קברי המכבים הוא אתר קבורה מונומנטלי מן התקופה החשמונאית, אשר יוחס במסורת לקברם של מתתיהו החשמונאי ובניו. מקור המידע העיקרי על הקבר הוא בתיאורו של יוסף בן מתתיהו, המספר כי שמעון בנה על קבר אביו ואחיו שבע פירמידות באבן גזית, הציב סביבן עמודים גדולים ועליהם "חליפות לשם עולם", וכן גילף אוניות לצדם "למען יראו לכל יורדי הים". לפי אותו תיאור, הקבר שכן בעיר מודיעין. זהות מיקומו של המקום המקראי נותרה לוטה בערפל, ובמשך מאות שנים לא התקבע זיהוי חד־משמעי. אף שהמסורת היהודית ידעה לזהות קברים של דמויות מקראיות רבות בגליל, קבריהם של המכבים לא זכו למעמד דומה, לא נזכרו ברשימות עולי הרגל, ולא הפכו למוקד פולחן עממי.
העניין בזיהוי הקברים התעורר מחדש בעת החדשה, כחלק מהעיסוק הלאומי בזיכרון, במיתוס ובגיבוש זהות. הצעות שונות הועלו למיקום הקבר, אך אף אחת מהן אינה נתמכת בוודאות מחקרית. עם זאת, מסורות חדשות נבנו סביב זיהויים מודרניים, שהפכו את הקברים למוקד סמלי בתרבות העברית החדשה.
רקע היסטורי
משפחת החשמונאים, ובהם הכהן מתתיהו ובניו, נחשבה בתקופת בית שני לסמל של התנגדות מדינית ודתית לשלטון ההלניסטי בארץ ישראל. על פי ספר מקבים א', מרד החשמונאים פרץ בעיר מודיעים, ששימשה כעיר מולדתם, ובה חיו ופעלו ראשוני הלוחמים. המקורות הקדומים מציינים כי לאחר מותם של יהודה ואחיו, נטלו אותם אחיהם שמעון ויונתן וקברו אותם "בקברות אבותיו בעיר מודעית". לפי המסופר, שמעון הקים להם מצבת קבר מפוארת, אשר תוארה באופן יוצא דופן: "ויבן שמעון על קבר אביו ואחיו ויגביה אותו למראה, באבן גזית מלפניו ומאחוריו. ויקים שבע פירמידות, אחת לפני אחת לאביו לאמו ולארבעת אחיו. ולהן עשה בסיסים והקיף בעמודים גדולים, ויעש על כל העמודים חליפות לשם עולם, וליד החליפות אוניות מגולפות, למען יראו לכל יורדי הים. זה הקבר אשר עשה במודיעין, עד היום הזה".
הקבר לא נזכר עוד כמוקד עלייה לרגל או כמקום קדוש במסורת היהודית לאורך הדורות. ספרות חז"ל התייחסה למודיעין לא כאתר הנצחה אלא כנקודת גבול הלכתית, בין לוד ליהודה. לפי התוספתא במסכת חגיגה: "מן המודיעין ולפנים נאמנין על כלי חרס דקים לקודש, מן המודיעין ולחוץ – אין נאמנין". המשנה במסכת פסחים מזכירה את מודיעים כתחום שממנו ואילך נחשב אדם כ"רחוק בדרך", הפטור מלהקריב קרבן פסח. בדברי חז"ל ניכר כי העיר התקיימה כיחידה גאוגרפית ידועה, אך אין כל התייחסות לזיהויו של קבר משפחת החשמונאים או לפולחן כלשהו סביבו.
במסורת הנוצרית, לעומת זאת, ניכרת מגמה ברורה של קידוש המקום. אוסביוס מקיסריה, בן המאה הרביעית, כתב באונומסטיקון: "כפר אצל לוד, משם היו המקבים, אשר גם את מצבתם מראים עד היום". המידע הזה חוזק על ידי הירונימוס, שדחה את המסורת שהקברים נמצאים באנטיוכיה וכתב כי הם בהר המודיעין. מפת מידבא, מן המאה השישית לספירה, סימנה את המקום ככפר שממנו יצאו המכבים, תוך ציור של שני מגדלים ושער כניסה ביניהם, המעיד על ייחוסו של האתר כאתר זיכרון חשוב. עם זאת, לא נבנו שם כנסיות או אתרי פולחן קבועים, והזיהוי דעך בתקופות מאוחרות יותר.
לאורך ימי הביניים, מודיעים לא הוזכרה כמעט כלל ברשימות עולי רגל יהודים, למעט שתי הופעות: האחת בכפתור ופרח לאשתורי הפרחי מהמאה ה־14, שציין מקום בשם "מידע", והשנייה אצל יהוסף שוורץ במאה ה־19, שזיהה את מודיעים בהר מידן. חוסר ההתמדה במסורת הזיהוי עשוי להעיד על כך שלמרות תיאורה הייחודי של המצבה, היא לא הפכה למוקד נוכח או פעיל בתודעה היהודית, בשונה מקברי צדיקים בגליל.
רק במאה ה־19 התעורר עניין מחודש בזיהוי המקום, בין היתר בשל עניינם של חוקרים נוצרים כמו פורנר, גרן וקלרמון־גאנו, שהחלו לבדוק את הסבירות שהכפר הערבי אל מידיה — או חורבות בסביבתו — הוא האתר המוזכר במקורות. בהתאם לכך, החלה גם התעניינות ציונית באזור, מתוך מגמה לעצב מחדש את מפת הזיכרון הלאומי בארץ ישראל סביב דמויות מופת עבריות, ובראשן המכבים. ניסיון זה שילב יסודות של מחקר, דמיון, פולקלור וציונות, ועמד על הגבול שבין תודעת עבר למחקר היסטורי.
מיקומה של מודיעים
הזיהוי של העיר מודיעים, עיר מוצאם של החשמונאים ומקום קבורתם על פי המקורות, עורר עניין רב בקרב חוקרים ועולי רגל לאורך הדורות. אף שבספר מקבים ובכתבי יוסף בן מתתיהו מופיע שמה של העיר בהקשר ברור, לא נותר זיהוי מובהק או מסורת עקבית שהתייחסה למיקומה. לאורך התקופות הוצעו מספר אתרים אפשריים, כל אחד מהם נסמך על ממצאים שונים — לעיתים ארכיאולוגיים, ולעיתים לשוניים או היסטוריים.
כאמור, אחד הזיהויים הקדומים נרשם כבר במאה ה־14, על ידי אשתורי הפרחי, שציין את הכפר "מידע" בספרו "כפתור ופרח". זיהוי זה שב ועלה במאה ה־19 על ידי מספר חוקרים, בהם קלרמון־גאנו ויהוסף שוורץ, שכתבו על הכפר הערבי אל מידיה, כשם המשמר, לדעתם, את שמה של מודיעים הקדומה. עם זאת, לא נתגלה בכפר זה ממצא ארכיאולוגי מובהק המתייחס למבנים שתוארו במקורות, ובעיקר למצבה המונומנטלית אותה הקים שמעון.
ממערב לנחל מודיעין שוכנת חורבת אל חמאם, ובה נחשפו שרידים המעידים על יישוב יהודי שפעל בתקופה ההלניסטית והרומית. בין היתר נמצאו מערות קבורה רבות, בורות מים, כלי חרס, חרסים נושאי כתובות, וכן גלוסקמאות המעידות על קבורה יהודית. המקום עורר עניין מחודש בשנות ה־70 של המאה ה־20, כאשר משלחות תלמידים ומדריכים מגימנסיה הרצליה, בראשות המורה דב חומסקי, תיעדו ותחקרו את האתר. אף שלא נמצא זיהוי חד־משמעי בין החורבה לבין מודיעים של ימי החשמונאים, היקף השרידים והמאפיינים של המקום הקנו לו מעמד בולט בדיון המחקרי.
אתר נוסף שהוצע הוא תל א־ראס, בצפון מערב מודיעין של ימינו, שנחפר על ידי פרופ’ ישראל פינקלשטיין. על אף הפוטנציאל הטופוגרפי של האתר, אשר נשקף ממנו נוף רחב, נמצא בו רק מיעוט של ממצאים מהתקופה ההלניסטית, מה שצמצם את הסבירות כי מדובר בעיר החשמונאית.
מדרום למודיעין המודרנית נמצא האתר אום אל־עומדאן, שבו התגלו שרידי יישוב יהודי גדול, כולל בית כנסת, מקוואות ומתקנים חקלאיים. בית הכנסת באתר מתוארך לתקופה ההרודיאנית, ומעיד על קיום חיים יהודיים מפותחים, אך מאוחרים יחסית לתקופת המכבים. עם זאת, ייחוס המקום למודיעים נשאר בגדר השערה, שכן אין התאמה ברורה בין השרידים לבין התיאורים המופיעים במקורות ההיסטוריים הקדומים.
זיהוי נוסף הוצע בגבעת התיתורה, שממערב לעיר מודיעין. הארכאולוג שמעון גיבסון הציע לזהות את התיתורה עם מודיעים, בשל מיקומה הדומיננטי בנוף, אך הצעה זו נדחתה בשל היעדר ממצאים מהתקופה הרלוונטית, וכן בשל אי־שימור שמו של האתר. התיתורה הפכה במרוצת השנים לאתר סמלי־חינוכי הקשור למכבים, אך לא כזיהוי מחקרי מוסכם של מודיעים ההיסטורית.
כך, על אף הניסיונות המרובים לאתר את מודיעים הקדומה, לא התקבל עד כה ממצא חד־משמעי שיאשר את אחד הזיהויים המוצעים.
הצעות לזיהוי קברי המכבים
בקרבת יער בן שמן שוכן אתר המכונה "קובור אל־יהוד" – "קברי היהודים" בערבית – בו התגלו מערות קבורה חצובות בסלע מסוג "פיר". מערות אלה מאופיינות בבורות אנכיים המובילים לתאי קבורה אופקיים, טיפוס הבנייה הנפוץ בתקופה הביזנטית, אך לא בתקופה החשמונאית. חוקרים שעסקו בזיהוי האתר העלו כי אף שמדובר באתר קבורה עתיק, אין כל ממצא ארכיאולוגי התומך בזיהויו עם קברי משפחת החשמונאים. בשל כך, ההשערה שהאתר משמר את מקום קברם של מתתיהו ובניו נדחתה במחקר.
אתר נוסף, הממוקם צפונית־מערבית ל"קובור אל־יהוד", מכונה חורבת הגרדי, או בשמו הערבי שייח' ע'רבאוי. מדובר במבנה אבן מקומר, אשר עורר עניין במחצית השנייה של המאה ה־19. זיהויו כאתר קברי החשמונאים הוצע לראשונה על ידי ויקטור גרן, ד"ר דרייק וחוקרים אחרים. בשנת 1874 חפר באתר הארכאולוג שארל קלרמון־גאנו, שחשף ממצאים מהתקופה הביזנטית המאוחרת, ובהם פסיפס צבעוני הכולל צלב, וכן קברים בנוסח ארקוסוליה – קברים חצובים בקיר עם קשת אבן מעליהם, טיפוס קבורה נוצרי מובהק.
לנוכח ממצאים אלו, שלל קלרמון־גאנו את האפשרות שהמבנה עצמו שייך לתקופה החשמונאית, אך הציע כי מדובר באתר הנצחה נוצרי, אשר נבנה "על חורבות מצבת קברם של מתתיהו ובניו". לדבריו, ייתכן שהנוצרים המקומיים ביססו את מיקום האתר על זיהוי מסורתי או מסמך עתיק, וכך הנציחו את זכרון המכבים במבנה דתי נוצרי.
החוקרים עמית זיסו ואליעזר פרי הציעו פרשנות דומה. לדבריהם, אף שאין ראיות לקבר עצמו, ייתכן שהאתר שימר את מקומו של הקבר במסורת המקומית, ולכן הוקדש להנצחה נוצרית כבר בתקופה הביזנטית. המבנה המרשים, אופיו המונומנטלי וסגנון הקבורה שתואם מנהגי הנצחה ביזנטיים, עשויים לרמז על חשיבות המקום בעיני בני התקופה. עם זאת, גם זיהוי זה נותר בגדר השערה.
ראשית ההתעניינות הציונית
הקשר בין הרעיון הציוני לבין זכרון החשמונאים הלך ונבנה בתקופה המודרנית כחלק ממאמץ לעצב זהות יהודית־לאומית חדשה, בעלת עומק היסטורי, שורשים טריטוריאליים וגיבורים מזוהים. קבריהם של המכבים הפכו, במידה רבה של סמליות, לאתר מועדף ליציקת משמעות לאומית־הרואית מחודשת, כחלק מתהליך שניתן לכנותו "המצאת זיכרון", או במונח המדויק שבו השתמשה חוקרת התופעה, יצירת "דת אזרחית ציונית". מרחב מודיעין, ובפרט אתרים שזוהו או שויכו למסורת החשמונאית, הועמדו במרכז של תפיסה זו, תוך ניסיון לשלב בין מקורות ההיסטוריה היהודית לבין רעיונות של תחייה לאומית.
החל מהמאה ה־19 ניכרת עלייה ברמת ההתעניינות של חוקרים וחובבי ארץ ישראל באיתור אתרים הקשורים למרד החשמונאים, ובהם מודיעים וקברי החשמונאים. חוקרים אירופים – נוצרים ויהודים כאחד – עסקו בזיהוי טופוגרפי של המקומות המוזכרים בספר מקבים ובכתבי יוסף בן מתתיהו, תוך שילוב של תיאורים היסטוריים, מסורות מקומיות ושמות אתרים בערבית. עם זאת, בשלב זה ההתעניינות נותרה אקדמית בעיקרה, וטרם לבשה צביון סמלי ולאומי מובהק.
המאבק לרכישת האזור
האחים פרנק קלארק והרברט־אדגר קלארק, בני הקהילה האנגלית של "כנסיית המשיח" בירושלים, רכשו בסוף המאה ה־19 חלקות אדמה נרחבות סמוך לכפר הערבי אל־מידיא, אשר זוהה באותם ימים על ידי נוסעים אירופאים ומסורות מקומיות כאתר קברי המכבים. קרקעות אלו, שכללו את הטרסות והמרחב הסמוך לאתר שכונה "קובור אל־יהוד", נרכשו ככל הנראה מתוך עניין נוצרי במורשת החשמונאית, ונמסרו לניהול הקהילה האנגליקנית. קהילת "כנסיית המשיח" בירושלים, שנחשבה לציונית פרו־בריטית באופייה, ראתה ערך במקומות המקראיים ובקשר שלהם למורשת יהודית־נוצרית משותפת, והנוכחות שלה באזור זה נחשבה לעובדה מוגמרת במשך עשרות שנים.
במהלך השנים שלאחר הרכישה החלה תנועה ציונית יהודית, שצמחה בקרב יהדות אנגליה, לגלות עניין הולך וגובר באתר, לא רק בשל משמעותו הדתית־היסטורית אלא גם כסמל לאומי. "מסדר המכבים הקדמונים" (Order of Ancient Maccabeans), שהוקם בלונדון בשנת 1896 על ידי קבוצת יהודים ציונים משכילים, נחשב לאחד הארגונים המרכזיים שביקשו לרכוש את הקרקע ליד אל־מידיא — הן לשם הקמת מוסדות חינוך עבריים והן לשם הנכחת המורשת החשמונאית בזיכרון הקולקטיבי של הדור החדש.
המסדר נוסד ביוזמתם של הרברט בנטוויץ', השופט יעקב מוזר ודמויות נוספות שפעלו להגשמת רעיונות הרצליים בצביון אנגלי. מטרות המסדר כללו שילוב בין טיפוח תרבות עברית, תמיכה בהתיישבות ציונית, עידוד חינוך לאומי והעמקת הקשר עם תולדות הגבורה היהודית. אחת היוזמות המרכזיות של חבריו הייתה לרכוש את אדמות משפחת קלארק ליד אל־מידיא, הנתפסות אז כאתר קברות המכבים. כבר בשנת 1897 החלו ניסיונות רשמיים לנהל משא ומתן עם האחים קלארק לצורך רכישת הקרקע, אך במשך עשרות שנים נתקלו כל הניסיונות בכישלון. הקשיים היו רבים: מחסור במקורות מימון, סרבול בירוקרטי מצד השלטונות העות'מאניים, חוסר שיתוף פעולה מצד הקהילה המקומית וחשדנות כלפי כוונות יהודיות באזור ערבי.
ככל שנמשכו המאמצים שביקשו להפוך את המקום לזירה של חינוך יהודי־ציוני מעשי, הוקמה "חברת הקרקע המכבית", תאגיד קרקעי ייעודי שנועד לרכוש את האזור ולהקים בו יישוב יהודי חקלאי חינוכי, סמוך לאתר הזיהוי של קברות החשמונאים. הרעיון היה לבסס מושבה חיה הפועלת "במקום שבו נולדו ונקברו גיבורי האומה", אשר תכלול מוסד חינוכי, פעילויות נוער, חקלאות עברית וסמליות לאומית.
במקביל לפעילות הרכישה, חיזק המסדר גם את קשריו עם מוסדות תרבות וחינוך בארץ ישראל, ובראשם הגימנסיה העברית "הרצליה" ביפו. בקיץ 1907, במהלך הקונגרס הציוני השמיני בהאג, נפגשו נציגי הגימנסיה, ובהם חיים בוגרשוב ומנחם שינקין, עם השופט יעקב מוזר, מראשי המסדר. מוזר, אשר התרשם עמוקות מדברי בוגרשוב על הצורך בבניית חינוך עברי חילוני חדש, הודיע על תרומה נדיבה להקמת מבנה הקבע של הגימנסיה, בדרישה לקרוא לה "הרצליה". התרומה הגיעה לסכום של 3,200 פרנקים, והייתה מהגדולות באותה תקופה. מוזר ראה בגימנסיה המשך רוחני של מפעל החשמונאים – מיזוג של תרבות, תעוזה וחזון לאומי. הוא גם הקצה מכספי המסדר תרומות ל"בצלאל", ובכך הדגיש את זיקת המסדר לכל תחומי העשייה התרבותית העברית המתחדשת.
אולם, היחסים בין המסדר לגימנסיה לא נותרו חלקים. באותה שנה שלח מוזר את עמיתו ד"ר מוזס גאסטר לבקר בגימנסיה, אך הביקור הפך לטראומטי. גאסטר זועזע ממראה תלמידים לומדים תנ"ך ללא כיסוי ראש, מבנות לומדות יחד עם בנים, ומספרי הלימוד הלא־מסורתיים, כמו "סיפורי המקרא" של ביאליק ורבניצקי. עם שובו ללונדון, הביע גאסטר את הסתייגותו, והתרומה שהובטחה עמדה בספק. הנהלת הגימנסיה, שזיהתה את חשיבות התמיכה האנגלית, ביקשה להבליט את הרוח המכבית במוסד — גם בלי לוותר על אופיו החילוני־לאומי.
כחלק ממאמץ זה, יזמה הנהלת הגימנסיה בסוף שנת 1907 טיול סמלי לחג החנוכה לאזור שאליו כיוונו אנשי המסדר את מבטם. הטיול, שנערך בידי מורי ותלמידי הגימנסיה והגיע למקום הקרוי "קובור אל־יהוד", הוביל לאירוע שנתפס כנקודת מפנה: הדלקת נר חנוכה ראשונה במקום שזוהה על ידי הרועה המקומי כקברי המכבים. כפי שתיאר התלמיד זרובבל חביב: "כאשר נִגש הרועה אל מנהלנו, הראה לו בידו על קברים אחדים שבסלע ואמר: 'הנה קבורין היהוד'… נִגשנו כולנו אל הקברים… והדליק שם אחד מאתנו את הנר הראשון של חנוכה. התחיל שירה וריקודים מסביב לנר הדולק. כך נוצרה המסורת שאלה הם קברות החשמונאים."
אירוע זה סימן את מיזוג הסמליות הלאומית עם הפעולה החינוכית המעשית. לא רק שהמסדר האנגלי המשיך לראות במקום יעד, אלא שהמוסדות החינוכיים הארצישראליים כבר בישרו על הפיכתו של האתר לסמל ציוני מובהק — גם בלי שהרכישה עצמה התבצעה. כך נוצר תהליך שזיקה בין דמויות מכביות קדומות, תנועה ציונית מודרנית, ומוסדות חינוך עבריים, דרך זיכרון פעיל, מסעות חנוכה, שירי גבורה וסמליות לאומית־חילונית שבאה לידי ביטוי בהתחלת גרסה חילונית של עלייה לקברי צדיקים (שבאה לידי ביטוי גם בעלייה לתל חי).
במהלך השנים נשלחו נציגים, שליחים ומשלחות מטעם המסדר וההסתדרות הציונית לאזור מודיעין, ולמרות הניסיונות החוזרים ונשנים – לא התאפשרה רכישת הקרקע המבוקשת. משפחת קלארק, אשר שלטה בפועל על השטח, לא הסכימה להיפרד ממנו, ולעיתים אף העבירה רמזים בדבר רצונה להעבירו לגורמים נוצריים בלבד. על רקע אכזבות אלה, הוסטו המאמצים לרכוש קרקעות סמוכות. בשנת 1922 הצליחו אנשי המסדר לרכוש אדמות בקרבת מקום, באזור הכפר אבו שושה, ובשנת 1923 הוקמה שם מושבת "גזר" – במה שנחשב ליישום המאוחר של החלום המקורי. הטקס החגיגי לחנוכת המושבה נערך בנוכחות הנציב העליון הבריטי, הרברט סמואל, שהיה גיסו של הרברט בנטוויץ', מראשי המסדר, והאירוע סימן את קיבוע הזיקה בין זכר המכבים לבין מפעל ההתיישבות הציוני בפועל. המושבה לא האריכה ימים.
סיכום
האתר המזוהה כקברי המכבים מגלם תהליך תרבותי מורכב שבו מסורת רכה, מחקר ארכיאולוגי, והכמיהה הציונית לגבורת עבר — נשזרו יחד לכדי סמל לאומי. על אף שמעולם לא הוכח בוודאות כי אכן מדובר בקברי החשמונאים, המקום הפך מוקד לפולחן מודרני־חילוני, מעין גרסה לאומית של עלייה לרגל לקברי צדיקים. ההבדל היה במוקד הסמלי: לא קדושה דתית, אלא זיכרון של התנגדות, מרד, גבורה והתחדשות עברית בארץ ישראל. הטקסים שנערכו במקום — הדלקת נרות, שירה, נאומים, תהלוכות וטיולים — שיקפו ניסיון מוצהר לעצב "מורשת גיבורים" תוך כדי עקיפת הפולחן המסורתי־דתי.
באופן עקבי, שימש האתר במה לפעולה חינוכית־ציונית: תלמידי גימנסיה, מדריכי תנועות נוער, אנשי ציבור וחברי מסדרים יהודיים ראו בו נקודת מגע ממשית עם רוח המכבים, גם אם לא עם עצמותיהם. הזיהוי הסמלי היה חזק מן ההיסטורי. זה היה יותר מהצהרה על מקום; זו הייתה הכרזה על כוונה לעצב את הדור הבא דרך אתרי זיכרון שנבררו בקפידה לצרכים לאומיים.
הניסיונות לרכוש את הקרקע, ההשקעה בטיפוח העלייה למקום, והעובדה שגם לאחר קום המדינה נמשך השימוש בשם ובסמל — מלמדים על כוחם של מיתוסים שהוטמעו היטב, גם אם שורשיהם ההיסטוריים אינם ודאיים. קברי המכבים, כפי שנתפסו לאורך המאה ה־20, שיקפו את הצורך של הציונות החילונית ליצור מקומות זיכרון אלטרנטיביים שיחליפו את קברי הצדיקים הדתיים כמוקד של השראה, נאמנות ודבקות בדור האבות.
למעשה, קשה לדמיין את התחדשות הנוכחות היהודית באזור מודיעים אלמלא המסורת היהודית רבת־השנים של עלייה לקברי צדיקים. גם כאשר ההקשר התיאולוגי הוחלף בסמלים לאומיים וחילוניים, עצם הדפוס של עלייה רגלית, ביקור קבוצתי, הדלקת נרות ושירה בצוותא – שאוב מן המנהג הקדום של עלייה לקברים. הציונות החילונית, שביקשה לבנות אתוס של גבורה ושורשיות, לא יכלה להמציא מתכונת חדשה לחלוטין לזיכרון קולקטיבי, ועל כן נשענה, לעיתים שלא במודע, על התבניות של המסורת הדתית שקדמה לה. קברי המכבים, גם אם לא היו ודאיים מבחינה ארכאולוגית, שימשו תחליף מודרני לקברי התנאים והמקובלים — מעין פשרה בין הזדהות עם גיבורים לבין התנתקות מקדושה הלכתית. בכך הפכו לא רק לסמל חינוכי, אלא גם למנגנון מעבר מתרבות עבר דתית לתודעה לאומית מודרנית.
לקריאה נוספת
- שלומית וקסלר-בדולח, אלכסנדר און ויהודה רפיואנו, לשאלת זיהויה של מודיעין – עירם של החשמונאים, קתדרה 109, ספטמבר 2003, עמ' 69–86
- בועז זיסו וליאור פרי, מיקומן של מודיעין החשמונאית ומודיתא הביזנטית: לבירור סוגיה גאוגרפית-היסטורית, קתדרה 125, תשרי תשס"ח, עמ' 5–20
- פרופ' יואל אליצור: האם יש דרך להכריע בין ההצעות שהוצעו לאיתור מדויק של מודיעין הקדומה?, סרטון בערוץ "המחלקה ללימודי ארץ-ישראל וארכיאולוגיה", באתר יוטיוב (אורך: 21:21)
- מולי ברוג, "הגימנסיה 'הרצליה' מגלה את קברות המכבים 1907–1911: לחקר עיצוב של זיכרון קיבוצי וזהות לאומית", עיונים בתקומת ישראל, כרך 20 (2010), עמ' 169–192.