פרשת איראן-קונטראס

פרשת איראן-קונטראס (באנגלית: Iran–Contra affair), הידועה גם כ"איראנגייט", הייתה שערורייה פוליטית ובינלאומית מורכבת שהתרחשה במהלך כהונתו השנייה של ממשל רונלד רייגן. בבסיס הפרשה עמדה עסקה סיבובית רחבת היקף שכללה מכירת נשק וציוד צבאי למשטר האייתולות באיראן, בתקופה שבה הוטל על המדינה אמברגו נשק מחמיר, תמורת שחרור בני ערובה אמריקאים שהוחזקו בלבנון על ידי ארגון חזבאללה. רווחי העסקאות, שלא נרשמו בספרי החשבונות הרשמיים של ארצות הברית, הועברו בחשאי למימון כוחות ה"קונטראס" – מורדים בניקרגואה שנלחמו נגד המשטר הסנדיניסטי המרקסיסטי – וזאת בניגוד מפורש לאיסור שהטיל הקונגרס האמריקאי ב"תיקון בולאנד".

הפרשה נבעה ממפגש אינטרסים ייחודי בין יוזמה ישראלית עצמאית לשימור מאזן הכוחות האזורי לבין מבצע חשאי ובלתי חוקי שנוהל על ידי לשכת סגן הנשיא, ג'ורג' בוש, והמודיעין הבריטי. עבור ישראל, המעורבות בפרשה לא הייתה רק תיווך עבור בעלת הברית האמריקאית, אלא מימוש של אסטרטגיה ארוכת טווח שתכליתה הבטחת "מלחמה נצחית" בין איראן לעיראק. על ידי אספקת נשק מדודה לשני הצדדים היריבים, שאפה ישראל להביא לשחיקה הדדית שתמנע משתי המדינות להשיג הגמוניה שתאיים על ביטחונה. מניע זה השתלב עם הצורך הישראלי לשמר בעלי ברית במדינות העולם השלישי בתקופה של בידוד בינלאומי גובר, כפי שבא לידי ביטוי בקשרים ההיסטוריים העמוקים שטיפחה ישראל עם משטר סומוסה בניקרגואה עוד משנות ה-30.

במקביל ליוזמה הישראלית, פעל בתוך הבית הלבן ערוץ חשאי מקביל ומוקדם יותר, שנוהל על ידי "הקבוצה למצבים מיוחדים" (SSG) בראשות ג'ורג' בוש וראש ה-CIA ויליאם קייסי. ערוץ זה החל לפעול כבר ב-1984, שנה לפני המעורבות הישראלית הרשמית, בשיתוף פעולה הדוק עם המודיעין הבריטי (MI6) ומתווכים כדוגמת לסלי אספין וסוחר הנשק הסורי מונזר אל-קסאר ¹. השימוש בבנק ה-BCCI ובחברות קש בינלאומיות אפשר לממשל לעקוף את מנגנוני הפיקוח של הקונגרס ושל מחלקת המדינה, תוך ניצול רשתות אספקה מהגוש הקומוניסטי, לרבות המודיעין הפולני, שסיפקו נשק סובייטי למורדים בניקרגואה באמתלה של שלל מלחמה ישראלי מלבנון ².

חשיפת הפרשה בנובמבר 1986 על ידי העיתון הלבנוני "א-שיראע" והפלת מטוס אספקה בניקרגואה, הובילו לטלטלה פוליטית עזה בארצות הברית ולהקמת ועדת חקירה (ועדת טאוור). בעוד שהנרטיב הרשמי והתקשורתי התמקד בדמויותיהם של אוליבר נורת' וג'ון פוינדקסטר כ"סוכנים סוררים", למעשה ישראל גויסה ב-1985 כסיפור כיסוי, שעיר לעזאזל, שנועד להגן על שמו של סגן הנשיא בוש ולהסוות את הערוץ הבריטי המוקדם. למרות הנזק התדמיתי והפוליטי הכבד שנגרם לישראל בעקבות החשיפה, מטרתה האסטרטגית העליונה הושגה: מלחמת איראן-עיראק נמשכה כשמונה שנים והותירה את שתי המדינות העוינות מוחלשות מבחינה צבאית וכלכלית.

רקע היסטורי

שורשי המעורבות הישראלית בפרשת איראן-קונטראס נעוצים במערכת קשרים היסטורית, כלכלית ואסטרטגית עמוקה שטיפחה מדינת ישראל עם ניקרגואה ועם איראן עשרות שנים לפני פרוץ השערורייה. קשרים אלו לא היו תוצר של תכתיב אמריקאי, אלא ביטוי ליוזמה ישראלית עצמאית שביקשה לקדם אינטרסים לאומיים, לעיתים אף בניגוד לעמדת הממשל בוושינגטון.

הקשר המיוחד עם ניקרגואה החל כבר בשנת 1939, כאשר הגנרל אנסטסיו סומוסה גרסיה החל לספק לסוכני ההגנה כיסוי דיפלומטי חיוני לרכישת נשק באירופה. סומוסה סיפק לאנשי הרכש דרכונים וניירת רשמית שאפשרו להם לעקוף מגבלות בינלאומיות ולחמש את הכוחות היהודיים בארץ ישראל במאבקם נגד הבריטים והערבים. בשנת 1947 שילמה ה"הגנה" לסומוסה למעלה מ-200,000 דולר ויהלום גדול עבור נשק ודרכונים אלו, וניקרגואה הייתה אחת המדינות הראשונות שתמכו בתוכנית החלוקה של האו"ם ב-1948 ³.

החל ממחצית שנות ה-50 השתנתה הדינמיקה של מערכת היחסים, וישראל הפכה מסוכנת רכש לספקית הנשק העיקרית של משטר סומוסה. בפברואר 1957 ניהלה משלחת מניקרגואה משא ומתן עם שמעון פרס, אז מנכ"ל משרד הביטחון, על עסקת נשק בשווי 1.2 מיליון דולר. ישראל התייחסה לממשל במנאגואה כחלק מ"מערכת יחסים מיוחדת", ובשנות ה-70 כבר היוותה ישראל מקור ל-98% מכלל יבוא הנשק של ניקרגואה. אספקה זו כללה טנקים, מטוסים קלים, רכבים משוריינים, תחמושת ורובי סער. בתחילת 1978 החליף סומוסה את רובי הגאראנד M-1 האמריקאיים של המשמר הלאומי שלו ברובי הגליל הישראליים המודרניים, וחלק מיחידותיו חומשו בתת-מקלעי עוזי. דיפלומטים אמריקאים ציינו ב-1979 כי אחת הסיבות לביטחונו המופרז של סומוסה ולהתנגדותו ללחצי פרישה הייתה הידיעה ש"ישראל, שהייתה סוכנת נשק במשרה מלאה שעבדה במדינות אגן הקריביים, יכלה ותספק כל מה שהמשמר הלאומי יזדקק לו".

במקביל, ישראל בנתה שותפות אסטרטגית רבת שנים עם איראן תחת שלטון השאה, שהייתה בעלת בריתה האזורית הגדולה ביותר ולקוחה מרכזית של תעשיית הנשק הישראלית. למרות המהפכה האסלאמית ב-1979, ישראל המשיכה לראות באיראן "רע במיעוטו" בהשוואה לעיראק של סדאם חוסיין. התפיסה הריאליסטית הישראלית גרסה כי "האויב של אויבי הוא חברי", וכי האינטרס הלאומי מחייב את המשך חימושה של איראן כדי למנוע ניצחון עיראקי שיהווה איום ישיר על ישראל. מדיניות זו התבטאה בשליחת משלוחי נשק התקפי משמעותיים למשטר חומייני כבר בקיץ 1981, כשלוש שנים לפני שארצות הברית החלה למכור חימוש לאיראן באופן ישיר.

היוזמה הישראלית העצמאית בלטה במיוחד ביכולתה להתעלם מרצונה של המעצמה החזקה בעולם. תחת ממשל קרטר בסוף שנות ה-70, ניסתה ארצות הברית במספר הזדמנויות לעצור משלוחי נשק ישראליים לניקרגואה ולאיראן, אך נתקלה בהתנגדות עיקשת. ביוני 1978 דרשה ארה"ב מספינה ישראלית עמוסת נשק שהייתה בדרכה לניקרגואה לחזור על עקבותיה; הספינה צייתה באי רצון, אך בהמשך הודיע ממשל קרטר כי החליט שלא למנוע מישראל לספק נשק קל למשטר סומוסה לאחר שראש הממשלה מנחם בגין התעקש כי המשלוחים חיוניים לאינטרסים של ישראל. בתחילת 1980, קרטר ניסה למנוע עסקה שאישר בגין למכירת צמיגים למטוסי פנטום לאיראן במהלך משבר בני הערובה, מה שהוביל לוויכוח מר בין המנהיגים. למרות הלחץ, ישראל הצליחה לעכב את המשלוח רק לכמה חודשים, ובסופו של דבר המשיכה בניהול המגעים העצמאיים.

עצמאות זו התבטאה גם בכך שישראל לא תמיד טרחה ליידע את ארצות הברית על עסקאותיה אלא לאחר מעשה, ולעיתים לא יידעה אותה כלל. לפי דוחות ה-CIA, עד סוף 1981 מכרה ישראל לאיראן ציוד צבאי בשווי של לפחות 28 מיליון דולר. סוחר הנשק האיראני אחמד היידרי טען כי כ-80% מהנשק שקיבלה איראן ממדינות זרות בין 1981 ל-1982 הגיע מישראל ³. במרכז אמריקה, הנשק הישראלי היה נפוץ יותר מזה האמריקאי; כך למשל, ישראל מכרה להונדורס ב-1977 מטוסי קרב מסוג סופר-מיסטר שחודשו בישראל, ובכך הכניסה לראשונה מטוסים על-קוליים לאזור תוך הפרה טכנית של האיסור על העברת ציוד עם חלקים אמריקאיים ללא אישור. שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר קיבל בזמנו את ההסבר הישראלי שמדובר ב"אי הבנה כנה", וישראל המשיכה בעסקיה באזור ללא פיקוח אמריקאי הדוק.

כאשר ניקרגואה החלה להתפרק תחת תסיסה מהפכנית במחצית שנות ה-70, ישראל חששה מאובדן שוק הנשק שלה ומהתפשטות השפעה עוינת. לאחר עליית הסנדיניסטים ב-1979, גבר הצורך הישראלי בשימור בריתות צבאיות עם משטרים במרכז אמריקה, שחלקם נתפסו כמנודים פוליטית בעולם בשל הפרות זכויות אדם. ישראל זיהתה זיקה פוליטית עם משטרים אלו כ"מדינות מצורעות" החולקות תחושת בידוד דומה. עבור ישראל, התמיכה במחתרת ה"קונטראס" ובמשטרים אנטי-קומוניסטיים לא הייתה רק עניין של אידאולוגיה סביב המלחמה הקרה, אלא הכרח אסטרטגי לשמר השפעה גלובלית וקשרים ביטחוניים בתקופה שבה רוב מדינות אפריקה ודרום אסיה ניתקו את יחסיהן הדיפלומטיים איתה ³.

איראן במלחמה הקרה

מעמדה האסטרטגי של איראן במהלך המלחמה הקרה הפך אותה למוקד של דאגה מתמדת עבור ארצות הברית כבר משנות ה-40, כאשר נשיאים אמריקאים עוקבים ניהלו כלפיה מדיניות חריגה ושנויה במחלוקת במטרה להפוך אותה לחיץ אסטרטגי מול שאיפות ברית המועצות במפרץ הפרסי ⁴. ב-1946 הוסק כי ברית המועצות שואפת לשליטה עולמית ובונה במהירות את כוחותיה המזוינים תוך הקמת מדינות חסות ליד גבולותיה, ואיראן הפכה למוקד של מה שמוכר כאחד המשברים הראשונים של המלחמה הקרה. ברית המועצות אף סייעה ישירות להקמת מפלגות דמוקרטיות באזורי הכיבוש הסובייטי באיראן כדי להשיג יחס מועדף מהממשלה בטהראן, וסירבה להסיג את כוחותיה עם סיום מלחמת העולם השנייה בניסיון להשיג זיכיונות נפט. המשבר הסתיים רק ב-1947 עם דחיית ההסכמים על ידי הפרלמנט האיראני וגיבוש כוחות פרו-מערביים במדינה.

האיום הסובייטי על איראן המשיך להטריד את הממשל בוושינגטון, וב-1949 קבע נייר המדיניות המרכזי של המועצה לביטחון לאומי (NSC) כי איראן היא "יעד מתמשך בתוכנית ההתפשטות הסובייטית". החשש היה ששליטה סובייטית תספק למוסקבה בסיסים לחתירה תחת מדינות שכנות ותערער את רצונן של מדינות המזרח התיכון להתנגד לתוקפנות. בשנת 1950, בעקבות פלישת כוחות צפון קוריאה המגובים בסובייטים לדרום קוריאה, גברו החששות מפני פלישה סובייטית אפשרית לאיראן, שהוערכה כי תארך בין 45 ל-50 ימים בלבד. במקביל, גברה הדאגה מפעילות תת-קרקעית של ארגון ה"תודה" הקומוניסטי, שנתפס כפרוקסי מסוכן המתואם עם השגרירות הסובייטית ומחויב לטקטיקות של מהפך, הפחדה וחבלה.

בתוך הקשר זה הפך הפוליטיקאי מוחמד מוסאדק לראש ממשלה ב-1951 והוביל את הלאמת תעשיית הנפט, מהלך שעורר את זעמה של בריטניה שהטילה מצור על הנפט האיראני. הנשיא טרומן האמין כי הסובייטים "יושבים כמו נשר על הגדר ומחכים להסתער על הנפט" של האזור כולו, וחשש כי קריסה כלכלית תוביל לתפיסת השלטון על ידי ה"תודה". למרות שטרומן דחה הצעה בריטית להפיכה, יורשו דווייט אייזנהאור, שהחזיק בדעות תקיפות נגד קומוניזם ונייטרליות, אישר ב-1953 הפיכה שהובילה להדחת מוסאדק ולהחזרת השאה מוחמד רזא פהלווי לשלטון. השאה הפך לאנטי-קומוניסט נלהב, פרס את רוב כוחותיו לאורך הגבול הצפוני עם ברית המועצות ופתח בדיכוי של ה"תודה".

במהלך כהונתם של הנשיאים קנדי וג'ונסון, איראן הפכה משותפה זוטרה לשותפה אסטרטגית מרכזית. ממשל קנדי ניסה בתחילה לקדם דמוקרטיזציה ורפורמות חברתיות דרך "המהפכה הלבנה" של 1963 כדי למנוע מהפכה עממית, אך החשש שהשאה יפנה לברית המועצות איפשר לו לסחוט סיוע צבאי נוסף ולשמר שליטה פנימית מוחלטת. תחת ג'ונסון, השאה ניצל במיומנות את הפחד האמריקאי מהשפעה סובייטית כדי להשיג אשראי צבאי של מאות מיליוני דולרים ולבסס הגמוניה אזורית. בשנות ה-70, תחת הנשיא ניקסון, מכירות הנשק לאיראן זינקו מ-94.9 מיליון דולר ב-1969 ל-682.8 מיליון דולר ב-1974. ניקסון הסיר כמעט את כל ההגבלות על מכירת נשק לאיראן, מהלך שהוגדר כ"חריגה בהיסטוריה של המדיניות האמריקאית", מתוך ראיית השאה כמדינאי אנטי-קומוניסטי מודרני המשותף לתפיסת העולם הגאו-פוליטית שלו. איראן הפכה ל"עמוד השדרה" במדיניות "שני העמודים" האמריקאית להגנה על המפרץ הפרסי.

המהפכה האיראנית ב-1979 הציבה אתגר חסר תקדים למדיניות המלחמה הקרה של ארה"ב. הנשיא קרטר, שתיאר בעבר את איראן כ"אי של יציבות", נאלץ להתמודד עם התמוטטות משטר השאה ועליית חומייני, שראה בארה"ב אויב ומרכז של שיח מהפכני עוין. הממשל חשש כי ברית המועצות תנצל את הוואקום הביטחוני כדי "לדוג במים עכורים", כפי שהזהירה השגרירות בטהראן. למרות האיבה, קרטר ניסה בראשית הדרך לפעול לשילוב איראן החדשה בצד המערבי של המלחמה הקרה, מתוך הנחה שאלמנטים מתונים בממסד הדתי יעדיפו ביטחון על פני אידאולוגיה מול האיום הסובייטי מצפון, במיוחד לאחר הפלישה הסובייטית לאפגניסטן השכנה ⁴.

משבר בני הערובה בנובמבר 1979 ייצג את הפעם הראשונה שבה איראן השתמשה במעשה המוגדר כטרור לקידום יעדי מדיניות חוץ. חומייני האמין כי יש צורך ב"סדרת זעזועים" כדי להוכיח שהשפעת ארה"ב דעכה. התגובה האמריקאית הוגבלה בשל החשש שהפעלת כוח צבאי מאסיבי תדחוף את איראן ל"ברית טקטית" עם מוסקבה או תגרום להתפוררות המדינה ולהשתלטות של גורמי שמאל. גורמים רשמיים בארה"ב העריכו כי "אנחנו עלולים לפגוע בעצמנו יותר מאשר בפנאטים האיראנים בכל פעולה אלימה". האיזון העדין במלחמה הקרה אילץ את ממשל קרטר למתן אפילו את הסנקציות הכלכליות כדי לא להפקיר את הנכס האסטרטגי האיראני לידיים סובייטיות, ובכך הונח היסוד למדיניותו המאוחרת של רייגן בפרשת איראן-קונטראס, שעיצבה את תגובתו לטרור בגיבוי איראני בהתאם לתקדימים אלו.

אסטרטגיית המלחמה הנצחית

ליבת המדיניות הישראלית שהובילה למעורבות בפרשת איראן-קונטראס נשענה על תפיסה אסטרטגית של ריאליזם קר, שהייתה למעשה "חימוש מלחמה נצחית" בין סונים לשיעים. על פי תפיסה זו, האינטרס הלאומי העליון של ישראל היה להבטיח ששתי המעצמות האזוריות העוינות לה – איראן ועיראק – יישארו מוחלשות מבחינה צבאית וכלכלית באמצעות מלחמה ממושכת וחסרת הכרעה. ישראל העריכה כי התוצאה הטובה ביותר עבורה היא ששני הצדדים יישחקו זה את זה במאבק התשה שיימשך שנים רבות, ולשם כך היא נקטה במדיניות של אספקת נשק וסיוע מודיעיני שנועדו למנוע הכרעה של מי מהצדדים.

למרות הרטוריקה המהפכנית והאנטי-ישראלית החריפה של משטר האייתולות, ישראל ראתה בעיראק של סדאם חוסיין איום צבאי מיידי ומסוכן בהרבה. צבא עיראק נחשב לחזק ומצויד יותר מהכוחות האיראניים שהיו שרויים בכאוס מהפכני, וגאוגרפית עיראק קרובה יותר לישראל ובעלת יכולת ממשית ליזום עימות צבאי. מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר, כורש ואנס, היטיב לתאר זאת ב-1987 כשאמר: "אני חושב שזו אחת הסיבות לכך שישראל סיפקה נשק לאיראן, כיוון שהיא רוצה להשאיר את עיראק עם פניה מופנות למזרח [לאיראן] ורחוק מישראל".

כחלק מהמהלך להחלשת עיראק וסיוע עקיף למאמץ המלחמתי האיראני, ביצעה ישראל ב-7 ביוני 1981 את הפצצת הכור הגרעיני הצרפתי "אוסיראק", דרומית לבגדאד. הייתה זו הפעם הראשונה שישראל תקפה מדינה שאינה חולקת איתה גבול, ומהלך זה שירת ישירות את איראן שנלחמה באותה עת בעיראק. איראן מצדה הייתה מודעת היטב לתמריצים הישראליים ואף השתמשה בחששותיה של ישראל מפני עיראק; ב-9 באפריל 1985 הציעה איראן לישראל שלושה טנקים סובייטיים מסוג T-72 שנפלו בשבי האיראני. הטנקים לא נועדו לשימוש מבצעי, אלא ללימוד ומחקר, שכן רוב הצי המשוריין של סוריה ועיראק התבסס על דגם זה ולישראל לא הייתה הזדמנות קודמת לבחון אותו מקרוב. האיראנים ידעו כי מחקר כזה יהיה בעל ערך עצום לישראל בעימות עתידי מול עיראק או סוריה.

המדיניות הישראלית התאפיינה בהתעלמות מוחלטת משיקולים אידאולוגיים לטובת יעדים ביטחוניים. בעוד ארצות הברית התלבטה בשאלת המוסריות של אספקת נשק למשטר טוטליטרי ותומך טרור, ישראל אימצה גישה של "מדיניות חוץ חשאית" המבודדת מהדרג המדיני הגלוי. ישראל ביקשה לשמר את השפעתה הגלובלית בתקופה של בידוד בינלאומי, לאחר שכמעט כל מדינות דרום אסיה ואפריקה ניתקו עמה את היחסים בעקבות מלחמת יום הכיפורים. השמירה על בריתות עם מדינות "מצורעות" אחרות, שסבלו מבידוד פוליטי וביקורת על הפרות זכויות אדם, הייתה חיונית עבור תעשיית הנשק הישראלית והשפעתה המדינית.

התפיסה הישראלית הגדירה את הסכנה של ניצחון עיראקי כקיומית, ולכן פעל הדרג המדיני בישראל – כולל ראשי הממשלה שמעון פרס ויצחק שמיר ושר הביטחון יצחק רבין – בידיעה מלאה ובעידוד של עסקאות הנשק הסיבוביות. ישראל זיהתה כי איראן, למרות הצהרותיה, זקוקה לחידוש מלאי הנשק מתוצרת אמריקאית שהורישה לה תקופת השאה, וניצלה זאת כדי להפוך למתווכת הכרחית בין וושינגטון לטהראן. בדרך זו, ישראל לא רק קידמה את האסטרטגיה האזורית שלה לשחיקת אויביה, אלא גם ביססה את מעמדה כנכס מודיעיני ומבצעי בלתי נפרד מהמדיניות האמריקאית במזרח התיכון, תוך שהיא פועלת לעיתים כקבלן ביצוע למשימות שהממשל בוושינגטון לא יכול היה לבצע בגלוי בשל מגבלות החוק והקונגרס.

הערוץ הבריטי-אמריקאי

לפי מחקרם של ג'ון לופטוס ומארק ארונס, בשנת 1984, כשנה לפני המועד הרשמי המזוהה עם תחילת פרשת איראן-קונטראס בספרי ההיסטוריה, הוקם ופעל ערוץ חשאי וממודר בתוך הבית הלבן תחת חסותו של סגן הנשיא ג'ורג' בוש. תשתית זו נוצרה בעקבות פירוק המבנה הסטנדרטי של המועצה לביטחון לאומי ב-1981 והחלפתו במערך של תאים סודיים ונפרדים. בלב המערך עמדה "הקבוצה למצבים מיוחדים" (SSG – Special Situation Group) בראשות בוש, שנועדה לגבש תוכניות למצבי משבר. תחתיה הוקמה "הקבוצה הקבועה לתכנון טרום-משבר" (CPPG – Standing Crisis Pre-Planning Group), שהונחתה להכין "אופציות למדיניות מניעתית" כדי לסכל משברים מראש. למעשה, ג'ורג' בוש ניהל מעין "בית לבן בתוך הבית הלבן", גוף ביון נפרד שאפשר לממשל לעקוף או לגייס כל סוכנות ממשלתית תוך מניעת הדלפות וביקורת עצמאית ⁵.

מידע זה נתמך ומורחב על ידי ממצאיו של סטיבן דוריאל בספרו, המדגישים כי המעורבות הבריטית בניהול ערוצים חשאיים אלו הייתה חלק בלתי נפרד מהאסטרטגיה של ממשל תאצ'ר ⁶. בעוד שלופטוס מתאר את המערך בתוך הבית הלבן, דוריאל מבהיר כי השירות החשאי הבריטי, ה-MI6, פעל תחת גישה דומה שהוביל פרסי קראדוק, יועץ מדיניות החוץ של תאצ'ר ויו"ר ה-JIC החל מ-1985. קראדוק החזיק בתפיסה שמרנית קיצונית לפיה המלחמה הקרה תימשך לנצח ושמוסקבה חותרת לשליטה עולמית. דוריאל מציין כי הדיפלומטים האמריקאים שעבדו מול הסובייטים התרשמו מהעמדות הנוקשות של ה-MI6 וציינו כי "אתה לעולם לא יכול להיות מימינם". שיתוף הפעולה הזה לא היה רק מודיעיני אלא פוליטי וכלכלי, ונועד להבטיח את האינטרסים המערביים הרחק מעיני הציבור והביקורת הפרלמנטרית.

הערוץ פעל בשיתוף פעולה הדוק ביותר עם המודיעין הבריטי, ששימש כצינור האחורי והסודי ביותר של סגן הנשיא. ביוני 1982 הקימו אנשי עסקים בריטיים בברמודה חברה בשם CSF Investments Limited, שהייתה מקושרת לרשת של חברות קש בז'נבה ובניו יורק ושימשה מאוחר יותר למימון מטוסים עבור ה"קונטראס". בראש המערך המבצעי עמדו לסלי אספין, סוחר נשק בריטי שעבד בעבר עבור ה-CIA באנגולה, ושותפו הסורי מונזר אל-קסאר. רשת זו זכתה לגיבוי מלא של הבית הלבן, ובמאי 1984 אף שלחה שגרירות ארצות הברית בדמשק מברק המורה לרשויות האירופיות להניח למשפחת אל-קסאר בטענה שהם דיפלומטים מוסמכים, זאת למרות התראות של ה-DEA כי מדובר בסוחרי סמים ונשק ידועים לשמצה.

על פי ספרו של דוריאל, לסלי אספין פעל בתוך רשת סבוכה של קשרים שזכתה להגנה ברמות הגבוהות ביותר. דוריאל חושף כי בשנת 1986 הוזמנה חברת Short's מבלפסט, תחת "פרויקט 279", לספק ל-CIA כ-300 טילי Blowpipe עבור המורדים האפגנים, ולאחר מכן טילי סטינגר מודרניים יותר. פעילות זו מדגימה את השימוש בנתיבים בריטיים לאספקת נשק קטלני, כאשר במקרה של איראן-קונטראס והקונטראס בניקרגואה, הרשתות של אספין ואל-קסאר סיפקו את הגמישות הנדרשת. המודיעין הבריטי לא רק עקב אחר הפעילות אלא הנחה אותה באופן אקטיבי; דוריאל מתאר כיצד ה-MI6 השתמש ביחידת המבצעים שלו כדי לתדרך כתבי הגנה וידידים בתקשורת, ובמקביל הפעיל קבלני משנה ומתווכים בעולם הנשק כדי לעקוף את הנחיות הממשלה הרשמיות האוסרות על יצוא נשק למדינות בעימות ⁶.

לניהול הפיננסי של המבצעים נעשה שימוש מרכזי בבנק האשראי והמסחר הבינלאומי (BCCI – Bank of Credit and Commerce International). הבנק שימש כצינור להלבנת כספים ולתשלומים עבור עסקאות הנשק והכופר, תוך ניצול קשריו של אל-קסאר ששכנע טרוריסטים ושייח'ים ערבים להפקיד בו את כספם. המודיעין הבריטי עקב אחר תנועות הכספים בבנק כדי לנטר פעילות טרור, אך בו זמנית אפשר לרשת אל-קסאר-אספין לפעול בחסינות. ביומנו של אוליבר נורת' נרשמו הוראות בריטיות מחמירות בנוגע להלבנת הון: "לעולם אל תיתנו לסוכנות [CIA] לדעת על הסכום, המקור או אפילו הזמינות… אף אחד בממשל שלנו לא יכול להיות מודע… הארגון שלכם לא חייב להיות מודע לחלוטין… זהירות בתקשורת עם STEEL HQ… הסדר חשבונאי… לא עוד פגישות כאן במתחם [השגרירות הבריטית]" ⁵.

דוריאל מרחיב על ההיבט הכלכלי ומציין כי ה-MI6 הקים מדור כלכלי בתוך מחלקת ה'דרישות' בסוף שנות השמונים, שהיה קרוב מאוד לסיטי של לונדון. ה-BCCI היה חלק ממערכת גדולה יותר שבה מידע מסחרי ופיננסי שנאסף על ידי המודיעין הועבר לחברות ענק כמו BP, Shell, ו-British Aerospace. דוריאל חושף כיצד המודיעין הבריטי פעל באופן אגרסיבי כדי להגן על אינטרסים כלכליים, כולל שימוש בחברות קש לצורך חדירה לשווקים זרים וביצוע עסקאות נשק סיבוביות ⁶. הוא מציין את המקרה של ג'סמד האשמי, סוחר נשק ממוצא איראני, שהתבקש על ידי ה-MI6 לארגן חוזים עם טהראן כדי לעקוב אחר מכירות נשק. השירות החשאי אף העביר לחשבונו 250,000 ליש"ט כמקדמה עבור תעודת קצה פיקטיבית לרכישת טילי 'סילקוורם' סיניים בשווי 350 מיליון ליש"ט, תוך הפרה ישירה של הנחיות הממשלה. מדובר בדפוס פעולה המאשש את התיעוד ביומנו של נורת' על הסדרים חשבונאיים חשאיים והסתרת מידע מה-CIA.

המעורבות הבריטית בניהול המלחמה בניקרגואה הייתה כה עמוקה, עד שביומנו של נורת' תועדה פנייה לבריטים לאחר שיו"ר בית הנבחרים, טיפ אוניל, סירב להמשיך את המימון ל"קונטראס" ביוני 1984. נורת' ציין ביומנו: "O'Neill—no deal . . . call Brits". בעקבות זאת, תואמה העברת נשק דרך חשבונות בנק באיי קיימן ובפנמה, תוך עקיפה מוחלטת של ערוצי הקישור המודיעיניים המקובלים. למעשה, לשכת סגן הנשיא בוש ניהלה מבצעים בינלאומיים רחבי היקף בשיתוף המודיעין הבריטי והצרפתי, תוך שהיא מנצלת בלדרים כמו אוליבר נורת' לתיאום העברות כספים בפריז כבר בנובמבר 1984.

בספרו של דוריאל מודגש כי היכולת להחדיר אנשים ולבצע "פעולות משבשות" (Disruptive Actions) הייתה סימן ההיכר של ה-MI6 בתקופה זו. בעוד לופטוס מתמקד בקונטראס, דוריאל מראה כי ה-MI6 יישם טקטיקות דומות באפגניסטן, שם תמך בקבוצות איסלאמיות קיצוניות כמו זו של אחמד שאה מסעוד. השירות הבריטי שלח משימות שנתיות שכללו קציני מודיעין ומדריכים צבאיים וסיפק ציוד קשר מתקדם של חברת Racal. דוריאל מציין כי המעורבות הבריטית הייתה כה משמעותית עד שראש הממשלה תאצ'ר אישרה אישית תקציבים מוגדלים למודיעין, שעברו "בניד ראש" בוועדת ה-PSIS, והביאו להכפלת ההוצאה על שירותים חשאיים בתקופתה. השילוב בין שתי היצירות חושף תמונה של ברית אסטרטגית חובקת עולם, שבה הבריטים סיפקו את הכיסוי המבצעי והפיננסי למבצעים שסגן הנשיא בוש לא יכול היה לבצע דרך הערוצים הרשמיים של ארצות הברית.

פרשת פולארד

פרשת יונתן פולארד, שפרצה בגלוי עם מעצרו בנובמבר 1985, שזורה באופן הדוק אך מושתק ברובד המוקדם והחשאי ביותר של פרשת איראן-קונטראס. פולארד, שעבד כאנליסט במודיעין הצי האמריקאי, חשף בטעות את המבצעים הממודרים שניהלה לשכת סגן הנשיא ג'ורג' בוש ב-1984. במסגרת תפקידו במרכז ההתרעה נגד טרור של הצי, עסק פולארד במעקב אחר נתיבי שיט ואספקת נשק במזרח התיכון. לפי תחקרם של לופטוס וארונס, במהלך אביב וקיץ 1984, הוא זיהה דפוס חריג של כלי שיט הנעים הלוך ושוב בין נמלים ביוון לבין תימן, שם שכן בסיס מרכזי של אש"ף. פולארד העביר את המידע למפעיליו הישראלים, שבדקו זאת מול מקורות באינטרפול ובגרמניה המערבית ¹. באותה עת, איש בישראל, ובוודאי לא פולארד עצמו, לא היה מודע לכך שהמידע המודיעיני "פוצץ" למעשה את משלוח הנשק הראשון של ג'ורג' בוש לאיראן. העסקה כללה העברת 27 טון של נשק, ובכללם כ-2 מיליון כדורי תחמושת שיוצרו באוסטריה על ידי חברת "הירטנברגר" המקורבת לאל-קסאר. בעקבות הטיפ של פולארד, המוסד עדכן את השלטונות היווניים, שפשטו בלילה של ה-2 במאי 1984 על ספינה ועצרו מטען של 27 טון נשק. בבית הלבן שררה מבוכה רבה, שכן המבצע נועד במקור לשמש ככופר לשחרור בני ערובה אמריקאים בלבנון, ואיש בישראל או בקונגרס לא ידע באותה עת שסגן הנשיא בוש עומד מאחוריו.

פולארד, שסבר כי הוא חושף הברחת נשק לאויבי ישראל, שיבש בלי דעת את המבצע הסודי והרגיש ביותר של הבית הלבן באותם ימים. המידע שחשף פולארד ב-1984 היווה איום ישיר על ג'ורג' בוש, שכן הוא הוכיח כי הממשל החל בהפרת האמברגו על איראן ובניהול משא ומתן עם טרוריסטים שנה שלמה לפני המועד הרשמי שבו נטען כי ישראל היא זו שיזמה את העסקה.

כאשר פולארד נעצר בסוף שנת 1985, האינטרס של הבית הלבן בהשתקתו היה מכריע. מנקודת מבטה של לשכת סגן הנשיא, פולארד לא היה רק מרגל שסרח, אלא אדם שנתקל ב"ראיות המרשיעות" של הקשר בין בוש-בריטניה-אל-קסאר. גורמי ביטחון המכירים את הפרשה ציינו כי הגישה העיקרית של פולארד הייתה למאגרי המידע של הצי על נתיבי שיט באוקיינוסים, וכי ההתמקדות הפרטית שלו הייתה במשלוחי נשק לטרוריסטים – חומר שנחשב לשגרתי אך התברר כנפיץ פוליטית. מזכיר ההגנה קספר ויינברגר דרש בזעם להטיל על פולארד את העונש המקסימלי, תוך שהוא מציג אותו כמרגל-על שגרם נזק בל יתואר לביטחון המדינה ⁷, מהלך שנועד להרתיע את המוסד מלחקור לעומק את המידע שפולארד סיפק ולמנוע מיונתן פולארד עצמו להבין את משמעות הגילויים שלו על עסקאות 1984.

הלחץ הכבד להטיל על פולארד מאסר עולם נבע מהצורך לקבור את הערוץ הבריטי המוקדם מתחת למסע טיוח מאסיבי. אם פולארד היה מגיע להסדר טיעון מקל או מעיד בפומבי, היה עולה החשש שיחשוף כיצד הבית הלבן רכש נשק מהגוש הקומוניסטי דרך סוחר הנשק והטרוריסט הסורי מונזר אל-קסאר כבר בקיץ 1984. חשיפת הקשר הישיר של בוש לאל-קסאר באותה שנה הייתה ממוטטת את סיפור הכיסוי שנבנה ב-1985, לפיו ישראל היא שגררה את ארצות הברית לעסקאות הנשק. בוש וקייסי נזקקו לפולארד מבודד ומושתק כדי להבטיח שהנרטיב שבו ישראל היא האשמה יישאר ללא עוררין בקונגרס ובתקשורת. העונש חסר התקדים של 45 שנות מאסר נועד להבטיח שהאמת לא תצא לעולם.

בישראל, חוסר האמון והמידור הפנימי החריפו את המצב. פולארד הופעל ככל הנראה על ידי קבוצה של פוליטיקאים מהאגף הימני ששמרו עליו הרחק מאנשי המקצוע של המוסד, מה שהוביל לפיקוח לקוי ולחשיפתו המהירה. המוסד, שאיבד סוכנים בניסיונות לחדור לרשתות של אל-קסאר, שנא את פולארד על כך שסיבך את היחסים המודיעיניים עם ארצות הברית. חוסר המודעות הישראלי לעובדה שפולארד עלה על עקבות הערוץ החשאי של בוש מנע מהצמרת המדינית בירושלים להבין כי הם מוקרבים. רק מאוחר יותר החלו גורמים בישראל להבין כי פולארד פוצץ את המבצע הסודי ביותר של הבית הלבן בעידן המודרני, וכי השתקתו בבית הכלא האמריקאי הייתה חלק הכרחי בשימור מצג השווא של פרשת איראן-קונטראס.

גיוס ישראל

במהלך שנת 1985, המבנה המבצעי של פרשת איראן-קונטראס עבר שינוי יסודי עם גיוסה הרשמי של מדינת ישראל למה שכונה "הערוץ הראשון". המהלך, שהובל על ידי ראש ה-CIA ויליאם קייסי וסגן הנשיא ג'ורג' בוש, נועד להכניס את ישראל כגורם מתווך גלוי יחסית כדי להסוות את קיומו של הערוץ הבריטי-אמריקאי הבלתי חוקי שפעל כבר מ-1984. התוכנית הייתה להשתמש בישראל כ"שעיר לעזאזל" – גוף שניתן יהיה להקריב או להפנות אליו את האשמה אם המבצע ייחשף, ובכך להגן על הקריירה הפוליטית של בוש ועל חשאיות הקשר עם המודיעין הבריטי ¹.

חלק מרכזי באסטרטגיית ההסוואה היה זיוף שיטתי של מקור הנשק שנשלח למורדי הקונטראס בניקרגואה. המורדים קיבלו הנחיה מפורשת ממפעיליהם ב-CIA להצהיר בפני התקשורת והקונגרס כי מקור הנשק שלהם הוא שלל מלחמה שישראל תפסה מידי אש"ף במהלך מלחמת לבנון הראשונה. ב-23 באפריל 1984, מנהיג קונטראס אף אמר לכתבים כי "קיבלנו כמה כלי נשק… שממשלת ישראל לקחה מלבנון". בפועל, הממשל האמריקאי רכש את הנשק ישירות ממפעלי חימוש בגוש הקומוניסטי, בעיקר מפולין (באמצעות חברת Cenzin) ומסין, דרך רשת המתווכים של מונזר אל-קסאר. השימוש בנרטיב "השלל הישראלי" נועד להסתיר את העובדה שהבית הלבן משלם דולרים טובים ל"אימפריית הרשע" הסובייטית עבור רובי AK-47 וטילי RPG-7, תוך עקיפת איסור המימון של הקונגרס.

כדי לגרור את ישראל לתוך המבצע, הפעילו בכירי הממשל לחץ כבד על הצמרת המדינית בירושלים. באפריל 1984 ביקר מנכ"ל משרד החוץ הישראלי, דוד קמחי, בוושינגטון ודחה את בקשתו של רוברט מקפרלן שישראל תספק נשק ואימונים לקונטראס, מתוך חשש שהקונגרס יפגע בסיוע החוץ לישראל אם זו תעקוף את תיקון בולאנד. בתגובה, קייסי ניסה ללחוץ על ישראל דרך הדלפות לתקשורת והבטחות שהקונטראס יהפכו את מדיניות התמיכה באש"ף של הסנדיניסטים. בסופו של דבר, ישראל פותתה להיכנס לעסקה תחת מצג שווא של בקשה אמריקאית רשמית ל"יוזמת מחקר" שתסייע בשחרור בני ערובה, מבלי שהישראלים ידעו על הערוץ הבריטי המקביל שכבר סיפק לאיראנים טילים מתקדמים כמו "פניקס" ו"הרפון".

השלב המבצעי הגלוי של המעורבות הישראלית החל בקיץ 1985 עם משלוחי טילי ה-TOW וה-Hawk. לפי העסקה שתיווכה ישראל, היא מכרה לאיראנים 508 טילי טאו נגד טנקים באוגוסט ובאוקטובר 1985, ובתמורה קיבלה טילים חלופיים מארצות הברית. בנובמבר 1985 בוצע ניסיון להעביר 18 טילי הוק נגד מטוסים, אך המשלוח הסתיים בכישלון צורם. האיראנים לא היו מרוצים מהטילים וטענו כי הוטעו על ידי ישראל, שכן על הטילים הושארו סימונים בעברית – תקלה מבצעית שנוצלה מאוחר יותר על ידי הבית הלבן כדי לחזק את הנרטיב שישראל היא האחראית הבלעדית לניהול הכושל של הפרשה.

התקלות במשלוחים הישראליים שימשו ככלי עזר לטיוח האמריקאי. כאשר הפרשה התפוצצה, הממשל הציג את ישראל כמי ש"המציאה" את רעיון הכופר ב-1985 וגררה את ארצות הברית התמימה לתוך התסבוכת. אוליבר נורת' ורוברט מקפרלן העידו מאוחר יותר כי ישראל ביקשה לספק את הנשק והאימונים, תוך שהם מסתירים את העובדה שהערוץ הבריטי-אמריקאי הריץ נשק לאיראן שנה קודם לכן. כך הפכה ישראל, שפעלה מתוך אינטרס אסטרטגי להחליש את איראן ועיראק בו זמנית, לשותפה שנוצלה פעמיים: פעם אחת כצינור להעברת נשק, ופעם שנייה כמסך עשן שנועד לספוג את הביקורת הבינלאומית והמשפטית עבור סגן הנשיא בוש.

הסחיטה הגדולה

ויליאם באקלי, ראש שלוחת ה-CIA בביירות, נחטף במרץ 1984. באקלי נפל קורבן לתרמית אכזרית: בעוד שסגן הנשיא ג'ורג' בוש וביל קייסי האמינו כי סוחר הנשק מונזר אל-קסאר מנהל משא ומתן לשחרורו, בפועל באקלי הוחזק תחת שליטה הדוקה של המודיעין הסורי והועבר לטיפולו של המודיעין הצבאי הסובייטי (ה-GRU). באקלי עונה למוות בשיטה שהותירה מעט עקבות חיצוניים – החדרת צינור גמיש עם בלונים מתנפחים לקיבתו והעלאת לחץ האוויר. יוסף היידר, בנו של קצין מודיעין סורי בכיר שנשלח להכשרה מיוחדת בברית המועצות לצורך חקירות, ניהל את העינויים. עדה ראייה בשם לילי בוסתאני דיווחה כי באקלי נחנק למוות ביוני 1985 כתוצאה מטראומה בריאותיו שנגרמה מהלחץ הכבד, אך מותו נשמר בסוד בזמן שהמגעים לעסקאות הנשק נמשכו.

לפני מותו, אולץ באקלי לחתום על וידוי בן 400 עמודים שבו חשף את כל פרטי התוכנית הבלתי חוקית של בוש וקייסי להקמת יחידת שכירי חרב פרטית למטרות חטיפה וחיסול טרוריסטים במזרח התיכון ^{1 8}. הווידוי המרשיע הועבר ישירות למוסקבה והפך לכלי סחיטה אסטרטגי נגד סגן הנשיא בוש. הסורים והסובייטים הבהירו לבית הלבן כי חשיפת הווידוי תביא לסיום הקריירה הפוליטית של בוש ואולי אף למאסרו של קייסי. מצב זה הוביל לשינוי דרסטי ומסתורי במדיניות החוץ האמריקאית כלפי דמשק: בוש נאלץ להעניק מעמד VIP לטרוריסטים וקציני מודיעין סוריים בוושינגטון, כולל יוסף היידר עצמו שעינה את באקלי. ה-CIA קיבל הוראה להפסיק לחקור את המעורבות הסורית בפיצוץ טיסת פאן-אם 103 מעל לוקרבי ולהתמקד בלוב בלבד, ובוש אף הצהיר בפני העיתונות כי הסורים זכו ל"מוניטין רע" בנוגע לטרור שלא בצדק.

בתוך המערך המבצעי פעל מונזר אל-קסאר כסוכן כפול בשירות ה-GRU הסובייטי. אל-קסאר, שנתפס על ידי בוש והמודיעין הבריטי כנכס יקר ערך וכמתווך הראשי מול איראן והקונטראס, היה למעשה חפרפרת שחדרה לליבת המבצע האמריקאי-בריטי. הוא השתמש בחסינות שקיבל מהבית הלבן כדי לבנות אימפריית סמים ונשק חסינה ממעצר, תוך שהוא מעביר דיווחים שוטפים למפעיליו במוסקבה על כל צעד של אוליבר נורת' וסגן הנשיא. ברית המועצות, באמצעות אל-קסאר, הזינה את האמריקאים במידע מודיעיני כוזב על קיומם של מתונים באיראן כדי לעודד את המשך עסקאות הנשק, בעוד שהיא למעשה שלטה במנופי הלחץ דרך בני הערובה בלבנון.

חלק חיוני באספקת הנשק לקונטראס בוצע באמצעות "הקשר הפולני". המודיעין הפולני הקומוניסטי, שפעל בתיאום עם מוסקבה, ניצל את המשבר הכלכלי העמוק של פולין כדי להזרים "מטבע קשה" לקופת המדינה. חברת הנשק הממשלתית Cenzin הקימה חברה משותפת עם אל-קסאר בווינה בשם Alkastronic, שבה הועסקו קציני מודיעין פולנים תחת כיסוי. פולין סיפקה אלפי רובי קלצ'ניקוב (AK-47), טילי RPG-7 ותחמושת עבור המורדים בניקרגואה, תוך שימוש בתעודות משתמש סופי (EUC) מזויפות למדינות כמו ניגריה או גואטמלה. נוצר מצב אבסורדי שבו המודיעין הפולני חימש את ה"קונטראס" האנטי-קומוניסטיים בשליחות ה-CIA, בעוד שבאותו זמן ממש פולין תמכה רשמית בממשלת הסנדיניסטים ². המודיעין הסובייטי אפשר למשלוחים אלו להימשך לא רק בגלל הרווח הכספי, אלא משום שהם סיפקו ראיות נוספות להפרת החוק האמריקאי על ידי הבית הלבן, ובכך העמיקו את יכולת הסחיטה והשליטה על הממשל בוושינגטון.

חשיפת הפרשה

חשיפת פרשת איראן-קונטראס בנובמבר 1986 עוררה סערה ציבורית שהובילה להקמת ועדת חקירה מטעם הסנאט (ועדת טאוור) ומינוי תובע מיוחד, לורנס וולש. עם זאת, מנגנוני הטיוח שהופעלו בתוך הבית הלבן היו כה משוכללים, עד שהם הצליחו להטות את מסלול החקירה הרחק מסגן הנשיא ג'ורג' בוש וממעורבות המודיעין הבריטי. הטיוח כלל מחיקה שיטתית של קבצים ממחשבי הבית הלבן והוצאה פיזית של חתימות ומסמכים מרשיעים מארכיוני בנק ה-BCCI בלונדון. המטרה הייתה לקבור את עסקאות הנשק של 1984 מתחת למסע הסוואה טרנס-אטלנטי שנועד להגן על המוניטין של בוש ולהכפיש את אלו שידעו את האמת. בוש עצמו טען לאורך כל הדרך כי היה "מחוץ ללופ", אך הראיות מצביעות על כך שהוא פעל כ"רב-מרגלים חובב" עד שהמבצעים החלו להתפרק, ואז העתיק את האשמה לקצה השני של הבית הלבן כדי להציל את הקריירה הפוליטית שלו.

אחד המרכיבים המכריעים בהצלחת הטיוח היה השימוש במערכת תקשורת חשאית ובלתי ניתנת לניטור. לצורך הקשר עם המודיעין הבריטי, לשכת סגן הנשיא השתמשה בערוץ תקשורת נפרד ומאובטח לחלוטין. ביל קייסי צייד את שני קצוות הערוץ במערכת לוויין ניידת וסודית ביותר ששימשה את צוותי ה-SEALs של הצי האמריקאי למבצעי קומנדו. תקשורת לוויינית זו, שלא ניתן היה לאתר את מקורה, קושרה לרשת ההתרעה על משברים של הבית הלבן, שהייתה תחת פיקוחו של אוליבר נורת'. כך תואמו המבצעים עם לונדון ללא שום עקבות בספרי הטלפונים או ברישומי הממשל הרגילים. הקצין שגויס לנהל את קישורי הטלפון המאובטחים הללו היה רוברט ארל, איש צי שעבד תחת דון גרג בלשכת סגן הנשיא. ארל, שהיה חברו של נורת' לספסל הלימודים, שימש למעשה כמרכזיית פקודות חשאית עבור בוש וקייסי.

במהלך דיוני ועדות החקירה, הצליח הממשל למסמס לחלוטין את הקשר של בוש והבריטים לערוץ הנשק המוקדם. הקונגרס הוטעה להאמין כי ישראל היא זו שהמציאה את רעיון ה"נשק תמורת בני ערובה" בקיץ 1985, ובכך נמנעה חקירה של המבצעים שבוצעו שנה קודם לכן. אוליבר נורת', ששימש כבלדר חשאי ב-1984 לתיאום עסקאות נשק צרפתיות ובריטיות בפריז, השמיט פרטים מהותיים בעדותו תחת חסינות ובכך הציל את צווארו של בוש. נורת' אף הגדיל לעשות ושימש כ"שואב אבק" עבור החקירה, כשהוא מוביל את חוקרי הקונגרס למסלול עוקף שמיקד את האש בו עצמו ובישראל, תוך הסתרת העובדה שרשת לסלי אספין והאחים עזימה המשיכה להעביר טילים מתקדמים לאיראן הרבה אחרי שהערוץ הישראלי הרשמי נסגר.

הטיוח כלל גם מבצע עוקץ מתוחכם בלונדון שנועד להשתיק את כל מי ששמע על מעורבותו של בוש. ביל קייסי הורה לשתול סוכן בשם כורש האשמי שפיתה סוחרי נשק בריטיים וישראלים להאמין שהממשל מאשר עסקאות נשק לאיראן, רק כדי לעצור אותם מאוחר יותר באשמת הברחה. המטרה הייתה לייצר "יער של סיפורי שקר" שיכסו על האמת – ככל שפורסמו יותר סיפורים כוזבים על מעורבותו של בוש, כך הפכו הטענות האמיתיות של אנשים כמו מייקל אספין לפחות אמינות. כאשר מייקל אספין צעק בבית המשפט שהוא עובד עבור בוש, איש לא האמין לו כי הוא נתפס ברשת שטמן קייסי. המודיעין הבריטי שיתף פעולה עם המהלך ואף דאג להעלים ראיות שהיו יכולות לזכות את הנאשמים במידה והיו חושפים את הקשר ל-MI6.

בסופו של דבר, ועדת טאוור ודיוני הקונגרס הציגו נרטיב שבו רייגן ובוש נכשלו רק באחריות ניהולית, בעוד שישראל הוצגה כמי שגררה את ארצות הברית לתוך התסבוכת. אוליבר נורת' הצליח להפוך בעיני חלקים מהציבור ל"פטריוט טועה", בעוד שהמבנה האמיתי של הפרשה – ברית חשאית בין בוש, המודיעין הבריטי, והטרוריסט מונזר אל-קסאר – נותר מחוץ לספרי ההיסטוריה הרשמיים. הטיוח היה כה מוצלח עד שחוקרי הקונגרס אפילו לא ידעו לשאול את רוברט ארל על פגישותיו עם נורת' בלונדון בפברואר 1985, או על תפקידם של לווייני ה-SEALs בניהול המלחמה החשאית של סגן הנשיא. ישראל הושארה לבדה בחזית התקשורתית כשעיר לעזאזל, בעוד שהאדריכלים האמיתיים של הפרשה בוושינגטון ובלונדון הצליחו למחוק את עקבותיהם ולהבטיח את המשך הקריירה הפוליטית של בוש בדרך לנשיאות.

המאזן האסטרטגי הסופי

סיומה הרשמי של פרשת איראן-קונטראס הותיר אחריו מאזן אסטרטגי מורכב, שבו הנזק התדמיתי והמשפטי שספגה ישראל עמד בניגוד חד להישגיה המדיניים והביטחוניים ארוכי הטווח. למרות הפיכתה של ישראל לשעיר לעזאזל ציבורי בוושינגטון ולמרות החקירות המקיפות שהטילו עליה את האחריות ליוזמת העסקאות, הצליחה המדינה לממש את יעדה האסטרטגי המרכזי במזרח התיכון. המלחמה בין איראן לעיראק, שחומשה באופן מבוקר וסיבובי על ידי ישראל וארה"ב, נמשכה שמונה שנים תמימות והובילה להחלשתן המשמעותית של שתי המעצמות האזוריות העוינות. תוצאת המלחמה, שהסתיימה ללא הכרעה ברורה, מנעה היווצרות של הגמוניה אזורית מצד מדינה עוינת אחת, שחקה את משאביהן של שתי המדינות והסירה מעל ישראל איום צבאי קיומי ומיידי למשך שנים רבות.

הפרשה נותרה בהיסטוריה כדוגמה מובהקת למורכבות הקיצונית המאפיינת יחסים בין בעלות ברית קרובות. היא חשפה מציאות שבה כל צד משתמש בשני כדי לקדם אינטרסים לאומיים סותרים, תוך שמירה על רמות גבוהות של מידור וחשאיות. בעוד שישראל פעלה תחת דוקטרינת "חימוש המלחמה הנצחית" כדי להבטיח את ביטחונה האזורי, לשכת סגן הנשיא בוש והמודיעין הבריטי השתמשו בישראל כמסך עשן להסתרת פעילות בלתי חוקית שעקפה את הקונגרס. המורשת של איראן-קונטראס מלמדת כי גם בתוך שותפות אסטרטגית, היחסים יכולים להיות מאופיינים בניצול הדדי, סחיטה מודיעינית והקרבה פוליטית של השותף לטובת הישרדותם של מנהיגים.

אחת הדמויות המרכזיות והטרגיות ביותר ששמן נקשר בפרשה מצדה הישראלי היה עמירם ניר. ניר, יליד 1950, היה איש צבא, עיתונאי וחוקר אסטרטגי שהגיע לדרגת סגן-אלוף ופיקד על גדוד טנקים במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון הראשונה. לאחר קריירה עיתונאית ב"ידיעות אחרונות" ובערוץ הראשון, מונה ליועץ ראש הממשלה לענייני טרור בינלאומי תחת שמעון פרס. בתפקיד זה הפך לאחד מהמעורבים העיקריים בפרשת איראן-קונטראס, כשהוא משמש החוליה המקשרת המבצעית בין הדרג המדיני בישראל לבין הבית הלבן. ניר אף נכח בבית המשפט בלונדון במהלך המשפט של מייקל אספין, כשהוא מנסה לעקוב מקרוב אחר חשיפת הקשרים שהממשל האמריקאי ניסה נואשות לקבור.

סופו של עמירם ניר היה אפוף מסתורין בדומה לפרשה עצמה. ב-30 בנובמבר 1988, כאשר לא נשא עוד בתפקיד ממלכתי, נהרג ניר בהתרסקות מטוס פרטי שכור במקסיקו, שהיה רשום על שם ישראלי בשם פט ובר. נסיבות מותו נותרו עלומות עד היום, וחשדות על מעורבות אפשרית של גורמים אמריקאיים בתאונה – במטרה להשתיק את מי שהחזיק במידע רגיש – מעולם לא הוכחו. למרות המחיר האישי הכבד ששילמו המעורבים והפגיעה בשמה של ישראל, המאזן הסופי הראה כי בתחמנות המדינית הבינלאומית, ישראל השיגה את מטרתה: מניעת עליונות עיראקית או איראנית במזרח התיכון דרך "מלחמה נצחית" מבוקרת.

לקריאה נוספת

• רונן ברגמן, מדינת ישראל תעשה הכל, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2009
• רונן ברגמן, נקודת האל חזור, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2007, עמ' 121–133
• יעקב נמרודי, התקווה והמחדל, פרשת איראנגייט, ספרית מעריב, 2004
• רן אדליסט, האיש שרכב על הנמר, זמורה ביתן, 1995.
• שמואל שגב, הקשר האיראני : מכירות הנשק של ישראל וארצות-הברית לאיראן, הוצאת דומינו, 1989.
• רונן ברגמן, בעקבות התיק הנעלם, מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", 10 בספטמבר 2008.
• ג'ון לופטוס ומארק ארונס, המלחמה הסודית נגד היהודים: כיצד הריגול המערבי בגד בעם היהודי, ניו יורק: הוצאת סנט מרטין, 1994.
• יוג'ין סמית', מעורבות ישראלית בפרשת איראן-קונטראס, אוניברסיטת פורטלנד סטייט, 2016.
• פשמיסלאב גאשטולד, שותפים מוזרים לסחר בנשק: המודיעין הפולני, מונזר אל-קסאר ופרשת איראן-קונטראס, Intelligence and National Security, כרך 37, גיליון 5, עמ' 627–650, 2022.
• קנת' לסון, הדמוניזציה של יונתן פולארד, Viewpoint Magazine, אביב 1999.
• דו"ח כוח המשימה של סגן הנשיא למלחמה בטרור, פברואר 1986. פורסם על ידי משרד סגן הנשיא, וושינגטון הבירה.
• ניקולס קאמינס, ממשל רייגן, טרור בחסות איראן והמלחמה הקרה: בחינת השפעת אסטרטגיית המלחמה הקרה של ארה"ב על המדיניות האמריקאית כלפי טרור בחסות איראן, 1981–1986, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת לסטר, 2022.
• סטיבן דוריאל, MI6: בתוך עולם המבצעים החשאיים של שירות המודיעין החשאי של הוד מלכותה, לונדון: פולת'ר פבלישינג, 2000.

הערות שוליים

1. ג'ון לופטוס ומארק ארונס, המלחמה הסודית נגד היהודים: כיצד הריגול המערבי בגד בעם היהודי, ניו יורק: הוצאת סנט מרטין, 1994.
2. פשמיסלאב גאשטולד, שותפים מוזרים לסחר בנשק: המודיעין הפולני, מונזר אל-קסאר ופרשת איראן-קונטראס, Intelligence and National Security, כרך 37, גיליון 5, עמ' 627–650, 2022.
3. יוג'ין סמית', מעורבות ישראלית בפרשת איראן-קונטראס, אוניברסיטת פורטלנד סטייט, 2016.
4. ניקולס קאמינס, ממשל רייגן, טרור בחסות איראן והמלחמה הקרה: בחינת השפעת אסטרטגיית המלחמה הקרה של ארה"ב על המדיניות האמריקאית כלפי טרור בחסות איראן, 1981–1986, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת לסטר, 2022.
5. ג'ון לופטוס ומארק ארונס, המלחמה הסודית נגד היהודים: כיצד הריגול המערבי בגד בעם היהודי, ניו יורק: הוצאת סנט מרטין, 1994.
6. סטיבן דוריאל, MI6: בתוך עולם המבצעים החשאיים של שירות המודיעין החשאי של הוד מלכותה, לונדון: פולת'ר פבלישינג, 2000.
7. קנת' לסון, הדמוניזציה של יונתן פולארד, Viewpoint Magazine, אביב 1999.
8. דו"ח כוח המשימה של סגן הנשיא למלחמה בטרור, פברואר 1986. פורסם על ידי משרד סגן הנשיא, וושינגטון הבירה.