המלכה מאראו

המלכה מאראו (Johanna Marau Taʻaroa a Tepau Salmon; ‏24 באפריל 1860 – 2 בפברואר 1935) הייתה המלכה האחרונה של טהיטי, אשתו של המלך פומארה החמישי שמלך בין השנים 1877 ל-1880. היא נולדה לאלכסנדר סלמון האב, יהודי-אנגלי, ולנסיכה אואהו, ראש שבט הטווה ומי שנחשבה לאחת הדמויות הבכירות במעמד האריסטוקרטי של טהיטי. לאורך חייה מילאה מאראו תפקידים סמליים במסגרת השלטון המלכותי בטהיטי, אך עם העברת האי לשליטת צרפת בשנת 1880 איבדה את מעמדה הרשמי. היא זכורה כדמות מרתקת המשלבת בין המורשת היהודית של משפחתה לבין התרבות הפולינזית העשירה שבה נולדה.

רקע היסטורי

במחצית הראשונה של המאה ה-19, טהיטי עברה תהליכים משמעותיים של שינוי פוליטי, תרבותי וכלכלי בעקבות מגעיה עם מעצמות המערב. האי, שהיה עד אז חברה פולינזית מסורתית המבוססת על שבטים מקומיים ומבנה חברתי היררכי, נפתח בהדרגה להשפעות חיצוניות בעקבות הגעתם של חוקרים, מיסיונרים וסוחרים אירופיים.

ב-1767 הגיע האירופי הראשון לאי, הקפטן סמואל ווליס, ואחריו הגיעו חוקרים נוספים כמו ג'יימס קוק, שביקר באי מספר פעמים ותיעד את תרבותו העשירה. עם זאת, לצד ההתרשמות מהנופים והחברה המקומית, הביאו המגעים עם האירופים גם מחלות חדשות וירידה משמעותית באוכלוסיית האי.

במאה ה-19 החלו מיסיונרים פרוטסטנטים לפעול בטהיטי, ובעקבות השפעתם הוכנסו שינויים תרבותיים וחברתיים נרחבים. הדת המסורתית הוחלפה בהדרגה בנצרות, והחוקים המקומיים הותאמו להשקפת עולמם של המיסיונרים. תהליך זה הוביל גם לאובדן חלק מהמורשת התרבותית של האי, כגון השמדת מקדשים ואומנות מסורתית.

בתקופה זו, משפחת פומארה המלכותית עלתה לשלטון והפכה לדמות מרכזית בפוליטיקה המקומית. עם זאת, שליטתה של המלכה פומארה הרביעית (1827–1877) התאפיינה במאבקים פנימיים ולחצים מצד מעצמות אירופה, במיוחד צרפת ובריטניה, שניסו להרחיב את השפעתן באוקיינוס השקט. ב-1842 הפכה טהיטי לפרוטקטורט צרפתי, החלטה שגררה עימותים עם תומכיה של בריטניה ועם חלק מהתושבים המקומיים. במהלך השנים הללו, התפתחו קשרים כלכליים חדשים, כאשר סוחרים אירופיים החלו לנצל את משאבי הטבע של האי, כולל וניל, קוקוס ופנינים.

השפעת המערב התבטאה גם בשינויים חברתיים וכלכליים נרחבים. בעוד שחלק מהאוכלוסייה המקומית השתלבו בתהליכי המודרניזציה, אחרים איבדו את אדמותיהם ואת מקומם במבנה החברתי החדש. התקופה הזו היוותה צומת דרכים משמעותי בתולדות טהיטי, כשהתרבות המקומית עמדה מול לחצים חיצוניים ושינויים עמוקים במערכת השלטון והחברה.

אלכסנדר סלמון האב

אלכסנדר סלמון (1820–1866), סבה של המלכה מאראו, היה היהודי הראשון שהתיישב בטהיטי. הוא נולד בשם אלכסנדר סולומון בעיר הייסטינגס שבאנגליה, למשפחה יהודית צנועה. אביו, ג'ון סולומון, היה סוחר פירות וירקות שניהל חנות בפיקדילי, בעוד אמו, רבקה, הייתה בתו של האמן היהודי המוערך סולומון פולאק, שהתפרסם בזכות יצירות מיניאטורות. פולאק, סבו מצד אמו, העביר לנכדו הצעיר סיפורים מעוררי השראה על מקומות אקזוטיים ועולמות רחוקים, שהשפיעו רבות על דמיונו של סלמון הצעיר.

בשנת 1841, בגיל 19, עזב סלמון את אנגליה והיגר לטהיטי, שם החל לבסס את מעמדו כאיש עסקים. בשנת 1842, נישא לנסיכה אואהו (Ari'i Ari'ioehau Ari'ita'ima'i Hinari'i), בת חסותה המאומצת של המלכה פומארה הרביעית. הנישואים התאפשרו לאחר שהמלכה פומארה ביטלה חוק שאסר על נישואי זרים עם נשים ילידות האי. הנישואים לאואהו, אחת הדמויות הבכירות והמכובדות בטהיטי, הפכו את סלמון לחלק מהחצר המלכותית, והוא קיבל את התואר "בעל מלכותי".

אלכסנדר סלמון הפך במהרה לדמות חשובה במערכת הפוליטית והחברתית של טהיטי. בתקופת כהונתו כמזכיר של המלכה פומארה הרביעית, הוא תרם רבות לייצוב מעמדה של טהיטי מול האינטרסים האירופיים, במיוחד מול צרפת ובריטניה. סלמון נודע בכישוריו הדיפלומטיים וביכולתו לתמרן בין הכוחות השונים שפעלו באי באותה תקופה. יחד עם אשתו, הצליח לשמור על יציבות פוליטית ולמנוע סכסוכים אלימים. אף על פי שהיה נאמן למלכה פומארה, סלמון ואשתו שיחקו תפקיד מרכזי בהחלטה להעביר את האי לשליטה צרפתית, דבר שגרם להתנגדות מצד בריטניה.

במהלך שהותו בטהיטי, סלמון עסק במסחר במוצרים מקומיים כמו קוקוס, וניל ופנינים, והפך לאחד מאנשי העסקים העשירים והמשפיעים באי. הנישואים שלו ושל הנסיכה אואהו הולידו תשעה ילדים, שמהם צמח שבט סלמון/ברנדר, שהיווה כוח משמעותי בטהיטי ובאיים הסובבים.

אלכסנדר אריאיפאה סלמון הבן

אלכסנדר סלמון הבן (1855–1914), אחיה של המלכה מאראו, היה דמות מרכזית ומשפיעה בטהיטי ובאיי הפסחא בתקופת חייו. הוא נולד בטהיטי להוריו, אלכסנדר סלמון האב, היהודי הראשון שהתיישב בטהיטי, ואשתו הנסיכה אואהו, נצר למשפחת מלוכה פולינזית. חינוכו של סלמון הבן היה תערובת של התרבות האירופית והפולינזית. הוא קיבל את שמו הטהיטיאני "אריאיפאה" שמשמעותו במנגארבה היא "הולך בצעדים כבדים". מגיל צעיר נחשף לעסקי המשפחה ולמורשת המלכותית של אמו, אך בבגרותו הפך לדמות עצמאית ומעורבת בזירה המקומית והבינלאומית.

לאחר מות אביו בשנת 1866, ירש סלמון הבן את עסקי המשפחה שכללו מסחר בקוקוס, פנינים, וניל ומוצרים אחרים. בנוסף, היה לו חלק מרכזי בניהול חברת "מזון ברנדר" (Maison Brander), שותפות שהשתרעה על פני טהיטי, איי מרקיז ואיי קוק. השפעת המשפחה התפשטה גם לאי הפסחא, שם החזיקה המשפחה באחוזות גדולות ששימשו לחוות כבשים.

בשנת 1878, לאחר מותו של מנהל האחוזות באי הפסחא, ז'אן-בטיסט דוטרו-בורנייה, יצא סלמון הבן לאי הפסחא כדי לקחת פיקוד על הנכסים המשפחתיים ולנסות לתקן את הנזקים שנגרמו כתוצאה מניהולו האכזרי של דוטרו-בורנייה. במהלך כהונתו כמנהל, הצליח סלמון הבן לרכוש כמעט את כל אדמות האי, פרט לאדמות שנשמרו על ידי המיסיון הקתולי בהנגה רואה.

דוטרו-בורנייה, שהקדים את סלמון הבן בתפקיד, נודע כשליט אכזרי וניהל את האי כשליט דה-פקטו מטעם "מזון ברנדר". הוא גירש רבים מתושבי האי הפולינזיים (רפא-נואי) והעביר אותם לטהיטי לעבודת כפיים. דוטרו-בורנייה עשה שימוש באלימות, כולל שריפת כפרים ושימוש בתותחים, כדי לבסס את שליטתו. מעשיו גרמו לירידה דרסטית באוכלוסיית האי, שכמעט הוכחדה, ולפגיעה חמורה בתרבות המקומית.

עם הגעתו לאי, סלמון הבן הביא עמו גישה שונה. הוא פעל לשיקום התרבות המקומית ולשיפור תנאי החיים של תושבי האי. הוא הכניס גידולים חדשים כמו קוקוס, שהפכו לעצים משמעותיים באי לאחר מאות שנים של בירוא יערות. סלמון הבן עודד את יצירת האומנות המקומית של הרפא-נואי, כולל ייצור רפרודוקציות של כתובות הרונגורונגו, ומכר אותן לספינות שהגיעו לאי כתיירות או מסחר.

בנוסף, סלמון שימש כמתווך בין הקהילות המקומיות לבין משלחות מחקר בינלאומיות. הוא סייע למשלחות ארכיאולוגיות מבריטניה, גרמניה וארצות הברית והיה מקור המידע העיקרי שלהן על ההיסטוריה והתרבות של אי הפסחא, למרות שבחלק מהמקרים המידע שסיפק היה בלתי מדויק. משלחת אמריקאית שתיארה אותו בשנת 1886 שיבחה את מנהיגותו ואת אהדתו לתושבים המקומיים, אשר ראו בו דמות מכובדת ומוערכת.

בשנת 1888, מכר סלמון את האחוזות המשפחתיות באי הפסחא לממשלת צ'ילה והיה עד להעברת השליטה הרשמית על האי. לאחר מכן חזר לטהיטי, אך חייו לא היו שקטים. הוא נעצר ונשפט בעקבות תקרית אלימה, ומאוחר יותר עבר להתגורר באיי טואמוטו, שם תיעד את ההיסטוריה בעל פה של תושביהם. בסופו של דבר, עבר לסן פרנסיסקו, שם חי את שנותיו האחרונות.

יוהנה מאראו טאהארואה אה טפאו סלמון

המלכה מאראו נולדה ב-24 באפריל 1860 בטהיטי לאלכסנדר סלמון האב ולנסיכה אואהו. מאראו הייתה הילדה השביעית במשפחה גדולה ומורכבת שהורכבה מתשעה אחים ואחיות, בהם טיטאווה, מואטיה ונארי. חייה המוקדמים הושפעו מהחינוך שקיבלה ומהמורשת המשפחתית, ששילבה בין התרבות היהודית של אביה למורשת הפולינזית של אמה.

בגיל צעיר נשלחה מאראו לסידני, אוסטרליה, שם למדה בבית ספר פרטי לנערות. חינוכה האוסטרלי אפשר לה להיחשף לערכים מערביים ולשפה האנגלית, שהיו כלים חשובים במהלך חייה המלכותיים והחברתיים. לאחר סיום לימודיה, שבה לטהיטי והייתה מעורבת בחיי החברה המלכותיים של האי.

ב-28 בינואר 1875, כשהייתה בת 14 בלבד, נישאה לנסיך הכתר אריאואה, לימים המלך פומארה החמישי, שהיה מבוגר ממנה בהרבה. הנישואים ביניהם היו לא קלים והתאפיינו במתח ובסכסוכים תכופים. למרות הקשיים, הנישואים קיבלו הכרה רשמית, ומאראו החלה למלא תפקידים ייצוגיים במעמדה החדש.

בשנת 1877, לאחר מותה של המלכה פומארה הרביעית, הוכתרו מאראו ובעלה כמלכת ומלך טהיטי. טקס ההכתרה נערך ב-24 בספטמבר 1877, וזכה להכרה של האספה המחוקקת של טהיטי ושל הממשל הצרפתי. עם זאת, שלטונם של מאראו ופומארה החמישי היה סמלי בלבד, שכן טהיטי הייתה כבר תחת שליטה צרפתית כפרוטקטורט.

למרות מעמדה כמלכה, מאראו ובעלה חיו בנפרד לתקופות ממושכות. המלכה התגוררה לעיתים קרובות בארמון נפרד והייתה פעילה בחיים החברתיים והתרבותיים של טהיטי. נישואיהם הניבו שלושה ילדים: הנסיכה טרי'י-נוי-או-טהיטי, הנסיכה טקאו פומארה-ודל, והנסיך ארנסט אלברט טרי'י-נא-ואו.

עם זאת, ניהול ירושת המלוכה היה מורכב. ההסכם קבע כי ילדי מאראו לא יהיו הבאים בתור לכתר, אלא הנסיכה טרייווהטואה, אחייניתו של פומארה החמישי, והנסיך הינואה, אחיינו. ההחלטה הזאת הדגישה את הרצון לשמור על טהור דם פולינזי במעמד המלוכה.

בשנת 1880, ויתר פומארה החמישי על הכתר לטובת השלטון הצרפתי, ובכך הסתיים רשמית תפקידה של מאראו כמלכה. לאחר סיום תקופת שלטונה, חייה השתנו משמעותית. מאראו עברה לפריז בשנת 1884, שם זכתה להערצה רבה בזכות סגנונה האלגנטי ויופיה האקזוטי. היא הפכה לאחת הנשים הבולטות בחברה הפריזאית, וחבריה כללו אמנים וסופרים ידועים כמו פול גוגן, רוברט לואיס סטיבנסון, סומרסט מוהם ורופרט ברוק.

לאחר פרק זמן בפריז, שבה מאראו לטהיטי. בשנת 1887 התגרשה מפומארה החמישי, תהליך שהותיר צלקות רגשיות לשני הצדדים. היא המשיכה לחיות בטהיטי ובצרפת לסירוגין, תוך שמירה על קשריה החברתיים ועל מעמדה כדמות ציבורית בולטת.

מורשת

מאראו זכורה כמלכה האחרונה של טהיטי, המייצגת את המעבר מתקופת שלטון מלוכני לשלטון צרפתי מלא באי. מוצאה היהודי מצד אביה, אלכסנדר סלמון, ומורשתה הפולינזית מצד אמה, הנסיכה אואהו, יצרו חיבור ייחודי בין תרבויות אירופיות ופולינזיות. כמלכה, תפקידה היה סמלי בעיקרו, אך השפעתה ניכרה בחייה החברתיים והתרבותיים בטהיטי ובפריז. מאראו הייתה דמות יוצאת דופן בזכות יכולתה לגשר בין מסורות עתיקות לבין ערכים מערביים מודרניים, והיא נחשבת עד היום לאחת הדמויות המרתקות בהיסטוריה של טהיטי.

לקריאה נוספת

• פישר, סטיבן ר. (2005). אי בקצה העולם: ההיסטוריה הסוערת של אי הפסחא. לונדון: Reaktion Books.
• מאראו טערואה (1971). זיכרונות מאראו טערואה: המלכה האחרונה של טהיטי. תורגם על ידי בתה, הנסיכה אריאימאניהיני טקאו פומארה. פריז.
• סלמון, ארנסט (1964). אלכסנדר סלמון, 1820–1866, ואשתו אריאיטאימאי, 1821–1897: שתי דמויות מטהיטי בתקופת הפרוטקטורט. פריז.
• פישר, סטיבן (2005). אי בקצה העולם: ההיסטוריה הסוערת של אי הפסחא. Reaktion Books.
• העולם היהודי הווירטואלי. נצפה ב-1 בפברואר 2014.
• קומאי, ג'ואן (1974). מי ומי בהיסטוריה היהודית: לאחר תקופת התנ"ך. Weidenfeld & Nicolson.
• גוסלר, קלאוס (2005). "הנפילה החברתית והכלכלית של שבט סלמון/ברנדר בטהיטי". Journal of Pacific History, כרך 40, גיליון 2 (פורסם בספטמבר 2005): 193–212.
• הסיור היהודי המודרך. נצפה ב-1 בפברואר 2014.
• "בעל מלכותי יהודי פולינזי אידיאלי". Jerusalem Post, 15 באוקטובר 2018.
• ג'ורג' בידל (1968). יומן טהיטי. הוצאת אוניברסיטת מינסוטה.
• Frepages Genealogy. נצפה ב-1 בפברואר 2014.
• גוסלר, קלאוס (2005). "הנפילה החברתית והכלכלית של שבט סלמון/ברנדר בטהיטי". The Journal of Pacific History, כרך 40, גיליון 2.
• פישר, סטיבן ר. (2005). אי בקצה העולם: ההיסטוריה הסוערת של אי הפסחא. Reaktion Books, עמודים 100–122.
• אלפרד מטרו (1937). "מלכי אי הפסחא". Journal of the Polynesian Society, כרך 46. Polynesian Society: עמודים 41–62.
• קתרין ראוטלדג' (1919). התעלומה של אי הפסחא, עמוד 208.
• אלברט פרי, "משפחת המלוכה של טהיטי ממוצא יהודי", פארווערטס, 7 באוקטובר 1928.