הסדר חובות המושבים

הסדר חובות המושבים היה מהלך פוליטי, כלכלי ומשפטי רחב היקף שיזמה ממשלת ישראל, במטרה לפתור משבר פיננסי חריף ולטפל בחובות עתק שצברו בעלי המשקים, האגודות השיתופיות וארגוני הקניות במגזר החקלאי המשפחתי. המהלך יצא לפועל באופן רשמי בינואר 1988 עם חתימתו של "הסדר רביד", ועוגן חוקתית בשנת 1992 באמצעות חקיקת "חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי", המוכר כ"חוק גל" על שם יוזמו חבר הכנסת גדליה גל. לצורך יישום החוק והפעלת מנגנון המשקמים האזוריים, הוקמה בשנת 1993 המנהלה להסדרים במגזר החקלאי כחברה ממשלתית, אשר פעלה במשך 25 שנים עד לסגירתה הרשמית בסוף שנת 2018. במסגרת ההסדר הכולל, חובות המגזר החקלאי בערכים ריאליים הסתכמו ב-27.5 מיליארד שקל. מתוך סכום זה, המנהלת גבתה וחילקה לנושים 2.05 מיליארד שקל בלבד – נתון המהווה כ-7.5% בלבד מערכו של החוב הכולל, בעוד שיתרת החוב, בסך של כ-25.5 מיליארד שקל, נמחקה לחלוטין על ידי המדינה והבנקים והועברה כחשבון ישיר אל משלמי המיסים הציבוריים.

המשבר הכלכלי שהוביל לצורך בהסדר החובות לא היה תוצאה של כשל רגעי, אלא של דפוסי פעולה מבניים שהתקבעו בהתיישבות העובדים עוד בתקופתה הפורמטיבית בשנות ה-20 תחת ההסתדרות. המערכת הריכוזית הורגלה לנהל מדיניות כלכלית מרחיבה שהעדיפה פיתוח מואץ, פרישה גאוגרפית וקליטת עלייה על פני ביסוס המשקים הקיימים, תוך התעלמות משיקולי יעילות וכדאיות כלכלית. גישה זו יצרה תלות ממושכת של המשקים בתקציבים חיצוניים והסתמכות מוחלטת על אילוצי תקציב רכים. המגזר החקלאי פיתח ביטחון מלא במחויבות המדינה לקיומו, בין היתר בעקבות איתותים מרגיעים מהרשויות בדמות "קונברסיות" – המרת חובות לטווח קצר בריבית גבוהה לחובות לטווח ארוך בריבית נמוכה מסובסדת – דבר שהוביל להקלת ראש בצבירת חובות ובחתימה על ערבויות הדדיות.

המערכת ההסתדרותית קיימה מנגנון פיננסי ריכוזי של מסלקה פנימית ("קלירינג"), שבה כספי המפעלים זרמו למרכז ושימשו לסבסוד צולב, במסגרתו מפעלים מרוויחים מימנו באופן אוטומטי מפעלים כושלים ומפסידים ללא קשר לסיבות המשבר שלהם. דפוס זה שימש כתמרץ שלילי להתייעלות, מנע התאמה של הטכנולוגיה ומבנה הארגון לתנאי השוק, והוביל לקשיחות מובנית בשכר ובתעסוקה ולייצור מסיבי למלאי ללא ביקוש עסקי (כפי שאירע בקונצרן כור, במפעל סולתם ובחברת סולל בונה). הריקבון המבני והגירעונות של המשק הציבורי, שהלכו והסתבכו לאורך שנות ה-70, הוסתרו באופן מלאכותי באמצעות מערכת פיננסית שהזינה את המגזר באשראי שופע, זול ולא צמוד, שהגיע ישירות מקופות הגמל והפנסיה של הציבור במסגרת "התוכנית הכספית" של חברת העובדים.

כאשר הממשלה החלה להוביל מהלכים של ליברליזציה, פתיחת השוק וחניקה מודעת של ברז האשראי המסובסד (כמו ביטול "התוכנית הכספית" ב-1980 על ידי שר האוצר יגאל הורביץ וביטול ביטוח ההצמדה שהיטיב עם ההסתדרות), נחשף עומק פשיטת הרגל של המערכת. המושבים וארגוני הקניות ניסו להתמודד עם הסחרור האינפלציוני שנוצר במשק באמצעות ניצול ציני של היכולת לגייס אשראי קל; הם נטלו הלוואות עתק לא-צמודות מתוך הנחה מודעת שהאצת האינפלציה תהפוך את החזר החוב לריבית ריאלית שלילית, ורכשו בכך ציוד חקלאי וטרקטורים. הימורים פיננסיים אלו נבלמו באוקטובר 1983 עם משבר מניות הבנקים, שגרם לנפילת הקרנות של האגודות השיתופיות במושבים ולספיגת הפסדים כבדים.

נקודת המפנה הסופית התרחשה ביולי 1985 עם הפעלתה של תוכנית הייצוב הכלכלית. התוכנית ניצלה את מצב החירום וההלם הציבורי מהאינפלציה כדי ליישם צעדים מוניטריים דרסטיים, ובראשם כיווץ נפח האשראי והעלאת הריבית הריאלית של ההלוואות הלא-צמודות לשיעור חסר תקדים של כ-230% בממוצע. מהלך זה, ששימש כסדן עליו נופצה השיטה, עצר לחלוטין את חלוקת הצ'קים הפתוחים של המדינה וסגר את החמצן הפיננסי המלאכותי מארגוני הקניות. בכך, הוכפלו החובות למערכת הבנקאית מ-700 מיליון ש"ח ב-1982 לכ-4 מיליארד ש"ח ב-1989, והמערכת הקואופרטיבית הכושלת, שהייתה חדלת פירעון מזה שנים, קרסה סופית אל תוך מצב של חדלות פירעון גלויה.

חקיקת "חוק גל" בשנת 1992 היוותה מהלך של פרוטקציוניזם סקטוריאלי שנועד להגן על המגזר החקלאי והאוליגרכיה הפוליטית שלו מפני הליכי הגבייה של הבנקים. החוק הפקיע את סמכות בתי המשפט הרגילים והעביר אותה למערכת של "משקמים" אזוריים, אשר קבעו מחיקה גורפת של 40% מהחוב לבעלי יכולת פירעון ומחיקה מלאה לחדלי פירעון. פגיעה חוקתית זו בזכות הקניין של הנושים הוכשרה בבית המשפט העליון ב"פסק דין בנק המזרחי" תחת המהפכה החוקתית. בשנות ה-90 ניסו המושבים למנף את חובותיהם באמצעות החלטות מועצת מינהל מקרקעי ישראל 727 ו-737, שאיפשרו להם לבצע שינוי ייעוד של אדמות המדינה מחקלאות לבנייה, לקבל פיצוי חסר תקדים של 30% מערך הקרקע המופשרת, וליזום הרחבות קהילתיות ומכירת מגרשים מוזלים ללא מכרז; סיבוב נדל"ני מגזרי זה, שנועד לגרוף מיליונים לכיס הפרטי של המושבים, נבלם באופן מוחלט בשנת 2002 בפסק הדין של בית המשפט העליון ב"בג"ץ הקרקעות" בעקבות עתירת הקשת הדמוקרטית המזרחית, שביטלה את ההחלטות מטעמי חוסר צדק חלוקתי.

למשבר חובות המושבים ולהסדרים שבאו בעקבותיו היו השלכות מבניות ארוכות טווח על פני החברה והכלכלה בישראל. המשבר הביא לביטול מוחלט של מנגנוני הערבות ההדדית הבין-מושבית, לפירוק ולסגירה של בנק החקלאות לישראל הממשלתי שנקלע לקשיים, לפירוק חברת משקי תנועת המושבים (מ.ת.מ) שעסקה במימון ציוד, ולהפיכת חברת תנובה מאגודה שיתופית חקלאית לחברה בע"מ ומכירתה לידיים פרטיות. בטווח הארוך, הסדר החובות והפקעת האשראי הממשלתי שינו את דפוסי ההתנהגות של חברי המושבים והכריחו אותם להתנהל תחת אילוצי תקציב קשיחים, תוך יצירת זיקה הדוקה בין הכנסות להוצאות והתמודדות עצמאית עם סיכונים. התהליך הוביל לצמצום דרסטי של מספר העוסקים בחקלאות, להפיכת מושבים רבים ליישובים קהילתיים שבהם מרבית התושבים מתפרנסים מעבודה עירונית מחוץ למשק, ולהשלמת המעבר הכולל של מדינת ישראל למודל של כלכלת שוק חופשי, ליברלית ותחרותית.

התנהלותם הכלכלית של המושבים

ארגוני הקניות של המושבים הוקמו במקור כדי לשמש מכשיר עזר כלכלי לחברי היישובים החקלאיים, באמצעות ביצוע רכישה מרוכזת של תשומות למשק החקלאי ומכירתן בהקפה למתיישבים. במרוצת השנים, ועל רקע דפוסי הפעולה שהתגבשו בהתיישבות העובדים, הרחיבו הארגונים בצורה משמעותית את מעגל תפקידיהם. הם הפכו לגופים ריכוזיים שעסקו בגיוס אשראי למושבים, במתן ערבויות צולבות, בייצור ישיר של תשומות לחקלאות, וכן בעיבוד תוצרת חקלאית ושימורה באמצעות מפעלים של האגודות השיתופיות, כגון משחטות, מכוני תערובת ובתי אריזה. לצד זאת, מילאו הארגונים תפקיד פוליטי של שתדלנות וייצוג האינטרסים של חבריהם, כאשר אנשיהם השתלבו במוקדי הכוח המפלגתיים, במזכירויות התנועות ובמשרד החקלאות, ומהם שהגיעו לכנסת ולממשלה.

מבחינה ניהולית ועסקית, התנהלותם של ארגוני הקניות לאורך השנים הושפעה באופן ישיר מתפיסת העולם המרחיבה שירשו מקודמיהם. המנהלים דבקו בהנחה שהארגון חייב להוסיף ולפעול כמכשיר פיתוח בכל מחיר, תוך מתן עדיפות להתרחבות יומרנית על פני שמירה על מדדים של יעילות וכדאיות כלכלית. מציאות זו הונעה על ידי אילוצי תקציב רכים וביטחון עצמי מופרז של המנהלים במחויבותה הלאומית של המדינה לקיומם, שנשענה על תפקידם המדיני והביטחוני של המושבים בפרישה הגיאוגרפית ובאספקת המזון. הציפייה המתמדת לסיוע ממלכתי בעתות מצוקה, בתוספת אותות מרגיעים בדמות קונברסיות שהועברו באמצעות הארגונים, גרמו למנהלי הקניות להקל ראש בחובות ובחוקי השוק, ולחלץ שוב ושוב יישובים חקלאיים מהסתבכויות כספיות ללא התניית הסיוע בהתייעלות.

הכשל הכלכלי המרכזי של השיטה נעוץ בכך שהאשראי השופע והקל להשגה שימש כמנוף להשקעות יצרניות וצרכניות גדולות ומיותרות. ארגוני הקניות משכו את כספי האשראי מהבנקים והתחייבו בשם המושבים, שהיו ערבים לחובותיהם של תאגידי הקניות, ובכך נוצר מנגנון של ערבות הדדית לא מוגבלת. הלוואות אלו נרשמו על שמם של תאגידי הקניות, והמערכת כולה הורגלה לחתום על ערבויות הדדיות אלה לאלה, לעיתים קרובות מתוך התעלמות מוחלטת ממידת הזהירות הראויה ומבלי לבדוק את יכולת ההחזר הריאלית של המשק הבודד. חוסר האחריות הפיננסית הוביל לצבירת גירעונות כבדים ולתפיחת חובות חסרת שליטה שהוסתרה באמצעות גלגול חובות מתמיד.

התנהלותם של ארגוני הקניות תרמה באופן ישיר גם להחרפת המשבר הכלכלי הכללי ולליבוי האינפלציה הדוהרת במשק. המדיניות הכלכלית המרחיבה והעמקת ההוצאות החברתיות, לצד מדיניות קיצוץ המיסים, פגעו קשות בהכנסות המדינה ויצרו גירעון ממשלתי רחב היקף שעלה על 25 מיליארד שקלים. כדי לממן את הגירעון המתרחב וההוצאות המאמירות הללו, הממשלה הגבירה את הדפסת הכסף, פעולה שהיוותה את המנוע המרכזי מאחורי התפרצות האינפלציה לערכים תלת-ספרתיים. ארגוני הקניות והמושבים לקחו חלק פעיל בסחרור זה על ידי ניצול ציני של היכולת לגייס אשראי בקלות; הם שאבו כמויות עצומות של אשראי והלוואות עתק לא-צמודות כדי לרכוש טרקטורים וציוד חקלאי, מתוך הנחה מודעת שדהירת האינפלציה תשחק את החוב ותהפוך את החזר ההלוואה לריבית ריאלית שלילית, ובכך תרמו להרחבת הביקוש לאשראי ולהגברת הלחצים האינפלציוניים על השוק כולו.

ההבדלים בין דרכי הפעולה של ארגוני הקניות השונים הוכיחו את המשקל הניהולי של אילוצי התקציב. ארגונים שקיבלו מתחילת דרכם סיוע מן המוסדות למדו להסתמך עליו, וגם לאחר שהשתנו התנאים וגברו האילוצים הכלכליים, הם הוסיפו לנהוג בפזיזות ובחוסר אחריות כלכלית, דבר שהוביל לקריסתם הבלתי נמנעת בדומה לארגון הקניות מבואות ירושלים. לעומת זאת, ארגונים שבפניהם לא עמדו אילוצי תקציב רכים בתקופה הפורמטיבית שלהם, נהגו בזהירות ובגישה רציונלית גם בתקופות שפע, וכך הצליחו לשרוד את המשבר או לפרק את פעילותם מרצון ובאופן מבוקר.

בנוסף, המושבים שהוקמו לאחר הקמת המדינה חתמו על חוזה יסוד, המכונה "החוזה המשולש", שהיה חוזה בין הסוכנות היהודית, "כגוף מיישב", אגודת המושב ורשות הפיתוח או הקק"ל (ומתחילת שנות ה-60, עם הקמת מינהל מקרקעי ישראל – עם המינהל) שהקצו את הקרקע. החל במחצית שנות ה-70 ביקשה הסוכנות לקבל חזרה את הכספים שהשקיעה בהקמת המושבים וקבעה חד צדדית כי מרבית המושבים כבר "מבוססים" כלכלית ויכולים להחזיר כספים אלו, והם אולצו לחתום על "חוזי ביסוס". זה הוביל לכך שכ-15% מסך חובות ב"הסדר חובות המושבים" היו לסוכנות ¹.

המהפך הכלכלי

המשק הישראלי התאפיין מאז ימי היישוב בריכוזיות גבוהה ובזיהוי חזק ומטושטש בין מוסדות המדינה, מפלגות הפועלים וההסתדרות הכללית. גוש המערך, שנשא דגל סוציאליסטי מובהק, ראה בעצמו את יורש התנועות המייסדות, וההסתדרות תפקדה לא רק כארגון עובדים אלא כקונצרן כלכלי-חברתי רחב היקף שסיפק שירותי בריאות, חינוך, מסחר ותעשייה. התרבות הפוליטית הציבה את האחד במאי כמעט כחג לאומי, והסמלים המרכזיים הושפעו מהציונות הסוציאליסטית. הממשלה שמרה על משטר מנוהל ומפוקח, שכלל לירה חלשה שנועדה להגן על היצואנים ולמנוע יבוא מתחרה, מערכת מיסוי ישיר כבד על בעלי הון, מיסי מותרות דוגמת מס השעשועים, מס נסיעות שהכביד על היוצאים לחו"ל, ומדיניות של סבסוד גורף ואוניברסלי למוצרי יסוד כמו לחם, חלב, שמן, אורז וסוכר.

עליית מפלגת הליכוד לשלטון במאי 1977 סימנה תפנית רעיונית ומעבר מוצהר לתפיסת עולם כלכלית חדשה, בהשפעת גישות נאו-ליברליות עולמיות שהעלו במקביל את מרגרט תאצ'ר בבריטניה ורונלד רייגן בארצות הברית. המחנה המנצח דחה את ההנחה שניתן לשלב בין סוציאליזם לציונות, ואנשי תנועת החרות ראו באידיאולוגיה המעמדית איום על אחדות האומה, בעוד שהליברלים הכלכליים טענו כי רק שוק חופשי ויוזמה פרטית יבטיחו משק בריא וקליטת עלייה. הנהגת הליכוד תייגה את המשק הציבורי שהסתבך בשנות השבעים כלא יעיל, בזבזני ומושחת. ראש הממשלה מנחם בגין הפקיד את ניהול המדיניות הכלכלית בלעדית בידי שרים מהסיעה הליברלית – שמחה ארליך במשרד האוצר, גדעון פת בבינוי והשיכון, ויצחק מודעי במשרד האנרגיה והתשתית – כולם אישים בעלי רקע בשוק הפרטי ובהשכלה כלכלית מערבית ².

הצעד המרכזי שגובש בישיבות חשאיות, בליווי חוות דעת משפטיות ובתיאום עם קרן המטבע הבינלאומית, היה ביטול הפיקוח על מטבע החוץ באוקטובר 1977. המהלך, שהוצג לציבור במסיבת עיתונאים חגיגית, התיר לכל אזרח להחזיק דולרים ולסחור בהם, ובגין תיאר אותו כצעד שיהפוך את ישראל לחופשית על פי הדגם של שווייץ או ארצות הברית, ויצרף אותה לקהילת העמים החופשיים. מנגד, האופוזיציה וההסתדרות תקפו את התוכנית בחריפות, והקימו מטה למאבק ציבורי, שביתות והפגנות. חבר הכנסת ירוחם משל, שכיהן במקביל כמזכ"ל ההסתדרות, טען בדיון בכנסת כי בפעם הראשונה, במדינת מצוקה, במדינה שבה יש שעת חירום, מציעים מדיניות כלכלית של חופש לפרט, יוזמה פרטית ויזמים פרטיים.

במסגרת המדיניות הליברלית החדשה, החלה הממשלה לפעול לצמצום המנגנון הממשלתי, הגדלת המוטיבציה לחסכון, ומשיכת יהודים אמידים מחו"ל. מס הנסיעות בוטל כסמל לשינוי הגישה לחירות הפרט, מס העיזבון צומצם משמעותית עד להחרגת למעלה מ-90% מהציבור ממנו כבסיס לביטולו המלא, והופחתו מכסים ומסי קנייה על מוצרים רבים, לצד העלאת המע"מ מ-8% ל-12%. הממשלה הצהירה על כוונתה להפריט כל חברה ממשלתית שאינה עוסקת בביטחון או בתשתיות חיוניות, ובמסגרת זו נמכר בנק טפחות לבנק המזרחי ובנק למלאכה נמכר לבנק הבינלאומי. בתחום התקשורת בוטלה מדיניות המחיקון שחייבה את רשות השידור למחוק צבע משידורי הטלוויזיה כדי לעכב יבוא מכשירים יקרים ולמנוע פערים חברתיים. שר התקשורת יורם ארידור הכריז כי מעתה כל אזרח יוכל לצפות בשידורי צבע, והפחית את המכס על מכשירי טלוויזיה, מהלך שנתפס כמהפכה צרכנית המבוססת על בחירה אישית.

כדי לבלום את כוחו של משק העובדים ההסתדרותי ולחתוך את צינורות החמצן הפיננסיים שלו, ננקטו מהלכים ישירים לחניקת האשראי המסובסד והרך. שר האוצר יגאל הורביץ, שהחליף את שמחה ארליך, פעל לריסון הוצאות הממשלה והאשראי, וביטל את ביטוח ההצמדה שהיטיב עם מפעלי ההסתדרות, צעד שפגע באיתנותם של גופי המשק ההסתדרותי. בשנת 1980 ביטל הורביץ לחלוטין את התוכנית הכספית השנתית של חברת העובדים. ביטול זה חסם את מנגנון ההסכם ההיסטורי שנחתם בשנות ה-50 בין הממשלה לחברת העובדים, בנק הפועלים וחברת גמול, אשר במסגרתו הופנו כספי הצבירה מקופות התגמולים והפנסיה של ההסתדרות להלוואות לא צמודות לזמן ארוך עבור מפעלי משק העובדים, בריבית מסובסדת וזולה. חסימת ברז זה פגעה קשות ביכולתם של התאגידים וארגוני הקניות להמשיך לנהל מדיניות השקעות מרחיבה ומנותקת משיקולים עסקיים, שהתבססה על הרגל ממושך לאילוצי תקציב רכים.

במקביל לפירוק מוקדי הכוח הישנים, יישם הליכוד תפנית יסודית בתחום הרווחה והמיסוי תחת התפיסה של סובסידיה לנצרך ולא למצרך. הממשלה צמצמה באופן חד את הסבסוד הממשלתי הגורף למוצרי יסוד, שנתפס מעתה כעיוות המשרת בעלי הכנסות גבוהות, והפנתה את התמיכות ישירות לשכבות החלשות באמצעות הגדלת קצבאות הסעד ב-12%. הברית בין האגף הליברלי לבין האגף החברתי בתנועת החרות, בהובלת שרים כמו דוד לוי שייצגו את קול הפריפריה ועיירות הפיתוח, הובילה להזרמת תקציבים רחבי היקף לפרויקט שיקום השכונות, שנועד לטפל במצוקת הדיור, התשתיות, ההכשרות המקצועיות והשיקום הקהילתי ב-160 שכונות מצוקה.

המחנה החברתי בליכוד, שהתבסס על רעיונות ז'בוטינסקי בדבר חמש המ"מים, נאבק מול פקידי האוצר והתעשיינים שדרשו מבחני זכאות סלקטיביים לחינוך, וטען כי פטור סלקטיבי מדביק אות קלון על תלמידי השכונות. כתוצאה מכך, באפריל 1978 עבר בכנסת חוק חינוך תיכון חינם לכלל התלמידים. בהמשך, באוקטובר 1979, קודמה יוזמתו של שר הרווחה ישראל כ"ץ לחקיקת חוק הבטחת הכנסה, שהעביר את האחריות לקיום בסיסי אל הביטוח הלאומי ועיגן את הסעד כזכות חברתית המבוססת על אזרחות.

כאשר יורם ארידור מונה לתפקיד שר האוצר בשנת 1981, הוא הוביל מדיניות חברתית וצרכנית מרחיבה שכונתה הכלכלה הנכונה. ארידור ביטל מיסים נוספים, ובהם מס הרכוש, קיצץ במיסים והוריד את המכסים על מוצרי צריכה ומקררים. מדיניות זו, שאומצה במצע הליכוד לכנסת העשירית תחת ההגדרה של ליברליזם סוציאלי מודרני, אפשרה לראשונה לשכבות הנמוכות ולתושבי הפריפריה ליהנות מנגישות למוצרים שנתפסו בעבר כמותרות. המהלכים הללו ניתקו את השכבות המוחלשות מהתלות הכלכלית והפוליטית במנגנוני החלוקה ההסתדרותיים הישנים, ועודדו צמיחה, ניהול עצמאי ויוזמה חופשית, אשר הצמיחו מתוך האוכלוסיות המודרות שכבה רחבה של מעמד ביניים מזרחי חדש, שהפך לחלק מרכזי במארג החברתי והפוליטי בישראל.

המשבר האינפלציוני ותכנית הייצוב

כאמור, בתחילת שנות השמונים החריף הגירעון הממשלתי ועלה על סכום של 25 מיליארד שקלים. כדי לממן גירעון מתרחב זה, הגבירה הממשלה את הדפסת הכסף, מה שהוביל להחרפת האינפלציה ולהאצתה לקצב תלת-ספרתי. המדיניות הכלכלית שיושמה באותה עת, אשר התבססה על הפחתת מיסים והרחבת הוצאות ממשלתיות ללא צמצום תקציבי מקביל, פגעה בהכנסות המדינה וגרמה לסחרור משקי. שיעור האינפלציה השנתי, שעמד על 131% בשנת 1980, המשיך לדהור ולתפוח עד שהגיע בשנת 1984 לשיעור של כ-374% לשנה. תנאים אלו של אי-ודאות ותנודתיות קיצונית בשוק ההון אפשרו לאשפים פיננסיים להפיק רווחים נאים מהתמרון בין האינפלציה המשתוללת לבין הדולר שהתחזק בקביעות.

במציאות כלכלית זו, גורמי הניהול במגזר החקלאי והמושבי, אשר הורגלו לאורך עשרות שנים לפעול תחת אילוצי תקציב רכים ופיתחו ביטחון יתר לגבי המחויבות של המדינה לקיומם, נקטו במדיניות השקעות ותעסוקה מרחיבה שנותקה משיקולים עסקיים וממדדים של רווחיות ויעילות. ארגוני הקניות של המושבים, שהוקמו במקור כדי לסייע לחברים באמצעות רכישה מרוכזת של תשומות ומכירתן בהקפה, הרחיבו את מעגל תפקידיהם לגיוס אשראי, מתן ערבויות, ייצור תשומות ועיבוד תוצרת חקלאית. מנהלי הארגונים הללו הקלו ראש בחובות וביצעו השקעות יצרניות וצרכניות גדולות ומיותרות, תוך שאיפות יומרניות להתפשטות ולהתרחבות ללא תמריץ להתייעלות, להפחתת עלויות או להתאמת המבנה הניהולי לתנאי השוק.

חלק גדול מהמושבים זיהה כי משתלם לקבל הלוואות ואשראי נדיב למימון פעילותם, כל עוד האשראי שופע וקל להשגה. הם פעלו מתוך הנחה מודעת כי בגלל המשך דהירת האינפלציה והאצתה, החזר ההלוואות הלא-צמודות שנטלו יתבצע בפועל בריבית ריאלית שלילית. ביטחון זה בסיוע הממלכתי ובכך שהמדינה תחלץ את היישובים ממצוקותיהם הכספיות, הקל על המושבים לחתום על ערבויות הדדיות אלה לאלה בתוך האגודות השיתופיות ובין המושבים, תוך התעלמות ממידת הזהירות הראויה ומבלי לבדוק את יכולת ההחזר הריאלית. כתוצאה מכך, צמחו חובות המושבים למערכת הבנקאית מ-700 מיליון ש"ח בשנת 1982 (בערכי סוף שנת 1993) והגיעו בהמשך העשור לסכום של כ-4 מיליארד ש"ח ³.

באוקטובר 1983 החריף המשבר הכלכלי בעקבות התפוצצות פרשת ויסות מניות הבנקים. המשבר חולל צניחה חדה בבורסה והביא לסגירתה לתקופת מה. נפילת הקרנות של האגודות השיתופיות במושבים במשבר זה הייתה קשה, והמגזר החקלאי ספג הפסדים כבדים אשר העמיקו את המצוקה הפיננסית של המשקים. באותה תקופה, ניסו ראשי הארגונים וקברניטי ההתיישבות להמשיך להניף את דגל הפיתוח המשקי המואץ, העזרה ההדדית והבטחת מקומות העבודה, תוך שימוש במנגנוני סבסוד צולב פיננסיים והפניית משאבים מפרויקטים מרוויחים למימון גופים כושלים ומפסידים, מה שפגם בניהול העסקי ובסופו של דבר הותיר את המערכת כולה ללא פתרונות עצמאיים לחובות שתפחו והלכו.

ביולי 1985 הפעילה ממשלת האחדות הלאומית את תוכנית הייצוב הכלכלית, במטרה לבלום את המשק הישראלי שהחל להסתחרר לקראת התמוטטות כלכלית ממש. התוכנית עשתה שימוש קלאסי בדוקטרינת ההלם של מילטון פרידמן, והשתמשה במשבר ובחרדה הציבורית הכללית כקרקע להצדקת צעדים דרסטיים ורדיקליים שבעיתוי רגיל לא היו מתקבלים על ידי הציבור. עסקת החבילה, שגובשה עם ההסתדרות והמעסיקים, כללה הקפאה מוחלטת של המחירים, שכר העבודה ושער החליפין של הדולר, לצד קיצוץ של 30% בשכר וריסון תקציבי ממשי בהוצאות הממשלה. להפתעת הציבור, הצעדים הצליחו לבלום את הסחרור, והאינפלציה צנחה במהירות מקצב של מאות אחוזים בשיאה לרמה של כ-20% בשנים שלאחר מכן.

הצלחת התוכנית הצילה את המערכת הבנקאית שעברה לבעלות הממשלה, אך היא נקנתה במחיר כבד למגזרי המשק שהיו בעלי חוב גדול, ובמיוחד למגזר המושבי והקואופרטיבי. עם עצירת הפיחותים וירידת האינפלציה, הפכה הריבית הריאלית של ההלוואות הלא-צמודות בבת אחת לריבית גבוהה במיוחד של מאות אחוזים, אשר הגיעה לכ-230% בממוצע. במקביל, נקטה הממשלה מדיניות מוניטרית מרסנת שכללה כיווץ חד בנפח האשראי המשקי. צעדים אלו סימנו את הסתלקותה המוחלטת של המדינה מתמיכה בלא סייג במושבים, והיוו את הסדן עליו נופצה השיטה כולה.

כיווץ האשראי מנע מארגוני הקניות את החמצן הפיננסי שהיה נחוץ להמשך פעילותם השוטפת, ותנאי הריבית הריאלית הגבוהה הכפילו את חובות המושבים בתוך זמן קצר. המצב אילץ את המשקים ליטול הלוואות נוספות למימון שוטף, אשר רק העמיקו את המשבר ודרדרו חלק גדול מהם למצב של חדלות פירעון. המהפך המוניטרי חשף את פשיטת הרגל המבנית של המערכת, שכן בשל החוב שתפח והלך היו הארגונים קורסים בלאו הכי אם לא היו מאמצים גישה כלכלית רציונלית ⁴. תוכנית הייצוב הציבה אילוצי תקציב קשיחים, והביאה להתמוטטות ולפירוק של מסגרות השיתוף, הערבות ההדדית ומערכות הקואופרציה החקלאית, לאחר שהבנקים החלו לתבוע את המושבים הרבים בבתי המשפט.

חוק גל ופסק דין המזרחי

הניסיון הממסדי הראשון להסדרת חובות המושבים ויצירת תוכניות לפתרון המשבר החל עם הקמת "ועדת רביד" בראשות שמעון רביד, אשר בחנה את שיקום המשקים המשפחתיים וקיבוצי הפריפריה על ידי הסדרי חוב. מסקנות הוועדה, שהוגשו לממשלת ישראל ה-22 במאי 1987, קבעו הסדר של נושים בתיק פירוק לצד המלצות לשינויים ארגוניים, בדגש על ניתוק ארגוני הקניות מהקופה הציבורית. על בסיס מסקנות אלו, נחתם ב-26 בינואר 1988 הסכם בין הממשלה, משרד החקלאות, הבנקים, תנועת המושבים, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, אשר זכה לכינוי "הסדר רביד". ההסדר חילק את החוב הגדול, שלא היה ניתן לשלמו, בין החייבים, הנושים, והציבור, והתבסס על התחייבות ממשלתית מחד והתחייבות לרה-ארגון משקי מאידך.

במסגרת הסדר רביד בוטלה בשלב הראשון הפונקציה של ארגוני הקניות בתחום האשראי, והם חדלו מלספק מימון למשקים החקלאיים והפכו לספקי תשומות בלבד. בשלב השני, נבדקו כל המפעלים שבבעלות האגודות השיתופיות או ארגוני הקניות, ונקבע כי מפעלים שימצאו כלכליים יועברו למשתמשים, ואילו מפעלים שאינם כלכליים ייסגרו או יימכרו. ברמת המשק הבודד, נקבע כי תיבדק יכולת ההחזר האישית של כל חבר וחבר; לחבר בעל יכולת החזר ניתנה האפשרות לפרוס את חובותיו לשנים קדימה בפריסה נוחה ובריבית של 6.7 אחוזים. בסך הכל סוכם על פריסת חובות בסכום של 852 מיליון שקל ועל מחיקת חובות בסך 424 מיליון שקל. ההסדר קבע כי תבוטל הערבות ההדדית הבין-מושבית ותוגבל הערבות בתוך האגודות השיתופיות, כאשר מחיקת החובות תתבצע רק כנגד השבתת משקים מפסידים והשבת גורמי הייצור. לצורך כך הוקמה מינהלה מיוחדת, ועד תחילת 1989 הושגה הסכמה עם כ-70 מושבים להסדר חובות בסך 500 מיליון ש"ח ומחיקה של 120 מיליון ש"ח. עם זאת, הריבית הגבוהה ותנאי ההסדר הקשוחים הקשו על פתרון המשבר ביישובים נוספים, ובפברואר 1989 הוקמה "המועצה הציבורית להסדרת חובות המושבים" כדי לפקח על מינהלת ההסדר ולפעול להגמשת הקריטריונים.

למרות מאמצי ההסדר, החובות המשיכו לגדול בקצב מהיר עקב ריבית פיגורים והצמדה, והופעל לחץ על הבנקים לבצע מחיקת חובות נוספת, בעיקר לאחר מינוי רפאל איתן לשר החקלאות ב-1990. בעקבות הימשכותה של בעיית החובות, התקבל בכנסת בשנת 1992 "חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי", ביוזמתו של חבר הכנסת גדליה גל, איש תנועת המושבים, אשר זכה לכינוי "חוק גל". החוק בא להסדיר את חובות העתק שנרשמו במקור על שמם של תאגידי הקניות שמשכו את הכספים מהבנקים והתחייבו לספקים, בזמן שהמושבים היו ערבים לחובותיהם. חוק גל גלגל את החוב לפתחם של הערבים, וקבע כי לאחר הסדרת החוב יבוטלו כליל כל הערבויות הצולבות בין המושבים, חברי המושבים והתאגידים. בהתאם להוראות החוק, הוקמה בשנת 1993 המנהלה להסדרים במגזר החקלאי, שהיא חברה ממשלתית שנועדה להוות מסגרת מנהלית וארגונית לפעולת ההסדר.

המנהלה פעלה באמצעות "משקמים" אזוריים שזכו לסמכות של שופט מחוזי, ואשר פסקו מהי יכולתם הכלכלית של בעלי החוב לפרוע את חובותיהם. החוק התבסס על שני עקרונות מרכזיים: העדפת שיקום עסקים ומשקים חקלאיים על פני פירוקם, והימנעות מהזרמת כספים מהקופה הציבורית למען השיקום. לאור זאת, קבע המחוקק הסדר המגביל את גביית החובות בגין הלוואות שניתנו לחלק מן המגזר החקלאי, וקבע בסעיף 7 לחוק כי נושים לא יוכלו להמשיך בהליכי גביית חוב בסיסי או ערבות לחוב בסיסי, או לפתוח בהליך חדש, אלא בהתאם להוראותיו של החוק. המשמעות הייתה שלילת סמכותו של בית המשפט הרגיל לדון ולהסדיר חובות אלו, חסימת הליכי הגבייה הסטנדרטיים, והרחבת סמכויות המשקם לקבוע האם חוב הוא חוב בסיסי שהאפשרות לממשו הוגבלה. מכוח פעילות זו, חלק ניכר מהחייבים שסווגו כבעלי כושר פירעון קיבלו מחיקה נוספת של 40% מהחוב, ולאחרים שנמצאו חדלי פירעון נמחק החוב כולו, כאשר החוק התייחס לחובות שנוצרו בתקופה שלפני 31 בדצמבר 1987 ונכנס לתוקפו ב-13 באוגוסט 1993.

התערבות חקיקתית זו פגעה ישירות בזכותם של הבנקים לקבל בחזרה את ההלוואות שהעניקו, ובתגובה לכך החלו הנושים לטעון בבתי המשפט כי חוק גל פוגע בקניינם ולכן הוא בטל. לאחר שניתנו החלטות סותרות בבתי המשפט המחוזיים – כאשר חלקם דחו את טענות המלווים ואילו אחד מהם קבע כי החוק פוגע בזכות לקניין ולכן הוא בטל – הגיש בנק המזרחי המאוחד ערעור במספר תיקי חוב לבית המשפט העליון. בדיון ישבו בהרכב תשעה משופטי בית המשפט העליון, ובהם הנשיא לשעבר מאיר שמגר ומי שמינה תחתיו לתפקיד הנשיא, השופט אהרן ברק. הדיון הוליד את "פסק דין בנק המזרחי", שהיה פסק הדין הראשון של בית המשפט העליון בעניין המהפכה החוקתית לאחר כינון חוקי היסוד בדבר כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, ונחשב לתקדים פורץ דרך במשפט החוקתי בישראל.

בית המשפט העליון דחה את עמדת הבנקים והכשיר את החוק, תוך שקבע כי החוק משרת את המטרה שלשמה הוא חוקק, תואם את התכלית שנמצאה ראויה ואין לפוסלו. בפסק הדין נקבע כי המחוקק ביקש למנוע התמוטטות אפשרית של אלפי יחידות משק בחקלאות והסבל הכרוך בכך, אובדן רכושם ועתידם של חקלאים רבים, וכפועל יוצא גם פגיעה מהותית אפשרית בענף החקלאות כולו, ולמטרה זו אימץ הסדר המעדיף שיקום על פני פירוק. נקבע כי פעולה חקיקתית להצלתו של ענף כלכלי נעשית בארצות דמוקרטיות אחרות ואין בה חידוש, וכי יש בה ביטוי לערכי החברה, הדוגלת באחריותה של המדינה לגורל אזרחיה, המטפחת את התחושה שאזרחי המדינה ערבים זה לזה. בית המשפט הכיר בכך שהסדר חובות מותנה לא אחת בוויתור על חלק מן החובות או בהשהיית גבייתם, וכי אלה אכן פוגעים בזכויותיהם של הנושים, אך פתרון סביר ובלתי שרירותי שביטויו בחוק יכול להלום את ערכיה של המדינה.

המינוף הנדל"ני

ביולי 1995 קיבלה מועצת מינהל מקרקעי ישראל את החלטה 727, שהמשיכה קו של החלטות קודמות של המינהל, דוגמת החלטות 533, 611 ו-666. עיקרן של החלטות אלו היה קביעת מדיניות לפיה חקלאים המתגוררים במושבים ובקיבוצים רשאים לשנות את ייעוד הקרקע החקלאית שברשותם לאדמות לבנייה. החידוש המרכזי בהחלטה 727 היה קביעת מנגנון פיצוי לפיו על הפשרת הקרקע יקבלו החקלאים אחוזים מערך הקרקע החדש לאחר שינוי הייעוד, בשיעור של כ-30 אחוזים, ולא רק פיצויים כספיים חקלאיים כפי שהיה נהוג בעבר. מיד לאחר מכן התקבלו החלטות משלימות, ובהן החלטה 737, שעסקה בהפשרת קרקע לצורך הרחבת היישובים החקלאיים. החלטה זו איפשרה לבני היישוב או למומלצים על פי מועצת היישוב לחכור את האדמות המופשרות הללו במחיר מוזל וללא מכרז. המטרה הרשמית של החלטות אלו הייתה זירוז מסירת קרקעות לבינוי עקב גל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90, אך בפועל הן סיפקו מקור הכנסה נוסף למושבים שאיפשר להם לעמוד, בין השאר, בהחזר חובותיהם לבנקים.

בעקבות החלטות אלו יזמו מושבים רבים הרחבות קהילתיות ובנייה על השטחים החקלאיים, והשתמשו בהן ככלי פיננסי במסגרת הסדרי החוב. הסדרים רבים שנעשו על פי החלטה 737 התבססו על העובדה שהמגרשים בהרחבה מהווים נכס אגודה. על בסיס זה, מושבים רבים סווגו על ידי המשקמים כבעלי כושר פירעון, ובהתאם לכך, על פי סעיף 15 לחוק גל, נמחק סכום של 20% מחובותיהם. חלק מהיישובים החלו בביצוע ההרחבות הקהילתיות על קרקעות שהיו משועבדות לנושים; לשם ביצוע ההרחבות והסרת השעבודים, נאלצו המושבים לשלם לנושים, תוך שהם נוטלים על עצמם התחייבויות כספיות חדשות בהסתמך על כך שהם עתידים לגבות מן המתיישבים העירוניים החדשים תשלום אשר יכסה את סילוק חובותיהם.

החלטות המינהל עוררו מחלוקת ציבורית רבה, ובשנת 2001 הגישה תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית עתירה לבית המשפט העליון נגד מינהל מקרקעי ישראל, התק"ם, תנועת המושבים וגופים נוספים, עתירה שנודעה בשם בג"ץ הקרקעות. פסק הדין, ש נכתב על ידי השופט תיאודור אור בשנת 2002 ונחתם על ידי שישה שופטים נוספים, קבע כי החלטות 727 ו-737 בטלות ומבוטלות מחמת פגיעתן בעקרונות של חוסר צדק חלוקתי. נקבע כי אין לשנות ייעוד קרקע לפי ההחלטות הללו עד לקבלת החלטות חדשות שיסדירו את העניין, ובכך נבלמה לחלוטין האפשרות של המושבים לממש ולסגור את הסדרי החוב שלהם על בסיס הרחבות נדל"ניות ובנייה. ביולי 2003 אישר שר התעשייה והמסחר אהוד אולמרט, שהיה ממונה על המינהל, הוראות מעבר שאיפשרו להחלטות להוסיף ולחול על עסקאות מסוימות במסגרת הסדר המושבים, בתנאי שהוגשה לגביהן תוכנית לוועדה המקומית או המחוזית לפני 15 באוגוסט 2001, או שהוצאה בגינן הוצאה כספית ניכרת.

במקביל לבלימה הנדל"נית, התפתחו בשנים שלאחר קבלת החוק מחלוקות משפטיות קשות לגבי דרכי חלוקת הכספים וקביעת סדר קדימויות בין הנושים, דבר שעוכב עקב היעדר תקנות ברורות מצד שר האוצר לגבי ייעוד התמורות ממימוש הנכסים. מוקד העימות היה תביעת הקדימות של הסוכנות היהודית, אשר דרשה לקבל ראשונה את הכספים שהצטברו בקופת מינהלת ההסדרים כפיצוי על הלוואות הביסוס שניתנו למתיישבים על ידה במסגרת חוזי ביסוס שנכפו על המושבים החל ממחצית שנות ה-70. על פי תנאי הלוואות אלו, 75% מהחוב היו אמורים להימחק על פני תקופה בת 30 שנה, אם 25% הנותרים היו נפרעים כסדרם. בשנת 2004 דחתה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב הילה גרסטל את בקשת הסוכנות לבטל את החלטות המשקם לגבי מושב יתד, שקבעו כי בנק החקלאות הוא הנושה המובטח בנוגע לכספים שהצטברו בקופה, ומתחה ביקורת על היעדר הוראות שר האוצר לגבי כספי חוק גל. במרץ 2004 דחה בית המשפט העליון את טענת הסוכנות כי איגרות החוב של המושבים נועדו להבטיח לה חובות עתידיים מתוך כספים שהתקבלו עקב שינוי ייעוד קרקע. בנובמבר 2016 דחה בית המשפט העליון בפסק דין עקרוני דרישה כספית נוספת של הסוכנות לקבלת פיצויי הפקעה על אדמות שהופקעו בשנת 1994 ממושב יגל וממושב צפריה לצורך הרחבת נמל התעופה בן-גוריון, וקבע כי אין למושבים חובה להעביר לסוכנות פיצויי הפקעה העולים על חובותיהם הכספיים הישירים אליה.

סיומו הרשמי של המנגנון נקבע ביולי 2017, כאשר עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק של שר החקלאות אורי אריאל לסגירת המנהלה להסדרים במגזר החקלאי. אף על פי שבמסגרת חוק גל המקורי נקבע כי על המנהלת לסיים את תפקידה תוך 5 שנים מיום הקמתה, פעילותה הוארכה ונמשכה בפועל 25 שנים. ועדת החוקה, חוק ומשפט אישרה את הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית ב-28 בפברואר 2018, וסגירת המנהלת הושלמה סופית בסוף שנת 2018. מאז הקמתה, הסדירה המנהלה את חובותיהם של 478 אגודות חקלאיות, 18 ארגוני קניות ותאגידים חקלאיים, ו-29,000 משקי מושבים.

מאזן הגבייה הציבורי הסופי חשף את מלוא היקפו של המשבר: חובות המגזר החקלאי בערכים ריאליים (לפני הפחתת ה"תספורת" המובנית של 20% הקבועה בחוק) הסתכמו ב-27.5 מיליארד שקל. מתוך חוב עתק זה, המנהלה להסדרים הצליחה לגבות ולחלק לנושים סכום של 2.05 מיליארד שקל בלבד, נתון המהווה כ-7.5% בלבד מערכו הכולל של החוב. יתרת החוב, בסך של כ-25.5 מיליארד שקל, נמחקה לחלוטין על ידי המדינה והבנקים, והחשבון הועבר ישירות אל הקופה הציבורית ומשלמי המיסים.

תוצאות המשבר

למשבר חובות המושבים ולהסדרים הממסדיים הממושכים שבאו בעקבותיו היו תוצאות והשפעות מרחיקות לכת, אשר שינו מן היסוד את המבנה המוסדי, הכלכלי, הדמוגרפי והתרבותי של מדינת ישראל. אחת התוצאות המרכזיות של המשבר הייתה פירוקם וסגירתם של מוקדי כוח מוסדיים היסטוריים שהיוו את עמודי התווך של המשק הציבורי הישן. במסגרת זו, פורק ונסגר לחלוטין בנק החקלאות לישראל הממשלתי, לאחר שנקלע לקשיים פיננסיים עמוקים ולא יכול היה להמשיך לתפקד כספק אשראי למגזר. בנוסף, פורקה חברת משקי תנועת המושבים (מ.ת.מ), אשר שימשה זרוע מימונית מרכזית לרכישת כלי רכב וציוד חקלאי עבור האגודות. השינוי המוסדי הקיף גם את חברת תנובה, שהתקיימה משך עשורים כאגודה שיתופית חקלאית בבעלותן של 620 אגודות שיתופיות של קיבוצים ומושבים; בעקבות קריסת המערך המגזרי, עברה תנובה תהליך הבראה ושינוי מבני, הפכה לחברה בע"מ ונמכרה לידיים פרטיות.

במקביל לפירוק המוסדות, המשבר והסדריו חוללו מעבר קבוע של המשק החקלאי למשטר כלכלי ליברלי, וסימנו את הפסקתה המוחלטת של הערבות הלא-מוגבלת של המדינה לחקלאים. המהלך הביא לצמצום דרסטי ונרחב בנפח האשראי שהבנקים בישראל מספקים לחקלאים, ושינה לחלוטין את דפוסי ההתנהגות הכלכליים של חברי המושבים. עם חורבן מנגנוני הסיוע הממסדי הישנים, נאלצו חברי המושבים לעבור לניהול עצמאי, המבוסס על שיקולים של יעילות, כדאיות כלכלית ויכולת פירעון ריאלית. תרבות הגירעונות ואילוצי התקציב הרכים הוחלפו ביצירת זיקה הדוקה וישירה בין הכנסות להוצאות, ובצורך להתמודד באופן עצמאי עם קשיים, סיכונים והשקעות בשוק.

השינויים הללו הובילו לתמורה דמוגרפית ומגזרית עמוקה במרחב הכפרי בישראל. המשבר חולל צמצום חד ומתמשך במספר העוסקים בפעילות חקלאית ישירה, והביא להפיכת חלק מהמושבים ליישובים קהילתיים. במושבים רבים, רוב התושבים ובעלי המשקים חדלו מלהתפרנס מחקלאות, והחלו לעבוד מחוץ לתחומי המושב במקצועות עירוניים ובמגזרים שונים. תהליך זה סימן את השלמת המעבר המבני של מדינת ישראל לכלכלת שוק חופשי, ליברלית ותחרותית, והפך את הפתיחות הכלכלית לאבן יסוד בזהותה של המדינה בעשורים הבאים.

במהלך המשבר והדיונים על פתרונו, נחשפו תפיסות עולם מנוגדות לגבי מהות השותפות והאחריות החברתית במדינה. בעוד שהחקיקה והסדרי החוב הוצגו על ידי יוזמיהם כמעשה של סולידריות, הרי שבעיני האגפים השמאליים והממסד הפוליטי הוותיק במדינה, מושג הערבות ההדדית פורש הלכה למעשה בצורה לפיה חובות המושבים ואגודותיהם מגולגלים ומצופים לעבור אל הציבור הרחב. תפיסה זו, שראתה במדינה אחראית לגורל אזרחיה, שימשה בסיס להעברת החשבון הכספי הישיר של מחיקות העתק, בסך 25.5 מיליארד שקל, אל אזרחי המדינה העירוניים, משלמי המיסים, שלא זכו לכל הסדר או הפחתה בחובותיהם הפרטיים בתקופות המשבר.

מנקודת מבט של התפתחות מקרו-כלכלית, חורבן השיטה הישנה של הקואופרציה החקלאית והערבות ההדדית לא היה אסון מקרי, אלא מהלך הכרחי ובלתי נמנע שאיפשר לקדם את מדינת ישראל לשלב הבא של התפתחותה כמדינה נאו-ליברלית מפותחת, בעלת כלכלה חזקה ומעמד של מעצמה בינלאומית. תהליך זה תואם את העיקרון הכלכלי הידוע כהרס יוצר (Creative destruction), לפיו השמדתם ופירוקם של מבנים כלכליים ישנים, שחוקים ולא יעילים, מהווים תנאי הכרחי ויסודי שמפנה את השטח לצורך צמיחה, יזמות, החדרת טכנולוגיות חדשות וביסוס עושר חדש. ריסוק המנגנונים הריכוזיים והלא-רציונליים של ארגוני הקניות סימן את הסרת החסמים המגזריים שבלמו את הדינמיות המשקית. הסתלקות המדינה מחלוקת האשראי הרך ואימוץ אילוצי תקציב קשיחים, הגבירו את כושר התחרות והיעילות, והכשירו את הקרקע לפריחת הכלכלה הישראלית המודרנית והתחרותית של שנות התשעים והאלפיים, בה יכלו אוכלוסיות רחבות וקבוצות שבעבר הודרו מהמרחב הכלכלי להשתלב, לפרוח ולשפר את רמת חייהן במבנה החברתי החדש.

לקריאה נוספת

• חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ״ב–1992, באתר ויקיטקסט.
• שמואל דקלו, ‏ביהמ"ש העליון: למניות באגודה שיתופית אין עדיפות על פני נושים, באתר גלובס, 17 בדצמבר 1996.
• אושר תיקון בחוק גל לביטול הערבות ההדדית, באתר גלובס, 23 במרץ 1998.
• יצחק דנון, ‏גרסטל: העדר הוראות של שר האוצר לגבי כספי חוק גל – מצב בלתי אפשרי, באתר גלובס, 4 בפברואר 2004.
• יצחק גרינברג, "התמוטטות ארגוני הקניות של המושבים כמשל – מבט על גורמי המשבר בחברת־העובדים בשנות ה־80", מתוך: מ' שוורץ, בערבות לא מוגבלת: היסטוריה וכלכלה מדינית בחקלאות הקואופרטיבית של ישראל: מושבים וארגוני קניות – לפני המשבר ובעקבותיו, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע 1995, 355 עמודים.
• גל לירן, "המהפך הכלכלי בישראל", אתר עלילונה.

הערות שוליים

1.  עמירם כהן, כך מחקה המדינה 20 מיליארד שקל, באתר הארץ, 24 ביוני 2010.
2. גל לירן, "המהפך הכלכלי בישראל", אתר עלילונה.
3. חובות המושבים 4 מיליארד ש"ח, מעריב, 17 בנובמבר 1989.
4. יצחק גרינברג, "התמוטטות ארגוני הקניות של המושבים כמשל – מבט על גורמי המשבר בחברת־העובדים בשנות ה־80", מתוך: מ' שוורץ, בערבות לא מוגבלת: היסטוריה וכלכלה מדינית בחקלאות הקואופרטיבית של ישראל: מושבים וארגוני קניות – לפני המשבר ובעקבותיו, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע 1995, 355 עמודים.