תעמולה אנטי-מזרחית בקום המדינה

התעמולה האנטי-מזרחית בקום המדינה הייתה מערך שיטתי ומקיף של תדמיות, התבטאויות מקרב הנהגת המדינה ופרסומים בעיתונות ושאר אמצעי התקשורת, בשנותיה הראשונות, אשר עיצבו את דמות העולה מארצות האסלאם כאלמנט נחשל, פרימיטיבי וחסר מסוגלות הורית. תעמולה זו לא הוגבלה רק לזירה הפוליטית, אלא חלחלה לעיתונות היומית ולשיח הרפואי והסוציאלי, תוך יצירת דה-הומניזציה של העולים והצגתם כסכנה ממשית לחוסנה התרבותי והבריאותי של החברה הישראלית המתגבשת.

במרכז התופעה עמדה תפיסת "כור ההיתוך", ששימשה ככלי אידאולוגי למחיקת תרבות המקור המזרחית והחלפתה בערכי החברה הוותיקה. הנהגת המדינה ראתה בעולים "חומר אנושי" הדורש עיבוד מחדש, תוך התעלמות מוחלטת מההיסטוריה והעושר התרבותי שהביאו עמם. תהליך זה לווה בשיח פטרנליסטי שביקש "להציל" את הדור הצעיר מהשפעת הוריו, שתוארו כמי שאינם מסוגלים להעניק לילדיהם טיפול נאות או ערכים מודרניים.

הדה-הומניזציה באה לידי ביטוי חריף בתיאורים פיזיים וסטראוטיפיים שהופצו בציבור. עיתונאים ואנשי ציבור השתמשו בשפה המדגישה לכלוך, מחלות וריח, במטרה לסמן את המזרחים כאחר המאיים על ההיגיינה הלאומית. העולה המזרחי הוצג כמי שחי בזוהמה מבחירה וכמי שאינו מבין את עקרונות הרפואה המודרנית, מה ששימש הצדקה למדיניות של הפרדה, בידוד וכפייה מצד מוסדות המדינה.

תעמולה זו הניחה את התשתית להחלטות הרסניות בשטח, החל ממדיניות סלקציה בכניסה לארץ ועד לניתוק ילדים מהוריהם במסגרות רפואיות וחינוכיות. הדימוי של ההורה הלקוי הפך לכלי נשק בידי הממסד, שאיפשר לו לפעול מעל לראשי המשפחות המזרחיות, מתוך הנחה מוקדמת כי הן אינן שותפות ראויות לבניית האומה. השלכותיה של הסתה זו הותירו חותם עמוק על הזהות המזרחית ועל יחסי הכוח בחברה הישראלית לדורות.

רקע היסטורי

מדינת ישראל בתקופת העלייה ההמונית של ראשית שנות החמישים חוותה מעבר מהיר ממציאות של קהילה קטנה ומגובשת למדינה הקולטת מאות אלפי עולים בפרק זמן קצר. בתוך שלוש שנים וחצי הכפילה האוכלוסייה היהודית את גודלה עם הגעתם של כ-680 אלף עולים. המדינה הצעירה, שזה עתה יצאה ממלחמה קשה, התמודדה עם משבר כלכלי חריף, דלדול יתרות מטבע החוץ ומחסור חמור באמצעי לינה ודיור.

כדי להתמודד עם נחשולי העלייה, הוקמו תחילה מחנות עולים בתוך מחנות צבאיים בריטיים לשעבר, שם זכו העולים למגורים ולכלכלה מלאה על חשבון הסוכנות היהודית. אולם, העומס הרב במחנות – שבהם חיו באוקטובר 1949 למעלה מ-90 אלף איש – יצר צפיפות קיצונית ותנאי מחיה קשים. העולים שהו במחנות אלו חודשים ארוכים במקום ימים ספורים כמתוכנן, ללא חופש תנועה מלא וללא היתר לעבוד לפרנסתם, דבר שהוביל למציאות של משבר כלכלי.

באביב 1950 החל המעבר לשיטת המעברות – יישובי קבע ארעיים שהוקמו בפריפריה ובשולי הערים. המעברות הורכבו מאוהלים, פחונים וצריפי עץ, והן נועדו להעביר את האחריות לפרנסה לידי העולים. המציאות הפיזית במעברות הייתה דלה. במרס 1952 הגיע מספר יחידות הדיור במעברות ל-55 אלף, כשמחציתן עדיין היו אוהלים.

התנאים הפיזיים וההיגייניים במעברות היו קשים במיוחד וסיכנו את בריאות העולים באופן יומיומי. המעברות הורכבו מפחונים, צריפי עץ ואוהלים דקים שלא סיפקו הגנה מחום הקיץ או מחדירת גשמים ובוץ בחורף. במישור התברואתי, המערכת הקולטת הפקירה את העולים למציאות של תשתיות לקויות; בורות הביוב עלו על גדותיהם ושלוליות של מי שופכין נקוו בלב אזורי המגורים שבהם שיחקו ילדים. הגישה למים הייתה מוגבלת לברזים מרכזיים, והמקלחות היו משותפות ומרוחקות, מה שהפך כל פעולה בסיסית של ניקיון למשימה מורכבת ומשפילה. במקרים של אי-ציות להוראות הממסד או פיגור בתשלומים, נהגו הרשויות להשתמש בניתוק זרם המים למעברה שלמה כאמצעי לחץ וענישה קולקטיבית.

בנוסף למצוקה הפיזית, הנהיגו רשויות המדינה מדיניות של בידוד רפואי כפוי, בייחוד כלפי משפחות מארצות האסלאם. בבתי החולים ובתי התינוקות בוצעה הפרדה קשיחה בין התינוקות להוריהם בנימוק שהסביבה המשפחתית והאמהות המזרחיות מהוות סכנה בריאותית. הורים רבים נתקלו במחסום פיזי של ממש בניסיונם לבקר את ילדיהם המאושפזים, בשל העובדה שהמעברות הוקמו באזורי ספר ללא כבישי גישה או תחבורה ציבורית סדירה. מציאות זו של בידוד גאוגרפי מנעה מהעולים גישה לשירותים חיוניים והפכה אותם לאוכלוסייה שבויה התלויה לחלוטין ברצונם של המדריכים והפקידים המקומיים.

מדיניות המדינה הכתיבה גם את אופי התעסוקה והמגורים של העולים בדרך של כפייה עקיפה וישירה. במסגרת מדיניות "מהאונייה לכפר", נשלחו עולים רבים ישירות למקומות יישוב מבודדים בפריפריה כדי לאכלס שטחים הרריים וריקים, מבלי שנבדקה התאמתם או רצונם לכך. באותם יישובים מרוחקים, העולים נאלצו להתמודד עם מחסור בעבודה יצרנית והיו נתונים לאיומים בפיטורין או במניעת סעד אם הביעו מחאה נגד התנאים. המציאות ההיסטורית בשנים אלו הייתה של שליטה שלטונית מקיפה בכל היבט של חיי העולה – החל מהמזון שהוקצב לו, דרך הטיפולים הרפואיים הכפויים שעבר, ועד למיקומו הגאוגרפי שנבחר עבורו ככלי לביצוע משימות לאומיות של יישוב השממה וייצור חקלאי.

האיום הדמוגרפי

עם הקמת המדינה ותחילת גלי העלייה הגדולים, השתלטה על ההנהגה ועל היישוב הוותיק חרדה עמוקה לנוכח שינוי דמותה של המדינה. חרדה זו נבעה מן החשש מפני האיום הדמוגרפי שהציבה העלייה מארצות האסלאם על המרכיב האשכנזי הדומיננטי בארץ. מצד אחד, קיבוץ הגלויות נתפס כהתגשמות החזון הציוני וככורח של תקופה הרואית שתבעה כוח אדם לבניית המדינה; אך מצד שני, שרר פחד של ממש שמא הכתפיים הכלכליות הדלות יקרסו תחת המעמסה, ובעיקר שמא "האיום על הביטחון הלאומי והפרטי" מצד העולים יוביל לאובדן השליטה של הקבוצה השלטת.

האיום הצטייר לא רק ככמותי אלא כאיכותי-תרבותי, כאשר בדרכים שונות ניתן ביטוי לחשש שהעלייה מהמזרח תוביל להרס המורשת החברתית-תרבותית שהתגבשה עד להקמת המדינה. ההנהגה חרדה מפני נסיגה ממושגים של מערביות ללבנטיניות ומקידמה לנחשלות. החשש היה כי המדינה החדשה תאבד את צביונה המודרני ותהפוך למדינה לבנטינית, כפי שהזהיר אריה גלבלום במאמרו מפיו של "דיפלומט צרפתי עלום שם":

"אתם עושים בישראל את השגיאה הפטאלית, שעשינו אנחנו הצרפתים ושהיא בעוכרינו ובניווננו. אתם פותחים את שערכם […] ללא הקפדה לפני בני אפריקה […] עליית חומר אנושי מסוים עלולה להוריד אתכם ולעשותכם למדינה לוונטינית, ואז נחרץ גורלכם […] לאבדון" ¹.

מרכיב מרכזי בחרדה זו היה הדימוי של העולים כנשאי מחלות וכבעלי הרגלים היגייניים מפוקפקים. העולים הוצגו כמי שעלולים להמיט אסון בריאותי על היישוב הוותיק, כאשר מחלותיהם – האמיתיות והמדומות כאחת – נתפסו כסכנה לבריאות הציבור. בקרב הוותיקים רווחה הדעה כי עולים מארצות האסלאם הם נטולי הרגלי היגיינה כלשהם, אינם יודעים להשתמש בבית-שימוש ואינם מסוגלים לשמור על ניקיון הגוף. תחושת הסכנה הובילה לרגש של סלידה, שנבע מהקישור המיידי בין העולים לבין מושגים של לכלוך, רקב וזוהמה, ומהפחד מפני הידבקות והזדהמות.

החשש מפני אובדן הדומיננטיות האשכנזית הוביל גם לוויכוחים נוקבים בתוך המערכת השלטונית בשאלה האם להגביל את היקף העלייה ועל חשבון אילו קבוצות, שאלה שהתייחסה בעיקר לעולים מצפון אפריקה. אישים בצמרת הפוליטית הביעו בגלוי את חששם מפני איבוד תמיכתה של יהדות ארצות הברית אם "ישתלטו יהודי המזרח על המדינה, נוכח שיעורי הילודה שלהם". איום זה נתפס כה חמור, עד כי דוד בן-גוריון עצמו, למרות דבקותו המוצהרת בקליטת עלייה, נאלץ בסופו של דבר לתת את הסכמתו להחלת מדיניות הסלקציה בנובמבר 1951, בשל מצב הבריאות החמור של העולים והעומס הכלכלי הכרוך בטיפול בחולים ובנכים.

הדימוי הלבנטיני והפרימיטיבי שהודבק לעולים יצר חיץ תרבותי עמוק. העולים מארצות האסלאם תוארו כמי שרמתם "עולה רק במקצת על רמת חיות שנתפשו", וכמי שהפרימיטיביות שלהם היא שיא, הגובלת בבורות מוחלטת ובחוסר כישרון לקלוט כל דבר רוחני. הוותיקים ראו עצמם כחברה נאורה המייצגת את הקידמה, ואילו את העולים ראו כגורם מאיים שעלול לבלוע את היישוב הוותיק. כפי שכתב גלבלום: "מה יארע למדינה זו, אם זו תהא אוכלוסייתה? […] מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה עם אוכלוסיות כאלה? […] יקלטו הם אותנו ולא אנחנו אותם" ¹.

התבטאויות שלטוניות

התבטאויותיהם של בכירי השלטון וקובעי המדיניות בשנות המדינה הראשונות חשפו תפיסת עולם ששללה את מסוגלותם של העולים מארצות האסלאם לתפקד כהורים ומילאה תפקיד מרכזי בעיצוב המדיניות המפרידה. דוד בן-גוריון ביטא פעם אחר פעם סלידה עמוקה מהמבנה המשפחתי המזרחי, ובפרט מזה התימני. בדיונים סגורים הוא הגדיר את האב התימני כדמות נחשלת המעדיפה את טובתה האישית על פני רווחת ילדיה, כפי שאמר: "האב התימני אינו דואג למשפחתו. הוא איש פרימיטיבי המנצל את אשתו וילדיו. הוא אוכל ושבע, ואילו הם נמקים ברעב". תפיסה זו הובילה אותו לקדם פתרון רדיקלי של ניתוק הילדים מסביבתם הטבעית, בקובעו כי "צריך להוציא את הילדים מהמחנות, לבודד אותם מהאמהות שלהם ולתת להם טיפול אנושי, כי בבית הם לא יקבלו אותו".

גיורא יוספטל, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, החזיק בעמדות נוקשות אף יותר כלפי "יוצאי ארצות מפגרות", כהגדרתו. יוספטל טען כי הורי העולים אינם חולקים את אותם רגשות הוריים המוכרים בעולם המערבי, והאשים אותם בגזל משאבים המיועדים לילדיהם. הוא הצהיר כי "יש הורים הגוזלים את המזון והשמיכות מילדיהם כדי למכור אותם או להשתמש בהם בעצמם". מבחינתו, המשפחה המזרחית הייתה זירה של אלימות ודיכוי שיש לפרק באמצעים שלטוניים, תוך שהוא מדגיש את הצורך "לשבור את שלטון בעלי האגרוף במשפחה המזרחית" כדי לאפשר למדינה לעצב את הדור הצעיר מחדש.

התבטאויות אלו לא נותרו בחלל סגור, אלא תורגמו להנחיות מעשיות לאנשי השטח. סגל העובדים הסוציאליים והרפואיים הונחה להתייחס אל העולה לא כאל שותף, אלא כאל מושא לחינוך מחדש. רופאים בכירים טענו כי "העולים הללו אינם יודעים מה זה ילד", וכי כל השארת תינוק בידי אמו היא בבחינת הפקרה. השפה השלטונית יצרה זהות מוחלטת בין מזרחיות לבין חוסר כשירות, כאשר דמויות מפתח במערכת החינוך והבריאות ראו במדינה את האפוטרופוס האמיתי של הילדים, אל מול הורים שנתפסו כנשאי זוהמה ובורות.

הבניית תפיסת ההורות הלקויה

הבניית נרטיב "ההורות הלקויה" בקרב החברה הקולטת והנהגת המדינה שימשה כציר מרכזי להצדקת התערבות שלטונית בוטה בתא המשפחתי של העולים מארצות האסלאם, ובפרט בקרב עולי תימן. התפיסה שרווחה במוסדות הרפואה, הסעד והחינוך גרסה כי הורים אלה אינם ראויים, שילדיהם אינם חשובים להם ואף שהם נוהגים בהם בהזנחה פושעת. הצגת ההורה המזרחי כסכנה ממשית לילדו הופצה בעיתונות ובספרות, כשהיא מתארת הורים המעדיפים את טובתם האישית והאנוכית על פני צורכי הקיום הבסיסיים של עולליהם. דב יוסף, למשל, הטיח האשמות קשות כלפי העולים וטען כי "יש מקרים לאין ספור של אנשים המשתכרים […] 30 ל"י לחודש, וידוע לפי החשבונות בצרכניה שהם מוציאים רק 10 ל"י לצרכי אוכל, יש מה לקנות והם אינם קונים". הדימוי החמיר עם טענות שלפיהן גברים מזרחיים מוכרים את מנות המזון המוקצבות של ילדיהם כדי לקנות משקאות אלכוהוליים, או שולחים את ילדיהם לעבוד וקונים בכסף שהם מרוויחים משקאות חריפים ².

מרכיב דומיננטי נוסף בנרטיב זה היה הטענה כי הורים אלו משלימים בנקל עם מות ילדיהם כחלק מ"מסורת ארצות המזרח" ותפיסה פטאליסטית. ד"ר אברהם שטרנברג, ראש השירות הרפואי לעולה, כתב על "העדר מסורת, בקרב עדות מסוימות, של שמירה על חיי החלשים, והשלמה פְטָליסטית עם תמותה גבוהה בין התינוקות". גישה זו קיבלה חיזוק מעדויות רפואיות בשטח; ד"ר דניאל בקנר טען כי הורים לא גילו עניין בילדיהם המאושפזים ובשבילם "הילד כבר לא היה קיים", תוך שהוא מייחס להם את האמירה: "אז מה – הילד מת, נעשה עוד אחד". סנטה יוספטל העידה ברוח דומה כי "אני חושבת שזו היא בכל זאת עובדה, שעולי תימן היו רגילים לתמותת תינוקות, כמו בהרבה ארצות ערב. לא ידעו לטפל בתינוקות החולים, בוודאי לא בתימן, ובדרך הקשה והארוכה שהעולים עשו, מתו בדרך הרבה תינוקות. מות תינוק לא היה איזה הלם גדול במשפחה. זה היה כל־כך רגיל". הבנייה זו יצרה קשר ישיר בין חוסר החשיבות של הילד בעיני הוריו לבין חוסר הצער על פטירתו, ובכך הכשירה את הקרקע לניתוק הילדים מהוריהם לצורך "הצלתם".

במקביל לדימוי האדישות, תוארו ההורים כמי שמנצלים את ילדיהם ניצול כלכלי אכזרי. גיורא יוספטל טען כי:

"השאלות המוטלות בכל כובדן עלינו, יותר מכל שאר השאלות הקשורות בקליטה, הן שאלות חינוכיות חברתיות. אנחנו מדברים על מיזוג גלויות; והרשו לדבר על כך באופן גלוי. יסוד אחד ישנו למיזוג הגלויות, והוא: עלינו לשנות את מידות החיים של יוצאי ארצות מפגרות. זאת נוכל לעשות בדרך פשוטה ביותר: לתמוך במקופחים, בחלשים שבתא המשפחתי שבעדות אלו; פירוש הדבר, שעלינו לתמוך באישה ובילד. אין מקום למיזוג גלויות כל עוד ישנן ביישוב מידות חיים כה שונות זו מזו. אין מקום למיזוג גלויות כל עוד במשפחה אחת מתרכז הכל סביב הילד, ההורים נותנים לו הכל: מזון, הלבשה, עזרה רפואית, את הפרוטה האחרונה, ובמשפחה שנייה – גוזלים מהילד את שמגיע לו: את השמיכה, את המזון, ואף חינוך אין נותנים לו, ושולחים אותו לעבודה בעודו בגיל רך, ואינו יכול להגיע לידי התפתחות. […] מיזוג גלויות דורש מאיתנו חינוך החלשים, מתן אפשרות של התפתחות למקופחים, בגלל כך שלא נתנו להם להתפתח. לשם זה יש צורך בהרבה דברים: בית תינוקות, פעוטון, גן ילדים, בית ספר, מועדון, שיעורי ערב, ללמד קרוא וכתוב ולהרים את מידת החיים של אלה, אשר בארצות מוצאם לא יכלו להגיע לידי התפתחות מלאה. עלינו לדאוג לא רק להתפתחותם של המקופחים, אלא עלינו לשבור את שלטונם של בעלי האגרוף, לשבור את השלטון הפראי של הגבר במשפחה המפגרת. בלי זה לא נגיע לידי מצב, שמיזוג הגלויות יהיה דבר ממשי ולא יישאר סיסמה ריקה".

נרטיב זה הועצם באמצעות תיאור מנהגי הנישואים, בדגש על נישואי בוסר, שהוצגו כסחר בבני אדם. ההורים המזרחים, והתימנים בפרט, צוירו כמי שמספסרים בבתולי בנותיהן ומציעים אותן למרבה במחיר, בעוד הילדות מוצגות כ"שיות המובלות לטבח". תיאורים אלו הזינו את התפיסה כי המבנה הפטריארכלי המזרחי הוא שלטון פראי של בעלי אגרוף שיש לשבור כדי להגן על הילדים.

המסר המצטבר מכלל הפרסומים וההתבטאויות הללו היה דה-הומניזציה של הקבוצה החברתית, כפי שסיכמה חוקרת ספרות הילדים יעל דר בבחינת סיפורי התקופה, שם יוחסה להורים הפקרה של ילדיהם ולילדים יוחסה יתמות. הבניית ההורות הלקויה הובילה למסקנה כי גורלו של הילד המזרחי תלוי במידת האינטראקציה שלו עם "נשמות טובות", לרוב אשכנזיות, וכי הצלת הילדים כרוכה בהרחקתם מחיק המשפחה המזוהה עם נחשלות ואכזריות. מערכת הערכים של היישוב הוותיק הציבה את עצמה כחלופה המוסרית היחידה, כזו שרואה בילד את מרכז המשפחה, בניגוד מוחלט לדימוי של הבית המזרחי שבו הילד נתפס כמשני לצרכי המבוגרים.

הייצוג בעיתונות העברית

העיתונות העברית בשנים הראשונות למדינה שימשה כזירה מרכזית לעיצוב והפצת התדמית השלילית של עולי ארצות האסלאם. בראש המבקרים עמד עיתון "הארץ", שפרסם באפריל 1949 את סדרת כתבותיו של אריה גלבלום, "חודש ימים הייתי עולה חדש". גלבלום, שהתחזה לעולה, קבע כי "לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת, וחמור עוד יותר חוסר הכשרון לקלוט כל דבר רוחני". הוא השווה את העולים לדרגת "התושבים הערבים, הכושים והבארבארים שבמקומותיהם", וטען כי הם "נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים והפראיים". גלבלום לא נרתע מתיאורים פיזיים, וציין כי למרות ניקיונם של התימנים, "קשה לעמוד במחיצת מאות ילדיהם החמודים והעליזים משום הריח העולה מהם". הוא אף תיאר בבוטות את היעדר הרגלי ההיגיינה במחנות, וכתב כי "המרוקאנים ושאר עולי אפריקה, שאינם יודעים שימושו של הנייר, משתמשים בחלוקי אבנים ומטילים הללו לקערות וסותמים אותם […] כל הסברה ללא הועיל" ¹.

עיתונות האופוזיציה, שכללה את "הבוקר", "חרות" ו"על המשמר", אימצה את רוח כתיבתו של גלבלום אך עשתה זאת בטכניקות עקיפות וזהירות יותר. במקום התקפה ישירה בגוף ראשון, השתמשו העיתונאים בתיאור סיטואציות מהשטח הממחישות את נחיתות העולים. כך למשל, תואר עולה מפרס כמי ש"מרים קולו ומתחיל לצרוח וקולו נהפך להיסטרי" כשחשב שרומה בלשכת העבודה, בעוד העולה מרומניה הוצגה כמי שרואה את חצי הכוס המלאה. סיפורים אלו הבנו את דמות העולה המזרחי כ"צרחן", "עקשן" וחסר הערכה לעבודה. עיתון "הבוקר" פרסם תיאור של "איש מזרח טיפוסי" כדמות נלעגת, "גוץ ומצומק כגורגורת. שער זקנו כסבך של קוצים", והעמידו כניגוד למדריך ה"צבר" המוצק והחסון. בדרך זו, הקורא הובל להסיק בעצמו כי מדובר בחומר אנושי קשה במיוחד שאינו מבין את ערכי הדמוקרטיה או התרבות המערבית.

שימוש בסטראוטיפים חלחל גם לתיאורים של אלימות ובורות מול הממסד. עיתון "הארץ" טען כי "עולי המזרח אינם מתמרדים מעצם טבעם. אולם דבקו בהם לצערנו מידות של שכניהם לשעבר: התרברבות נמלצה, צחצוח חרבות (סכינים), עמידה מדומה על כבוד שנפגע". העיתונאים דיווחו על הפגנות ומחאות במעברות תוך הדגשת הפרימיטיביות של המפגינים, כגון סיפורה של זקנה מזרחית שרצה בצדי הכביש וזרקה אבן על מכונית תוך "ליווי קללה ערבית עסיסית". תיאורים אלו לא נועדו רק לדווח על אירועים, אלא לקבע את זהות העולה כמי ש"משתלהב" בקלות ואינו בשל לחיים במדינה מודרנית.

עיתונות הממסד, המיוצגת על ידי "דבר" ו"הצפה", ניסתה אמנם לנהוג כסנגורית של העולים ולהדוף את דברי גלבלום, אך בפועל אישרה לא פעם את הנחות היסוד השליליות. שבתאי קלוגמן ב"דבר" טען נגד גלבלום כי "אנו זקוקים כאוויר לנשימה ל'זריקות' ראויות של פשטות, עם-ארצות, של בעלות-גוף", ובכך אישר את הסטראוטיפ של העולה כחסר אינטליגנציה. הוא אף הוסיף כי לעולים "מגרעת קשה אחת. אין זו הישות העדתית אלא התרבותית […] מן תערובת של לוונט. קצת מן התרבות הצרפתית בהוצאה זולה בתוספת ירושה תרבותית תורכית מתקופת הניוון שלה, והוי ערבי […] השאלה כיצד לעלות אותם לתוך תרבותנו אנו […] מדרכה של כל תרבות חלשה שהיא נכנעת מרצונה לתרבות חזקה ממנה ומקבלת את מרותה".

עיתון "הצפה" ניסה לשפר את הדימוי של העולים על ידי הדגשת החריצות של "יהודי המערות" והאצילות של הנוער המזרחי, אך גם הוא קבע כי "הציבור הוא פרימיטיבי, אמון על הליכות המדבר, יש לאלפו מבראשית הלכות אדם ביישוב תרבותי, יש להקנות דעת בשימוש בבית כסא, לעקור הרגלי דורות ומושגי עולם, בו הוא חי". כל העיתונים, מימין ומשמאל, השתמשו במושגים של מערכת קרב חשאית וחששו מנסיגה תרבותית, כשהם מציבים את העיתונאי בתפקיד המחנך הנחלץ להציל את המדינה מפני הלבנטיניות המאיימת.

אנטומיה של סלידה ודה-הומניזציה

רגש הסלידה שימש כאחד הכלים העוצמתיים ביותר בהבניית היחס לעולים מארצות האסלאם, כשהוא מתרגם הבדלים תרבותיים לתחושות פיזיולוגיות של דחייה ופחד מפני זיהום. הוותיקים השתמשו במושגים של היגיינה וניקיון לא רק כמדדים בריאותיים, אלא ככלים פוליטיים לסיווג מוסרי וחברתי. הלכלוך נתפס כהפרה של הסדר, והעולים, שזוהו עם הזוהמה והרפש במעברות, סומנו כ"אחר" מסוכן המאיים לזהם את גוף האומה. מחלות כמו גרענת, גזזת וטיפוס הבטן, לצד נוכחותם של כינים ופשפשים, הפכו בשיח הציבורי לסימני היכר של העלייה המזרחית, ועוררו בקרב היישוב הוותיק חרדה מפני "הידבקות" – לא רק במובן הרפואי, אלא גם במובן התרבותי והמוסרי.

הסלידה החושתית התמקדה בייחוד במראות ובראשם בריח, שנתפס כחודרני ומאיים במיוחד. התיאורים בעיתונות ובדוחות הממסד הרבו לעסוק בסירחון הכבד, בבורות-הביוב העולים על גדותיהם ובערימות-זבל מרקיבות. הריח שימש כגבול חברתי; התיאור של אריה גלבלום על הריח העולה מילדי התימנים או הדיווחים על הצחנה הבלתי-נסבלת במלאח במרוקו, יצרו חיץ בלתי עביר. הסלידה הופנתה גם כלפי היעדר הפרדה נאותה בין האדם להפרשותיו, כגון עשיית צרכים מסביב לאוהלים או שלוליות ביוב שבהן שיחקו הילדים. בעיני הוותיקים, היעדר הדיכוטומיה הזו בין המרחב התרבותי להפרשות הגוף סימל את היעדר התרבות של העולים.

הפרדת המרחב והריחוק הגיאוגרפי והחברתי של המעברות הוצדקו כצורך חיוני להגן על "החברה הנקייה והבריאה". המעברות נתפסו כקנים של זוהמה, חולי ומוסר ירוד, והוותיקים חשו כי זכותם להגן על עצמם ועל ילדיהם מפני האנומליה המזרחית. אוריאל סימון תיאר את החרדה של הוותיקים מפני המגע הפיזי עם יושבי המעברות, וציין כיצד נערות מבנות הארץ חשו בארץ נכריה בתוך המעברה, כשהן מתקשות לראות בילדים "חשופי-שת, שריר אפם ניגר על שפתם העליונה, ושבעיניהם רחשו זבובים" את בני עמן. הריחוק הפיזי נועד למנוע את הסכנה המוחשית של הזדהמות ולהבטיח שהנחיתות המיוחסת לעולים לא תדביק את מי שהיה נקי ממנה.

השיא של תהליך זה היה דה-הומניזציה של העולים דרך השוואתם לחיות וליצורי פרא. העולים תוארו כמי שרמתם "עולה רק במקצת על רמת חיות שנתפשו", ושפתם של התימנים תוארה כ"שפה משונה, בלתי–ידועה, הדומה יותר לנהימת חיות". הקישור הבלתי-אמצעי בין הילדים לחיות הבית במעברה, כגון אווזים וכלבים רעבים המתגוללים יחד בזוהמה, יצר שוויון מאיים בין האדם לחיה. השימוש בדימויים הללו – נהמות, זחילה ברפש, וחיים בתנאים לא-אנושיים – השעה למעשה את מעמדם האנושי של העולים בעיני החברה הקולטת.

הסלידה שימשה גם כמפתח לקביעת שליטה חברתית; היא אפשרה לוותיקים להתנשא על העולים ולתפוס את מנהגיהם לא רק כטעות, אלא כסטייה מבחילה. בקטגוריה של מי שאינם סולדים מהמראות הללו נכללו רק "קדושים", "משוגעים" או "ילדים", ובכך הוגדרה העבודה הרפואית והסוציאלית במעברות כעבודת קודש הירואית שנועדה לטהר את העולים. נטילת הבעלות על גופם ועל היגיינת העולים הייתה, במובן העמוק, ניסיון לנטוע סדר בעולם שנתפס ככאוטי ומאיים, תוך דיכוי המאפיינים התרבותיים המקוריים של הנקראים "מזוהמים".

השלכות מעשיות של התעמולה

התדמיות השליליות והדה-הומניזציה של העולים מארצות האסלאם לא נותרו בגדר רטוריקה בלבד, אלא תורגמו למדיניות מעשית ודורסנית בשטח, ששינתה את חייהן של רבבות משפחות. היישום המובהק ביותר של תפיסת ההורות הלקויה בא לידי ביטוי במדיניות האישפוז והבידוד הייחודית שננקטה כלפי הילדים הרכים. על רקע הקביעה כי האמהות הן גורם המסכן את חיי ילדיהן ומונעות מהם עזרה רפואית, הנהיג הממסד מדיניות של "הוצאת הילדים מהמחנות, ובידודם מהאמהות, כי הן מונעות עזרה מהילדים", כפי שניסח זאת דוד בן-גוריון. בבתי התינוקות ובבתי החולים הופעלה הפרדה קשיחה, ובמחנות מסוימים אף כפו על האמהות המזרחיות למסור את ילדיהן למוסדות אלו, בעוד שעל עולות ממוצא אירופי לא הופעלה כפייה דומה.

ההשלכות של מדיניות זו היו חמורות ומרחיקות לכת. הבידוד והרחקת הילדים מחיק המשפחה יצרו מצבים שבהם הקשר בין ההורים לילדיהם המאושפזים נותק כליל. צוותי הרפואה, שפעלו מתוך תפיסה של התנשאות וזלזול ביכולת ההורית של העולים, פירשו את קשיי הגישה של ההורים לבתי החולים המרוחקים כחוסר עניין. ד"ר דניאל בקנר טען בעדותו בועדת כהן-קדמי לחקירת פרשת ילדי תימן כי "הורים רבים לא התעניינו מה קרה לילד. בשבילם הילד כבר לא היה קיים", בעוד שהמציאות בשטח הראתה כי להורים לא היו כבישי גישה, תחבורה ציבורית או אמצעי התקשרות כדי לעקוב אחר מצב ילדיהם. תפיסה זו, שראתה במדינה את הבעלים על גופם ונשמותיהם של הילדים, טשטשה את הגבולות שבין זכויות הפרט לסמכות הממלכתית.

במישור החקיקתי, פעל הממסד לשינוי סדרי עולם בתוך המשפחה המזרחית באמצעות כפייה משפטית, שנתפסה כניסיון לפרק את המבנה הפטריארכלי המסורתי. חוק גיל הנישואין והמאבק בביגמיה ובנוהג המוהר הוצגו כמלחמה של הקידמה בנחשלות, תוך התעלמות מהקשרם ההיסטורי והקהילתי של מנהגים אלו. בעוד שהגברים התימנים הוצגו בעיתונות כמי ש"מספסרים בבתולי בנותיהן", בתימן היוו נישואי הבוסר אמצעי של דאגה והצלה פיזית ורוחנית עבור הילדות. הנישואין המוקדמים נועדו להציל ילדות משמד ולמנוע את חטיפתן או אסלומן בכפייה על ידי השלטונות המוסלמיים, והיוו למעשה כלי הגנה קהילתי אל מול גזירות חיצוניות. הממסד הישראלי, שנקט צעדי אכיפה ושכנוע כדי לעקור מנהגים אלו, התעלם מתפקידם המגן של הנישואין בגלות; כפי שטען ברוך קימרלינג, המאבק להפריד ילדות מבעליהן ביטא רצון לפגוע במרקם החברתי המזרחי ולהשליט עליו את ערכי הקבוצה השלטת, תוך שימוש בהתנשאות ולעג כלפי מסורות שנתפסו במקורן כפעולות של מסירות והצלה.

החרדה מפני העולים והשלכותיהם הבריאותיות והכלכליות הובילה בסופו של דבר לשינוי דרסטי במדיניות העלייה עצמה. בנובמבר 1951 הוחלה מדיניות הסלקציה, שנועדה להגביל את העלייה על בסיס בריאותי וכלכלי, בייחוד מצפון אפריקה. הפחד מ"ייבוא מחלות" ומריבוי "מקרים סוציאליים" שיהוו נטל על המדינה גבר על האידיאולוגיה של עלייה חופשית. באותם ימים הייתה אזהרה מעל דפי העיתונות:

"ומדוע אנו צריכים לשחרר את הארץ שבה נולד [החולה הכרוני] ועבד ואת הקהילה היהודית שבה חי […] ולשאת אותו על חשבוננו כאן במשך שנים על חשבון חולים אחרים […] הלא ידועות עובדות, שמשפחות או קהילות שולחות את זקניהם וחוליהם לארץ ובזה הן פותרות את כל השאלות הסוציאליות שלהן, ואילו הזקנים שלנו והחולים שלנו כאן אין להם דואג. מתי ישיגו תושבי הארץ שוויון זכויות עם העולים החדשים?"

התערבות המדינה הגיעה עד לחיי היומיום במעברות, שם נענשו תושבים בניתוק זרם המים כדי לאלצם לעקור ליישובי קבע או לשלם חובות. הממסד, שראה בעולים "חומר אנושי" שאינו מסוגל לעמוד ברשות עצמו, נקט בשיטות של הפרד ומשול ולחץ פוליטי, ואפילו דווח שעבדו במעברות תועמלנים שהפחידו עולים מפני השתתפות בהפגנות, בעזרת איומים על מקום עבודתם. כל אלו היו ביטויים מעשיים לתפיסה שראתה בעולים אובייקטים לטיפול ועיצוב מחדש, ולא אזרחים בעלי זכויות שוות, תוך רמיסת כבודם והאוטונומיה המשפחתית שלהם בשם ערכי הקידמה והממלכתיות.

מדיניות העלייה הסלקטיבית

המעבר ממדיניות של עלייה חופשית, כפי שעוגנה במגילת העצמאות ובחוק השבות, למדיניות של סלקציה ממוסדת, התרחש על רקע משבר כלכלי חריף שפקד את מדינת ישראל בשנת 1951. למרות הקביעה כי המדינה שייכת לעם היהודי ואינה רשאית להגביל את זכותו לעלות, המציאות של מחסור חמור במטבע חוץ, עומס על המעברות ודחיות מצד בנקים זרים למתן אשראי, הובילו את הנהגת הסוכנות והממשלה לבחון מחדש את "איכות העולים". המשבר הכלכלי הצריך שינוי במימון העלייה, וההנהגה הכלכלית דרשה להאט את הקצב ולהבטיח שרק עולים שיוכלו לתרום למשק הלאומי יגיעו ארצה. דבריו של דוד בן-גוריון, שטען בעבר כי אין להתאים את העלייה ליכולת הכלכלית אלא להפך, הועמדו במבחן אל מול דרישותיהם של לוי אשכול וגיורא יוספטל להנהיג ויסות ומיון ³.

הזרז המרכזי למיסוד תקנות הסלקציה היה הגעתה של האונייה "נגבה" מטריפולי באוקטובר 1951. האונייה נשאה על סיפונה ריכוז חריג של זקנים, חולים ונכים, דבר שעורר תסיסה רבה בציבור ובעיתונות. אליהו דובקין תיאר את האירוע בדרמטיות בדיוני הנהלת הסוכנות: "אנו צריכים קודם כל – במצבה של מדינת ישראל כיום – להעלות את החומר הצעיר והפרודוקטיבי. אין לנו כל הכרח להביא חומר אנושי שייפול עלינו למעמסה. הזכרתי את האניה שבאה מטריפולי […] אם נחוץ היה להשיג 200 אלונקות כדי להוריד את האנשים מהאניה – אתם יכולים לתאר לכם מה היה החומר האנושי. אין כל חובה יהודית ואין כל חובה ציונית, […] אין כל חובה מצדנו לגבי הגולה ולגבי המדינה להביא אנשים כאלה". אירוע זה שימש כהוכחה לצורך בתקנות מחייבות שימנעו מהקהילות בגולה "להיפטר" מחבריהן המוגבלים על חשבון המדינה הצעירה.

ב-18 בנובמבר 1951 גובשו התקנות הרשמיות ששינו את פני העלייה. המדיניות החדשה קבעה כי בארצות שבהן ניתן לבצע בחירה, 80% מהעולים חייבים להיבחר מבין מועמדים לעליית הנוער, חלוצים, בעלי מקצוע עד גיל 35, ומשפחות שבהן המפרנס הוא עד גיל 35 (מאוחר יותר הועלה הגיל ל-40). נקבע כי המועמדים, פרט לבעלי אמצעים, חייבים להתחייב בכתב לעבודה חקלאית בת שנתיים, ואישורם מותנה בבדיקה רפואית יסודית בהשגחת רופא מהארץ. התקנות הגבילו את שיעור העולים מעל גיל 35 ל-20% בלבד, וגם זאת רק בתנאי שהם נלווים למשפחה עם מפרנס צעיר או שקרוביהם בארץ מתחייבים לקלוט אותם. יצחק רפאל, שהציע את התוכנית, הסביר כי "העם היהודי, אין לו כסף להעלאת זקנים […] ואנשים אלה לא ייצרו סכום כזה", והדגיש את הצורך ב"עלייה בלתי מוגבלת אך נבחרת".

אחת התופעות הבולטות במדיניות זו הייתה ההבחנה המוחלטת בין "ארצות הצלה" ל"ארצות סלקציה". בעוד שעל עולי רומניה ופולין לא הוחלו כללי הסלקציה מחשש לסגירת שערי היציאה ובשל חוסר יכולת של נציגי הסוכנות לפעול בהן באופן לגאלי, הרי שעל יהודי צפון אפריקה הוחלו התקנות בקשיחות יתרה. נוצר מצב פרדוקסלי: הנתונים הסטטיסטיים הראו כי עולי רומניה היו ה"ספקים" העיקריים של חולים וקשישים (ב-1951 היו 43% מהם מעל גיל 50, לעומת 6.4% בלבד בקרב עולי צפון אפריקה), אך הסלקציה הופנתה דווקא כלפי יהודי המגרב. יצחק רפאל טען כי מאחר שהעלייה מרומניה אינה ניתנת לשליטה, יש לשאוף ל"פרודוקטיביזציה" של העלייה מצפון אפריקה כדי לאזן את המערכת. גיורא יוספטל הצדיק זאת בכך שצפון אפריקה אינה "ארץ הצלה" משום שהיהודים בה אינם נמצאים בסכנה מיידית תחת השלטון הצרפתי, ולכן ניתן להשהות את עלייתם ולברור מביניהם רק את ה"חומר" המתאים ביותר לבניין הארץ.

מדיניות זו הובילה לשפל חסר תקדים בממדי העלייה, שצנחה מ-174 אלף עולים ב-1951 ל-24 אלף בלבד ב-1952. התקנות, שנועדו לשפר את "איכות" העולים, הפכו למנגנון שבלם את העלייה מצפון אפריקה דווקא בשעה שהמוני יהודים ביקשו לעזוב את האזור בשל התערערות המצב הפוליטי שם. אף שהתקנות כוונו באופן רשמי לכלל העולים, בפועל הן יצרו אפליה מובנית: מי שבא מארצות המזרח נדרש להוכיח כושר עבודה ובריאות מושלמת, בעוד שמי שבא מאירופה עלה ללא קשר למצבו הגופני או לגילו. המדיניות החדשה שיקפה את נטישת אתוס הגאולה לטובת אינטרסים כלכליים ודמוגרפיים קרים, כפי שסיכם זאת יוספטל בטענה ש"אי אפשר לספוג יותר" וכי יש צורך בסלקציה חמורה כדי להציל את "קיומה המוסרי והחברתי" של המדינה.

העולה ככוח עבודה

מדיניות הסלקציה שימשה ככלי מרכזי להכוונת כוח אדם למשימות הלאומיות של בניין הארץ, תוך תפיסת העולה המזרחי כמשאב כלכלי שנועד למלא את המחסור החמור ב"ידיים עובדות" במגזר החקלאי. אישור העלייה הותנה במקרים רבים בחתימה על התחייבות בכתב לעבודה חקלאית במשך שנתיים ימים, דרישה שהופנתה בעיקר כלפי עולים מארצות האסלאם. הנהגת המדינה ראתה בצורך זה הכרח קיומי, כפי שהתבטא בישיבות הנהלת הסוכנות לנוכח הידיעה ש"המשקים החקלאיים הצמאים לרזרבה נחנקים מחוסר כוח אדם". עולים אלו לא נתפסו רק כמתיישבים, אלא ככוח יצרני שנועד להגדיל את היקף הייצור החקלאי ולספק את המחסור בתוצרת, כאשר המדינה רתמה אותם למשימות שהיישוב הוותיק סירב לבצע.

הגישה היישומית לכיבוש השממה, ובמיוחד באזורי ההר של הגליל ופרוזדור ירושלים, התבססה על העדפה מודעת של עולים בעלי תפיסה "פרימיטיבית" לעבודה. יוסף ויץ, איש הקרן הקיימת, ניסח זאת ביומנו ב-7 ביולי 1950: "נוכחתי כי ההרים ימצאו את תיקונם ביישוב צפוף של יהודים פשוטים, עובדי-אדמה. כל מה שירבו לעבוד בהם – יגלו את טיבה הכלכלי. וזאת על-ידי עבודה פשוטה ובכל פינה וליד כל סלע. החקלאים המודרניים שלנו הסוגדים למכונה – לא יצלחו לכך. […] את כיבוש השממה ותחיית האדמה יבצעו, כנראה, יהודי תימן, עירק ומרוקו". ויץ אף הצר על כך שבתקופת העלייה ההמונית לא הושם דגש חזק יותר על העברת "אותם יהודים, שאינם רחוקים מהערבים", לעיבוד הכפרים הערביים הנטושים, מתוך הנחה שהם יתאימו לשיטות העבודה הידניות והסיזיפיות הנדרשות באזורים אלו.

כפועל יוצא מתפיסה זו, חל שינוי דרמטי ביעדי שליחי העלייה בצפון אפריקה. הפעילות המרכזית הועתקה מהמלאח'ים העירוניים בערים הגדולות אל הכפרים הנידחים בהרי האטלס. נציגי תנועת המושבים יצאו לאזורים אלו כדי לאתר "חקלאים טבעיים" ולנסות להעלות כפרים שלמים כגוף אורגני אחד. השליחים האמינו כי יהודים אלו, בניגוד ליושבי הערים שנתפסו כ"לבנטינים חלשים" המושפעים מתרבות המערב, הם "חומר חיובי ורצוי" הנכון להסתגל לחיי עבודה וכיבוש הקרקע. יצחק רפאל עצמו תבע משליחיו לשלוח ארצה בדחיפות מאות עולים לטובת ההתיישבות, תוך הדגשה כי "ההתיישבות זקוקה מאד לחומר צעיר" ושם תולים תקוות רבות בעלייה ממרוקו שתחליף את היעדר הכוחות החלוציים ביישוב הוותיק.

כדי להבטיח שהעולים אכן יממשו את ייעודם ככוח עבודה חקלאי וימנעו מלהשתקע בערים, יושמה מדיניות "מהאונייה לכפר". החל מאוגוסט 1954 הועברו העולים מצפון אפריקה ישירות עם הגעתם ליישובי ספר ומושבי עולים בפריפריה. מדיניות זו הפכה את יוצאי צפון אפריקה לקבוצה בעלת שיעור ההתיישבות החקלאית הגבוה ביותר במדינה; בעוד שמילידי אירופה הופנו למקומות אלו רק 10% עד 30%, הרי שבקרב יהודי מרוקו הגיע שיעור המופנים להתיישבות ל-60%. העולים המזרחיים הפכו לשכבה המבצעת את "הפיכת הפירמידה" הכלכלית שחזו ראשי הציונות, אך הם עשו זאת לא מתוך בחירה אידיאולוגית חופשית כחלוצים, אלא כתוצאה ממערכת של לחצים, סלקציה והכוונת הממסד שראה בהם את הפתרון המעשי היחיד ליישוב הספר והרחבת הייצור הלאומי.

הנדסה תרבותית

כאמורף המאבק לשמירת צביונה המערבי והחלוצי של מדינת ישראל עמד במוקד המניעים האידיאולוגיים של מדיניות הסלקציה. הנהגת המדינה חרדה מפני "נסיגה" תרבותית שתהפוך את ישראל למדינה לבנטינית, כפי שביטא זאת פנחס לבון בחששו שייקום כאן "עם לבאנטיני" במקום "עם הנושא את צלם אלוהים של תנועת העבודה העברית". גיורא יוספטל החריף את הדברים כשטען כי "קיומה המוסרי והחברתי" של המדינה נמצא בסכנה עקב העלייה המזרחית, והביע חשש שהארץ תקבל אופי שימנע מיהודים מערביים וחופשיים לעלות אליה. יוספטל תיאר תחושת ניכור עמוקה כלפי העולים החדשים, באומרו: "עוד לא הייתה שנה שאני הרגשתי את עצמי כל-כך זר ורחוק למה שאני עושה", והוסיף כי המעברות המאוכלסות ברוב של עדות המזרח מייצגות "חיים אפלים" המאיימים על המפעל הציוני.

כדי להתמודד עם איום זה, גובשה אסטרטגיה של "הנדסה תרבותית" שהציבה את עליית הנוער ככלי המרכזי לסוציאליזציה מהירה. המדיניות חתרה להעלאת צעירים ובני נוער ללא הוריהם, במטרה לבודדם מהשפעת המשפחה והמורשת הגלותית. משה קול טען כי העלאת המשפחות בשלמותן, כפי שנעשה בעלייה מתימן ומעיראק, יצרה "חיץ בין היהודים הללו לבין הישוב הותיק" משום שהם המשיכו לחיות בדפוסי ארצות מוצאם. הפתרון המוצע היה להעלות את הדור הצעיר תחילה, כדי "לגאלם מרגשות נחיתות. להרחיקם מבערות. […] לחנכו בדפוסי יצירה", ובכך להבטיח שהם יעוצבו בדמותו של היהודי החדש הרחק מהשפעת "החמולה" הפטריארכלית שנתפסה כחסרת תקווה.

במסגרת תפיסה זו, עוצבה דמותם של ההורי המזרחים כ"דור המדבר" – שכבה אנושית שנועדה להיעלם ושאין טעם להשקיע בעיצובה מחדש. לוי אשכול ביטא זאת בבוטות בדיוני המוסד לתיאום: "אני רוצה להגיד בברור ובגלוי, איננו מעונינים בהורים. אם זכינו שהילדים כאן ואפשר לדחוק את ההורים צריך לעשות זאת". ההנחה הייתה כי הילדים שיחונכו בקיבוצים ובמוסדות עליית הנוער יהפכו ל"רזרבה לקיבוצים" וישמשו כגשר תרבותי שיחנך בעתיד את הוריהם. יוספטל תמך בגישה זו בטענה שבמסגרת משפחתם הנערים "לא יוכלו להתחנך", וכי רק ניתוקם הפיזי יאפשר להם לאמץ את ערכי החברה הקולטת ולהגן על המדינה מפני הלבנטיניות.

תהליך המיון והבחירה התבסס על "סולם יוקרה חלוצי" נוקשה, שדירג את עדות המזרח לפי מידת התאמתן לדגם ה"צברי". יהודי תימן וכורדיסטן זכו לעיתים לדימוי חיובי יותר כ"עמלים אותנטיים" משום שנתפסו כחומר אנושי פשוט ונוח לעיבוד. לעומתם, יהודי מרוקו מהערים הגדולות סבלו מהדימוי השלילי ביותר; הם נתפסו כלבנטינים שסיגלו לעצמם גינונים מערביים וצרפתיים שטחיים, אך חסרו את השורשים היהודיים והחלוציים. יוספטל ואנשי מחלקת הקליטה האמינו כי בני המגזר המתמערב במרוקו הם "חומר קשה" ואינדיבידואליסטי שאינו מתאים לערכי השיתוף הסוציאליסטיים, ולכן יש להעדיף על פניהם את תושבי הכפרים בדרום, שנחשבו לגידולי פרא שניתן להפוך לחקלאים המחוברים לקרקע המולדת.

כלל המאמצים הללו נועדו להבטיח כי למרות הגידול הדמוגרפי המזרחי, השליטה התרבותית תישאר בידי הערכים המזרח-אירופיים שגובשו ביישוב הוותיק. הממסד ראה בסלקציה ובניתוק הדור הצעיר אמצעי הכרחי למניעת מצב שבו "הארץ תיהפך ללבנט". כפי שסיכם משה קול, המטרה הייתה ליצור אוכלוסייה שגם אם מוצאה מאסיה ומאפריקה, הרי שהיא "פנינה מערבית" המחונכת בדפוסי היצירה של התנועה החלוצית, תוך מחיקת הזהות התרבותית המקורית של העולים בשם המודרנה והממלכתיות.

ביקורת היסטורית

הערכה ההיסטורית של תקופת קום המדינה מדגישה את השפעותיה ארוכות הטווח של התיוג המכתים על העולים מארצות האסלאם ועל צאצאיהם. התיוג הממסדי, שהציג את העולים כאלמנטים נחשלים ופרימיטיביים, חלחל לתוך הדימוי העצמי של הקבוצה ויצר שבר זהותי עמוק. חוקרים ומבקרים, דוגמת ויקי שירן, הצביעו על כך שהתעמולה לא רק עיצבה את יחס החברה הקולטת, אלא כפתה על המזרחים תחושת נחיתות מובנית, תוך מחיקת עושרם התרבותי והיסטורי. התיוג כחומר אנושי הדורש עיבוד מחדש גרם להרס הדימוי העצמי של דור שלם, שחש כי תרבות המקור שלו היא אבק אדם שיש להתבייש בו, דבר שהוביל להשלכות חברתיות ופוליטיות המהדהדות עד היום במאבקי הזהות בישראל.

במרכז הפולמוס ההיסטוריוגרפי עומדת שאלת "כוונת הזדון" מול בורות והתנשאות תרבותית. אסכולה אחת, המיוצגת בין היתר על ידי שלמה סבירסקי, רואה במדיניות הקליטה והסלקציה קנוניה מכוונת שנועדה למקם את המזרחים בתחתית הסולם החברתי ככוח עבודה זול. מנגד, אבי פיקאר ואחרים מציעים פרשנות מורכבת יותר, לפיה המדיניות לא נבעה מכוונת זדון מתוכננת מראש להרע, אלא משילוב של פאניקה דמוגרפית, מצוקה כלכלית אובייקטיבית וניכור תרבותי עמוק. לפי גישה זו, הממסד פעל מתוך כוונות טובות של בניין אומה מודרנית, אך עשה זאת תוך עיוורון מוחלט לצרכי העולים, מתוך התנשאות פטרנליסטית ופחד מפני הלבנטיניות. גולדה מאיר ביטאה בדיעבד את המורכבות הזו כשהביעה צער על כך שהפרוטוקולים של אותם דיונים ייחשפו בעתיד ויציגו את המדינה באור כה קשה.

התנגשות אידיאולוגית משמעותית התרחשה בין האתוס הסוציאליסטי-קולקטיביסטי של המדינה לבין הליברליות והאינדיבידואליזם של עולי צפון אפריקה. בניגוד לדימוי הפרימיטיבי, רבים מהעולים, בייחוד ממרוקו ותוניסיה, הגיעו לאחר שספגו תרבות מערבית-ליברלית תחת השלטון הקולוניאלי הצרפתי. הם לא ראו בעלייה מרד בגלות או שאיפה לשינוי חברתי סוציאליסטי, אלא חזרה לארץ הקודש ורצון לשיפור איכות חייהם כאינדיבידואלים. חוסר נכונותם של העולים להיכנע לתכתיבים הקולקטיביים ולסמכות המדריכים נתפס על ידי הממסד כתוקפנות וחוסר משמעת. יהודה ברגינסקי העריך כי דווקא הליברליות של השלטון הצרפתי לימדה אותם שלא להיות כנועים, מה שיצר להם דימוי של אנשים אלימים כאשר מחו על עוולות ועל אי-השוויון שנכפה עליהם ³.

הערכות מאוחרות מדגישות כי הנחשלות המיוחסת לא הייתה תכונה פנימית של העולים, אלא תוצאה של מפגש עם מציאות שדיכאה את מאפייניהם הייחודיים. המדינה ביקשה לשבור את המבנה המשפחתי והקהילתי ("שלטון בעלי האגרוף") בשם המודרנה, אך בכך הרסה את מנגנוני התמיכה הטבעיים של העולים. הניסיון ליצור "אדם חדש" על ידי ניתוק הדור הצעיר מהוריו נתפס כיום כניסוי חברתי דורסני שבוצע באוכלוסייה חסרת הגנה.

לקריאה נוספת

• אבי פיקאר, ראשיתה של העלייה הסלקטיבית בשנות החמישים, עיונים בתקומת ישראל 9, 1999, עמ' 338–394.
• נתן ייני, העלייה מארצות האסלאם בראי העיתונות העברית בשנים 1950 – 1952, קשר מס׳ 36 , סתיו 2007.
• אורית רוזין, עלייה והתיישבות – תנאים של סלידה – היגיינה והורות של הורים מארצות האסלאם בעיני ותיקים בשנות החמישים, 2002, עיונים בתקומת ישראל, כרך 12, עמ' 238-195.
• נתן שיפריס, ילדי הלך לאן? פרשת ילדי תימן: החטיפה וההכחשה, ידיעות ספרים, 2019.

הערות שוליים

1. נתן ייני, העלייה מארצות האסלאם בראי העיתונות העברית בשנים 1950 – 1952, קשר מס׳ 36 , סתיו 2007.
2. אורית רוזין, עלייה והתיישבות – תנאים של סלידה – היגיינה והורות של הורים מארצות האסלאם בעיני ותיקים בשנות החמישים, 2002, עיונים בתקומת ישראל, כרך 12, עמ' 238-195.
3. אבי פיקאר, ראשיתה של העלייה הסלקטיבית בשנות החמישים, עיונים בתקומת ישראל 9, 1999, עמ' 338–394.