קפה סנטרל

קפה סנטרל הוא בית קפה וינאי מסורתי, הממוקם ברחוב הרנגאסה 14 ברובע הראשון של אינרה שטאדט בווינה, אוסטריה. בית הקפה שוכן בקומת הקרקע של בניין הבנק והבורסה לשעבר, אשר כיום נקרא ארמון פֶרְסְטֶל (Palais Ferstel) על שם האדריכל שלו, היינריך פון פרסטל.

היסטוריה

בית הקפה נפתח בשנת 1876 על ידי האחים פאך (Pach), ובמהרה הפך למוקד משיכה לא רק לאצולה ולבעלי ממון אלא גם לאמנים, סופרים, עיתונאים, מדענים ופוליטיקאים – ובכך התעלה על מתחריו. המקום מרוהט ברהיטי עץ מכופף של מיכאל תונֶט, ובהם כיסא תונֶט מספר 14 עם מושב קלוע, שהחל ייצורו ב-1849. החל משנות ה־50 של המאה ה־19 גם נשים החלו לפקוד את בתי הקפה הווינאיים.

על אף שקפה סנטרל ממוקם באחד האזורים העתיקים ביותר של וינה (עיר שהיסטוריית היישוב בה נמשכת כ-10,000 שנה), הוא אינו בית הקפה הראשון בעיר. בית הקפה הציבורי הראשון נפתח ב-1685 על ידי סוחר ארמני בשם יוהנס דיודטו, שקיבל אישור קיסרי בלעדי מהקיסר לאופולד הראשון. בשנת 1697 נפתח קפה נוסף על ידי ארמני אחר, יצחק דה לוקה, ללא צורך בזיכיון.

בסוף המאה ה־19 הפך קפה סנטרל למוקד חשוב בסצנה האינטלקטואלית של וינה. בין הסועדים הקבועים נמנו: פטר אלטנברג (שפסלו בדמותו בגודל טבעי מקבל את פני הבאים בכניסה לקפה), תאודור הרצל, אדולף היטלר, אלפרד אדלר, שטפן צוויג, אדולף לוס, אגון פרידל, הוגו פון הופמנסתאל, רוברט מוסיל, אנטון קוּה, אלפרד פולגר, ליאו פרוץ, גוסטב קלימט, אגון שילה, קארל קראוס, ליאון טרוצקי (לב ברונשטיין), וולאדימיר איליץ' אוליאנוב (לנין), יוסיף ויסריונוביץ' דז'וגשווילי (סטלין), ויקטור אדלר, תומאש מסריק (לימים נשיא צ'כוסלובקיה), וגם יוסיפ ברוז טיטו וזיגמונד פרויד.

בינואר 1913 לבדו, היו לקוחות הקפה גם פרויד, טיטו וסטלין. חברי "החוג הווינאי" של הפוזיטיביזם הלוגי קיימו כאן פגישות רבות לפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה. משחקי קלפי טארוק, ובעיקר Tapp Tarock, שוחקו בקביעות במקום בין שתי מלחמות העולם.

הקפה היה ידוע גם כ"בית הספר לשחמט" (Die Schachhochschule) בשל משחקי השחמט הרבים בקומה הראשונה.

על פי סיפור מוכר, כאשר ויקטור אדלר הזהיר את הרוזן ברכטולד, שר החוץ של אוסטרו-הונגריה, שמלחמה עלולה להצית מהפכה ברוסיה, השיב ברכטולד בציניות:

"ומי יוביל את המהפכה הזו? אולי מר ברונשטיין (טרוצקי) שיושב שם בקפה סנטרל?"

הדמות המפורסמת ביותר הקשורה לבית הקפה היא פטר אלטנברג – בוהמיין אוסטרי יהודי, לבוש תמידית במכנסיים רחבים, ג'קטים משובצים, קבקבים ובעל שפם שמוט. הוא לא עסק בפועל במקצוע מסוים אך הפך לדמות אייקונית של המקום.

קארל קראוס, סופר ומו"ל, נהג להשתמש בקפה כחלל עבודה. בספרו Pro Domo et Mundo הוא כתב:
"ישיבה לבד ליד שולחן אינה מספקת את הצורך בבדידות. חייבים להיות כיסאות ריקים מסביב. אם המלצר מזיז כיסא שאיש אינו יושב עליו, אני מרגיש ריקנות שמעוררת בי את הצורך בחברה."

אלפרד פולגר פיתח את "תיאוריית קפה סנטרל" שלו במקום, ואף טבע את המונח "Centraliste" – תושב קפה סנטרל. הוא ניסח את התיאוריה במסה בה הוא מתאר את בית הקפה כמעין יקום סגור ואידאולוגיה חברתית בפני עצמו — מקום המושך אליו טיפוסים שוליים, בוהמיינים ואנשים שאינם מוצאים את מקומם במסגרת משפחתית, מקצועית או פוליטית. לטענתו, קפה סנטרל מספק לאורחיו תחושת שייכות חלופית ומקלט זמני מהכאוס והבדידות של העולם החיצון. פולגר מדמה את יושביו ל"דגים באקווריום", שתנועותיהם הסימטריות וחייהם המעגליים משקפים חברה עירונית סגורה, רכילאית וחסרת תכלית. התיאוריה מציגה את קפה סנטרל כמרחב שבו בטלה הופכת לפוריות, חולשה לזכות, והשהות חסרת המטרה מתקדשת כצורת קיום בפני עצמה.

התיאוריה של קפה סנטרל / אלפרד פולגר

קפה סנטרל הוא אכן בית קפה שאין שני לו. זהו אינו פשוט בית קפה, אלא השקפת עולם – ואחת שמהותה הפנימית ביותר היא לא להתבונן בעולם כלל. אם כן, מה רואים? על כך, בהמשך. דבר אחד ודאי מניסיון: אין איש בקפה סנטרל שאינו חתיכה מהסנטרל עצמו – כלומר, שאין בספקטרום האגו שלו את צבע הסנטרל, תערובת של אפור אפר וירוק-ים חיוור במיוחד. האם המקום הסתגל לאדם או האדם למקום – שאלה ללא מענה. אני נוטה לחשוב שמדובר בפעולה הדדית. "לא אתה נמצא במקום, המקום נמצא בתוכך", אומר הצליין המלאכי.

אילו היו טוחנים את כל האנקדוטות שסופרו על בית הקפה הזה, מזקקים אותן ומאדים – היה נוצר גז כבד, מנצנץ, וריחו קלוש של אמוניה: זהו "האוויר של קפה סנטרל". הוא מגדיר את האקלים הרוחני של המקום – אקלים מיוחד שבו אי-ההתאמה לחיים, ורק היא, פורחת תוך שמירה על חוסר ההתאמה הזה. כאן החולשה מפתחת את הכוחות הייחודיים לה, פירות האי-פוריות מבשילים, וכל אי-בעלות נושאת ריבית. רק סנטרליסט אמיתי יבין זאת לגמרי – מישהו שכאשר בית הקפה נסגר, מרגיש כאילו הושלך אל החיים הגולמיים, ננטש לנסיבות הבלתי צפויות, לחריגות ולאכזריות של הלא-נודע.

קפה סנטרל שוכן על קו הרוחב של וינה, על מרידיאן הבדידות. יושביו הם ברובם אנשים ששנאתם לבני אנוש חזקה כמו כמיהתם לאנשים; אנשים שרוצים להיות לבד אך זקוקים לחברה כדי לעשות זאת. עולמם הפנימי זקוק לשכבת מציאות חיצונית כחומר גבול; קולותיהם הסולניים הרוטטים אינם יכולים בלי תמיכת המקהלה. אלו טבעים עמומים, אבודים למדי ללא אותה תחושת ביטחון שהם מהווים חלק קטן משלם (שגם הם תורמים לו צבע וגוון).

הסנטרליסט הוא אדם שמשפחה, מקצוע או מפלגה פוליטית אינם מעניקים לו תחושת שייכות. כאן מתערבת בית הקפה, כשלמות תחליפית, ומזמינה התמוססות. לכן מובן מדוע במיוחד נשים – שאינן מסוגלות באמת להיות לבד וזקוקות תמיד לפחות לאדם נוסף – נמשכות לקפה סנטרל. זהו מקום לאנשים שיודעים לנטוש ולהינטש למען גורלם – אך אין להם די אומץ לחיות את הגורל הזה. זהו מקלט אמיתי לאנשים שצריכים להרוג את הזמן – כדי שלא יהרגו על ידו. זהו האח האהוב של מי שהאח הביתי מאוס בעיניהם, מפלט לזוגות נשואים ואוהבים הפוחדים מקרבה חסרת הפרעה; תחנת עזרה ראשונה למבולבלים, שמחפשים את עצמם כל חייהם ובורחים מעצמם כל חייהם – ומסתירים את עצמם מאחורי עיתון, שיחות עייפות, ומשחקי קלפים, ודוחפים את "האני הרודף" לתפקיד של צופה-שותק שחייב לשתוק.

קפה סנטרל הוא אפוא מעין ארגון של הלא-מאורגנים.

במקום מקודש זה, לכל פרט חצי-בלתי-מוגדר מייחסים אישיות. כל עוד הוא שוהה בגבולות בית הקפה, הוא יכול לכסות את כל הוצאותיו המוסריות על חשבון אשראי זה. וכל מי שמפגין בוז לכספם של אחרים זוכה לכתר האנטי-בורגני.

הסנטרליסט מתקיים באופן טפילי על האנקדוטה שמספרים עליו. זהו העיקר, הדבר המהותי. כל השאר – עובדות קיומו – הן באותיות קטנות, תוספות וקישוטים שניתן גם להשמיט.

אורחי קפה סנטרל מכירים, אוהבים ובזים איש לרעהו. גם אלה שאינם קשורים ביניהם בשום קשר, רואים באי-הקשר הזה קשר. אפילו סלידה הדדית יש לה כוח של שייכות בקפה סנטרל; המקום מקיים סולידריות דמוית לשכת סתרים. כולם יודעים על כולם. הקפה הוא כפר קטן ברחם המטרופולין, רותח מרכילות, קנאה והכפשות. אני סבור שהדגים שבאקווריום חיים כמו לקוחות הקפה – תמיד בחוגים צרים סביב איש לרעהו, תמיד עסוקים בלי מטרה, נעזרים בשבירת האור של הסביבה לשם בידור, תמיד מלאי ציפייה, אך גם מלאי חרדה שמא ייפול לתוך המיכל זכוכית משהו חדש – "הים" – שיביט בהם בחומרה. ואם, חלילה, יהפוך האקווריום לבנק – הם יאבדו כל כיוון.

מטבע הדברים, דגי הסנטרל, שמשתפים את אותו נפח נשימה במשך שעות רבות כל חייהם, כבר איבדו כל ביישנות או איפוק. סנטרליסט אמיתי חי את חייהם של אחרים, ואינו שומר גדרות סביב חייו שלו. עם הנטייה השוררת במקום להומור עצמי ולכניעה שלֵווה לחולשות האישיות, נוצרת כאן אווירה של חביבות מושהית, שבה כל צניעות נובלת וגוועת. יש אורחים בקפה שהולכים ערומים נפשית, בלי לחשוש שייאשמו בחוסר בושה – כי ערוותם היא טהורת תום.

לפני כמה שנים ניסה הבעלים של קפה סנטרל לשלב את המרכיב הפראי-העדני הזה באופי הלקוחות הקבועים, והציב במקום עץ דקל. אך העלמה מהמזרח לא שרדה את אקלימו של המקום – אף על פי שאופיו מזרחי למדי – ובסוף פורקה לחתיכות. גופתה שימשה במטבח – או כדלק או כקפה. החוקרים חלוקים בעניין.

היחיד שבאמת טועם את הקסם האמיתי של קפה סנטרל הוא זה שאינו מבקש דבר מלבד להיות שם. חוסר המטרה מקדש את השהות. ייתכן שהאורח כלל לא אוהב את המקום או את יושביו הרעשניים – אך מערכת העצבים שלו דורשת את המנה היומית של "סנטרלין". קשה להסביר זאת כהרגל בלבד. ולא בכך שהסנטרליסטים נמשכים תמיד, כהרוצח לזירת הפשע, למקום שבו כבר הרגו כה הרבה זמן – והשמידו שנים שלמות. אז מה ההסבר? האווירה! אין לי אלא לומר: האווירה!

יש כותבים שאינם מסוגלים לכתוב אלא בקפה סנטרל. רק שם, ליד שולחנות הבטלה, ערוך להם שולחן העבודה; רק שם, עטופים באוויר העצלות, הופכת האינרציה לפוריות. יש יוצרים שלמוחם לא עולה שום דבר – פרט למה שלא עולה בשום מקום אחר. יש משוררים ויצרנים של רעיונות שמרווחים רק כאן. יש עצירים כרוניים שרק כאן נפתחת להם דלת ההקלה. יש כאלה שאיבדו מזמן את תיאבונם לארוטיקה – ורק כאן שבים לחוש רעב. יש שתקנים שרק כאן מוצאים את לשונם – או של מישהו אחר. ויש חמדנים שבלוטות הכסף שלהם פועלות רק כאן.

בית הקפה האניגמטי הזה מרגיע אצל מבקריו משהו שאני נוהג לכנותו "אי-נחת קוסמית". במקום שבו הקשרים רופפים, גם הקשר עם אלוהים והכוכבים נחלש. היצור בורח מיחסיו הכפויים עם היקום אל תוך יחס מקרי, חושני, חסר אחריות – עם כלום. איומי הנצח אינם חודרים את קירות קפה סנטרל – ובין הקירות הללו נהנים משלוות הרגע.

על חיי האהבה של קפה סנטרל, על האיזון המעמדי שבו, על הזרמים הספרותיים והפוליטיים השוטפים את גדותיו המתפוררות, על אלו הקבורים חיים במערות הסנטרל ומחכים להיחפר אך מקווים שלא – על משחק התחפושות של חכמה וטיפשות ההופך כל לילה בו לקרנבל – על כל אלה ועוד יש עוד מה לומר. אבל מי שמתעניין בקפה סנטרל כבר יודע את כל זה, ומי שאינו מתעניין בקפה סנטרל – בנו אין לו עניין.

זהו בית קפה – קבלו אותו כפי שהוא! מקום שכזה לא תמצאו עוד. מה שאמר קנוט האמסון על העיר כריסטיאניה במשפט הראשון של ספרו האלמותי רעב נכון גם לכאן: "איש לא עוזב אותה בלי שנחרט בה."

בעת המודרנית

בית הקפה נסגר בשנת 1943, כמו אוסטריה כולה שחדלה להתקיים כמדינה ארבע שנים קודם לכן. ארמון פרסטל שרד את המלחמה, אך בשנות ה־70 עלו הצעות להפכו למרכז משרדים וקניות.

העבודות החלו ב-1978, ובשנת 1982 נפתח קפה סנטרל מחדש בחצר הפנימית המקורה בזכוכית. תכנית טלוויזיה אוסטרית פופולרית בשם Café Central סייעה להחייאתו. ב-30 באוקטובר חזר הקפה לחדריו המקוריים.

בשנת 2001 רכש הפילנתרופ קרל ולאשק את המקום, ערך שיפוץ מקיף נוסף, וב-2002 נפתח הקפה שוב. בשנת 2006 הושקה עוגת הבית הידועה Café Central Torte, המשלבת מרציפן, שוקולד ותפוז.

כיום מהווה קפה סנטרל גם אתר תיירות פופולרי וגם סמל תרבותי וספרותי של וינה. למרות ההילה ההיסטורית, יש שמרגישים שמדובר במקום יוקרתי מדי ועתיר מבקרים סקרנים. המבקרים מספרים על אווירה אליטיסטית, מלצרים המתעכבים בהגשה וחשבונות שלוקח זמן רב לשלם – אך בכל זאת, מדובר באחד מבתי הקפה האייקוניים בתולדות אירופה.

לקריאה נוספת

• מרבו, ארנסט וולפגנג (1989). קפה סנטרל. וינה: הוצאת מולר.
• הופמן, אדוארד (1994). הדחף לעצמי: אלפרד אדלר והיווסדות הפסיכולוגיה האינדיבידואלית. רדינג, מסצ'וסטס: אדיסון וסלי.
• אתר האינטרנט של קפה סנטרל וינה.
• סקיולדאגר, פר; נילסן, יורן אריק (2012). ארון נימצוביץ': בדרך לאמנות השחמט, 1886–1924. מקפרלנד.
• שטדלר, פרידריך (2015). החוג הווינאי: מחקרים במקורות, בהתפתחות ובהשפעה של האמפיריציזם הלוגי. ספרינגר.
• א. ג'. פ. טיילור, המאבק לשליטה באירופה 1848–1918 (1980).
• “Vienna’s Café Central”, באתרו האישי של סוציולוג התרבות גרהאם סקמבלר.