ראינוע הקוליזאום

ראינוע הקוליזאום (נקרא גם: ראינוע הקולוסיאום), היה אולם הקולנוע הראשון שפעל בחיפה, שהוקם בשנת 1919 ברחוב אלנבי 26, בשיפולי ואדי ניסנאס, בסמוך לשוק העירוני. הראינוע נולד ביוזמת ברוך טולצ'ינסקי ויוסף בן חנניה (חרומצ'נקו), שזיהו את הפוטנציאל להקמת בית קולנוע בעיר, לאחר שבחיפה טרם פעל מוסד מסוג זה. השם "קוליזאום" שיקף את אופייה של חיפה כעיר מעורבת, וקהל היעד כלל יהודים, מוסלמים ונוצרים. האולם שימש מרכז תרבותי חשוב בעיר התחתית בראשית המאה ה־20, והיווה מוקד בילוי עבור תושבי העיר מכל העדות.

הקוליזאום הקרין סרטים אילמים מלווים בנגינת פסנתרן או פסנתרנית, ולעיתים שולבו בסרטים שקופיות עם טקסטים. לצד פעילותו כקולנוע, שימש האולם גם כתיאטרון זמני ואירח הצגות של התיאטרון העברי מיפו, קונצרטים והרצאות. מערכת הפרסום של הראינוע נודעה באופייה הצבעוני, ובראשה עמד "חליל הצולע", כרוז ידוע בעיר, שצעד ברחובות בליווי נושא מודעות ועשרות ילדים מכל העדות, כשהוא מכריז בקול רם על הסרטים שיוקרנו בערב. פעילותו של הקוליזאום נמשכה עד שנת 1925, אז הופסקו הקרנות הסרטים, והאולם המשיך לשמש למופעים נוספים עד סגירתו הסופית ב־1926.

הקמת הראינוע

בראשית המאה ה־20 חיפה הייתה עיר מתפתחת אך חסרה מוסדות תרבות מודרניים. באותן שנים לא פעל בעיר אף בית קולנוע, ויוזמות תרבותיות נותרו מצומצמות. ברוך (בוריס) טולצ'ינסקי, שנולד בשנת 1876 בבאלטה שבצפון אודסה, עלה לארץ ישראל ב־1906 עם אשתו איטה וילדיו לאחר פרעות קישינב ואודסה. המשפחה התגוררה תחילה בנווה שלום ליד יפו, וטולצ'ינסקי עבד כסוכן במפעל מתכת. הוא היה שותף פעיל ביוזמת עקיבא אריה ויס להקמת אחוזת בית, והיה בין המשתתפים הקבועים בישיבות האגודה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, שבה נפגעו קשריו המסחריים באירופה, חיפש טולצ'ינסקי הזדמנויות חדשות, ובמהלך שהותו בתל אביב הכיר את ראינוע "עדן" ואת מייסדו. המפגש עם דגם זה של בידור ציבורי גרם לו לזהות את הפוטנציאל להקמת ראינוע בחיפה, שבה טרם הוקם מוסד דומה.

באותה עת פעל בחיפה יוסף בן חנניה (חרומצ'נקו), שנולד בשנת 1888 ושינה את שמו עם עלייתו לארץ. הוא נישא בשנת 1915 לחמדה יעקובסון (ביתו של ישעיהו יוסף יעקובסון, שניהל את מלון תנתורא בחיפה), וב־1919 היה כבר שותף בעסקי העיר. הקשר בין טולצ'ינסקי ובן חנניה הבשיל לשותפות יזמית, והשניים החליטו להקים יחד את ראינוע הקוליזאום. שניהם הגיעו מענפים שונים – טולצ'ינסקי כבעל ניסיון ביזמות ומסחר, ובן חנניה כאיש עסקים מקומי – ושילוב זה אפשר את גיוס המשאבים והידע להקמת האולם.

לצורך הפעלת הראינוע רכשו השותפים מקרנת ראינוע ידנית מעודפי הצבא הבריטי וגנרטור דיזל. את הפעלת המקרנה הפקידו בידי עובד יווני מיומן, שהתחייב להכשיר את בניהם של בעלי הראינוע בהפעלת המכשור. את עבודת הגנרטור תיאר עמי יובל: "התנעת הגנרטור נעשתה במשיכת חבל שסובב את המנוע והצית את הדלק. לצורך ההתנעה היה צורך ב־3 אנשים. אחד ספר 'אחת, שתיים שלוש' ואז משכו כולם בחבל, ומיהרו להרפות ממנו, כדי שלא יגרור אותם אל המנוע כשיתחיל להסתובב." השילוב בין הטכנולוגיה החדישה לבין הכשרת צוות מקומי היה חיוני להצלחת המיזם.

חג הפסח 1919 סימן את תחילת פעילותו של ראינוע הקוליזאום. המיקום שנבחר היה ברחוב אלנבי 26, בשיפולי ואדי ניסנאס, והאולם עוצב כך שיתאים לקהל יהודי, מוסלמי ונוצרי גם יחד. המבנה נבנה כך שחדר המקרנה מוקם בחצר האחורית, מעל ארבע קורות עץ, והקרין דרך פרצה בקיר על המסך שבאולם. ההקמה סימנה ציון דרך בתולדות התרבות החיפאית, כאשר לראשונה נפתח בעיר מוסד קולנועי קבוע בעל יכולת להקרין את הפקות התקופה לקהל הרחב.

פעילות הראינוע

במהלך שנות פעילותו שימש ראינוע הקוליזאום כמרכז תרבותי פעיל, והקרין סרטים אילמים בליווי נגינה חיה. את המוזיקה ניגן פסנתרן או פסנתרנית על פסנתר ישן, שחסרו בו קלידים אך עדיין שימש בהצלחה את צרכי ההקרנה. ליווי הסרטים התבסס על שתי מנגינות עיקריות – האחת עליזה ורועשת לסצנות קומיות או חגיגות, והשנייה עצובה וסנטימנטלית לדרמות ומחזות רגשיים. לצד המוזיקה שולבו בסרטים שיקופיות עם טקסטים, ולעיתים, בעיקר בשעות מאוחרות, הקרין המפעיל את הסרטים במהירות גבוהה מהרגיל, דבר שהאיץ את תנועות הדמויות והעניק לסצנות אופי משעשע ולא מתוכנן.

מערך הפרסום היה חלק בלתי נפרד מהפעילות והיווה אטרקציה בפני עצמה. הוא התבסס על כרוז מקומי שכונה "חליל הצולע", שצעד ברחובות העיר כשפעמון בידו, מלווה בנושא שלטי מודעות ובעשרות ילדים מכל העדות. התהלוכות עברו בשווקים וברחובות המרכזיים, תוך קריאה נמרצת על הסרטים שיוקרנו באותו ערב. שיטת הפרסום שילבה גם מודעות בעיתונות המקומית, שלעיתים הדגישו חידושים מיוחדים כמו "ביאורים בעברית".

על המסך הוקרנו סרטים בכיכובם של כוכבי התקופה, בהם צ’רלי צ’פלין, אלמו לינקולן, פאטי רוסקו, פרנצ’סקה ברטיני ומיאה מאי, לצד סרטי הרפתקאות בכיכוב דמויות כמו סטינגריי ואדי פולו. התכנית האמנותית שילבה קומדיות, דרמות, סרטי פעולה והרפתקאות, ולעיתים גם עלילות מסתורין.

מלבד הקרנות הסרטים, שימש הראינוע גם כמוקד לאירועים תרבותיים נוספים. במקום התקיימו הצגות של התיאטרון העברי מיפו, שבהן הוסב היציע לבמה והכיסאות כוונו אליה, וכן נערכו בו קונצרטים – בהם של בית הספר לנגינה בחיפה ושל הנרי מרטו – והרצאות לציבור. שילוב מגוון זה הפך את ראינוע הקוליזאום לאחד ממוקדי התרבות המרכזיים של חיפה באותה תקופה.

קהל הצופים בראינוע הקוליזאום היה מגוון וכלל יהודים, מוסלמים ונוצרים, מה שהפך אותו למוקד מפגש בין־עדתי בעיר המעורבת חיפה. מנהגי הצפייה יצרו אווירה ייחודית: הסרטים הוקרנו ברצף של כשמונה דקות ולאחר כל קטע התקיימה הפסקה של כרבע שעה, שבמהלכה יצאו הצופים להתרענן, לשוחח עם מכרים, לבקר במזנון ואף לשמוע רכילות מקומית. בחזרתם הביתה, הצעירים שהיו מבוני חיפה, צעדו יחד ברחובות, שרו, ניגנו במפוחיות, תופפו על פחים חלודים ושרקו, לעיתים תוך שהם מעירים את תושבי השכונות בדרך.

סופו של הראינוע

בשנת 1925 הפסיק ראינוע הקוליזאום להקרין סרטים, לאחר ששימש במשך שש שנים כבית הקולנוע המרכזי של חיפה וכמוקד תרבותי פעיל. חרף הפסקת ההקרנות, האולם לא נסגר באופן מיידי, והמשיך לפעול במשך מספר חודשים נוספים כמקום למופעים אחרים – הצגות תיאטרון, קונצרטים ואירועים ציבוריים, עד לסגירתו הסופית בשנת 1926. תקופה קצרה זו סימנה את סופו של מוסד תרבותי שזכה למעמד בולט בעיר בתחילת המאה ה־20.

המבנה עצמו עמד עוד שנים רבות לאחר הסגירה. חזית האבן המקורית, שעוצבה כך שתדמה לסרט צלולויד, נותרה לזיהוי עד תקופה מאוחרת יחסית, אך לבסוף הוסתרה מאחורי חזית חדשה של אולם שמחות, שהוקמה על גביה. למרות השינויים, ניתן עדיין להבחין בחלקים מהחזית המקורית מאחורי השיפוץ, בעיקר בקווי האבן הגלויים בין חלקי הציפוי המודרני. כך הפך המבנה למעין שכבה ארכיטקטונית סמויה, שנושאת עדות פיזית לעברו.

לקריאה נוספת

• דויזון יעקב, "היה הייתה חיפה", הוצאת מאי חיפה.
• יובל עמי, "אילן נטוע באדמתו", הוצאת פרדס, 2005.
• יורם כץ, "פרק 5 – ראינוע 'קוליזאום'", בסדרת בתי הקולנוע השכונתיים של חיפה, 5 בינואר 2023.