפית בדמות מהלומה צבאית בלב קטמון הערבית, שתפגע מורלית בערבים ותבריח אותם מהשכונה.
המשימה הוטלה על יחידת החבלה של גדוד מוריה מחטיבת עציוני, תחת פיקודו של מישאל שחם, במטרה להשמיד את מה שזוהה בטעות כמפקדת הכוחות הערביים והמתנדבים העיראקים באזור. הלוחמים חדרו לשכונה בחסות סופת גשמים עזה שגרמה לנטישת עמדות השמירה הערביות, ופוצצו את מבנה המלון שהיה שייך למשפחת אבו סואן הנוצרית. בפיצוץ נהרגו 26 איש וכ-60 נפצעו, מרביתם אזרחים, נשים וילדים, וביניהם גם סגן הקונסול הספרדי בירושלים. הפעולה עוררה זעם רב בקרב השלטונות הבריטיים, אשר זימנו את דוד בן-גוריון לשיחת נזיפה חריפה, והביאה למחלוקת קשה בתוך הנהגת היישוב היהודי לאחר שהתברר כי המבצע בוצע ללא אישור מהדרג האזרחי ועל סמך מידע מודיעיני לא בדוק. בעקבות האירוע הוטלו הגבלות על פעילותו של שחם בירושלים, והוא הוחלף בהמשך על ידי דוד שאלתיאל.
המודיעין המקדים
המהלך המודיעיני שהוביל לבחירת מלון סמירמיס כיעד החל בבירור שערך מישאל שחם עם מפקדת המחוז בירושלים. שחם ביקש לדעת היכן ממוקמות מפקדות הערבים בעיר, וקיבל תשובה מיצחק נבון, ראש המודיעין לענייני ערבים במחוז. על פי המידע שהצטבר בשירות הידיעות (ש"י), פעלו באותה עת שלוש מפקדות מרכזיות: אחת בעיר העתיקה ושתיים בשכונת קטמון – במלון "קלארידג'" ובמלון "סמירמיס". נבון העריך כי למלון סמירמיס יש משקל רב יותר, שכן על פי הדיווחים שהגיעו מפקודיו, שלמה גילה ומשה פיאמנטה, שם שכנה מפקדת המתנדבים העיראקים. על כך השיב שחם: "נעיף את 'סמיראמיס'".
זיהוי המלון כמטרה צבאית התחזק בעקבות דיווח של מודיע ערבי ב-4 בינואר. המודיע מסר לישראל עמיר כי המפקדה הערבית בקטמון אכן מצויה במלון, והעיד כי ראה במו עיניו את הג'יפ הלבן והמזוהה של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, מפקד הכוחות הערביים בירושלים, חונה מחוץ למבנה. למעשה, אל-חוסייני אכן סייר בשכונה יום קודם לכן יחד עם איברהים אבו דאיה ואמיל גורי במטרה לארגן את הגנת המקום ולהציב לוחמים, והשלושה עצרו במלון לפנות ערב כדי לשתות תה ולשוחח עם מנהיגי השכונה, שכן המקום היה חביב על אל-חוסייני.
לצד האיסוף המודיעיני, התנהל בתוך מפקדת המחוז ויכוח מקצועי נוקב בנוגע לביצוע הפעולה. קצין המבצעים, ציון קליימן (אלדד), הביע הסתייגות מפורשת מהתכנית והזהיר: "אם נתחיל בפיצוץ בתי-מלון ובנייני ציבור מאוכלסים, הם יגיבו באותה דרך, ואנחנו רגישים יותר". למרות החשש מתגובת נגד ערבית ומפגיעה במבנים מאוכלסים, שחם בחר להתעלם מההסתייגות והחליט להמשיך בתכנון המבצע.
בשלב הסופי של הכנת המודיעין, מונה מרדכי גיחון, קצין המודיעין הפיקודי הממונה על דרום העיר, לאסוף מידע מדויק על דרכי הגישה אל המלון ועל פריסת הכוחות הערביים והבריטיים השוכנים בסביבתו. המידע שהעביר גיחון שימש את מפקדי גדוד מוריה ואת החבלנים בתכנון הפריצה הפיזית למבנה, תוך התחשבות במחסומים ובכוחות הצבא הבריטי שהתאכסנו בבניינים הסמוכים למלון. מאוחר יותר התברר כי המידע על היותו של המלון מפקדה צבאית פעילה באותו לילה לא היה בדוק, וכי הכוחות הערביים הלוחמים לא לנו במקום בעת הפיצוץ.
תכנון המבצע
התכנון המבצעי החל עם הגעתו של מישאל שחם למפקדה של ישראל עמיר ב-3 בינואר, בעקבות הוראתו של ראש המפקדה הארצית, יעקב דורי. דורי צייד את שחם באיגרת המבהירה כי שליחותו המיוחדת, הנעשית בידיעת דוד בן-גוריון, היא לבלום את בריחת היהודים ולפעול לפתיחת הדרך לעיר העתיקה. בישיבת הפיקוד העליון ב-1 בינואר הגדיר יגאל ידין את תפקידו של שחם כממלא מקום מפקד המחוז לענייני הכוחות הפועלים, כדי לאפשר לעמיר להתמקד בבעיות האזרחיות. שחם דרש לכנס מיד את מטה המחוז, ולאחר שזיהה את מלון סמירמיס כיעד המרכזי, הטיל את המשימה על גדוד מוריה שהיה בשלבי התארגנות תחת פיקודו של זלמן מרט. שחם הנחה את מרט באופן נחרץ: "אתם מעלים באוויר את 'סמיראמיס'".
בשלב ההכנות הלוגיסטיות נתקל שחם בשיתוף פעולה שאותו הגדיר כ"לב חצוי" מצד מפקדת ירושלים. גורמים במפקדה טענו בתחילה כי אין די חומר נפץ וכי המלאי הקיים מיועד לפיצוץ בית המועצה המוסלמית בשכונה האמריקנית, אולם שחם החרים את חומר הנפץ הזה לטובת המבצע. כמו כן, נטען כי אין בנמצא מכוניות מתאימות, ובתגובה הצהיר שחם בפני מרט כי עליו לקחת את אחת ממכוניות המטה, ואם לא יעשה כן, הוא יחרים מכוניות של תושבים "יחסנים" (המקושרים להגנה). בסופו של דבר הושגו המכוניות הדרושות, ובהן אחת שהוחרמה סמוך לשעת היציאה מהקבלן דיסקין ללא ידיעתו.
התכנון המפורט של המבצע גובש בביתו של הפרופסור ג'וזף ברחביה, בהשתתפות המג"ד זלמן מרט, קצין החבלה החטיבתי יואל קרסני וקצין החבלה הגדודי יצחק בר. לצורך הפעולה הוכנה יחידה בת 12 לוחמים, שצוידה בשלוש מכוניות מדגם "רובר". כדי להסוות את הכוח ולהקנות לו מראה של סיור משטרתי, הותקנו על הרכבים אנטנות דמה ששיוו להם חזות של רכבי משטרה בריטיים אמיתיים. הכוח חולק לשלוש חוליות: מכונית אחת לפורצים, אחת לחבלנים ואחת לכוח האבטחה. הציוד הייעודי כלל שני מטעני TNT במשקל של כ-30 ק"ג כל אחד, ומטען קטן נוסף במשקל חצי קילו שיועד לפריצה ראשונית של דלת המבנה.
מהלך הפיצוץ
בלילה שבין 5 ל-6 בינואר 1948 השתוללה בירושלים סופת ברקים ורעמים וירד גשם כבד. תנאי מזג האוויר הקשים גרמו לתושבים וללוחמים להימלט מהרחובות אל הבתים המוסקים, והזקיפים הערבים ששמרו על המחסומים בשכונת קטמון נטשו את עמדותיהם בהנחה שהיהודים לא יתקפו בלילה סוער שכזה. בשעה 1:15 הגיע כוח ההגנה בשלוש המכוניות המוסוות אל המלון באין מפריע, שכן המחסומים לא היו מאוישים ואיש לא עצר אותם בדרך. בבניין שממול התאכסנו באותה עת אנשי חיל האוויר המלכותי הבריטי. שומר הבניין, שניגש אל נהגי המכוניות כדי לשאול לזהותם, נורה ונהרג במקום.
מפקד המבצע, יצחק (איציק) בר, יחד עם חוליית הפריצה בפיקודו של אברהם גילה, פתחו בפעולה. גילה הניח מטען חבלה קטן במשקל חצי קילו ליד דלת הכניסה העורפית והעבה של המלון. המטען התפוצץ, והדלת התלקחה ונעקרה מציריה. במקביל, נעשה שימוש ברימון יד כדי לפרוץ את דלת המרתף הנעולה. הרעש העז מהפיצוצים העיר את כל דיירי המלון, אזרחים כולם, שירדו בבהלה אל הלובי שנחשב לחדר הבטוח ביותר במבנה. תוך כדי חילופי יריות, חדרו החבלנים אל תוך המרתף והחלו להצמיד את תרמילי ה-TNT לתומכות הבניין.
בשלב זה נתקלו אנשי יחידת החבלה בבעיה קריטית במרתף. הפתיל הרועם וקופסאות הגפרורים ספגו מים מהגשם העז וסירבו להידלק. אנשי החבלה כבר שקלו לסגת מהמקום ללא ביצוע, אולם המפקד איציק בר החליט על פעולה נועזת: הוא חתך כ-30 סנטימטרים מהפתיל כדי להסיר את החלק הרטוב, פעולה שקיצרה את זמן ההשהיה מ-60 שניות ל-30 שניות בלבד. כדי להדליק את הפתיל, הוא השתמש בכפיס עץ בוער שהביא מהדלת החיצונית שעדיין בערה מהפיצוץ הראשוני.
לאחר הדלקת הפתיל הורה בר על נסיגה מיידית. ארבע דקות לאחר תחילת הפעולה נשמעה התפוצצות אדירה שזעזעה את כל ירושלים המערבית. חצי ממבנה המלון התרומם באוויר, קרס והתמוטט תחת ענן עשן ואבק. איציק בר, שהספיק להתרחק רק עד גבול הדף הפיצוץ, הועף למרחק של כעשרים מטרים לתוך זרועות חבריו. הלוחמים נסוגו מהשכונה ברגל דרך עמק המצלבה לכיוון רחביה, כשהם נאלצים לצלוח זרמי מים חזקים שהגיעו עד גובה החזה.
תוצאות האירוע
הפיצוץ האדיר זעזע את ירושלים כולה והותיר את מלון סמירמיס כעיי חורבות. בפיצוץ נהרגו כ-26 בני אדם וכ-60 נפצעו. תנאי מזג האוויר הקשים והשעה המאוחרת הקשו על פינוי הנפגעים מבין ההריסות, עובדה שהגדילה את מספר ההרוגים הסופי. בין הקורבנות היו בני משפחת אבו סואן הנוצרים, בעלי המלון, וקרובי משפחתם, בהם נשים וילדים. שבעה מבני המשפחה קיפחו את חייהם, ובהם הוברט לורנצו, בנו בן ה-23 של בעל המלון. בין ההרוגים היה גם סגן הקונסול הספרדי בירושלים, מנואל איינדה סאלאזאר, שהתגורר במקום. למרות הזיהוי המודיעיני המוקדם של הבניין כמפקדה צבאית, הנתונים העלו כי מרבית הנפגעים היו אזרחים חפים מפשע.
הנזק הפיזי למבנה בן שלוש הקומות היה עצום; חצי מהמלון התרומם באוויר בקול שאון, קרס והתמוטט לחלוטין. גלי ההדף התגלגלו על פני הרי יהודה והפיצוץ נשמע בכל רחבי ירושלים המערבית. המבנה נותר בהריסותיו במשך עשורים רבים, ורק בראשית שנות ה-80 שוקם והפך לבית דירות הניצב במפגש הרחובות החי"ש ומחלקי המים של ימינו.
במישור הדמוגרפי והפסיכולוגי, הפיצוץ השיג את המטרה שאליה חתרו שחם והפיקוד העליון. ההלם שאחז בתושבי קטמון הערבים בעקבות מיטוט המלון בלב שכונתם הוביל למנוסה המונית של תושבים ערבים מן המעמד הבינוני והעשיר. מישאל שחם דיווח כי מיד לאחר הפעולה החלו ערבים לברוח לא רק מקטמון, אלא גם משכונת טלביה ומשייח' ג'ראח. המהלומה הצבאית בלב השכונה הערבית פגעה קשות במורל האוכלוסייה המקומית, ערערה את תחושת הביטחון שלהם ושינתה את האווירה הכללית בעיר לטובת היישוב היהודי.
תגובות והשלכות פוליטיות
השלכות הפיצוץ במישור המדיני היו מיידיות וחריפות. השלטונות הבריטיים זעמו על הפעולה והנציב העליון, סר אלן קנינגהם, זימן את דוד בן-גוריון לשיחת נזיפה דחופה בארמון הנציב ב-6 בינואר. קנינגהם הבהיר כי הממשלה לא תוכל להכיר בגוף המבצע "פשעים כאלה" וציין כי בריטניה לא תוכל להצדיק את מותו של הקונסול הספרדי. הנציב שאל את בן-גוריון: "ענה לי אם אתה מצטער על מה שקרה אתמול בירושלים", והוסיף באזהרה: "אם ה"הגנה" תמשיך בכך, תמצא את עצמה במלחמה נגד הבריטים". בן-גוריון השיב כי הפעולה לא נעשתה על דעת ההנהגה המרכזית האחראית, אך הדגיש: "אנחנו נגן על עצמנו, לפי החוק או לא לפי החוק. אנחנו איננו מכירים חוק, אם זה עניין הגנה עצמית" 1. המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית הביעה מחאה רשמית על קיפוח חיי חפים מפשע, אך הביעה תמיהה על כך שהבריטים לא גינו באותה מידה רציחות יהודים.
בתוך ההנהגה היהודית התעורר ויכוח פנימי נוקב בעקבות ביצוע הפעולה ללא אישור הדרג האזרחי. גולדה מאיר, שהייתה האישה החזקה בירושלים, זעמה על כך שמישאל שחם פעל ללא התייעצות עמה. כשקראה לו ללשכתה, שאלה את שחם: "מה פתאום פוצצת את המלון?", והוא הציג לה את האיגרת שקיבל מישראל גלילי. גולדה הגיבה בחריפות: "אני דורשת שלא תעשה שום פעולה בירושלים בלי אישורי", והורתה לו לשלוח מברק לבן-גוריון שבו נכתב: "בן-גוריון, אני דורשת ממך לתת למישאל הוראה לא לעשות שום פעולה בלי הסכמתי. ואני דורשת ממך לבוא מיד לירושלים" 1. שחם טען להגנתו כי לא קיבל פקודה להיזקק לאישורה וכי המכה הייתה נחוצה כדי לעצור את בריחת היהודים מהשכונות המעורבות.
התוצאה הפרסונלית של האירוע הייתה הדחתו המעשית של מישאל שחם מתפקידו במחוז ירושלים. בן-גוריון הורה לשחם לא לפעול עוד ללא אישור מגולדה מאיר, ולאחר שהיא מנעה ממנו להוציא לפועל מבצעים נוספים שתכנן, הוא ביקש להשתחרר מתפקידו ולחזור לפקד על השיירות. במקומו מונה דוד שאלתיאל למפקד המחוז.
במבט היסטורי, פיצוץ מלון סמירמיס נתפס כנקודת מפנה שבה אימצה ה"הגנה" את טקטיקת ה"פוצץ וברח" שאפיינה את הארגונים הפורשים, אצ"ל ולח"י. המבצע עורר דיון על השימוש בטרור כאמצעי להטלת אימה כדי לכפות רצון על האויב, כאשר חלק מהמבקרים טענו כי ראשי היישוב, שביקרו קשות את הארגונים האחרים כטרוריסטים, הפכו בעצמם לכאלה במקרה זה. הביקורת התמקדה בכך שהפעולה הסבה נזק למאזן המדיני של היישוב היהודי מול מועצת הביטחון וממשלות המערב, שכן היא הוצגה בעולם כ"רצח סיטונאי של אנשים חפים מפשע", מה שפגע בלגיטימציה של המאבק היהודי בראשית המלחמה.
השפעה על יחידת 101
המשך פעילותו הצבאית של מישאל שחם לאחר מלחמת העצמאות עמד בסימן המאבק בתופעת המסתננים, ובהובלת יוזמה שהביאה לשינוי יסודי בנורמות הלחימה של צה"ל. עם סיום המלחמה בפברואר 1949, הקים שחם את החטיבה הירושלמית (חטיבה 16) ופיקד עליה עד סתיו 1953. בתקופה זו התמודד אזור ירושלים והפרוזדור עם גל נרחב של חדירות מירדן שכללו גניבות, חבלות ומעשי רצח. הכישלונות החוזרים של חטיבות החי"ר הסדירות בביצוע פעולות תגמול מעבר לקווי שביתת הנשק, הובילו את שחם למסקנה כי נדרשת יחידה מיוחדת המיומנת בביצוע פעולות קומנדו מאחורי קווי האויב, יחידה 101 2.
הקשר הישיר בין פיצוץ מלון סמירמיס לבין הקמת יחידה 101 נעוץ בהפיכת שיטת הפעולה שיושמה בקטמון למודל עבור מערך פעולות התגמול של צה"ל. פיצוץ המלון נחשב לאירוע מכונן עבור מישאל שחם, שכן הוא הוכיח את היעילות האסטרטגית של שיטת "המהלומה המורלית" – הרעיון שפעולה התקפית נועזת וקטלנית בלב שטח האויב יכולה לשנות את המאזן הפסיכולוגי של המערכה כולה. בריחת הערבים ההמונית מקטמון ומטלביה בעקבות מיטוט המלון שימשה עבור שחם הוכחה לכך שיוזמה התקפית ותוקפנית היא הכלי האפקטיבי ביותר להשגת יעדים דמוגרפיים וביטחוניים.
הקמת יחידה 101, תחת פיקודו של אריאל שרון ביוזמת שחם, נועדה למעשה למסד את דוקטרינת הלחימה שהחלה בסמירמיס. שחם רתם את תמיכתם של הרמטכ"ל מרדכי מקלף ושר הביטחון דוד בן-גוריון כדי להפוך את הגישה ההתקפית, התחבולנית והמרתיעה לסטנדרט המבצעי של צה"ל. בכך, הפכה שיטת הפעולה שהופעלה בפיצוץ המלון לאבן היסוד של פעולות התגמול, ושינתה מן היסוד את תפיסת הביטחון הישראלית.
לאחר כתיבת "ספר תולדות ההגנה"
הדיון הציבורי סביב פיצוץ מלון סמירמיס והפעולות ההתקפיות של ה"הגנה" קיבל ביטוי חריף ומפורט מעל בימת הכנסת בדצמבר 1963. חבר הכנסת מנחם בגין העלה הצעה לסדר היום נגד הספר "תולדות ההגנה", שיצא לאור מטעם משרד הביטחון, וטען כי מדובר בחיבור המהווה "השמצה זדונית על ציבור גדול בישראל". בגין תקף בחריפות את העובדה שממשלה דמוקרטית כותבת היסטוריה רשמית ומשתמשת בה כדי להשמיץ את יריביה המדיניים, המתים והחיים כאחד, תוך שהוא משווה את הניסיון הממשלתי לעצב את הזיכרון ההיסטורי לשיטות הנהוגות במשטרים טוטליטריים 3.
במרכז טענותיו של בגין עמד המוסר הכפול של כותבי הספר בנוגע לשימוש בכוח ובפעולות תגמול. הוא הצביע על כך שהספר מגדיר את פעולות האצ"ל, כדוגמת ההתקפה ב-14 בנובמבר 1937 תחת פיקודו של דוד רזיאל, כ"מעשה נקמה ממדרגה ירודה ביותר". מול הגדרה זו, הציב בגין את פעולות ההגנה וצה"ל, ושאל את חברי הכנסת מסיעת מפא"י: "האין אנו זוכרים את פרדס אבו-לבן? את בית-הקפה בפג'ה? את הפרדס בכפר סירקין? את מלון 'סמירמיס'? ועוד ועוד. הרוצים אתם שאגיע עד לקיביה?". בגין קבל על כך שבשנת 1963, לאחר שהיישוב כולו וצבא ההגנה לישראל אימצו את שיטת פעולות התגמול, המדינה עדיין מוציאה ספר רשמי המגנה תגובות דומות של הארגונים הפורשים במונחים של שפל מוסרית.
בסיכום דבריו, דרש בגין להפסיק ללא דיחוי את הפצת הספר, אותו כינה "כתב פלסתר". הוא הדגיש את הפגיעה ברגשותיהם של רבבות אזרחים וחיילים המזוהים עם מורשת האצ"ל וז'בוטינסקי, הלומדים מספר רשמי של צבאם כי עולי הגרדום של תנועתם ראו בתלייה "מעין שאיפה נסתרת" שהפכה לתחליף למטרה עצמה. בגין תבע כי הממשלה תמשוך ידיה מכתיבת היסטוריה רשמית והשמצת יריבים, וקרא לתיקון המעוות בספר שבו "אין מתום", המציג את הגבורה וההקרבה העצמית של הלוחמים כ"סתם שאיפה להיתלות".
השוואה לפיצוץ מלון המלך דוד
כשמשווים בין פיצוץ מלון סמירמיס ב-1948 לבין פיצוץ מלון המלך דוד ב-1946 עולות סוגיות מוסריות מורכבות בנוגע לטקטיקות המלחמה של המחתרות העבריות. בעוד ששתי הפעולות כוונו נגד מבנים ששימשו כמפקדות (או שזוהו ככאלו) והסתיימו באבידות כבדות בנפש בקרב אוכלוסייה אזרחית, קיימים הבדלים משמעותיים בגישה המבצעית ובניסיון למנוע פגיעה בחפים מפשע.
בפיצוץ מלון המלך דוד, פעל האצ"ל תחת הנחת יסוד שיש להפריד בין הפגיעה בסמל השלטון ובמפקדה הבריטית לבין פגיעה באזרחים. כחלק מתפיסה זו, נקטו המבצעים צעדים של אזהרה מוקדמת, המזכירים את נוהל הקש בגג המודרני. לפני הפיצוץ, נמסרו שלוש הודעות טלפוניות למרכזיית המלון, למערכת העיתון פלסטיין פוסט ולקונסוליה הצרפתית הסמוכה, במטרה להביא לפינוי המבנה. למרות ניסיון זה, הבריטים בחרו שלא לפנות את האגף הדרומי של המלון – החלטה שיוחסה לא פעם לתגובתו המזלזלת של המזכיר הראשי ג'ון שו, שאמר לפי העדויות: "אני נמצא כאן לא כדי לקבל פקודות מאת היהודים". הכישלון של אזהרה זו הוביל לתוצאה הקטלנית של כ-91 הרוגים, אך עצם קיומה הצביע על גבול מוסרי שהמבצעים ניסו להציב.
לעומת זאת, בפיצוץ מלון סמירמיס, פעלה ההגנה בטקטיקה של הפתעה מוחלטת ללא כל ניסיון להזהיר את השוהים במבנה. בעוד שבמלון המלך דוד המטרה הייתה מוצקה (מפקדת השלטון), בסמירמיס התבססה הפעולה על מודיעין לא בדוק שזיהה את המלון כמפקדה ערבית. הלוחמים חדרו למבנה בחסות הלילה והסופה, פרצו את הדלתות באמצעות מטענים ורימונים, והפעילו את חומר הנפץ על יושביו בשעה שאלו נמלטו ללובי בחיפוש אחר מחסה. העדר האזהרה בפיצוץ סמירמיס נבע מהרצון להשיג מהלומה צבאית ומורלית שתטיל אימה ותגרום למנוסת הערבים מהשכונה – מטרה שהושגה, אך במחיר של 26 אזרחים שלא ניתנה להם ההזדמנות להימלט.
שאלת הצנעתו של סיפור מלון סמירמיס בנרטיב ההיסטורי הישראלי, אל מול המרכזיות של פיצוץ מלון המלך דוד, מעוררת תהיות על האופן שבו עוצב זיכרון המלחמה. בעוד שפיצוץ מלון המלך דוד הפך לסמל למאבק בבריטים ונדון בהרחבה בשל מחיר הדמים הכבד והוויכוח בין המחתרות, פרשת סמירמיס כמעט נעלמה מספרי הלימוד ומהתודעה הציבורית. ייתכן והדבר נובע מהמבוכה המוסרית והמבצעית שהסב האירוע לארגון ה"הגנה" – ארגון שהתגאה בטוהר הנשק ובכפיפות לדרג המדיני, אך מצא עצמו אחראי להרג עשרות אזרחים ודיפלומטים על סמך מודיעין שגוי ובפעולה שלא אושרה על ידי המנהיגות האזרחית. הצנעת האירוע שירתה את הצורך של הממסד לשמר הבחנה ברורה בינו לבין הארגונים הפורשים, אולם כפי שטען מנחם בגין מעל בימת הכנסת, השכחה זו יצרה עיוות היסטורי שבו פעולות בעלות אופי דומה נשפטו בסטנדרטים כפולים 3.
לקריאה נוספת
- אייל מירון, ירושלים וכל נתיבותיה, הוצאת יד בן צבי, 1996, ירושלים
- דומיניק לאפייר, לארי קולינס, ירושלים, ירושלים, הוצאת שוקן 1978, עמ' 98-102.
- אורי מילשטיין, "היהודים מפוצצים בית מלון ערבי בירושלים", האמת על מלחמת העצמאות: פלישת צבא ההצלה – פרק 5".
- יהודה לפידות, פיצוץ מלון סמירמיס על ידי ההגנה, באתר "דעת".
- אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך שלישי, עמודים 73–79.
- יואב גלבר, גרעין לצבא עברי סדיר, עמ' 97.
- מנחם בגין, "סילופים בספר "תולדות ההגנה"", ט בטבת תשכ"ד, 25 בדצמבר 1963.
- כרמית גיא, מישאל – האיש שעשה מה שצריך היה לעשות ולא רץ לספר לחברה, ישראל: אורנה סער, עזי שחם וחגית מאיר, 2020.
קישורים חיצוניים
- ההגנה פוצצה את מפקדת הכנופיות בירושלים, דבר, 6 בינואר 1948
- שילה פריד, היה פיצוץ, באתר ערוץ 7, 9 בינואר 2020
- אורי מילשטיין, "היהודים מפוצצים בית מלון ערבי בירושלים", האמת על מלחמת העצמאות: פלישת צבא ההצלה – פרק 5".
- כרמית גיא, מישאל – האיש שעשה מה שצריך היה לעשות ולא רץ לספר לחברה, ישראל: אורנה סער, עזי שחם וחגית מאיר, 2020.
- מנחם בגין, "סילופים בספר "תולדות ההגנה"", ט בטבת תשכ"ד, 25 בדצמבר 1963.
