אנג'ובאנאם

אנג'ובאנאם (Anjuvannam; במלאיאלאם: അഞ്ചുവണ്ണം) הייתה גילדת סוחרים רבת-עוצמה ויישות פוליטית אוטונומית שפעלה בנמלי דרום הודו בימי הביניים, בעיקר לאורך חוף מלבר (קרלה), חוף קונקאן וחוף קורומנדל. היישות הוגדרה כגוף של סוחרים ממערב אסיה ומהמזרח התיכון, שכלל יהודים, נוצרים סורים, מוסלמים וזורואסטרים. בניגוד לגילדות סוחרים מקומיות אחרות כמו ה"מניגרמאם" שפעלו גם בפנים היבשת, פעילותה של אנג'ובאנאם הייתה מוגבלת באופן בלעדי לערי נמל והיוותה חלק בלתי נפרד מרשת הסחר הבינלאומית באוקיינוס ההודי, תוך שהיא משתרעת עד לאי ג'אווה שבאינדונזיה. במרוצת המאה ה-10, הפכה הגילדה לחלק מארגון גג רחב יותר הידוע בשם "חמש מאות הלורדים של אייאבולה" ¹.

בשיא כוחה, תחת הנהגתו של המנהיג היהודי יוסף רבן (Issuppu Irappan), זכתה האנג'ובאנאם למעמד של "נסיכות כיס" אוטונומית בנמל קראנגנור. מעמד זה עוגן בצ'רטר מלכותי שהוענק על ידי מלך צ'ירה, בהאסקרה ראווי וארמה, והעניק לארגון סמכויות של מדינה בתוך מדינה. הגילדה החזיקה בכוח צבאי להגנת שיירותיה, נהנתה מחסינות מתשלום מסים מלכותיים מסוימים, והייתה בעלת סמכות לגבות היטלים ומכסים על סירות ועגלות. עוצמתה הכלכלית הייתה כה רבה עד שחבריה מימנו פרויקטים ציבוריים והלוו כספים למלכים מקומיים, דבר שהפך אותם לגורם מכריע ביציבותן של ממלכות האזור.

מבחינה אטימולוגית, המונח אנג'ובאנאם נגזר ככל הנראה משורש פרסי עתיק. חוקרים מקשרים את השם למילה הפרסית Anjuman (ובאווסטית: Hanjumana), שפירושה התאגדות, מועצה או ארגון של אנשים. וריאציות של השם מופיעות בכתובים בשפות שונות באזור: "האנג'מה" או "האנג'מאנה" בטקסטים בטלוגו ובקאנאדה, ו"האמיאמאנה" בכתובות מאזור חוף קונקאן. עדות רב-לשונית זו מחזקת את זיהויה של הגילדה כארגון של סוחרים זרים שהגיעו מהמרחב הפרסי-ערבי והקימו מרכזי סחר קבועים בהודו.

לצד המקור הפרסי, קיימת פרשנות מקומית רווחת בשפת המלאיאלאם המבוססת על המבנה החברתי ההודי. לפי פרשנות זו, השם מורכב מהמילים "אנג'ו" (Anju) שפירושה חמש, ו-"וונאם" (Vannam/Varnam) שפירושה צבע, גזע או קסטה. הסבר זה גורס כי המונח שימש להגדרת רובד חברתי חמישי, אשר נועד להכיל את הקבוצות שלא השתייכו לארבע הקסטות (Varnas) ההינדיות המסורתיות (ברהמין, קשטרייה, ויישיה ושודרה). בדרך זו, המושג "חמש הקסטות" שימש כשם קיבוצי לקהילות הזרים – יהודים, נוצרים, מוסלמים וזורואסטרים – והעניק להן מקום מוגדר ומוכר בתוך המדרג החברתי והפוליטי של דרום הודו.

רקע היסטורי

השורשים ההיסטוריים של נוכחות סוחרי החוץ באנג'ובאנאם נשענים על מסורות עתיקות יומין הקושרות את חוף מלבר לרשתות הסחר של העולם העתיק עוד מימי תור הזהב של מלכות שלמה המלך. לפי המסורת המקומית של יהודי קוצ'ין, הקשר הראשוני נוצר ככל הנראה בסביבות שנת 973 לפנה"ס, כאשר ספינות סוחר פניקיות וישראליות הגיעו לחופים אלו בחיפוש אחר סחורות אקזוטית עבור בית המקדש בירושלים. עדות למגעים מוקדמים אלו נמצאה בנוכחותם של שנהב, קופים ותוכיים בתיאורים המקראיים, כאשר המילים המקומיות בשפת המלילאם – "טוקאי" לציפור התוכי ו"קאפי" לקוף – מהדהדות את המונחים העבריים "תוכי" ו"קוף". ישנם חוקרים המשערים כי "אופיר" המקראית, אליה נשלח צי הסוחר של שלמה להביא זהב, שכנה למעשה בדרום-מערב הודו, וכי חלק מהספנים ועבדיהם התיישבו בחוף קראלה כבר אז.

גלי הגירה נוספים של סוחרים ואליטות זרות למלבר מיוחסים לתקופות משבר במזרח התיכון, ביניהם נפילת האימפריה האשורית (600 לפנה"ס), כיבוש יהודה על ידי בבל (586 לפנה"ס), כיבוש בבל על ידי כורש הפרסי (539 לפנה"ס) וחורבן בית שני בשנת 70 לספירה. לפי מסורת משפחת רבן, שהנהיגה את האנג'ובאנאם, הם היו צאצאים של קבוצת גולים משבט ראובן שהגיעו להודו דרך תימן. נמל קראנגנור (קודונגאלור), הידוע גם כ"מוזיריס", הפך למוקד המשיכה העיקרי עבור מהגרים אלו בזכות היותו מרכז סחר משגשג שבו פעלו סוחרים מפרס, סין והמזרח התיכון. חשיבותו של הנמל לקהילה הייתה כה רבה עד שהוא כונה "ירושלים של הודו".

צמיחתן של גילדות הסוחרים, ובראשן האנג'ובאנאם, התרחשה על רקע הדומיננטיות של שושלות הצ'ירה והצ'ולה בדרום הודו בין המאה ה-9 למאה ה-13. בתקופה זו, המקדשים ההינדים היוו את הציר המרכזי שסביבו נעו הפעילויות החברתיות והכלכליות, וגילדות הסוחרים נהגו לקיים את פגישותיהן בשטח המקדש. בעוד ששושלת הצ'ולה שלטה בסחר עם דרום-מזרח אסיה, שושלת הצ'ירה, שבירתה שכנה במהודאיאפורם, הסתמכה על סוחרי האנג'ובאנאם כדי לנהל את הייצוא והייבוא של פלפל, עצים, ענבר, אלמוגים, אורז וטקסטיל.

הנסיבות הפוליטיות שהובילו להקמת האוטונומיה של אנג'ובאנאם היו קשורות ישירות לצורך של מלכי צ'ירה בתמיכה מול איומים צבאיים חיצוניים. בסוף המאה ה-10 ותחילת המאה ה-11, עמדה ממלכת הצ'ירה תחת לחץ צבאי מתמיד מצד אימפריית הצ'ולה המתרחבת. היסטוריונים מעריכים כי הענקת זכויות היתר הנרחבות ליוסף רבן, ראש גילדת האנג'ובאנאם, הייתה ככל הנראה גמול על סיוע כספי או צבאי משמעותי שהעניקה הקהילה היהודית והגילדה למלך צ'ירה במהלך מלחמות אלו. המלך בהאסקרה ראווי וארמה ראה בסוחרים הזרים בעלי ברית אסטרטגיים שביכולתם לממן את צבאו ולהבטיח את שגשוג הממלכה, ולכן בחר למסד את מעמדם כנסיכות עצמאית וכגילדה מיוחסת.

לוחות הנחושת של קוצ'ין

לוחות הנחושת של קוצ'ין, הידועים גם בשם "סאסנאם", מהווים את המסמך המשפטי וההיסטורי המכונן של האנג'ובאנאם ושל הקהילה היהודית בקרלה. מדובר בצו מלכותי שנחקק באמצעות עט ברזל ונקודת יהלום על גבי שני לוחות ברונזה או נחושת, הכתובים משלושה צדדים וכוללים 28 שורות ². הכתב המשמש בלוחות הוא "ואטז'וטו", כתב עתיק של דרום הודו, בתוספת תווים בכתב "גראנתה", והשפה היא ניב של מלאיאלאם עתיקה המעורבת בטמילית תיכונה. הלוחות נשמרו לאורך הדורות בתיבת ברזל הידועה בשם "פנדיאל" וכיום הם מופקדים למשמרת בבית הכנסת הפראדסי במטאנצ'רי שבקוצ'ין.

קיימת מחלוקת עמוקה בנוגע לתיארוך הלוחות. המסורת המקומית של יהודי קוצ'ין מקדשת את שנת 379 לספירה כשנת הענקת הזכויות, תאריך המשמש עבורם ראיה לקדמוניותם באזור. מסמכים מאוחרים יותר, כגון מכתב מראשי הקהילה ליהודי אמסטרדם משנת 1676, נוקבים בשנת 4520 לבריאת העולם (490 לספירה). מנגד, המחקר ההיסטורי והפליאוגרפי המודרני קובע כי הלוחות נחקקו בשנת מלכותו ה-38 של המלך בהאסקרה ראווי וארמה, המקבילה לשנת 1000 לספירה. תיארוך זה נשען על זיהוי העדים החתומים על הלוחות, ביניהם שליט ונאדו שתפס את שלטונו בשנת 976 לספירה.

המענק הוענק באופן אישי ליוסף רבן, שתואר בלוחות כפרופרייטור של האנג'ובאנאם. המלך, המכונה בטקסט בטון חגיגי "מלך המלכים", הצהיר בפתח הצו: "זוהי המתנה [פּראסאדָה] אשר הוד מלכותו [טירוּבאטי], מלך המלכים [קוֹ קוֹנמאי קוֹנטאן קוֹ], סרי פּארקאראן איראביבאנמאר, האוחז בשרביט למשך כמה אלפי שנים". הצו נחתם בנוכחות עדים רמי מעלה, ביניהם מושלי המחוזות ונאדו, וומפאלינאדו, ארנאלאנאדו, ואלוואנאדו ונטומפוראיורנאדו, וכן מפקד כוחות המזרח והקצין הממונה על רישום פקודות בעל פה.

הזכויות והפריבילגיות שהוענקו לרבן היו מרחיקות לכת וכללו 72 זכויות קניין וסממני אצולה השמורים למשפחות המלוכה ההודיות. בין הזכויות הריבוניות שניתנו היו הזכות להשתמש ב"מנורת יום" (אבוקה הדולקת בשעות האור), בבד דקורטיבי הפרוס על הקרקע לצעידה, באפריון, בשמשייה עגולה, בתופי קטידראם ובחצוצרות. בתחום הבנייה, הותר לרבן להקים מבני ציבור עם שערים מקושתים, גגות מקושתים ואכסדרות. מבחינה צבאית, הלוחות העניקו מפורשות את הזכות להשתמש בנשק, ואף את הזכות להשתמש בתותח.

בנוסף לסממני המעמד, הלוחות העניקו לאנג'ובאנאם אוטונומיה כלכלית מלאה. רבן וצאצאיו זכו לפטור מוחלט מכל המסים והארנונות ששולמו על ידי תושבים אחרים לארמון המלוכה, כולל דמי שקילה ומכסים על סירות ועגלות. המלך קבע כי רבן ייהנה מכל הזכויות של שאר המתיישבים אך יהיה חופשי מחובותיהם, וכי הוא יעמוד כראש על עדת ישראל ועל בתי הכנסיות. תוקפו של הצו הוגדר כנצחי בלשון הפואטית המקובלת באותם ימים: "לאיסוּפּוּ איראפּאן, בעליה של האנג'ובאנאם, לצאצאיו הזכרים והנקבות, לאחייניו ולחתניו, האנג'ובאנאם תהיה שייכת בירושה כל עוד השמש והירח קיימים" ².

המבנה הפוליטי והכלכלי

האנג'ובאנאם תפקדה כישות פוליטית וכלכלית ייחודית אשר תוארה כ"מדינה בתוך מדינה". היא נהנתה מאוטונומיה נרחבת שהוענקה לה על ידי השלטון המרכזי של שושלת הצ'ירה, ופעלה כגוף עצמאי בעל סמכויות ריבוניות בתחומי המיסוי, המשפט והביטחון. הגילדה החזיקה בסמכות חוקית לגבות מכסים והיטלים על סירות וכלי רכב אחרים שנכנסו לתחומה, וכן נהנתה מפטור גורף מתשלומים וארנונות שהיו מושתים על שאר תושבי העיר עבור ארמון המלוכה. כוחה הכלכלי היה כה משמעותי, עד שהגילדה לא רק מימנה פרויקטי פיתוח מקומיים ובניית מקדשים, אלא אף שימשה כגוף פיננסי שהלווה כספים למלכים עצמם.

בראש המבנה הפוליטי של האנג'ובאנאם עמד יוסף רבן, אשר זכה למעמד של "נסיך" (רג'ה) ושליט אזורי. מעמדו של רבן היה כפול: הוא כיהן כראש גילדת הסוחרים הבינלאומית ובמקביל הוכר כראש הדתי והפוליטי של עדת ישראל ושל בתי הכנסיות בממלכה. הנסיכות שניתנה לו, אשר התרכזה באזור קראנגנור (מוייריקודו), כללה שליטה על נסיכות כיס וזכויות ירושה המועברות לצאצאיו ובני משפחתו. רבן נהנה מזכויות יתר השמורות למשפחות מלוכה, כולל סמכויות משפטיות על נתיניו שהיו חייבים לציית לו ולצאצאיו עד עולם.

הרכב הגילדה היה רב-לאומי ובין-דתי, והיווה מטרייה אחת של סחר מערב-אסיאתי שאיגדה יהודים, נוצרים סורים, מוסלמים ופרסים זורואסטרים. שיתוף פעולה זה בא לידי ביטוי במסמכים רשמיים מאותה תקופה, הנושאים חתימות בכתב עברי, ערבי ופהלווי (פרסי אמצעית) זה לצד זה. האנג'ובאנאם היוותה קבוצה מובחנת של סוחרי חוץ שפעלו בסינרגיה כלכלית, תוך שהם מנצלים את קשריהם הבינלאומיים במזרח התיכון ובמרכז אסיה כדי לבסס את מעמדם כגורם הדומיננטי בנמלי דרום הודו.

פעילותה הכלכלית של האנג'ובאנאם התפרסה על פני רשת סחר בינלאומית ענפה, כאשר נמל קראנגנור (שנגלי) שימש כמרכז העצבים של פעילות זו. סוחרי הגילדה חלשו על נמלי המסחר בחוף מלבר, חוף קונקאן וחוף קורומנדל, והרחיקו בפעילותם עד לדרום-מזרח אסיה, כולל האי ג'אווה וסרי לנקה. הם היו מעורבים בייצוא ובייבוא של סחורות יקרות ערך כגון פלפל, שנהב, טקסטיל, אלמוגים, ענבר, אורז ועץ. בזכות היותם גוף עצמאי בעל קשרים בינלאומיים רחבים, הגילדה תפקדה כערוץ מרכזי להעברת סחורות ותרבות בין הודו לשאר העולם, והייתה כה חזקה עד כי מלכי האזור עשו כל שביכולתם כדי לרצות את ראשיה ולהבטיח את המשך שיתוף הפעולה עמם.

המערך החברתי והדתי

המערך החברתי והדתי של האנג'ובאנאם התאפיין בשילוב ייחודי בין זהות שבטית עתיקה לבין השתלבות עמוקה במארג החיים ההינדי בדרום הודו. בני הקהילה, ובראשם משפחת רבן, החזיקו במסורת המייחסת את מוצאם לקבוצה מבני עשרת השבטים שגלו והגיעו להודו דרך תימן, תוך שהם מזהים עצמם ספציפית כבני שבט ראובן. זהות זו העניקה להם תודעת יוקרה וטוהר גנאלוגי ששימשה בסיס למנהיגותם על "עדת ישראל". הזיכרון הקהילתי קידש את עיר הנמל שנגלי כמרכז דתי ורוחני כה משמעותי, עד שזכתה לכינויים "ירושלים של הודו" ו"ירושלים המזרחית", מקום בו חיו יהודים בשלווה תחת שלטון יהודי עצמאי במשך מאות שנים.

היחסים בין האנג'ובאנאם למשפחת המלוכה הקוצ'ינית ולחברה המקומית התבססו על מודל של כבוד הדדי וסובלנות חסרת תקדים ³. המקדשים ההינדיים היוו את הציר המרכזי לפעילות הכלכלית, והגילדה קיימה קשרים הדוקים עם מוסדות אלו, כולל תרומות קבועות מתוך רווחי המסחר של הגילדה לתחזוקת המקדשים. הקשר עם הראג'ה של קוצ'ין היה כה הדוק עד כי נבנה עבור היהודים רובע מגורים ("Jew Town") הצמוד לארמון המלוכה ולמקדש המשפחתי של המלך, עדות ויזואלית לחסות המלכותית ולהערכה לה זכו כ"אורחים מכובדים של העם". נשות המלוכה אף נהגו לבלות שעות רבות בחברתן של הנשים היהודיות שהתארחו בארמון, מה שמעיד על אינטגרציה חברתית גבוהה.

הפולקלור והתרבות המקומית שימרו את זכרו של יוסף רבן כדמות מופת, הדומה בתודעה הקהילתית למלך דוד בגרסה מקומית. דמותו הונצחה בבלדות ובשירי חתונה מסורתיים בשפת המלאיאלאם, המבוצעים עד ימינו, בהם נהוג להשוות את החתן ליוסף רבן "היפה והמלכותי". שיר חתונה ידוע מתאר את מערכת היחסים: "קונכיות ותופים מהדהדים ביופי בארמון. כאשר הוא מגיע בהוד כזה, הבה נשיר על יוסף רבן". השפעתו התרבותית חרגה מגבולות הודו, כפי שתיאר המשורר העברי ניסים מספרד במאה ה-14: "נסעתי לספרד / שמעתי על העיר שינגלי / השתוקקתי לראות מלך של ישראל / אותו ראיתי במו עיני" ⁴.

המעמד החברתי של האנג'ובאנאם בתוך שיטת הקסטות ההודית היה מרכזי להבנת כוחה. הגילדה זוהתה לעיתים כ"קסטה חמישית" שנועדה להטמיע קהילות זרות בעלות מעמד גבוה בתוך ההיררכיה המקומית. חבריה נהנו מפריבילגיות טקסיות שהיו שמורות לאצולה הגבוהה ביותר, כגון הזכות לפסוע על בגדים לבנים המוצעים לרגליהם, נשיאת אבוקות באור יום והשימוש בשמשייה עגולה. זכויות אלו לא היו רק סממני עושר, אלא הגדרה דתית וחברתית של טהרה ועליונות שהבטיחה את הישרדותם הפוליטית והכלכלית במרחב ההודי לאורך דורות.

דעיכה וחורבן

דעיכתה של האנג'ובאנאם והקץ למעמדה כנסיכות יהודית אוטונומית החלו במאה ה-14 כתוצאה משילוב של מאבקי כוח פנימיים ואסונות טבע קטסטרופליים. הסדקים הראשונים בשושלת רבן הופיעו סביב שנות ה-40 של המאה ה-14, כאשר פרץ סכסוך ירושה מר בין שני אחים, צאצאיו של יוסף רבן: יוסף ואהרון עזר. אהרון עזר, בחיפושו אחר השלטון, פנה לעזרת שליטים הינדים שכנים כדי להדיח את אחיו מהנהגת האנג'ובאנאם. המתח הפנימי לא הוגבל רק לשושלת המלוכה; סכסוכים פרצו גם בין הלויים לבין הקהל שאינו לוי, ובין היהודים המקומיים לבין מהגרים חדשים ("פראדסי") שערערו על המבנה החברתי הקיים. המריבות הללו הובילו להתערבות של שליטים זרים ולשחיקת האוטונומיה היהודית בדרום הודו.

במקביל לסכסוכים הפוליטיים, חוותה הנסיכות אסון טבע בשנת 1341, כאשר שיטפון עז גרם לסתימת נמל שנגלי בסחף והפך אותו לבלתי שמיש. בעקבות שינוי גיאולוגי זה, נפתח נמל חדש בקוצ'ין והפך למרכז הסחר החלופי באזור. סוחרי האנג'ובאנאם, שפרנסתם נשענה על הנמל הסתום, החלו להגר בהמוניהם לקוצ'ין, שם הקימו את בית הכנסת הראשון שלהם כבר בשנת 1345. שושלת רבן איבדה את בסיס כוחה הכלכלי והגיאוגרפי, והבטחת המלך לקיים את הנסיכות "כל עוד העולם והירח קיימים" עמדה בפני איום קיומי.

החורבן הסופי של היישוב היהודי העתיק בשנגלי הגיע במאה ה-16, עם התגברות העוינות מצד המורים והגעת הקולוניאליזם הפורטוגזי. בשנת 1524, תחת האמתלה שהיהודים משבשים את סחר הפלפל, תקפו המורים בסיוע שליט קליקוט את היישוב היהודי, השמידו בתי כנסת ובזזו את הרכוש הקהילתי. יוסף עזר, האחרון בשושלת השליטים של אנג'ובאנאם, נאלץ להימלט משנגלי. לפי האגדה המקומית, הוא שחה עד לקוצ'ין כשעל גבו הוא נושא את אשתו, ובכך הקיץ הקץ על הנסיכות העצמאית.

הגעת הפורטוגזים בשנת 1500 סימנה את תחילתה של התקופה האפלה ביותר בתולדות יהודי האזור. ב-160 שנות שלטונם, הפורטוגזים שהגיעו עם "חרב ביד אחת וצלב ביד השנייה" החילו את רדיפות האינקוויזיציה, המושל הפורטוגזי אלבקרקי אף פנה למלך פורטוגל בשנת 1513 בבקשה "להשמיד אותם [היהודים] אחד אחד". בשנת 1661, הפורטוגזים שרפו ובזזו את רובע היהודים בקוצ'ין והרסו חלקית את בית הכנסת הפראדסי.

שארית הפליטה מהאנג'ובאנאם מצאה מקלט וחסות תחת הראג'ה של קוצ'ין, שגילה ליברליות דתית יוצאת דופן והעניק להם שטח אדמה להתיישבות בסמוך לארמונו ולמקדש המשפחתי שלו. במיקום זה הוקמה בשנת 1567 עיירה יהודית, ושנה לאחר מכן נבנה בית הכנסת הפראדסי. למרות אובדן הריבונות הפוליטית שהייתה להם באנג'ובאנאם, המשיכו היהודים לשמור על מעמדם כנתינים מועדפים של מלך קוצ'ין, תוך שהם משמרים בזיכרונם ובשיריהם את ימי הזוהר של הממלכה היהודית שחרבה.

מורשת ומחקר מודרני

מורשתה של אנג'ובאנאם נותרה סלע מחלוקת מרכזי במחקר המודרני, בעיקר סביב סוגיית התארוך של לוחות הנחושת והפער בין המסורת שבעל פה לבין הראיות הפליאוגרפיות. בעוד שיהודי קוצ'ין דבקו במסורת לפיה הצ'רטר הוענק בשנת 379 לספירה כדי להוכיח את עתיקותם, היסטוריונים מודרניים תיארכו את הלוחות לשנת 1000 לספירה על בסיס זיהוי המלך בהאסקרה ראווי וארמה כבן זמנו של מלך הצ'ולה ראג'נדרה. חוקרים מדגישים כי שפת הלוחות מוכיחה שהיהודים לא היו מהגרים חדשים בעת נתינתם, אלא חיו בקרב האוכלוסייה המקומית במשך דורות, אם לא מאות שנים קודם לכן.

הזיכרון ההיסטורי של אנג'ובאנאם הזין לאורך מאות שנים מתח עדתי עמוק בתוך הקהילה היהודית בקוצ'ין, הידוע בכינויו "האפרטהייד היהודי". המחלוקת נסובה סביב השאלה מי הם היורשים האמיתיים של זכויותיו של יוסף רבן: "היהודים השחורים" (המלברים), שטענו כי הם הצאצאים המקוריים של נסיכות שנגלי, או "היהודים הלבנים" (הפראדסי), שהגיעו מאוחר יותר מאירופה ומארצות ערב. היהודים הלבנים ניסו לנכס לעצמם את המורשת המלכותית כדי לזכות במעמד גבוה בחברה ההודית מבוססת הקסטות, תוך שהם מנדים את היהודים השחורים ומטילים ספק בטוהר מוצאם. מאבק זה הגיע לשיאו במאה ה-20 בפעילותו של אברהם ברק סאלם, "הגנדי היהודי", שנלחם באפליה בתוך בתי הכנסת.

במישור הבינלאומי, לוחות הנחושת של אנג'ובאנאם הפכו לסמל דיפלומטי ראשון במעלה המייצג את הקשר ההיסטורי והסובלנות שבין הודו לעם היהודי. חשיבותם של הלוחות כסמל לידידות בין-מדינתית באה לידי ביטוי כאשר ממשלת הודו בחרה להעניק העתקים מדויקים שלהם לראשי ממשלת ישראל בעת ביקורים רשמיים; העתק כזה ניתן לאריאל שרון בשנת 2003, ובשנת 2017 העניק ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, העתק דומה לבנימין נתניהו ⁵. מחוות אלו מדגישות את ההכרה הרשמית של הודו המודרנית במורשת האוטונומיה היהודית הקדומה כחלק בלתי נפרד מהפסיפס התרבותי של תת-היבשת.

כיום, כאשר קהילת יהודי קוצ'ין נמצאת בתהליך של היעלמות פיזית מהודו בעקבות העלייה לישראל, המורשת של אנג'ובאנאם נשמרת בעיקר דרך לוחות הנחושת המקוריים בבית הכנסת הפראדסי ודרך הפולקלור הקהילתי. הלוחות נותרו הנכס היקר ביותר של הקהילה, עדות דוממת לתקופה שבה סוחר יהודי החזיק בסמכויות של מלך אזורי בחסות שליט הינדי. כפי שסיכם זאת פרופסור ג.ב סגל, סיפורה של אנג'ובאנאם הוא עדות להישרדותה של קהילה זעירה ששמרה על זהותה היהודית ועל קשרי ידידות עם שכניה ההודים במשך לפחות אלפיים שנים.

לקריאה נוספת

• סוּבּאראיילוּ, י. (2015). "גילדות סחר של דרום הודו עד המאה העשירית". מחקרים בהיסטוריה של עמים. 2 (1): 21–26.
• נאראיאנאן, מ. ג. ס. (2013) [1972]. הפּרוּמאלים של קראלה. תריסור (קראלה): CosmoBooks. עמ' 278, 437 ו-451.
• קאראשימה, נובורו, עורך (2014). היסטוריה תמציתית של דרום הודו: סוגיות ופרשנויות. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. עמ' 136.
• פיוס, מאלקנדאטיל (2010). הודו הימית: סחר, דת וממשל באוקיינוס ההודי. דלהי: Primus Books.
• גאנשרם, ס.; בהבאני, ס., עורכים (2011). היסטוריה של אנשים וסביבתם: מסות לכבוד פרופ' ב.ס. צ'נדראבאבו. הוצאת אינדיאן יוניברסיטי.
• סינג, אופּינדר (2024) [2008]. היסטוריה של הודו העתיקה וראשית ימי הביניים (מהדורה שנייה). פירסון. עמ' 1593–94.
• באיאט, מ.; אלגר, ה.; האנאווי, ג'. ל. (2012). "אנג'ומן (ארגון)". אנציקלופדיה איראניקה.
• לוגן, ויליאם (2004) [1887]. מאלאבאר. Asian Educational Services.
• קולקה, הרמן; קסאבאפאני, ק.; סאקהוג'ה, ויג'אי, עורכים (2009). מנאגאפאטינאם לסובארנאדוויפה: הרהורים על משלחות הצי של הצ'ולה לדרום-מזרח אסיה. סינגפור: המכון ללימודי דרום-מזרח אסיה.
• סוּבּאראיילוּ, י. (2011). דרום הודו תחת שלטון הצ'ולה. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד הודו.
• פישל, וולטר ג' (1967). "חקירת העתיקות היהודיות של קוצ'ין בחוף מאלאבאר". כתב העת של האגודה האמריקאית למזרחנות. 87 (3): 230–248.
• נאראיאנאן, מ. ג. ס. (1972). סימביוזה תרבותית בקראלה. האגודה ההיסטורית של קראלה.

קישורים חיצוניים

• דברי ימי מלבר: ג'וזף רבן וההיסטוריה של יהודי מלבר, מתוך הבלוג Chronicles of Malabar.
• רבן, יוסף (RABBAN, JOSEPH), Encyclopedia.com.
• פול דבאסי, מלך יהודי על כס הינדי, the JEWISH LITERARY JOURNAL.
• אליהו בירנבוים, הודו, קוצ'ין (1): יהודים עתיקים ונסיך שחור לבן, מתוך המדור "יהודי עולמי" ב-מקור ראשון (פורסם באתר "דעת").
• מערכת COL צעיר, הממלכה היהודית ששרדה 800 שנה בהודו, וכמעט נשכחה, אתר COL – חב"ד און-ליין.
• היהודים ומשפחת המלוכה הקוצ'ינית, באתר הרשמי של ההיסטוריה של משפחת המלוכה הקוצ'ינית.

הערות שוליים

1. קאראשימה, נובורו, עורך (2014). היסטוריה תמציתית של דרום הודו: סוגיות ופרשנויות. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. עמ' 136.
2. נאראיאנאן, מ. ג. ס. (2013) [1972]. הפּרוּמאלים של קראלה. תריסור (קראלה): CosmoBooks. עמ' 278, 437 ו-451.
3. היהודים ומשפחת המלוכה הקוצ'ינית, באתר הרשמי של ההיסטוריה של משפחת המלוכה הקוצ'ינית.
4. אליהו בירנבוים, הודו, קוצ'ין (1): יהודים עתיקים ונסיך שחור לבן, מתוך המדור "יהודי עולמי" ב-מקור ראשון (פורסם באתר "דעת").
5. "הנה מה שראש הממשלה מודי העניק לראש הממשלה נתניהו". האקספרס ההודי. ניו דלהי. 5 ביולי 2017.