שואת יהודי אפגניסטן התרחשה לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך שנות ה-30 הקהילה היהודית עברה תהליך של הדרה ואפלייה כאשר חדירת ההשפעה הגרמנית־נאצית הפכה לגורם מרכזי בעיצוב חיי היום־יום שלה. אפגניסטן, שהייתה בעלת חשיבות אסטרטגית בין ברית המועצות להודו הבריטית, שימשה כר נרחב לפעילות גרמנית, אשר כללה הקמת מוסדות חינוך ובתי חולים, חדירת מומחים וסוכנים, והשפעה על הצבא, שירותי הביטחון והמערכת הכלכלית. תהליכים אלה יצרו אווירה עוינת כלפי היהודים, שנושלו מפרנסתם, עברו גירושים פנימיים, נחשפו לפגיעה פיזית ולרדיפות מתמשכות, רוכזו בגטאות, ורבים מהם ניספו.
עלילות דם והאשמות בקילול האסלאם, הרס שכונות יהודיות והצעות להעברת נשים וילדים יהודים לבתי מוסלמים העמיקו את תחושת המצוקה. אלפי פליטים יהודים מבוכרה ומברית המועצות שהגיעו לאפגניסטן החמירו עוד יותר את מצב הקהילה, שנאלצה להתמודד עם עוני ורעב. זעקות לעזרה הובאו לידי ביטוי בתזכירים שנשלחו מירושלים אל הסוכנות היהודית, ובהם נכתב כי "הדרך היחידה העומדת לפנינו היא אך ורק לדאוג לעליתם לארץ".
עדויות מאותה תקופה מתארות מאות מקרי מוות ישירים, אף כי המספרים המדויקים לא תועדו. ביחס לגודלה הקטן של הקהילה, מדובר בפגיעה חמורה – בין 5% ל־10% מכלל האוכלוסייה היהודית במדינה. ההישרדות של רוב הקהילה נבעה לא משינוי כוונת השלטון אלא מהעובדה שחדירת הנאצים לאזור נקטעה עם הפלישה הבריטית־סובייטית לאיראן ב־1941, סמוך לתחילת הפתרון הסופי באירופה. בכך נמנע המשך ההסלמה, אך עד אז כבר שילמה הקהילה מחיר דמוגרפי כבד. למרות כל זאת, מדינת ישראל והעולם לא הכירו ביהודי אפגניסטן כניצולי שואה.
רקע היסטורי
אפגניסטן היא ארץ מבודדת המוקפת בהרי פמיר שגובהם מעל ל־7,000 מטרים, וללא מוצא לים. בידודה הגיאוגרפי והיעדר חשיבות כלכלית עצמאית הפכו אותה לנתונה להשפעות חיצוניות בעיקר בשל מיקומה האסטרטגי לאורך דרכי המשי ההיסטוריות, בין סין להודו, בין הודו לאסיה התיכונה ולפרס. מיקומה, בין ברית המועצות בצפון לבין הודו הבריטית בדרום, עורר עניין גובר הן מצד המעצמות הקולוניאליות והן מצד גרמניה, שראתה בה יעד מרכזי להשפעה מדינית וכלכלית.
חדירת הגרמנים לאפגניסטן החלה עוד בשנת 1898, ובתקופה שבין שתי מלחמות העולם הלכה והתחזקה. בימי הרפובליקה של ויימאר הושקעו מאמצים להעמקת החדירה באמצעות מוסדות חינוך, מוסדות רפואה ופעילות מסחרית. בשנת 1924 הוקמו במדינה מוסדות חינוך גרמניים ובהם למדו מאות תלמידים אפגנים, ושני בתי חולים שנוהלו על ידי גרמנים, ששימשו לא רק לטיפול רפואי אלא גם להכשרת צעירים בשפה ובתרבות הגרמנית. חברת "היונקרים הגרמנים" אף פתחה קו תעופה מגרמניה אל אפגניסטן.
ההשפעה הלכה וגברה לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933. צעירים אפגנים שהתחנכו במוסדות אלו נשלחו להמשך לימודים בגרמניה, שם קיבלו הכשרה אידיאולוגית ונספגו בתורות שהיו רווחות באותה תקופה, כולל תורת הגזע הארית. גרמנים שהגיעו למדינה הציגו עצמם כרופאים, מהנדסים, טכנאים ומורים, אך למעשה היוו חלק מתהליך חדירה שיטתי לכל תחומי החיים – ברפואה, בחינוך, בכלכלה, בביטחון הפנימי וביחסי החוץ. לצד זאת, הוקמה חברה מסחרית גרמנית־אפגאנית ששימשה כגוף מרכזי לתכנון, לתיאום ולפיקוח, ושימשה למעשה מעין "ממשלה בתוך ממשלה" 1.
במהלך שנות השלושים נוצר אפוא דור של בעלי תפקידים מקומיים, בוגרי מוסדות חינוך גרמניים באפגניסטן ובגרמניה עצמה, אשר ראו בנאציזם דגם לחיקוי. גרמנים טיפחו בקרבם אוריינטציה פרו־נאצית, ואלו הפכו לעושי דברם של הגורמים הגרמניים במדינה. כך נבנה תשתית רעיונית וארגונית שאפשרה לגרמניה להעמיק את השפעתה באפגניסטן ולהפוך אותה ליעד בעל משמעות אסטרטגית, כלכלית ואידיאולוגית במסגרת תוכניותיה הגלובליות.
ההשפעה הנאצית על המשטר האפגני
ההשפעה הנאצית על המשטר האפגני הייתה תוצאה ישירה של קשרים הדוקים שנרקמו בין האליטה השלטונית באפגניסטן לגרמניה. בראש המדינה עמד המלך הצעיר מוחמד זאהיר שאה, אך בפועל מי שניהל את ענייני הממלכה היה דודו, ראש הממשלה מוחמד האשים ח'אן, שנחשב חניך ברלין ובעל אוריינטציה נאצית מובהקת. האשים ח'אן שימש כראש ממשלה בשנים 1929–1946, ודרכו התבססה ההשפעה הגרמנית בכל תחומי החיים במדינה. גורמי שלטון בכירים נוספים, ובהם פאיז מוחמד ח'אן, בוגר בתי ספר גרמניים שנשלח להמשך לימודיו בגרמניה, מונו לתפקידי מפתח ובהם שר החוץ. צעירים אפגנים נוספים שהתחנכו בגרמניה והושפעו מן האידיאולוגיה הנאצית נטלו חלק פעיל בהנהגה המדינית ובדרגי הממשל השונים, והיו לעושי דברם של הגרמנים במערכת השלטונית 1.
במקביל לפעילות במוקדי השלטון, חדרו הנאצים באופן שיטתי למוסדות המדינה. הצבא האפגני קיבל נשק ותותחים שסופקו על ידי גרמניה, והדרכות צבאיות שניתנו לקצינים כללו גם הקמת יחידות מיוחדות של צלפים שכונו על ידי הנאצים "קולעים כברק". שירותי הביטחון הפנימיים עברו אף הם לארגון מחדש בהדרכת קציני משטרה נאצים, שהקימו משטרה חשאית ומחלקות ייעודיות למעקב אחר זרים, ובכללם יהודים ונציגויות דיפלומטיות. כך הונח בסיס שליטה נאצי ישיר בתחומי הביטחון והפיקוח החברתי.
תחום נוסף שבו ניכרה ההשפעה היה הכלכלה. הוקמה חברה מסחרית גרמנית־אפגאנית, ששימשה לא רק כאמצעי פיתוח אלא למעשה הפכה ל"ממשלה בתוך ממשלה". החברה ריכזה בידיה את הפיקוח על תוכניות הפיתוח, מאזן התשלומים, ייבוא וייצוא הסחורות, והעבירה את מרכז הסחר של אפגניסטן לברלין. בכך נושלו סוחרים מקומיים, ובכללם היהודים, ממעמדם הכלכלי ונעשו מיותרים בענפי מסחר מסורתיים שבהם עסקו דורות רבים.
השפעה זו לא הסתכמה באפגניסטן בלבד אלא ניזונה ממערך רחב של סוכנים נאציים שהוכשרו בברלין. כשלוש מאות איש התאסלמו בטקסים חגיגיים, למדו את שפות האזור, הוכשרו במקצועות שונים ושולבו כסוכנים וכחתרנים. רבים מהם חדרו לאפגניסטן ולמדינות השכנות, סכסכו בין שבטים, פוצצו בארות נפט בשליטה בריטית, ואף גייסו אלפי לוחמים מהשבטים המקומיים שתקפו את גבול הודו הבריטית. אחרים ארגוני מעשי חבלה בשטחי ברית המועצות. אפגניסטן שימשה עבורם נקודת מוצא נוחה לפעילות חתרנית, והמשטר המקומי אפשר זאת מתוך נאמנות לגרמניה.
השפעת גרמניה באפגניסטן בשנות ה־30 וה־40 הייתה אפוא רחבת היקף: היא עיצבה את המדיניות הממלכתית, החדירה את עצמה לכל תחום חיוני – מהצבא והמשטרה ועד הכלכלה והמסחר – ונשענה על שילובם של אפגנים שהתחנכו במוסדות גרמניים ושאמצו לעצמם אוריינטציה נאצית מובהקת 1.
פגיעה בקהילה היהודית
ההשפעה הגרמנית באפגניסטן בשנות ה־30 הביאה להחמרה ניכרת במצב היהודים, שנפגעו באופן ישיר משורת גזירות וגירושים. בראש ובראשונה ניתנה הוראה לפיה כל יהודי חייב להתגורר אך ורק בעיר שבה נולד, ואסור היה לו לשהות בעיר אחרת. גזירה זו יושמה באופן מיידי, ללא מתן שהות ליהודים למכור את רכושם או לסגור את חשבונותיהם, וכתוצאה מכך הוגלו מאות משפחות מערים כמו מיימנה, אנדכוי, שיבארגאן, מאזאר א־שריף ובאלך, ונאלצו לשוב לעיר מולדתן בחוסר כל. הגירוש התרחש בחורף הקשה, ורבים מבני הקהילה חלו ומתו בדרכים המכוסות שלג.
הגזירה הכלכלית לא איחרה לבוא והייתה חמורה שבעתיים. נאסר על יהודים לעסוק במסחר, שהיה מקור פרנסתם העיקרי ואף כמעט היחיד. הוקם מנגנון ממשלתי שנועד לרכז את כל היבוא והיצוא, וכל פעולה מסחרית חייבה רישיון שלא ניתן ליהודים. בכך נושלו מהתחום שבו עסקו מדורי דורות, ושהקנה להם מקום מרכזי בכלכלת אפגניסטן. יהודים שהחזיקו בידיהם כ־80% מהסחר הבינלאומי במדינה הודרו לחלוטין, ומעמדם בענפי היצוא של עורות קראקול, שטיחים ופירות מיובשים חוסל, בין היתר בעקבות העברת מרכז הסחר של אפגניסטן לברלין.
בבאלך חזרו היהודים בעקבות גזירת הגירוש והתארגנו ברובע מגודר שהפך לגטו. זמן קצר לאחר מכן נהרסו בתיהם לצורך סלילת כבישים חדשים, והמשפחות נותרו תחת כיפת השמים ללא קורת גג וללא פתרון חלופי. כ־100 משפחות חיו בשדות ובכרמים באוהלים או ללא כל מחסה. כאשר התריעו היהודים על פגיעת מזג האוויר בילדיהם, הציעו להם השלטונות להעביר נשים וילדים לבתי מוסלמים, הצעה שמטרתה הייתה כפייה דתית וטשטוש זהותם.
לצד זאת התרחבו הרדיפות הישירות. הוטלו "חוקי גטו" שחייבו את היהודים בלבוש מיוחד, מנעו מנשים יהודיות להיכנס לשווקים, אסרו על יהודים לרכוב על סוסים וחייבו אותם להתגורר בסמוך למסגדים. עלילות דם הפכו לכלי דיכוי נוסף: יהודים הואשמו בחטיפת ילדים מוסלמים ונאלצו לשלם כופר גדול עד למציאתם, והופצו שמועות על קילול מוחמד ונביאי האסלאם. מקרה אחד בלט במיוחד, כאשר שלוש מאות מוסלמים חתמו על עצומה שדרשה לסקול צעיר יהודי יתום בטענה שקילל את מוחמד. שלושה צעירים הושלכו לכלא, ואחד מהם מת בעינויים 1.
כך התהוותה מערכת דיכוי רחבה שפגעה בקהילה בכל מישור אפשרי – נישול ממסחר, גירוש פנימי אכזרי, הרס בתים והפיכתם של יהודים לחסרי קורת גג, הגבלות משפילות בחיי היומיום, ועלילות שהובילו לכליאה ולעינויים. המציאות הזו הפכה את יהדות אפגניסטן לחשופה, מבודדת ומותקפת, ללא אפשרות להגן על עצמה וללא מוצא אחר מלבד קריאות חוזרות לעזרה מבחוץ.
מצבם של הפליטים היהודים מברית המועצות
אחת הבעיות החריפות שנוספו על מצוקת יהודי אפגניסטן בשנות ה־30 הייתה גל הפליטים שהגיע מברית המועצות. לאחר המהפכה הבולשביקית, ובעקבות המדיניות הכלכלית החדשה שנגזרה על יהודי בוכרה, רבים מהם איבדו את רכושם ונבזזו בידי השלטונות הקומוניסטיים. על כן חצו אלפים את הגבול בחיפוש אחר מקלט באפגניסטן. מקורות בני התקופה מציינים את מספרם בכ־4,000 נפש, שנכנסו למדינה חסרי כל והצטרפו לקהילות המקומיות ביראת, בקאבול ובערי הצפון.
הגעתם של הפליטים חיזקה את תחושת המצוקה הכלכלית, שכן גם ללא נטל נוסף זה סבלו היהודים המקומיים מגזירות שפגעו בפרנסתם ומגירושים פנימיים. רבים מקרב המוסלמים ראו בבוכרים מתחרים ישירים, בייחוד במסחר, ונקטו אמצעים כדי להצר את צעדיהם. סוחרים הודים ואפגנים הלשינו על הפליטים בפני השלטונות והציגו אותם כסכנה כלכלית וחברתית. גם השלטון האפגני התייחס אליהם בחשדנות, ורבים מהם הוגדרו "פליטים" באופן רשמי אך ללא הענקת זכויות או סיוע ממשלתי.
בשנת 1935 חלה החרפה דרמטית במצבם כאשר נגזרה על כ־2,000 מבני הקהילה הבוכרית גזירת גירוש אל הכפר פאדה. מגורשים אלה, שהיו חסרי אמצעים מלכתחילה, הושלכו אל תנאים מחפירים של רעב, צפיפות ומחסור באמצעים בסיסיים. הם חיו בחורף קשה, ללא ביגוד מתאים, ללא עזרה רפואית וללא אפשרות לקיים שגרת חיים תקינה. רבים מהם חלו, חלקם מתו, ומצוקת הרעב הייתה כה חריפה עד שנרשמו מקרי מוות כתוצאה ישירה מהתנאים.
הפליטים הבוכרים, שהגיעו אל אפגניסטן בתקווה למצוא מקלט זמני, הפכו לנטל כבד על יהדות אפגניסטן המקומית. הקהילה ניסתה לסייע ככל שיכלה, אך כוחותיה הדלים לא עמדו במשימה. מציאות זו החריפה את תחושת המצור והחולשה של כלל היהודים במדינה, והעמיקה את קריאות העזרה שהגיעו מיראת וקאבול אל מוסדות היישוב היהודי בארץ ישראל בבקשה לסיוע ועלייה.
מכתב מיהודי בוכרה בקאבול תיאר את הסבל שהם חוו 2:
"אחרי שלושה חודשים, לפי צו ממשלת אפגניסטן, הם גרשו אותנו מאנקוי לקאבול. הם הביאו את כולנו למחסן גדול ואמרו לנו שעלינו לגור שם. המקום מלא חולדות ועכברים, והתנאים בפנים בלתי נסבלים. … אין לנו בית לגור בו, אין מזון לנשותינו ולילדינו, ואין בגדי חורף להגן על עצמנו במזג האוויר הקר הזה. אנו מתחננים בפניכם שתעזרו לנו … אחרת אנו בוודאי [נמות] מרעב ומקור.
בקאבול הממשלה אינה מאפשרת לנו לעשות שום סוג של עבודה. אי־אפשר לנו לכתוב על כל סבלנו. נשותינו וילדינו אינם נשארים בשקט. מצבנו גרוע יותר מזה של היהודים בגרמניה. אילו היה אפשר לנו לצלם את סבלנו וייסורינו ולהראותם לכם, הייתם בוודאי מרחמים עלינו אז. אל תשכחו שאלוהים ברא אתכם ועשה אתכם עשירים כדי שתעזרו לנו העניים והשפלים….
אנו שולחים לכם מכתב זה מהודו כיוון שאנו חוששים לשלוח אותו מקאבול.
אנו מתחננים בפניכם שלא תדפיסו מכתב זה בעיתונים, משום שאם אויבינו ישמעו עליו מצבנו יהיה גרוע הרבה יותר".
פרעות הראת בקיץ 1935
לאחר גירוש היהודים מרצועת הגבול הצפונית של אפגניסטן, רבים מהם התיישבו בהראת – העיר שהייתה מרכז הקהילה היהודית הגדולה במדינה. אולם גם כאן לא מצאו שלווה. בקיץ 1935 פרצו בעיר פרעות אלימות שהכריחו את כלל יהודי המקום, ותיקים ופליטים כאחד, להימלט שוב. האירועים לא נבעו מצעד ממשלתי ישיר אלא ממתיחות מתמשכת בקרב האוכלוסייה השיעית המקומית, שהתפרצה בעת של חוסר יציבות פוליטית וכלכלית. ניצוץ המהומות היה קטטה בין שני נערים – יהודי בשם אבא בן שמעון ומוסלמי שנפצע בנפילה במדרגות. בן שמעון נאסר, אך במהרה נפוצו שמועות שכביכול ניסה להמיר את דתו של חברו, והדבר הצית זעם המונים 2.
המון רב התאסף בעיר, מאיים לבזוז חנויות ובתי יהודים. במשך שלושה ימים הוכו יהודים ברחובות, וגם בכפרים מסביב נאלצו יהודים לסגור את עסקיהם מחשש לחייהם. רבים מהם ברחו לקאבול בחיפוש אחר מקלט. לראשונה נאסר על בני הקהילה לשוב להראת, והשלכות המאורע ניכרו במשך עשורים.
באותה שנה התפרסמו מכתבים מירושלים ומלונדון שתיארו את עוצמת הסבל, לרבות עדויות על תקיפות מיניות של נשים וילדים. אחד המכתבים, בחתימת חמישים וחמישה גברים, פורסם בעיתון "דואר היום" ותיאר את מצבם במילים: "צרותינו וגלותנו הולכות ומחמירות מיום ליום כים סוער. מחשבות רעות ועלילות דם זוממים עלינו יום יום ואין אנו יודעים אנה נפנה לעזרה." במכתבים נוספים נחשפו מקרים של אונס וחטיפת נשים יהודיות לחתונות כפייה.
גם נערים היו קורבנות לפגיעות מיניות. אלישע בכור אבו גג'ר, בן ארבע־עשרה בלבד, הותקף ברחוב ונכלא לאחר שנאשם בקללת הדת המוסלמית. משלחת יהודית פנתה לשר החוץ פאיז מוחמד ולמלך זאהיר שאה, וראש הממשלה מוחמד האשים ח'אן הציע להעניק לו אשרת יציאה לארץ ישראל. אולם גם לאחר משפט חוזר נגזר עליו עונש חמור יותר, והוא הוחזק כבול ונכלא בתנאים קשים 2.
העדויות מלמדות כי במאסרים אלה שררו תנאים מחרידים: עשרות אסירים נכלאו בחדרי בטון בטמפרטורות נמוכות, ללא אפשרות לרחצה, כשכולם מכוסים כינים. הקהילה חיה בתחושת חוסר ביטחון תמידי, חשופה לאלימות, אונס, חטיפות וגזירות שרירותיות, ללא כל אפשרות להישען על החוק.
מצב היהודים המקומיים שזור במצוקת הפליטים הבוכרים שהגיעו מברית המועצות. השלטון החשיב את שתי הקבוצות כיחידה אחת, בדומה ליחסם של המוסלמים הסונים בצפון המדינה. בעקבות כך נאסר על היהודים לחזור להראת, רבים רוכזו במחסן בקאבול בתנאים מחפירים, והוגבלו בזכויותיהם הכלכליות והחברתיות. צעדים אלה נועדו להרחיקם בהדרגה מהחיים הציבוריים והיוו מבוא לגירושם הסופי של יהודי אפגניסטן בשנים שלאחר מכן.
תגובות חיצוניות
על רקע הרדיפות והגזירות שנפלו על יהודי אפגניסטן בשנות ה־30, ניסתה הקהילה להיעזר בגורמים מחוץ למדינה ולגייס תמיכה בינלאומית. ביום י"ט בניסן תרצ"ה (22 באפריל 1935) נכתב בירושלים תזכיר מטעם ועד יהודי אפגניסטן בארץ ישראל, שהתבסס על איגרות אזעקה שנשלחו על ידי בני הקהילה מתוך המדינה ועל עדויות של עולים ותיירים. בתזכיר תוארו גזירות הגירוש והנישול הכלכלי, והובעה תחושת חוסר האונים נוכח ההחמרה המתמשכת. בסיכומו נכתב: "אין אנו בטוחים כי המצב ישתנה לטובה, …כי אנו מרגישים כי ישנם מדריכים מיוחדים ומסיתים מתוך תומכי ממשלת היטלר אשר משמיעים על שרי מדינת אפגאניסטאן לרדוף את היהודים, לכן הדרך היחידה העומדת לפנינו היא אך ורק לדאוג לעליתם לארץ" 3. המסמך נשא את חתימותיהם של דניאל גול ומרדכי שאולוף ונשלח אל יצחק גרינבוים, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, בבקשה להקצות רשיונות עלייה ליהודי אפגניסטן.
הזעקה לא הסתיימה בגבולות היישוב בארץ ישראל בלבד. העיתונות הבינלאומית נתנה ביטוי למצבם של היהודים במדינה. ב־6 בספטמבר 1935 כתב העיתון הלונדוני "די צייט": "ממש לא יאומן כי יסופר כי יתכן הדבר בזמננו. הפורענויות של יהודי גרמניה עומדים בצל לעומת המעשים הברברים המתרחשים באפגניסטן". הדהוד זה שיקף את עוצמת הזעזוע שגרמו הידיעות מחוץ לגבולות אפגניסטן, והציב את סבלם של יהודי המדינה בהשוואה ישירה למתרחש באירופה הנאצית.
הנושא עלה גם בזירה הפוליטית הציונית. אליהו לולו־הכרמלי זעק את זעקת הנרדפים מעל בימת הקונגרס הציוני ה-19. עדויותיו, שתיארו את מצוקת הקהילה, נשמעו אך הותירו תחושה של "קול קורא במדבר" לנוכח סדרי העדיפויות והקשיים שעמדו בפני המוסדות הציוניים 1. עצם העלאת הנושא בפני הקונגרס סימנה את מאמצי הקהילה המקומית ומנהיגיה להנכיח את מצוקתם בפורום רחב יותר ולגייס סיוע.
כך נוצרה רשת קשרים מוגבלת אך משמעותית בין הקהילה המבודדת באפגניסטן לבין מוסדות היישוב בארץ ישראל והעולם היהודי הרחב. הפניות, התזכירים והאזכורים בעיתונות האירופית והבינלאומית שיקפו את גודל המצוקה ואת ניסיונות ההצלה, גם אם בפועל לא הצליחו להביא לשינוי מיידי במציאות חייהם של היהודים במדינה.
חאג' אמין אל־חוסייני
המופתי הירושלמי חאג' אמין אל־חוסייני מילא תפקיד מרכזי בהעמקת האווירה העוינת כלפי היהודים באפגניסטן. אל־חוסייני, שנודע באוריינטציה הנאצית שלו, פעל במסגרת חזון רחב של תנועה פאן־אסלאמית שבה קיווה לעמוד בראש. פעילותו באפגניסטן נעשתה בחסות נאצית, כחלק ממערך תעמולה רחב שהגרמנים טיפחו בעולם המוסלמי.
במהלך שהותו במדינה נשא אל־חוסייני דרשות במסגדים, ובהן הפיץ תכנים חדים נגד היהודים 1. ההסתה התבססה על חיבור בין תפיסות דתיות מסורתיות לבין רעיונות פרו־נאציים שהוטמעו בזירה המקומית על ידי סוכנים גרמנים ואנשי ממשל בעלי נאמנות לגרמניה. השילוב הזה הקנה לדבריו סמכות דתית בעיני ההמון לצד תמיכה פוליטית מצד השלטונות.
נוכחותו של המופתי, בשילוב האווירה הפרו־נאצית שנוצרה במדינה, העצימה את ההתקפות על הקהילה היהודית. דברי ההסתה שלו במסגדים הצטרפו לשורת עלילות דם והאשמות אחרות שהוטחו ביהודים באותן שנים, והכשירו קרקע לפגיעה מתמשכת במעמדם ובביטחונם. כך תרם אל־חוסייני להטמעת האידיאולוגיה הנאצית בזירה האפגאנית לא רק במישור המדיני והפוליטי, אלא גם במישור הדתי־חברתי. השפעתו הייתה חלק בלתי נפרד מהמערכת הרחבה של חתרנות גרמנית במדינה, שהצליחה לשלב בין אינטרסים אסטרטגיים של גרמניה לבין תפיסות דתיות מקומיות כדי להסית נגד היהודים ולבודד אותם עוד יותר בתוך החברה האפגאנית.
מלחמת העולם השנייה
באוגוסט 1941 חל מפנה משמעותי במציאות הפוליטית של האזור כולו, שהשליך ישירות גם על יהדות אפגניסטן. ברית המועצות מן הצפון ובריטניה מן הדרום פלשו לאיראן, הדיחו את רזא שאה מן השלטון ועצרו את הסוכנים הנאצים שפעלו בתחומיה. מהלך זה נבע מן הרצון של שתי המעצמות להבטיח את השליטה בנתיבי הנפט והתחבורה האסטרטגיים של האזור, וכן למנוע חדירה גרמנית נוספת אל לב המזרח התיכון ואסיה התיכונה.
הפלישה לאיראן לוותה גם באזהרה ישירה לאפגניסטן, שנדרשה להסגיר את הסוכנים הנאצים שפעלו בתחומה. המשטר האפגני, שחשש מפלישה דומה לשטחו, נענה לדרישה והסגיר את אותם סוכנים לידי הבריטים. הללו הועברו למחנות ריכוז בהודו, שם שהו עד לסיום המלחמה. בכך נבלמה רשת הסוכנים והחתרנים שהוקמה באפגניסטן בסיוע ברלין, ואשר עסקה בחבלה, הסתה וביסוס השפעה נאצית בקרב האליטה המקומית והשבטים.
עם זאת, אף שהנוכחות הגרמנית הישירה צומצמה, ההשפעה לא נעלמה לחלוטין. השגרירות הגרמנית בקאבול המשיכה לפעול גם לאחר מכן, בין היתר באמצעות שידורי רדיו ליפן. פעילות זו נמשכה עוד פרק זמן, עד שלבסוף הצליחו הרוסים לפצח את הקוד שבו השתמשו הדיפלומטים ולהביא לדרישה בינלאומית לסילוקם של הנציגים הזרים.
התקופה סימנה את סוף עידן ההשפעה הגרמנית הישירה באפגניסטן. למרות המשך קיומן של נקודות קשר מסוימות, המהלכים הצבאיים של ברית המועצות ובריטניה והסגרתם של הסוכנים הנאצים פגעו קשות במעמדה של גרמניה במדינה, והקהילה היהודית חוותה לראשונה הקלה מסוימת לאחר שנים של רדיפות וגזירות שנבעו מהמעורבות הנאצית.
היהודיים ההרריים ותורת הגזע
בצפון הקווקז, בשלהי 1942, לאחר כיבוש שטחי הרפובליקות האוטונומיות הצפון־אוסטינית והקאברדינו־באלקרית, נחשפו היהודים ההרריים למדיניות הרצח הנאצית. עדויות גרמניות מתארות כיצד יהודים אלו נרצחו על ידי יחידות האיינזצגרופן בכפרים שבהם היוו רוב, ובקולחוז על שם שאומיאן נרצחו 114 יהודים הרריים, שנקראו בתעודות הגרמניות "תאתים" 4. עם זאת, בעיר נאלצ’יק הושהה רצח ההמונים בעקבות התערבות של נציג משרד החוץ הגרמני, שסבר כי צעד כזה עלול להזיק לניסיונות גרמניה לזכות בשיתוף פעולה מצד האוכלוסייה המוסלמית המקומית. מצב זה חשף מחלוקות פנימיות בין גורמי הכיבוש: שירותי הביטחון ופלוגות המבצע ביקשו להשמיד את כל היהודים ללא הבחנה, בעוד משרד החוץ ניסה לשקול שיקולים תועלתיים ולדחות את ההכרעה.
הוויכוח על מעמדם של היהודים ההרריים השתלב בדיון רחב יותר שנגע גם ליהודי גרוזיה, בוכרה, איראן ואפגניסטן. קבוצות קטנות מקרב יהודים אלה, שהיו בצרפת, ניסו להציג עצמם כבני עמים אחרים שאימצו את הדת היהודית, במטרה להינצל. סוגיה זו החזירה את תשומת הלב לשאלת השתייכותם האתנית והגזעית של היהודים ההרריים ושל הקהילות המזרחיות בכלל 4.
כבר ערב הפלישה לברית המועצות פרסם "המכון לחקר הגבולות וחוץ־לארץ" בגרמניה חוברת הדרכה לצבא הכיבוש, ובה נכללו היהודים ההרריים כחלק מן העם היהודי. חוברת נוספת, שיצאה לאור בשנת 1942 על ידי מפקדת הס"ס והמכון למדיניות הגזע, הגדירה את יהודי הקווקז כ"תערובת של הגזע המזרחי עם גזעים שונים של הודו ואסיה הפנימית" אך קבעה כי הם "שבט יהודי שהיגר לדאגסתאן במאה השמינית". אף על פי שלא הייתה אחידות בקביעת מוצאם המדויק, המסקנה הייתה שיש לראות בהם חלק מן העם היהודי ולנהוג בהם בהתאם.
הדעות החלוקות בתוך מנגנוני הרייך יצרו דחייה זמנית בהשמדה המוחלטת של היהודים ההרריים. נציג משרד החוץ אוטו בראוטיגאם כתב בזיכרונותיו כי טען בפני אנשי הס"ס שהרדיפות נגד "העם הקטן והבלתי מזיק – היהודים ההרריים" עלולות להתפרש כהתקפה על כלל עמי הקווקז ולעורר התנגדות קשה. הוא הוסיף וטען כי "היהודים ההרריים אינם יהודים כלל במובן האתני, אלא עם הררי זעיר ובלתי מזיק, שקיבל לפני מאות שנים את הדת היהודית". מנגד, חוקרי הגזע מטעם המפלגה דחו עמדה זו. ב־27 בינואר 1943 קבע ד"ר גרהארד טייך כי "היהודים הקאווקאזיים הם יהודים לכל דבר", וב־16 בפברואר אותה שנה כתב פרופ’ גרהארד קיטל תזכיר שבו אמנם העניק "הצדקה ליחס מיוחד כלפי היהודים הקאווקאזיים", אך הדגיש כי יהודי איראן ואפגניסטן הם יהודים במלוא מובן המילה.
משרד החוץ פנה גם אל פרופ’ אוילר, שטען כי יהודי איראן ואפגניסטן אינם נמנים בהכרח עם הגזע היהודי, אולם תשובתו נדחתה. ב־7 בינואר 1943 קבע ראש המשרד למדיניות הגזע: "אין לי כל ספק שמדובר כאן ביהודים… אינני רואה סיבה כלשהי לטיפול מיוחד כלשהו ביהודים הפרסיים־אפגאניים. לפי עניות דעתי, יש להשוותם ליהודים האחרים בכל הצעדים של המדיניות המעשית של הגזע". גם ב־24 במאי 1943 חזר וכתב: "לגבי יהודי אפגאניסתאן, דעתי שגם כאן מדובר ביהודים. הם משייכים את עצמם ליהדות ובהתאם לכך יש, לפי עניות דעתי, לטפל בהם כביהודים" 4.
כתוצאה מהמחלוקות הללו נוצרה דחייה מסוימת בהחלטה הסופית לגבי היהודים ההרריים ושאר יהודי פרס ואפגניסטן, והם ניצלו בחלקם משום שהאזור שוחרר בטרם התקבלה הכרעה. ואולם המסמכים ששרדו מצביעים על כך שאלמלא שחרור הקווקז הצפוני בידי הצבא האדום, וכיבוש איראן על ידי הסובייטים והבריטים, היו גם הם מצטרפים לגורל יתר קהילות ישראל תחת השלטון הנאצי.
העלייה לישראל
תום מלחמת העולם השנייה לא הביא עמו הקלה של ממש ליהודי אפגניסטן. אף שגרמניה הנאצית הובסה, הרי שבאפגניסטן – להבדיל מאיראן – לא התקיימה נוכחות של כוחות כיבוש סובייטיים או בריטיים שיכלו למוטט את מוקדי ההשפעה הפרו־נאציים. כתוצאה מכך נותרו האליטות במדינה נאמנות ברובן לאוריינטציה הגרמנית, והדעות האנטי־יהודיות שהושרשו בשנות ה־30 וה־40 לא נעלמו. מצב זה יצר עבור הקהילה היהודית תחושת סכנה מתמדת, בדומה ליהודי עיראק שחיו תחת שלטון בעל זיקה פרו־נאצית.
על רקע זה הלכה וגברה הדרישה לעלייה לארץ ישראל. כבר בשנות ה־40 פנו נציגי הקהילה והדגישו כי העלייה היא הפתרון היחיד למצוקתם. חלקם הצליחו לממש את השאיפה עוד ב־1947, בסיוע הסוכנות היהודית, ולאחר מכן, עם קום מדינת ישראל, נפתח נתיב יציאה מסודר יותר. להבדיל מיהודי גרמניה של שנות ה־30, שנחסמו על ידי הספר הלבן ולא מצאו יעד שיוכל לקולטם, מצאו יהודי אפגניסטן לנגד עיניהם מדינה יהודית שיכלה להעניק להם מקלט.
ב־1947 וב־1948 הגיעו קבוצות ראשונות של עולים מאפגניסטן, וחלקם אף הצטרפו מיד למערכה בארץ 1. בהמשך, בשנים שלאחר קום המדינה, גברו גלי העלייה, עד אשר הקהילה כולה כמעט עקרה מאפגניסטן. מה שהחל כמאבק הישרדות מול חדירת הנאציזם למדינה, הסתיים בהיעלמותה של אחת הקהילות היהודיות העתיקות במזרח, ובקליטתה בארץ ישראל.
לקריאה נוספת
- אסף אלטשילדי, הצלת היהודים יוצאי בוכרה איראן ואפגניסטן בצרפת הכבושה (1944-1940), יד ושם, תשכ"ז, כרך ו' עמ' 243-221. מופיע גם בספרו של בן ציון יהושע-רז, מנדח ישראל באפגאניסטאן לאנוסי משהד באיראן, מסת"ב 9653426533, מוסד ביאליק, ירושלים.
- מרדכי אלטשולר, יחס הנאצים ליהדותם של 'ההרריים' ושל עדות מזרחיות אחרות, פעמים 27, תשמ"ו.
- יהדות אפגניסטן בסערת הימים, קשת לתרבות יהודית, האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך, שבט התשמ"ב.
- שרה בת' קופליק, The Demise of the Jewish Community in Afghanistan, 1933–1952, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת לונדון (SOAS), 2003.
- שרה בת' קופליק, World War II’s Impact on Afghanistan, בתוך: A Political and Economic History of the Jews of Afghanistan, בריל, 2015, עמ' 137–184.
קישורים חיצוניים
- בן־ציון יהושע, יהודי אפגניסטן היו נתונים בסכנת שואה, אימגו מגזין מאמרים, 28 במאי 2006.
הערות שוליים
- בן־ציון יהושע, יהודי אפגניסטן היו נתונים בסכנת שואה, אימגו מגזין מאמרים, 28 במאי 2006.
- שרה בת' קופליק, The Demise of the Jewish Community in Afghanistan, 1933–1952, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת לונדון (SOAS), 2003.
- יהדות אפגניסטן בסערת הימים, קשת לתרבות יהודית, האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך, שבט התשמ"ב.
- מרדכי אלטשולר, יחס הנאצים ליהדותם של 'ההרריים' ושל עדות מזרחיות אחרות, פעמים 27, תשמ"ו.
