שיתוף פעולה יהודי רומאי במרד הגדול

תופעת שיתוף הפעולה היהודי-רומאי במאה הראשונה לספירה מגלמת בתוכה מערכת סבוכה של יחסים ובריתות בין האימפריה הרומאית לבין שלוש שדרות הנהגה מרכזיות בעם היהודי: מוסד הכהונה הגדולה, שושלת המלוכה של בית הורדוס ומצביאים בכירים ממוצא יהודי שהשתלבו בצבא הקיסרות. בריתות אלו הושתתו על ניהול משותף והבטחת אינטרסים הדדיים, כאשר השליטים המקומיים זכו לגיבוי רומאי ליוקרתם השלטונית, לכוח פוליטי ואף להבטחה עתידית לקבלת אזרחות רומאית. בתמורה, האימפריה הרומאית זכתה במנגנון מקומי יעיל לאיסוף הנתונים והמיסים שהיו כה חיוניים לכלכלת הקיסרות ולקיומה של חברת הצריכה בעיר רומא.

רקע התופעה נעוץ עמוק באופיו האריסטוקרטי של הממשל הרומאי, מבנה חברתי שבו אחוז אחד בלבד מהאוכלוסייה החזיק במוקדי הכוח של האימפריה כולה. עם תחילת שלטונם הישיר בפרובינקיה יהודה, פעלו הרומאים בשיטתיות להפקיע מידי הכהונה הגדולה את תפקידה ההיסטורי כמתווכת פולחנית בין האל לעמו, ולשנות את מהותה למנגנון פוליטי-פקידותי שנועד בראש ובראשונה לשרת את המדינה הרומאית. תחת המנהל החדש, הפך הכהן הגדול לבובה שלטונית – נציג העם בפני הנציב בלבד, אשר היה נתון לחסדיו ויכול היה להיות ממונה או מודח בכל עת על פי רצונו. שלטון זה רוקן את ההנהגה מסמכותה הדתית והפך אותה ואת הסנהדרין למוסדות שהופקדו על אכיפת האינטרסים הרומאיים ואיסוף מיסים נוקשה. חילון המוסדות הוביל ליצירת אריסטוקרטיה מקומית שניצלה את מעמדה כדי להעשיר את עצמה תוך עושק המוני העם.

התוצאה ההיסטורית של מציאות שלטונית זו הייתה הרסנית וטראגית. מערכת המס הדורסנית, השחיתות הממסדית וריכוזיות ההון היו פועל יוצא ישיר של שיתוף הפעולה בין ההנהגה המקומית לשלטון הזר. אלו העמיקו את הקיטוב החברתי ויצרו זעם עממי יוקד שהופנה לא רק כלפי רומא, אלא במידה רבה כלפי שכבת ההנהגה היהודית. מתחים כלכליים וחברתיים אלו היוו זרז מרכזי ומהותי לפרוץ המרד הגדול בשנת 66 לספירה. כאשר התפרץ הכעס, ניסיונות ההרגעה מצד שדרות ההנהגה המקושרות לשלטון התקבלו על ידי העם כצביעות וכמאמץ נואש לשמור על מעמדם ועושרם אל מול איום ההתקוממות. משכשלו מאמצי ההרגעה, נטשו משתפי הפעולה את עמם, חברו בגלוי לכוחות הקיסרות ונטלו חלק פעיל, צבאי ואסטרטגי בדיכוי של המרד. מעורבותם של אותם אישים ומצביאים בשירות הקיסר הגיעה לשיאה במהלך המערכה הצבאית, והם היו שותפים מלאים למצור שהוביל לאובדן הכבד, להכנעת ירושלים ולחורבן העיר ובית המקדש השני.

התפתחות שושלת הורדוס

שושלת המלוכה ההרודיאנית, אשר שלטה בפרובינקיה של יהודה בין השנים 39 לפני הספירה ועד לשנת 92 לספירה, היוותה חלק בלתי נפרד מאותה אליטה מקומית שביססה את יוקרתה וכוחה על סמך אישור ותמיכה מרומא. בסיס העוצמה של המשפחה נשען על קשרים עסקיים ופוליטיים הדוקים עם הדרגים הגבוהים ביותר באימפריה, דוגמת קשריו של המלך אגריפס הראשון עם אנטוניה הצעירה, אמו של הקיסר קלאודיוס. אגריפס הראשון ורעייתו קיפרוס העמידו דור של צאצאים שהמשיכו את קו ההתיישרות עם השלטון הרומאי, בהם אגריפס השני, יליד שנת 27, ואחיותיו ברניקי, שנולדה בשנת 28, מרים, שנולדה בשנת 34, ודרוסילה, שנולדה בשנת 38. אח נוסף בשם דרוסוס נפטר בטרם הגיע לגיל ההתבגרות. ילדים אלו, שהיו נכדיו של אריסטובולוס הרביעי וניניו של הורדוס הגדול, ייצגו את שיא התפתחותה של האליטה המקומית שרתמה את שושלתה לשירות האינטרס הקיסרי.

במסגרת ביסוס מעמדה של השושלת וחיזוק בריתותיה האריסטוקרטיות, נרקמו נישואין אסטרטגיים שחיברו את בית הורדוס עם משפחות מלוכה ועילית שלטונית ברחבי האימפריה. ברניקי, כדוגמה בולטת, נישאה בין השנים 41 ל-43, כשהייתה בגיל 13 עד 15, למרקוס יוליוס אלכסנדר. מרקוס היה בנו של אלכסנדר האלברכוס, המוכס הראשי והעשיר של מצרים, ואחיו של טיבריוס יוליוס אלכסנדר. ברית נישואין זו חיברה באופן ישיר בין משפחת המלוכה של יהודה לבין האליטה היהודית-רומאית הבכירה של אלכסנדריה. לאחר שמרקוס הלך לעולמו בגיל צעיר בשנת 44, נישאה ברניקי לאחיו של אביה, הורדוס מלך כלקיס, ולזוג נולדו שני בנים, ברניקיאנוס והורקנוס. בשנת 48 התאלמנה ברניקי שוב, עברה להתגורר בחצרו של אחיה אגריפס, ובהמשך נישאה לפולמון השני מפונטוס, מלך קיליקיה, מלך חסות נוסף של רומא. פולמון שוכנע להיכנס לנישואין אלו בעיקר בשל עושרה העצום של ברניקי, צעד הממחיש את העוצמה הכלכלית שצברה השושלת. עם זאת, נישואים אלו לא החזיקו מעמד, וברניקי נטשה את פולמון זמן קצר לאחר מכן.

התפתחותה של שושלת הורדוס כאליטה שלטת התאפיינה בריכוזיות שלטונית ובשותפות כוח יוצאת דופן. ברניקי שימשה כשליטה משותפת לצדו של אחיה אגריפס השני, ועל פי כל העדויות חלקה עמו כוח כמעט שווה ¹. מעמדה העצמאי והמלכותי זכה להכרה רשמית ומובהקת ברחבי האימפריה, כפי שעולה מכתובת על פסל כבוד שהוצב באתונה ומתוארכת לשנת 61 לספירה, בה היא מכונה בתואר "בסיליסה", תואר ששימש לתיאור מלכות יהודיות ששלטו בזכות עצמן. יתרה מזאת, בכתובת לטינית שהתגלתה בביירות היא מכונה בתואר "רגינה" (מלכה), ושמה אף מופיע לפני שמו של אחיה. עוצמה משותפת זו של האחים באה לידי ביטוי גם בניהול הליכים משפטיים שלטוניים, כפי שקרה כאשר פאולוס השליח הופיע בפני חצרם בעיר קיסריה.

מבנה השלטון הייחודי של האחים, שבו אגריפס מעולם לא נשא אישה וברניקי בילתה את רוב חייה בחצרו כשותפה מלאה לשלטון, משך תשומת לב רבה ועורר שמועות קשות. הנישואין של ברניקי לפולמון השני נועדו, למעשה, במטרה להזים את השמועות העיקשות על כך שהיא ואחיה מנהלים מערכת יחסים של גילוי עריות. למרות מאמצים אלו, הספקולציות הפופולריות המשיכו להיות מלובות בחברה הרומאית, והמשורר יובנאליס, בסאטירה השישית שלו, טען באופן מפורש כי השניים היו נאהבים, אם כי בסיסן העובדתי של טענות אלו נותר בלתי מוכח. דינמיקה פנימית זו בחצר המלוכה הדגישה את אופייה של האליטה ההרודיאנית כקבוצה אריסטוקרטית סגורה ומלוכדת, שאימצה גינוני מלכות הלניסטיים ורומאיים ושמרה בקנאות על מעמדה ועושרה בתוך המערך האימפריאלי.

הממסד הדתי פוליטי

בטרם הגעת הרומאים, שימש הכהן הגדול כמתווך בין האל לעם, כמורה התורה, וכשומר הבלעדי של המקדש והפולחן. הוא הוקדש במיוחד לכפר על חטאי העם, כאשר נכנס אל קודש הקודשים פעם אחת בשנה ביום הכיפורים, וזכה בזכות הבחירה הראשונה מתוך קודשי המקדש, כגון קורבנות החטאת, האשם והמנחות. בעקבות גלות בבל וחוסר היציבות הפוליטי שנוצר בהיעדר מלכים ונביאים קבועים, החל הכהן הגדול לתפקד גם כמנהיג פוליטי, ובסביבות שנת 300 לפני הספירה הפך לראש מועצת הזקנים. עם זאת, תחת המנהל הרומאי, עבר תפקיד זה תמורה קיצונית. הכהונה הגדולה איבדה את תפקידה הדתי הבסיסי והפכה למוסד פוליטי וחילוני לחלוטין. הנציב הרומאי החזיק בשליטה מלאה על כל הרשויות המקומיות ביהודה, והייתה לו הסמכות הבלעדית למנות או להדיח את הכהן הגדול כרצונו. כתוצאה מכך, הכהנים הגדולים הוחלפו שוב ושוב באנשים שנועדו לשרת את האינטרסים של רומא, והכהן הגדול הפך לבובה שלטונית – נציג של העם בפני הנציב, אשר פעל תחת פיקוחו והנחיותיו ².

שינוי פוליטי זה השפיע עמוקות על הסנהדרין, הגוף המנהל המקומי. הכהן הגדול שימש כקצין המנהל והיושב ראש של מועצה זו, אשר פעלה כעת תחת מגבלות רומאיות מחמירות. הסנהדרין קיבלה על עצמה את האחריות המרכזית להבטיח את איסוף והחזרת המיסים הרומאיים, וייתכן שאף גבתה את המיסים ישירות מהטופרכיות השונות בארץ. הנציב הרומאי, שתפקידו היה לפקח על ההכנסות והמיסים הזורמים אל הקופה הקיסרית, השתמש בהנהגה המקומית כדי לוודא שהכספים נגבים כראוי ובמלואם. תהליך זה גיבש את המבנה השלטוני לאריסטוקרטיה מובהקת, שבה חוקת האומה הפכה לאריסטוקרטית, והכהנים הגדולים הופקדו באופן רשמי על הנהגת העם, אך בפועל תפקדו כשליטי חסות שמטרתם העליונה הייתה ניהול הדרישות הכלכליות של האימפריה.

הכוח הבלתי מבוקר שניתן לאליטה הדתית הוביל במהרה לשחיתות מוסדית נרחבת, שהתבטאה בניצול המעמד הציבורי להפקת רווחים אישיים. המקדש קיבל מדי שנה עודפים עצומים של קורבנות כגון תבואה, כבשים, ציפורים, יונים ומנטה, לצד מיסים קבועים כמו מעשרות, ביכורים ותרומות לא סדירות. במקום לנהל ולחלק את המשאבים הללו כראוי, הכהנים הגדולים לקחו את הרכוש לעצמם. החרמת המעשרות הייתה כה קיצונית, עד שכהנים פשוטים שפרנסתם הייתה תלויה לחלוטין בתרומות אלו נותרו בחוסר כל וגוועו ברעב עד מוות. במקביל, הכהן הגדול ניצל את מעמדו כדי לטפח נפוטיזם ולמנות קרובי משפחה לתפקידי מפתח רווחיים, דוגמת חנניה שמינה את בנו, חנן, לתפקיד שר הבירה – המשרה הגבוהה והמשפיעה ביותר במקדש לאחר הכהן הגדול. שחיתות זו לובתה על ידי המוני פקידים וגובי מיסים שהסיטו סכומי כסף משמעותיים מאוצר המקדש לכיסיהם הפרטיים, בחלקם כהטבות כספיות חוקיות לכאורה ובחלקם באמצעות סחיטה גלויה.

ניצול כלכלי

המיסוי הכבד היה הפועל היוצא הישיר של הממשל האריסטוקרטי הרומאי ביהודה, ומערכת זו לא הותירה שום עצם או מגזר כלכלי ללא מס. הוטלו שני סוגים נפוצים של מיסים מרכזיים: מס על תוצרת חקלאית, ששולם בחלקו בסחורה ובחלקו בכסף, ומס גולגולת שכלל סוגים שונים של מיסים אישיים. מס הגולגולת הוטל על כל גבר מגיל 14 עד 65, ועל כל אישה מגיל 12 עד 65. בנוסף למיסים אלו, המערכת הרומאית הנוקשה גבתה מס מים, מס עיר, מס על בשר ומלח, ומס בתים. על כל אלה התווספו חיובים עקיפים על יבוא ויצוא, כגון עמלות עיר ונמל, אגרות גשרים ודמי שוק. מספרם הכולל של המיסים השונים חצה את המאה, ואי תשלום המס נתפס והוגדר כמעשה מרידה. בנוסף למערכת הרומאית, הוטלו מיסים אזרחיים מקומיים לתחזוקת בתי כנסת, בתי ספר יסודיים, מרחצאות ציבוריים, תמיכה בעניים ותחזוקת דרכים, חומות ושערים. השילוב הדורסני של המיסים, המכסים וההיטלים הדתיים גזל בסך הכל כארבעים אחוזים מהכנסתו של אדם.

גביית המיסים התבצעה באמצעות שיטת החכירה, שבה המיסים הועברו לכל המרבה במחיר. שיטה זו הפכה לכר פורה לסחיטה, תופעה המוגדרת כשחיתות סחיטתית. במסגרת שיטה זו, גובי המיסים והמוכסים המקומיים גבו באגרסיביות תוספת של 25 אחוזים מעבר לסכום שהעבירו למדינה הרומאית, על מנת להפיק רווח אישי. פקידי המס הפכו לנהנים העיקריים מהשיטה, בעוד שמשלמי המיסים היו המפסידים הקבועים שניזוקו ממנה קשות. סכום הכסף שנגבה, גם אם היה קטן יחסית, הספיק לגובי המיסים כדי לצבור עושר עצום. פקידים יהודים נהגו לעבור בין הכפרים כדי לאסוף את המיסים, ולעיתים קרובות הכפילו ואף שילשו את דרישות המס מיוזמתם. בחלק מהמקרים, האריסטוקרטיה גבתה מהתושבים 40 כיכרות, למרות שהמדינה הרומאית דרשה 17 כיכרות בלבד.

מציאות כלכלית זו יצרה מתח חברתי חסר תקדים ופעורה תהום בין תושבי הכפרים העניים ליושבי הערים העשירים. האליטה השלטת, שהורכבה מהמנהיגים הדתיים והמקומיים, מנתה חמישה אחוזים בלבד מסך האוכלוסייה, אך היא שלטה וצרכה בין 50 ל-65 אחוזים מסך התפוקה החקלאית והקרקעית. יתרת האוכלוסייה נאלצה לחלוק ב-35 עד 45 אחוזים הנותרים. האליטות העירוניות נהנו מאורח חיים אלגנטי ופזרני שתוחזק כולו על ידי עבודת הכפיים הקשה והייצור שנכפה על פשוטי העם. תושבי הכפרים, מנגד, חיו חיי דלות כשהם חשופים דרך קבע למחלות ולתת-תזונה. בעלי הקרקעות הרומאים הסתמכו גם הם על יכולתם לשאוב את העודפים שייצרו האיכרים באזורים הכפריים, ושאבו את כוחם ועושרם מניצול כוח העבודה המקומי.

האיכר העני היה הפגיע מכולם, במיוחד בתקופות של בצורת או יבול דל. בהיעדר מוסדות בנקאיים, הוא נאלץ ללוות תבואה, שמן או כסף מהשליטים העשירים, קבוצה שכללה באופן בולט את מנהיגי הדת. אף על פי שהחוק איפשר גביית ריבית של 12 אחוזים בלבד, הריביות על הלוואות אלו הרקיעו לשחקים והגיעו לעיתים למימדי עתק של 300 אחוזים. המנהיגים והמלווים התעמרו בלווים ודרשו את החזר החובות באופן נוקשה, אפילו לאחר שנת השמיטה, וזאת בין אם נחתם הסכם רשמי בין הצדדים ובין אם לא. ככל שחובותיו של האיכר הלכו ותפחו ללא יכולת החזר, נלקחו ממנו אדמותיו ונחלותיו. במקרים קשים, נאלצו איכרים למסור ולמכור את בניהם ובנותיהם לעבדות כדי לכסות את החוב. כך, העשירים בנו את הונם ישירות על חשבון האיכרים שסבלו מחוסר, מציאות אכזרית אשר הובילה מאוחר יותר את הקנאים המורדים לשרוף את הארכיונים בעיר, שם הופקדו שטרות החוב של העניים.

פרוץ ההתקוממות

בשנת 64 לספירה מינה הקיסר נירון את גסיוס פלורוס לנציב מחוז יהודה. במהלך תקופת שלטונו, סבלו היהודים מאפליה שיטתית ומכוונת לטובת האוכלוסייה היוונית של האזור. המתיחות הגוברת החריפה במהירות והסלימה לכדי אי-סדר אזרחי של ממש כאשר פלורוס החליט לבזוז את אוצר בית המקדש בירושלים, פעולה שאותה ביצע תחת האמתלה של גביית מיסים קיסריים. בעקבות מהומות שפרצו בתגובה למעשים אלו, המסיתים והמארגנים נעצרו על ידי הרומאים והוצאו להורג בצליבה.

הזעם החברתי והכלכלי שהצטבר הפך בשנת 66 לספירה להתקוממות כוללת, כאשר ההמונים המתוסכלים קמו נגד המנגנון המשותף של השלטון הרומאי ושל מנהיגי הדת המקומיים. המרד העממי התאפיין כמחאה גלויה שכוונה נגד שתי הקבוצות גם יחד, אשר נתפסו כאחראיות לניצול המושחת של פשוטי העם. אחת הפעולות המעשיות והסמליות הראשונות של המורדים הקנאים עם פרוץ המרד בשנת 66 הייתה העלאת הארכיונים בעיר באש. מטרתם המובהקת הייתה להשמיד כליל את שטרות החוב וההלוואות שהופקדו בארכיון, אותם מסמכים אשר שימשו את האליטות העשירות לשעבוד האיכרים העניים ולגזילת רכושם.

מזועזעת מהיחס האכזרי כלפי בני עמה, נסעה המלכה ברניקי לירושלים בשנת 66 על מנת להתחנן באופן אישי בפני פלורוס לחוס על היהודים. פלורוס סירב להיענות לבקשותיה, ובמהלך התנגשויות ותגרות אלימות שפרצו בעיר, ברניקי עצמה כמעט וקיפחה את חייה. גם פנייה מפורשת לקבלת סיוע מקסטיוס גלוס, נציב סוריה, נותרה ללא כל מענה מצידו. במאמץ נואש למנוע מהאלימות להסלים עוד יותר, כינס המלך אגריפס השני את המוני העם ונשא נאום בפני הקהל כשאחותו ברניקי מלווה אותו.

אולם, נאומי ההרגעה והניסיונות לעתור לפלורוס נדחו על ידי הציבור הרחב, שזיהה בהם ניסיון מובהק לשמר את הסדר הקיים ולהגן על שלטונם ומעמדם. המורדים המתוסכלים הגיבו במעשה קיצוני ושרפו את ארמונותיהם של אגריפס וברניקי. בעקבות חורבן הארמונות, נמלטו האחים מירושלים אל אזור הגליל, שם הסגירו את עצמם לידי הרומאים. בזמן שקסטיוס גלוס נכנס לאזור עם הלגיון השנים עשר, נחל תבוסה בקרב בית חורון ונאלץ לסגת, השושלת ההרודיאנית צידדה בגלוי בכוחות הפלאביים. ברניקי רתמה משלב זה את כל הונה, עושרה העצום והשפעתה הפוליטית כדי לתמוך במערכה של אספסיאנוס, אשר נשלח לדכא את המרד, וסייעה לו במאבקו להפוך לקיסר הרומאי העתידי.

הפעלת כוח צבאי על ידי מצביאים יהודים-רומאים

יהודי רבים מהתפוצות, בעיקר באזורי מצרים, סוריה ואסיה הקטנה, היו מעורים באופן מלא בתרבות הרומאית המקומית והאימפריאלית. בשאיפתם לבסס קריירה צבאית ולהתקדם בסולם הדרגות ובמנהל הקיסרי, חיילים אלו אימצו שמות יווניים ולטיניים, אשר לא פעם מטשטשים כיום את זיהוים כיהודים ברישומים ההיסטוריים ³. השירות הצבאי היווה אפיק חיוני למוביליות חברתית, שכן לפני שנת 211 הוא היה אחת הדרכים הבודדות שבהן יכלו יהודים לזכות באזרחות רומאית, אשר הוענקה לרוב לאחר עשרים ושש שנות שירות בחילות העזר. בקהילה היהודית במצרים, בפרט, הייתה קיימת מסורת צבאית עשירה עוד מימי המלוכה התלמיית, ומשפחות עשירות ומתבוללות שם נהגו לחנך את ילדיהן על ברכי הקלאסיקה ולא בחינוך יהודי מסורתי, מתוך מטרה מובהקת להכינם לתפקידי מפתח בבירוקרטיה הרומאית.

דוגמה בולטת ומרכזית למגמה זו היא טיבריוס יוליוס אלכסנדר, אשר נולד באלכסנדריה בשנות שלטונו הראשונות של הקיסר טיבריוס, למשפחה יהודית עשירה ומיוחסת. אביו, אלכסנדר האלברכוס, שימש כמוכס הראשי של מצרים והחזיק באזרחות רומאית, ודודו היה הפילוסוף פילון האלכסנדרוני. אף שייחוסו היהודי והמצרי עשוי היה להיחשב לכתם על הקריירה שלו כבן למעמד הפרשים, בחר אלכסנדר להתגייס לצבא הרומאי. יוסף בן מתתיהו כתב עליו במפורש כי הוא "לא נשאר בדת אבותיו" ⁴. אף שהתייחסות זו פורשה לא פעם כהכרזה על היותו משומד, קריאה חלופית מצביעה על כך שהביקורת כלפיו נבעה מבחירתו להציב את האינטרסים של רומא מעל לאלו של בני עמו. לאחר ששימש כמושל מחוז תבאי בדרום מצרים בשנת 42, קודם טיבריוס אלכסנדר ונשלח לשרת כנציב ביהודה בין השנים 46 עד 48 לספירה.

אם האוכלוסייה המעונה ביהודה קיוותה כי נציב ממוצא יהודי יקל על סבלה מול עול האימפריה, הרי שתוחלתה נכזבה. שנות שלטונו של אלכסנדר ביהודה התאפיינו ברעב קשה ובמחסור, כמו גם בדיכוי אגרסיבי וחסר פשרות של מרידות והתקוממויות. כאשר בניו של יהודה הגלילי – מי שעמד בראש תנועת הקנאים עוד מימי מפקד האוכלוסין של קויריניוס – הרימו את נס המרד, הגיב אלכסנדר בתקיפות, דאג ללכוד אותם והוציאם להורג בצליבה. חרף העובדה שאקט זה לא דיכא לחלוטין את תנועת הסיקריקיים ואת הקנאים שהמשיכו לטפח את גחלת המרד, יוסף בן מתתיהו סיכם את תקופת נציבותו, ואת זו של קודמו, באור חיובי וציין: "שניהם לא נגעו במנהגי יושבי הארץ ונהגו את העם בשלום ובמנוחה" ⁵.

הפעלת הכוח הצבאית האכזרית ביותר מצידו של טיבריוס יוליוס אלכסנדר התרחשה בשנת 66 לספירה, במקביל לפרוץ המרד הגדול ביהודה. באותה העת, פרצו מהומות דמים נרחבות גם באלכסנדריה על רקע מתיחות עזה בין האוכלוסייה היוונית ליהודית. האירועים החריפו לאחר שהיוונים התאספו באמפיתיאטרון לדון בשיגור משלחת לקיסר נירון, ובתגובה להגעת המוני יהודים למקום, תקפו אותם היוונים, הרגו את רובם ושרפו את השבויים בחיים. היהודים, שזעמו וביקשו נקמה, איימו להגיב באלימות קשה. בעקבות כישלונו של הנציב הרומאי הקודם, גאיוס קקינה טוסקוס, להשתלט על המצב, מונה אלכסנדר בחודש מאי של אותה שנה למושל מצרים – המשרה הבכירה ביותר שאליה יכול היה פרש רומאי לשאוף, מלבד הפיקוד על המשמר הפרטוריאני. עם מינויו, זימן אלכסנדר אליו בפרטיות את מנהיגי הקהילה היהודית וניסה לשכנעם לשמור על השקט ולהימנע מכל התגרות בצבא הרומאי.

אולם, הפלגים המתמרדים סירבו להתייחס לאזהרותיו ברצינות, ואף נזפו בו על עצם השמעת האיומים. משנוכח הנציב כי גורמי המרד לא ישקטו אלא אם כן יכה בהם אסון נורא, הוא הסיר את כפפותיו. אלכסנדר שיגר את שני הלגיונות הרומאיים ששהו בעיר – הלגיון השלישי 'קירנאיקה' והלגיון העשרים ושניים 'דיאוטריאנה' – מתוגברים ב-5,000 חיילים נוספים, היישר אל תוך הרובע היהודי. הפקודות שניתנו לכוחות אלו היו חסרות רחמים: הותר להם לא רק להרוג את התושבים, אלא לבזוז את רכושם ולהעלות את בתיהם באש. החיילים הרומאים לא הפגינו שום חמלה כלפי תינוקות, לא חסו על זקנים, וטבחו באופן שיטתי בבני כל הגילים. מסע ההרג והביזה המכוון הסתיים רק לאחר שלמעלה מ-50,000 יהודים היו מוטלים מתים ברחובות העיר, אז חס טיבריוס יוליוס אלכסנדר על הניצולים והורה על הפסקת המתקפה.

חלקם של משתפי הפעולה בחורבן בית המקדש

בשנת 69 לספירה, אשר נודעה כ"שנת ארבעת הקיסרים", שררה אי יציבות פוליטית עמוקה ברחבי האימפריה הרומאית. בעקבות רצח הקיסר נירון החלו חילופי שלטון תכופים ומהירים, כאשר הקיסר גלבה נרצח אף הוא, ועל כס הקיסרות נאבקו כעת ויטליוס ואותו. באווירה טעונה זו, בה נראה היה כי מנהיג צבאי חזק יוכל לתפוס את השלטון, החל אספסיאנוס, אשר פיקד על הלגיונות הרומאיים ביהודה ועסק בדיכוי המרד, לשקול את הכרזתו כקיסר, אך עדיין היסס. בשלב קריטי זה התייצבה שושלת בית הורדוס, אשר צידדה בגלוי בסיעה הפלאבית, לטובתו של אספסיאנוס. המלכה ברניקי, שהייתה אלמנת אחיו של טיבריוס יוליוס אלכסנדר, פגשה באותה תקופה את טיטוס, בנו של אספסיאנוס, אשר היה צעיר ממנה באחת עשרה שנים. היא החלה לנהל עמו פרשיית אהבים ולפתות אותו, תוך שהיא מזהה סיכויים פוליטיים מצוינים לעצמה אם אביו של מאהבה – שהבטיח לשאת אותה לאישה – יהפוך לקיסר ברומא. מתוך אינטרס מובהק זה, השתמשה ברניקי בכל הונה העצום והשפעתה הפוליטית כדי לתמוך במערכה של אספסיאנוס להשגת השלטון.

במקביל לפעילותה של ברניקי בקרב הצבאות וברומא, הפעילה המלכה את השפעתה גם על טיבריוס יוליוס אלכסנדר, ששימש אז כמושל מצרים. אלכסנדר, שהכיר את אספסיאנוס משירותם המשותף במזרח, הפך לאחד מתומכיו המוקדמים. תחת השפעתה של ברניקי, היה אלכסנדר הראשון להכריז על אספסיאנוס כקיסר באלכסנדריה. הכרזה זו הייתה בעלת משמעות כה גדולה, עד כי התאריך שבו התקיימה במצרים הפך למועד הרשמי של תחילת שלטונו של אספסיאנוס. צעד החלטי זה של אלכסנדר עורר תגובת שרשרת, ובעקבותיו מיהרו גם הצבאות והלגיונות שבסוריה וביהודה להכריז על נאמנותם לאספסיאנוס. גיבוי מוחלט זה אפשר לאספסיאנוס לפתוח במערכה צבאית ישירה נגד הקיסר ויטליוס, מערכה שבסופה הוכרז רשמית כקיסר ב-21 בדצמבר שנת 69.

עם יציאתו של אספסיאנוס לרומא, הוא הותיר ביהודה את בנו טיטוס, כשלצידו פועלים שני הלגיונות, החמישי והעשירי, ולגיון נוסף, החמישה עשר, שאותו הביא טיטוס עמו לעכו. כוחו של טיטוס מנה כ-60,000 חיילים מקצועיים, אך למרות שהפגין כישרון יוצא דופן וטקט מנהיגותי, הוא היה חסר את הניסיון הצבאי הנדרש ממצביא רומאי בסדר גודל כזה. בשל כך, נאלץ אספסיאנוס לבחור מפקד ראוי שיסייע לבנו במסע המלחמה ביהודה. אף שעמדו לרשותו אנשי צבא יוקרתיים ורבים, בחר אספסיאנוס באופן לא צפוי בטיבריוס יוליוס אלכסנדר להוביל את הצבא הרומאי במאמץ לבלום את ההתקוממות. טיטוס מינה את אלכסנדר למפקד צבאותיו, והוא הפך ליועצו הראשי ולמנהל האסטרטגי של המערכה נגד בני עמו.

מעורבותו של טיבריוס יוליוס אלכסנדר במערכה לא הייתה תופעה מבודדת, שכן לוחמים יהודים נוספים שירתו בצבא הרומאי באותה תקופה ואף תמכו באופן פעיל בדיכוי ההתקוממות. מסורת השירות הצבאי היהודי, שהחלה עוד בימי השלטון התלמיי, נמשכה אל תוך התקופה האימפריאלית. כך למשל, צאצאיהם של 500 פרשים יהודים ממסופוטמיה, שיושבו בעבר כחיל מצב צבאי באזור בטנאה (הבשן), המשיכו לשמש בתפקידם זה וסייעו לכוחות האימפריה הרומאית במהלך המרד הגדול ביהודה. לצדם, היו גם חיילים יהודים שהתנדבו לשירות ישיר בלגיונות, כדוגמת מתתיהו, יהודי סורי ששירת תחת הקיסר נירון בלגיון הראשון "אדיוטריקס" (Legio I Adiutrix) וקיבל אזרחות רומאית בשנת 68 לספירה ³.

תחת ניהולו הצבאי של אלכסנדר, הצבא הרומאי שטף במהירות את הגליל ובשנת 69 החל לצעוד לעבר ירושלים. כמפקד הצבא ויועץ ראשי לטיטוס, אלכסנדר היה מעורב עמוקות בניהול המצור הכולל על העיר. הניסיון והכישרון שלו הוכיחו את עצמם, שכן המרד היהודי דוכא בתוך פחות משנה. עם זאת, דיכוי זה הושג באכזריות ובמחיר דמים חסר תקדים. המלחמה הגיעה לסיומה הטראגי בשנת 70 לספירה עם כיבוש העיר ושריפת בית המקדש השני, על אף שלפי רישומיו של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, ברגעים האחרונים של המצור ניסו טיטוס ואלכסנדר למנוע את העלאת המקדש באש. מאות אלפי בני אדם נהרגו במהלך הקרבות והמצור, ו-97,000 יהודים נלקחו בשבי על ידי הרומאים. שיתוף הפעולה ההדוק של ברניקי ואלכסנדר, שהחל מתוך אינטרסים אישיים וניסיונות לשמר כוח פוליטי, הגיע לשיאו בסיוע אקטיבי למערכה שהותירה את ירושלים חרבה, בעוד טיטוס שב לרומא עטור ניצחון והפך ליקיר האימפריה.

יוסף בן מתתיהו

דמותו של יוסף בן מתתיהו מהווה עדות היסטורית חיה לאופן שבו פעלה האליטה הכהנית והאריסטוקרטית ביהודה אל מול האימפריה הרומאית. יוסף נולד בירושלים למשפחת כוהנים מיוחסת השייכת למשמרת הראשונה מבין עשרים וארבע משמרות הכהונה, והיה צאצא דור שביעי למשפחת החשמונאים מצד אמו. כבר בגיל עשרים ושש נחשף מקרוב למוקדי הכוח של האימפריה, כאשר נשלח לרומא כדי לשחרר כוהנים ממקורביו שנידונו לענישה. בבירת הקיסרות הפעיל את השפעתו וקשר קשרים עם פופיאה סבינה, אשת הקיסר נירון, אשר דאגה לשחרור הכוהנים ואף העניקה לו מתנות. קשרים חברתיים אלו בתוך האריסטוקרטיה השלטת וייחוסו המשפחתי הרם הם שסללו את דרכו הפוליטית. כאשר הוקמה ממשלת המרד בירושלים, היא הורכבה מנכבדי העם שחששו מכלי הנשק הרבים שאגרו המורדים, וביקשו להשתלט על ההתקוממות בעודה באבה. מטעם הנהגה זו, נשלח יוסף בן העשרים ותשע לפקד על אזור הגליל, חרף חוסר ניסיונו בארגון צבאי, במטרה מוצהרת לשכנע את המורדים למסור את נשקם ולהמתין, בניסיון לעכב את ההתנגשות החזיתית עם רומא.

במהלך פיקודו בגליל, נקלע יוסף לעימותים מרים מול המנהיגים המקומיים ותומכי המרד העממי, כדוגמת יוחנן מגוש חלב ויוסטוס מטבריה, אשר זיהו את עמדותיו המהססות. החשדות כלפיו החריפו לאחר שכמה צעירים שדדו בעמק יזרעאל את שיירת מנהל המשק של המלך אגריפס וברניקי, ויוסף סירב לחלק להם את השלל מתוך כוונה מוסווית להשיב את הרכוש לבעליו מבית הורדוס, הנאמנים לרומא. בתגובה, הפיצו הצעירים הזועמים את השמועה כי מפקדם הוא בוגד המתכנן למסור את ארצם לידי הרומאים. אלפי אנשים חמושים התגודדו בדרישה להדיחו, אולם יוסף נחלץ מן המשבר בתחבולות רטוריות. לכל אורך דרכו המורכבת בגליל, הוא סלד מהמלחמה וניסה לבלום את ההקצנה, באומרו לאזרחים כי "הרומאים רק מצפים לזה שתשמידו איש את אחיו במלחמת אחים". בפועל, ספריו חושפים כי עם התקדמותו של כוח הפלישה בראשות אספסיאנוס אל עבר הגליל, הוא נואש לחלוטין מתקוות הניצחון במלחמה, צפה את אחרית היהודים הרעה, וסבר כי הדרך היחידה להצילם מחורבן היא לסיים את המרד.

רגעי ההכרעה הטרגיים הגיעו במהלך המצור הרומאי הממושך על העיר יודפת. לאחר ארבעים ושבעה ימי לחימה עזים, הבקיעו החיילים הרומאים באשמורת הלילה האחרונה את החומה, נכנסו אל העיר וטבחו ביושביה. יוסף נמלט אל בור עמוק המחובר למערה נסתרת, שם הסתתר יחד עם ארבעים מנכבדי העיר. משנתגלה מחבואם, שלח אספסיאנוס את הטריבון הצבאי ניקנור, שהיה ידידו של יוסף, לשכנעו להיכנע. יוסף החליט להסגיר את עצמו לידי הרומאים על מנת להציל את חייו, החלטה שעוררה זעם עצום בקרב שותפיו למערה. הם הקיפו אותו בחרבות שלופות, כינו אותו פחדן ואיימו להורגו באשמת בגידה אם לא ימות עמם מות גיבורים. יוסף נשא בפניהם נאום נואש כדי להניאם מהתאבדות, והצהיר כי "אין זה מעשה גבורה, רק מורך-לב מאין כמוהו…כי איש רך-לבב הוא הקברניט, אשר ירא את רוח הסערה והטביע את אניתו בים. הן בשלחנו יד בנפשנו נעבור על חוקי הטבע… הלא אין בקרב היצורים אף אחד מאבד את עצמו לדעת, כי חוק הטבע הנאמן גוזר על כולם לבחור בחיים". משנכשל בשכנוע, הציע תחבולה: לערוך הגרלה שבה כל איש יהרוג את חברו לפי התור. לאחר שמעשה ההתאבדות ההדדי יצא לפועל וגבה את חיי חבריו, נותר יוסף אחד משני האחרונים במערה, שכנע את חברו הנותר להימנע ממוות, והשניים יצאו יחדיו להסגיר את עצמם.

עם נפילתו בשבי, מיהר יוסף לבנות גשר דיפלומטי אל צמרת הפיקוד הרומאית. כאשר הובל אל אספסיאנוס תחת משמר כבד, ביקש לדבר עמו ביחידות, ובנוכחותו של טיטוס ניבא למצביא כי בקרוב יעלה לשלטון ויהפוך לקיסר. נבואה זו, שהותירה רושם עז על הרומאים, תועדה מאוחר יותר בידי ההיסטוריון סויטוניוס שתיאר את המעמד במילים: "אחד השבויים מבני האצילים, יוספוס שמו, בשעה שנאסר בשלשלאות, טען בביטחון ובתקיפות-הדעת, כי עוד מעט ואספסיאנוס יתיר את כבליו, אלא שאותה שעה כבר יהיה קיסר". הנבואה, אשר הייתה עלולה להוביל להוצאתו להורג בגין בגידה בקיסר נירון שעדיין שלט באותה עת ברומא, הצילה את חייו של יוסף והקנתה לו מתנות ובגדי כבוד מאספסיאנוס. משעלתה נבואתו הרשמית ואספסיאנוס אכן הוכרז כקיסר, בותקה שלשלת המאסר של יוסף במכת גרזן, והוא הפך משבוי מלחמה לבן טיפוחיה של הקיסרות.

שיאו של מסע ההישרדות ושיתוף הפעולה הגיע במצור על ירושלים, אז נשלח יוסף כשהוא מתלווה לחייליו של טיטוס. לבקשת פטרוניו, סבב יוסף מחוץ לחומות עיר הולדתו החרבה, וקרא ללוחמים הנצורים להיכנע לפני שיחריבו את העיר ואת המקדש. בנאומיו טען בפניהם כי אלוהים הכריע את הכף לטובת רומא, שהרי "כל העולם עובד להם", והמשיל את מצבם לתקופת צדקיהו וירמיהו. נאומי התוכחה הללו נתקלו בעוינות עמוקה, בקללות ואף בירי חצים מצד המגינים, שראו בו איש אצולה מתנשא אשר בגד בייעודו ועבר לשורות האויב בזמן שאשתו והוריו נותרו כלואים בתוך העיר הגוועת ברעב. בתום דיכוי המרד, שריפת בית המקדש ושבייתם של רבבות מבני עמו, זכה יוסף לתגמול רומאי על נאמנותו. טיטוס העניק לו נחלה במישור במקום שדותיו שנתפסו, והוא יצא עמו לרומא. בחסותה של השושלת הפלאבית שהמיטה אסון על ארצו, קיבל יוסף אזרחות רומית, אימץ את השם טיטוס פלאוויוס יוספוס, וזכה למגורי קבע באחוזתו הקודמת של הקיסר תוך פטור ממסים, שם התמסר לכתיבת חיבוריו ההיסטוריים שנועדו במידה רבה להגן על עצמו מפני ההאשמות הרבות בבגידה.

גורלם של המעורבים לאחר המרד

לאחר שוך הקרבות ושובו של טיטוס כמנצח לרומא, נותרה ברניקי מאחור ביהודה. חלפו ארבע שנים עד לאיחודם המחודש של השניים, עיכוב שהסיבות לו אינן ברורות לחלוטין, אך נקשרו להתנגדות אפשרית לנוכחותה ברומא מצדו של גאיוס ליקיניוס מוקיאנוס, בעל ברית פוליטי של הקיסר אספסיאנוס. בשנת 75 לספירה הגיעו ברניקי ואחיה, המלך אגריפס השני, אל בירת האימפריה. אגריפס זכה לקידום וקיבל את דרגת הפראיטור, בעוד ברניקי חידשה את מערכת היחסים שלה עם טיטוס, התגוררה עמו בארמון הקיסרי, ולפי הדיווחים נהגה בכל מובן כרעייתו. ההיסטוריון העתיק קסיוס דיו ציין כי בתקופה זו הייתה ברניקי בשיא כוחה. עדות לעוצמתה המשפטית והפוליטית ניתן למצוא באנקדוטה שתיעד קווינטיליאנוס בחיבורו העוסק בתורת הנאום, שם סיפר כי להפתעתו העמוקה מצא את עצמו טוען בתיק משפטי מטעם ברניקי, בעוד היא עצמה ישבה בדין ושימשה כשופטת בתיק.

למרות מעמדה הרם בתוך כותלי הארמון, הציבור הרומאי רחש טינה ודעות קדומות כלפי נסיכות מן המזרח, בדומה ליחס שהופנה כלפי דמויות היסטוריות כקלאופטרה או זנוביה. בעיני ההמון, המלכה היהודייה נתפסה כזרה פולשת. הלחץ הציבורי הגיע לשיאו כאשר הזוג הוקע בפומבי על ידי פילוסופים ציניקנים בתיאטרון, מה שאילץ את טיטוס להיכנע לדעת הקהל ולשלח אותה מעליו. עם עלייתו של טיטוס לכס הקיסרות בשנת 79 לספירה, שבה ברניקי לרומא, אך גורשה משם במהירות במסגרת שורת צעדים פופוליסטיים שנקט הקיסר החדש כדי לשקם את המוניטין שלו בעיני אזרחי רומא. אף שייתכן כי התכוון לקרוא לה שוב במועד נוח יותר, שלטונו של טיטוס ארך בקושי שנתיים עד למותו הפתאומי ב-13 בספטמבר 81 לספירה. לאחר גירושה הסופי, נעלמה ברניקי לחלוטין מן הרישומים ההיסטוריים. אחיה, אגריפס השני, הלך לעולמו סביב שנת 92 לספירה, ומאחר שברניקי לא הותירה אחריה יורשים ידועים, מותו סימן את הקץ המוחלט של שלטון שושלת בית הורדוס על יהודה.

בעוד האומה היהודית חרבה, שירותו של טיבריוס יוליוס אלכסנדר הקנה לו המשך שגשוג ברומא, אליה שב יחד עם טיטוס. על פי פפירוס מצרי שנמצא, וחרף מחלוקות פרשניות, ההערכה ההיסטורית גורסת כי אלכסנדר זכה לקידום לפסגת הקריירה הצבאית שלו ומונה לתפקיד מפקד המשמר הפרטוריאני. אם אכן החזיק במשרה רמה זו, הוא היה ללא ספק היהודי החזק ביותר באימפריה באותה עת. עם זאת, בדומה לגורלה של ברניקי, לאחר מותו של פטרונו וחברו טיטוס, יצא אלכסנדר בפתאומיות מדפי ההיסטוריה. גורלו הסופי נותר לוט בערפל; בעוד שיש המשערים כי פרש בשקט מחיי הציבור בגיל 65, אחרים מעלים את ההשערה כי מצא את סופו האלים במסגרת הטיהורים הפוליטיים שערך יורשו של טיטוס, הקיסר דומיטיאנוס, אם כי אין בנמצא כל הוכחה חותכת לכך.

לקריאה נוספת

• ליאן מואן חאם סואנטה, "'הקשר בין רשויות הדת היהודיות למדינה הרומאית: הערכת האירועים שהובילו למרד הגדול (66–70 לספירה)"', עבודת תזה לתואר שני בתאולוגיה (הברית החדשה), UBS,‏ 2011–2012.
• אנדרו ג'. שונפלד, "בני ישראל בשירות הקיסר: חיילים יהודים בצבא הרומי", "'שופר: כתב עת רב-תחומי למדעי היהדות"', כרך 24, גיליון 3, אביב 2006, עמ' 115–126, הוצאת אוניברסיטת פרדו.
• ברניקי – האישה שראתה הכל, נאמן למקור, הספרייה הלאומית
• עמית נאור, המאהבת החשמונאית של מחריב בית המקדש השני, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 18 בדצמבר 2022
• טל אילן, "יוספוס כמקור לרומן בין טיטוס לברניקי", בתוך: מלאכת מחשבת – מחקרים במדעי היהדות מוגשים לפרופסור בצלאל בר־כוכבא בהגיעו לגבורות, סטפני בינדר, אשבל רצון וינון שבטיאל (עורכים), חלק א, אוניברסיטת ת"א, תשפ"ב, עמ' 185–200.
• טל אילן, Queen Berenice: A Jewish Female Icon of the First Century CE, Brill, 2022

הערות שוליים

1. עמית נאור, המאהבת החשמונאית של מחריב בית המקדש השני, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 18 בדצמבר 2022.
2. ליאן מואן חאם סואנטה, "'הקשר בין רשויות הדת היהודיות למדינה הרומאית: הערכת האירועים שהובילו למרד הגדול (66–70 לספירה)"', עבודת תזה לתואר שני בתאולוגיה (הברית החדשה), UBS,‏ 2011–2012.
3. אנדרו ג'. שונפלד, "בני ישראל בשירות הקיסר: חיילים יהודים בצבא הרומי", "'שופר: כתב עת רב-תחומי למדעי היהדות"', כרך 24, גיליון 3, אביב 2006, עמ' 115–126, הוצאת אוניברסיטת פרדו.
4. יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ה, פסקה ב, סעיף 100.
5. יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 11, ו'.