תאמרת עמנואל (1887–1962) היה דמות מרכזית בחינוך ובמאבק התרבותי והפוליטי של יהודי אתיופיה במהלך המאה ה-20. נודע בפועלו הרב לשימור ולהתפתחות התרבות היהודית בקרב קהילת הפלאשים, תאמרת שימש כמנהל בית ספר יהודי באדיס אבבה, ומאוחר יותר כנספח לענייני תרבות בשגרירות אתיופיה בפריז. הוא נודע גם במאבקו נגד השלטון הפשיסטי האיטלקי באתיופיה ותרם רבות לשימור הקשרים עם יהדות העולם. במהלך חייו, לא חדל לפעול למען רווחת בני עדתו והמשיך להשקיע מאמצים בתמיכה וחינוך גם בשנותיו האחרונות בישראל.
ראשית חייו
תאמרת עמנואל, אחת הדמויות המרכזיות בקרב יהודי אתיופיה במאה ה-20, נולד בשנת 1887 בעיירה אזזו, השוכנת כ-20 ק"מ מגונדאר, עיר הבירה ההיסטורית של אתיופיה. משפחתו הייתה ממוצא יהודי והשתייכה לקהילת ביתא ישראל. אביו, דוויט פנטה, שירת כשר החצר של המלך תאודרוס השני, מה שהקנה לתאמרת קשרים עם מעמדות השלטון באתיופיה.
כילד, תאמרת הושפע עמוקות מאביו ומאמו, טרונש אינגדה. לאחר מותו של אביו, עברה המשפחה לעיירה ג'נדה, שם החל תאמרת את לימודיו בבית ספר מקומי ולמד אמהרית, השפה הרשמית של אתיופיה. טרונש, אמו, שמה דגש רב על חינוכו והבינה את החשיבות של השכלה רחבה לבנה. כשרון הלמידה שלו התגלה כבר בגיל צעיר, ותוך זמן קצר הוא התבלט כתלמיד מצטיין בבית הספר המקומי.
מעבר לבית הספר של המיסיון השוודי באסמרה
לאחר מות אביו, טרונש לקחה את תאמרת לאסמרה, אז עיר חשובה באתיופיה תחת שליטה איטלקית, ושם הכניסה אותו לבית הספר של המיסיון השוודי. בבית ספר זה, שנחשב לאחד מהמוסדות החינוכיים המובילים באזור, תאמרת למד במשך שבע שנים. לימודיו כללו מקצועות בסיסיים כמו קריאה, כתיבה וחשבון, אך גם מקצועות נוספים כמו ריקמה, ציור, כריכת ספרים ועריגת שטיחים. המוסד השוודי הדגיש לא רק את הלמידה האקדמית אלא גם את המיומנויות המעשיות, דבר שתרם רבות להתפתחותו המגוונת של תאמרת.
במהלך שנותיו בבית הספר, תאמרת היה תלמיד מצטיין ואהוב על חבריו. הכשרתו המקצועית כללה גם הכשרה בתחומים טכניים, שאיפשרו לו לפתח יכולות מעשיות שהיו נדירות באותה תקופה בקרב יהודי אתיופיה. למרות הצלחותיו, תאמרת התמודד עם קנאה ומכשולים מצד מורים ומנהלים אחרים. כך, למשל, מנהל בית הספר בג'נדה, שבו החל את לימודיו, ניסה להחזירו לעיירה בעקבות הישגיו המרשימים.
המפגש עם דר' יעקב פייטלוביץ'
בשנת 1904, תאמרת חלה ברגלו, ואמו לקחה אותו שוב לאסמרה לטיפול רפואי. לאחר שהחלים, ביקש לחזור לבית הספר של המיסיון, אך נתקל בסירוב. הוא החל לעבוד בבית מלון באסמרה, שם פגש לראשונה את דר' יעקב פייטלוביץ', חוקר יהודי שפעל לחקר והצלת קהילת ביתא ישראל. פייטלוביץ', שהתרשם מאוד מאישיותו ומכישוריו של תאמרת, החליט לקחת אותו עמו לאירופה. יחד עם תאמרת, הצטרף גם גטה ירמיהו, בחור יהודי נוסף מאתיופיה.
במסעו לאירופה, תאמרת נחשף לראשונה לתרבות המערבית באופן ישיר. עצם הימצאותו בסביבה בינלאומית כמו זו שבאסמרה, שהייתה אז תחת שלטון איטלקי, אפשרה לו לפתח הבנה עמוקה של השפה והתרבות האיטלקית, שעתידה לשמש אותו רבות בהמשך חייו.
לימודים באירופה
ב-11 באוגוסט 1905, לאחר מסע ארוך, הגיע תאמרת לפריז, שם החל את לימודיו בבית הספר "Ecole Normale de l'Alliance", בית מדרש לרבנים שהוקם על ידי ארגון כל ישראל חברים (אליאנס). זהו היה צעד משמעותי בחייו של תאמרת, שכן הוא נחשף ללימודים ברמה גבוהה ביותר, שכללו לא רק לימודי יהדות אלא גם מקצועות כלליים רבים. למרות חשיבות הלימודים היהודיים בפריז, פייטלוביץ' החליט להעביר את תאמרת לאיטליה, מתוך הכרה בכך שתכנית הלימודים באליאנס לא כללה מספיק דגש על לימודי יהדות.
בפירנצה, תאמרת התקבל ללימודים בבית המדרש לרבנים בניהולו של הרב צבי מרגוליס. כאן, בהשפעתו של הרב מרגוליס, העמיק תאמרת את ידיעותיו בשפה האיטלקית, בספרות ובתרבות האיטלקית. הוא למד גם את ערכי הדמוקרטיה והליברליזם, כפי שהוגדרו על ידי הוגים כמו ג'וזפה מאזיני וקרלו קטנו. השפעות אלו ניכרו בהמשך בתפיסת עולמו ובפעילותו הציבורית באתיופיה. השכלתו של תאמרת לא הייתה מוגבלת רק ליהדות; הוא התעמק גם בהיסטוריה הכללית, גיאוגרפיה ומדעים נוספים, שהפכו אותו לאדם משכיל ורחב אופקים.
במהלך שהותו באיטליה, תאמרת התחבר לדמויות מפתח ביהדות אירופה ויצר קשרים חזקים עם אנשי רוח ואקדמיה. ב-1915, קיבל תואר משכיל מהרב מרגוליס, ולאחר מכן, בשנת 1916, הוסמך כשוחט. השכלתו הרחבה והתעניינותו בתרבויות שונות סייעו לו לפתח גישה הומניסטית וליברלית, שהייתה חריגה בקרב מנהיגים יהודיים באותה תקופה.
השנים שבילה באירופה היו מכריעות בעיצובו האינטלקטואלי של תאמרת. הוא ספג ערכים מערביים של דמוקרטיה וחופש, שהיו במידה רבה מנוגדים לתפיסות המסורתיות באתיופיה. יחד עם זאת, תאמרת נשאר נאמן לשורשיו היהודיים ולמסורת העמוקה של קהילתו. הערכים והידע שרכש באירופה ליוו אותו לאורך כל חייו והשפיעו על דרכו כמנהיג, מורה ואינטלקטואל.
עבודתו באתיופיה
לאחר שסיים את לימודיו והוסמך כשוחט באיטליה בשנת 1916, תאמרת עמנואל שב לאתיופיה והחל לפעול בה בקהילתו, קהילת ביתא ישראל. עם חזרתו, תאמרת מצא את עצמו במרכז העשייה החברתית והחינוכית בקהילתו.
עם שובו, תאמרת התמנה למורה באדיס אבבה, עיר הבירה של אתיופיה. הוא החל ללמד בבית הספר היהודי המקומי, שהיה תחת ניהולם של גורמים שונים, בהם נציגי המיסיון הנוצרי. הוא עבד בשיתוף פעולה עם הקהילה המקומית והביא לשינוי משמעותי במערכת החינוך היהודית. בעבודתו כמורה, תאמרת שם דגש על חינוך כוללני שכלל לא רק לימודי דת, אלא גם השכלה כללית כמו שפות, היסטוריה וגיאוגרפיה. הוא האמין שחינוך נכון יוביל לשיפור במעמדה של הקהילה היהודית באתיופיה ויחזק את מעמדם של היהודים בעיני שאר האוכלוסייה האתיופית.
בספרו של דוד קסלר The Falashas The Forgotten Jews of Ethiopia, הוא מצטט את יונה בוגלה מספר על פתיחת בית ספר יהודי באדיס אבבה:
"פתיחת בית ספר יהודי באדיס אבבה התקבלה ע"י אנשים אלה בהתלהבות ונחשבה כהשגחה אלוהית לשמור אותם ואת ילדיהם מהעלמות מוחלטת. הידיעה על בית הספר התקבלה ע"י הפלאשים בבגמדיר ובכל המקומות כאגדה".
האתגר העיקרי בבית הספר היה המחסור הכספי. התמיכה שהתקבלה מהוועד האמריקאי למען הפלאשים (AFC – American Pro-Falasha Committee) הסתכמה ב-100 דולר לחודש, סכום שלא הספיק לתפעול בית הספר הפנימייתי. למרות המאמצים של פייטלוביץ' לשכנע את תאמרת לצמצם את ההוצאות, התקציב הדל לא הצליח לכסות את כלל ההוצאות הדרושות לחינוך, תחזוקה וקיום של התלמידים.
במהלך הזמן, החלו גם העיכובים בקבלת התקציב, מה שהגביר את הלחץ על תאמרת. כתוצאה מכך, נוצרו מתחים בין תאמרת לפייטלוביץ' ובין תאמרת לוועד האמריקאי. תאמרת מתח ביקורת על פייטלוביץ', וטען כי מצד אחד הוא מקדם תוכנית חינוכית שאפתנית ובלתי מציאותית המבוססת על המודל היהודי-אירופאי, במטרה להכשיר מחנכים, רבנים, רופאים ועורכי דין, אך מצד שני הוא מתעלם מהמסורת העתיקה של יהודי אתיופיה.
למרות כל האתגרים הללו, תאמרת זכר את תקופת עבודתו בבית הספר כאחת מהתקופות המאושרות בחייו. מעבר לתפקידו כמנהל, הוא שימש גם כמורה ומחנך, ולעיתים אף כתחליף להורים, כאשר דאג לכל צורכי התלמידים שהתאכסנו במוסד.
המאבק במיסיון
מלבד תפקידו כמנהל בית הספר, תאמרת עמנואל תרם רבות בחיזוק הקשר החי בין קהילתו לבין יהדות העולם, והראה בכך את הפוטנציאל להתחדשות רוחנית בקרב הפלאשים. הוא חידש והעמיק את קשריו עם יהדות מערב אירופה, שבה גדל והתחנך, וביסס קשרים חשובים עם יהודי ניו יורק, במיוחד עם ה-AFC, לאחר ביקורו בארה"ב בשנת 1931. תאמרת נאבק במרץ נגד הפעילות המיסיונרית הפרוטסטנטית, למרות משאביו המוגבלים. באחד ממכתביו לעולם היהודי, ציין שתהליך המרת הדת של הפלאשים על ידי הפרוטסטנטים מסוכן יותר מרדיפות ועינויים, ותיאר את המאבק כמלחמת תרבות שבה מתמודדים הפלאשים על קיומם.
"הצעירים האתיופים שצמאים לחינוך מזנקים לבתי ספר (של המיסיון) וכמעט תמיד יוצאים קתולים או פרוטסטנטים. מה שקורה לאתיופי הנוצרי קורה גם ליהודי האתיופי: הוא נעשה טרף של המיסיון… הדילמה של היהודי היא להתנצר או להישאר בבורות".
במכתב אחר, תיאר את המצוקה של יהודי אתיופיה ואת האתגרים בגיוס כספים מהקהילות היהודיות לבית הספר באדיס אבבה. הוא הדגיש את הסכנה שבכך שהצעירים האתיופים, הצמאים לחינוך, פונים לבתי ספר מיסיונריים ויוצאים מהם נוצרים. במכתבו ל-AFC, הביע את אכזבתו מיהדות העולם, ובמיוחד מיהדות ארצות הברית, שלדבריו אינה מגלה רצון לעזור ליהודי אתיופיה. ערב מלחמת העולם השנייה, סיכם את דעתו במכתב לאליאס סולומון, גזבר ה-AFC, כשהציע לשלוח מורה או לספק אמצעים לחינוך יהודי אתיופיה, במקום לשלוח משלחות מחקר נוספות.
"…לא צריך לשלוח לאתיופיה משלחת חוקרים כי עד כה יהודים אלה אירחו יותר מארבעים מבקרים בארבעים שנה והדרך הנכונה היא לשלוח מורה אחד עם אמצעים או את האמצעים בלי המורה (כי אני יכול למצוא כאן מורה אחד או שניים לעברית מתוך הפלאשים שלמדו באירופה)".
במאבקו במיסיון, תאמרת השתמש בקשריו הטובים עם השלטון, והצליח לשכנע את הקיסר להטיל הגבלות על פעילות המיסיונרים בקרב היהודים. הצלחתו במאבק זה חיזקה את מעמדו כמנהיג רוחני וחינוכי והקנתה לו הערכה רבה מצד קהילתו.
המאבק בכיבוש האיטלקי
בתחילת הכיבוש האיטלקי באתיופיה, תאמרת עמנואל התמודד עם צנזורה קשה שהוטלה על מאמריו ועל התכתבויותיו עם פייטלוביץ. האכזריות והברבריות שבה התנהגו האיטלקים כלפי העם האתיופי, והפשעים שביצעו, הובילו את תאמרת להתנגד למדינה שבה גדל והתחנך. בשנת 1927, פרסם תאמרת בעיתון האמהרי Berhanena Selam מאמר אנטי-פאשיסטי שתורגם מעיתון צרפתי. במאמר הוא כתב כי "העם האיטלקי מוקיר ומכבד מאוד את העצמאות. אבל אנחנו, שמכירים את המדינה הזו, מתפלאים לראות את הרודן שולט בשקט על העם הזה". כתוצאה מהמאמר, נסגר בית הספר ליום אחד, ותאמרת נעצר למשך יומיים.
בשנת 1936, הגיע לאתיופיה עורך הדין היהודי-איטלקי קארלו אלברטו ויטרבו, שהכיר את תאמרת מפירנצה ונשלח מטעם איחוד הקהילות היהודיות באיטליה. ויטרבו ותאמרת סיירו בכפרים היהודיים, ובמהלך סיורם התרחש ניסיון כושל להתנקש בחייו של המרשל גראציאני באדיס אבבה. בעקבות האירועים, הצליח ויטרבו להציל את תאמרת ממעצר, ובשכנועו, תאמרת עזב את אתיופיה ויצא כפליט למצרים. עם עזיבתו, סגרו האיטלקים את בית הספר היהודי, ורבים מהמורים והתלמידים נעצרו ונעלמו.
במצרים, חי תאמרת את אחת התקופות הקשות בחייו, אך למרות זאת שימש כסגן יושב ראש ארגון פליטי אתיופיה ולימד יהדות את הפליטים שברחו מגרמניה. בשנים 1939-1940, התכתב תאמרת עם הקיסר היילה סלאסי, שהתגורר אז בגלות בלונדון, והחליט להצטרף לכוחות המתנגדים לשלטון הפשיסטי באתיופיה. בינואר 1940 עזב את קהיר והצטרף למאבק בחרטום, שם נפגש שוב עם הקיסר. בשנת 1941 הצטרף תאמרת לכוח גדעון במלחמת השחרור האתיופית.
לאחר שובו לאדיס אבבה, תיאר תאמרת את מצבם של יהודי אתיופיה בפני הוועד האמריקאי למען הפלאשים בניו יורק, והדגיש את הצורך הדחוף לפעול כדי למנוע אובדן נוסף בקרב הקהילה היהודית. הוא הציע לבנות מוסד חינוכי שיכלול מגורים לתלמידים ושיעורים ביהדות, אך חזונו לא זכה להיענות מהעולם היהודי, ובית הספר שנסגר בשנת 1937 לא נפתח שוב.
לאחר גירוש האיטלקים
לאחר גירוש האיטלקים מאתיופיה, עבר תאמרת עמנואל לשירות המדינה והחל למלא שורת תפקידים תחת המלך היילה סלסיה. אתיופיה שלאחר המלחמה הייתה זקוקה לאנשים משכילים, ותאמרת שימש תפקיד מרכזי במערכת החינוך והתרבות של המדינה. הוא כיהן כנשיא המועצה להשכלת העם, עמד בראש צוות שעסק בהכנת מילון אמהרי, ונשלח מטעם המלך מספר פעמים לאריתריאה.
באוגוסט 1948, מונה תאמרת לשגרירות אתיופיה בפריז כנספח לענייני תרבות. בתפקידו זה, מילא תפקיד חשוב במשא ומתן בנושא איחוד בין אריתריאה לאתיופיה. לאחר שתי שנות שליחות בפריז, חזר תאמרת לאתיופיה ונשלח שוב לאסמרה. במהלך כהונתו, כתב מאמרים רבים בעיתונות וכתבות לרדיו כנגד הפשיזם האיטלקי, מה שעורר ביקורת באיטליה ובקרב איטלקים ששהו באתיופיה.
למרות עיסוקיו הרבים בשירות הקיסר, תאמרת לא חדל מלדאוג לבני עדתו. במהלך שהותו בפריז, המשיך לטפל בעניין יהודי אתיופיה ותחזק קשרים עם גורמים שפעלו למען הקהילה. הוא התריע והדגיש את הצורך בהשקעה בחינוך ובתמיכה לפלאשים, וכתב: "קריאתי ממשיכה להיות: אל תתנו לפלאשים להיעלם!" וביקש תמיכה כספית להקמת בתי ספר.
ב-13 בספטמבר 1949, כתב תאמרת לדר' שוורצברט מהקונגרס היהודי העולמי בניו יורק, וביקש להבטיח את המשך הסיוע הכספי לפלאשים, שהתקבל מהועד האמריקאי למען הפלאשים. הוא ציין את הצורך בהקמת בתי ספר לפלאשים והביע דאגה על כך שהסיוע הניתן עד כה לא מספיק.
בשנת 1955, הגיעו היחסים בין תאמרת למלך היילה סלסיה למשבר, במיוחד לאחר שסירב לכתוב את הביוגרפיה של המלך לפי בקשתו. חשש לחייו הוביל אותו לנטוש בחשאי את אתיופיה, ולעבור דרך חרטום לישראל. את שנותיו האחרונות העביר בירושלים, בבניין של הקונסוליה האתיופית. הוא המשיך לבקר את התלמידים שנשלחו לכפר בתיה, לשמור על קשר מכתבים עם תלמידיו, קרוביו וידידיו, ולהתעניין במצב בני עמו עד ימיו האחרונים. תאמרת נפטר בשנת 1962 בגיל 75 ונקבר בהר המנוחות בירושלים.
לקריאה נוספת
- תאמרת עמנואל, "בית הספר לילדי הפאלשים באתיופיה עם פלישת איטליה"(הקישור אינו פעיל), פעמים 58, תשנ"ד, עמ' 98-103
- יצחק גרינפלד, "תאמרת עמנואל – מבשר התחייה של יהודי אתיופיה", פעמים 22, תשמ"ה, עמ' 59-74
- עמנואלה טרויזן סמי, "ביתא ישראל ויהדות המערב" בתוך הגר סלמון (עורכת), קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים – אתיופיה, יד בן צבי, 2007, עמ' 173-186
- Shalva Weil, "Beta Israel Students Who Studied Abroad 1905-1935" in Svein Ege, Harald Aspen, Birhanu Teferra and Shiferaw Bekele (Editors) Proceedings of the 16th International Conference of Ethiopian Studies, Norwegian University of Science and Technology, Trondheim, 2009, ISBN ,p. 209-217
- Emanuela Trevisan Semi, "Ethiopian Jews in Europe: Taamrat Emmanuel in Italy and Makonnen Levi in England" in Tudor Parfitt and Emanuela Trevisan Semi (Editors) Jews of Ethiopia: The Birth Of An Elite, Routledge, 2005, ISBN 9780415318389, p. 74-100
- Wolf Leslau, "Taamrat Emmanuel's Notes of Falasha Monks and Holy Places" In Salo Wittmayer Baron Jubilee Volume, American Academy for Jewish Research, Vol. II, 1974, p. 624-367
- Emanuela Trevisan Semi (Editor), L'epistolario di Taamrat Emmanuel, Editrice L'Harmattan Italia, 2000
- Joseph (Giuseppe) Levi, "Taamerat Emmanuel and Giuseppe Levi: A Friendship between an Ethiopian Jewish Maskil and a Fiorentine Jewish Rabbi" in Emanuela Trevisan Semi & Shalva Weil (Editors), Beta Israel: the Jews of Ethiopia and beyond History, Identity and Borders, Libreria Editrice Cafoscarina, 2011, ISBN 9788875432867, pp. 75-100
- על כנפי היונה, הוצאת גפן.
- The Falashas The Forgotten Jews of Ethiopia, דוד קסלר.
