חברת תעלת סואץ (בצרפתית: Compagnie universelle du canal maritime de Suez, מוכרת לעיתים בקיצור כ-Le Suez) הייתה חברה צרפתית שהוקמה בשנת 1858 על ידי הדיפלומט פרדיננד דה לספס, במטרה לבנות ולתפעל את תעלת סואץ במצרים. החברה הוקמה בעקבות זיכיון שהוענק על ידי השליט המצרי סעיד פאשא, אשר איפשר לה לחכור את שטחי התעלה למשך 99 שנים מיום פתיחתה לשיט. בתקופת הקמתה, נחשבה החברה למיזם המניות המשותף הראשון במצרים ולמשך זמן מה אף הייתה החברה הפרטית הגדולה ביותר בצרפת. מבנה הבעלות המקורי של החברה שיקף חלוקה שבה מחצית מהמניות הוחזקו על ידי משקיעים צרפתים, בעוד שסעיד פאשא החזיק ביתרה.
חשיבותה הכלכלית והפוליטית של החברה נבעה מתפקידה המכריע בקיצור נתיבי הסחר העולמיים ובחדירה האירופית לאפריקה. למרות התנגדות בריטית מוקדמת, שראתה בפרויקט איום אסטרטגי על האינטרסים הגאופוליטיים שלה ועל נתיבי הסחר למזרח, הפכה התעלה עם פתיחתה ב-17 בנובמבר 1869 לאחד מעורקי התחבורה החיוניים בעולם. בשנת 1875, בעקבות משבר חובות חמור במצרים, נאלץ יורשו של סעיד, איסמעיל פאשא, למכור את מניות המדינה במחיר של 4 מיליון ליש"ט לממשלת בריטניה. עסקה זו, שבוצעה בתיווכו הפיננסי של ליונל דה רוטשילד מבית N.M. Rothschild & Sons עבור חברו הקרוב, ראש הממשלה בנימין דיזראלי, הפכה את בריטניה לבעלת המניות הגדולה ביותר בחברה (44%), אם כי רוב המניות (56%) נותרו בידיים צרפתיות.
החברה הוסיפה להפעיל את התעלה תחת הגנה בריטית, שהתעצמה לאחר כיבוש מצרים ב-1882 והפיכתה לפרוטקטורט, עד להלאמת התעלה ב-26 ביולי 1956 על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. פעולה זו הובילה למשבר סואץ (מלחמת סיני, או מבצע קדש), שבסיומו הועבר תפעול התעלה לידי "רשות תעלת סואץ" המצרית. לאחר אובדן הזיכיון, קיבלה החברה פיצויים כספיים מממשלת מצרים (שהתשלום האחרון שבהם בוצע ב-1962) והשתמשה במשאבים אלו כדי להמציא את עצמה מחדש כחברת השקעות ואחזקות מרכזית בצרפת.
מעבר לחשיבותה הכלכלית העולמית, מילאה חברת תעלת סואץ תפקיד מכריע בעיצוב התנאים המדיניים והגאופוליטיים שאפשרו את צמיחת הפרויקט הציוני בארץ ישראל. הקשר ההדוק בין האינטרס הבריטי באבטחת התעלה לבין התנועה הציונית התבטא כבר בראשית הדרך; ניסיונו של הפילנתרופ פאול פרידמן להקים יישוב יהודי חצי-צבאי במדין (1891–1892) שימש את בריטניה כעילה ללחוץ על האימפריה העות'מאנית להרחיק את כוחותיה מהתעלה. מהלך זה הוביל לשרטוט קו הגבול עקבה-אל עריש בפירמאן של 1892, שהפך את סיני לחיץ הגנה בשליטה מצרית-בריטית עבור התעלה. בהמשך, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, השתנתה המדיניות הבריטית לעבר תמיכה בשאיפות הלאומיות היהודיות כחלק מאסטרטגיה להגנת הגישות לתעלה במצרים השכנה. הממשלה הבריטית קיוותה כי התיישבות של אוכלוסייה יהודית פרו-בריטית בארץ ישראל תבטיח "חיץ הגנתי" ותחזק את נתיב התקשורת החיוני להודו. תפיסה זו עמדה בבסיס הצהרת בלפור (1917), שנשלחה ללורד ליונל וולטר רוטשילד, נכדו של ליונל דה רוטשילד שרכש את התעלה בשביל בריטניה. כך הפכה התמיכה בבית הלאומי היהודי לחלק אינטגרלי מהמאמץ האימפריאלי לשימור השליטה בנכסיה של חברת תעלת סואץ.
ייסוד החברה
הרעיון לבניית תעלה במצרים היה שאיפה צרפתית ארוכת שנים, עוד מימי פלישתו של נפוליאון בונפרטה בסוף המאה ה-18, אירוע שעורר עניין גובר במצרים ובתרבותה. התוכנית קיבלה משנה תוקף ודחיפה מחודשת על ידי התיאורטיקן אנרי דה סן-סימון ותלמידו פרוספר אנפנטן, שמאמציהם במצרים העניקו השראה לפרדיננד דה לספס. חסידי סן-סימון חלמו על האצת ההיסטוריה הכלכלית והחברתית באמצעות המיזם, שנתפס בעיניהם כאמצעי ליצירת זרמי סחר ושיט חדשים בין אירופה ואגן הים התיכון לבין האוקיינוס ההודי ואסיה. דה לספס השתמש במערכת היחסים הקרובה שטיפח עם סעיד פאשא, שליט מצרים החדש, כדי להוציא את הפרויקט אל הפועל. בשנת 1854 העניק סעיד פאשא לדה לספס את זיכיון התעלה הראשון, שכלל תנאים ברורים: 10 אחוזים מהרווחים השנתיים הוקצו למייסדים, 15 אחוזים לממשלת מצרים, ו-75 אחוזים הנותרים יועדו לבעלי המניות. הזיכיון העניק לחברה את הזכות להשתמש במחצבות ללא תשלום ולייבא ציוד פטור ממכס.
בינואר 1856 הוענק זיכיון שני שהחליף את הראשון והגדיר את התעלה כנתיב ישיר, תוך התניה של בניית תעלת מים מתוקים מהנילוס לאגם תמסח. זיכיון זה קבע כי רוב העובדים (ארבע חמישיות) יסופקו ממצרים, וכי תחילת העבודות מחייבת את אישורו של הסולטן העות'מאני. הוחלט כי מטה הפעילות יהיה באלכסנדריה, בעוד המשרדים המנהליים ימוקמו בפריז. בזיכיון זה נקבע כי מועצת המנהלים תמנה 32 חברים שתקופת כהונתם תהיה שמונה שנים. למרות המבנה הבינלאומי המוצהר, ההתפתחות המהירה של המגזר הפיננסי הצרפתי בשנות ה-40 של המאה ה-19, בהשפעת התנועה הסן-סימוניסטית, יצרה בסיס איתן לתמיכה פיננסית פופולרית בצרפת, שהייתה חיונית להצלחת הפרויקט.
בשלב גיוס ההון המוקדם בשנת 1856, הגיעו דה לספס והברון ג'יימס דה רוטשילד לסף סיכום על מימון בניית התעלה. עם זאת, דה לספס בחר לסגת מההסכם לאחר שנפגע מדרישתו של רוטשילד לעמלה בגובה 5 אחוזים. כתוצאה מכך, דה לספס החליט להתרחק ממלווים פיננסיים מסורתיים ואימץ מודל של הנפקה ציבורית רחבה. מהלך זה היה חדשני עבור מיזמים פרטיים, אם כי המדינה הצרפתית השתמשה בו קודם לכן כדי לעקוף בתי בנקאות ולגייס כספים ישירות מהציבור עבור מלחמת קרים. ההחלטה של דה לספס להסתמך על מימון המוני הפכה את בעלי המניות לדמויות פוליטיות משמעותיות בצרפת של הקיסרות השנייה.
במקביל למאמצי גיוס ההון, נאלץ דה לספס להתמודד עם התנגדות בריטית עזה. הלורד פלמרסטון, ראש ממשלת בריטניה, ראה בתעלה איום על עליונותה הימית של בריטניה ועל קו הרכבת הבריטי שחיבר בין סואץ לאלכסנדריה, שהוקם בין היתר בתמיכה של משפחת רוטשילד. פלמרסטון וחוגים שמרניים אחרים בבריטניה התייחסו בביטול ובחשדנות למודל המימון של דה לספס, וכינו בסרקסטיות את המשקיעים "אנשים קטנים שפותו לקנות מניות קטנות" 1. פרויקט התעלה נתפס בבריטניה כהימור מסוכן, בייחוד מאחר שבאותה עת לא היו קיימות ספינות המסוגלות לנווט בה ביעילות; היה זה עידן אוניות המפרש וה"קליפרס" הגדולות ששלטו בימים, והמעבר לקיטור נראה רחוק. דה לספס, מצידו, הימר על כך שהקיטור יחליף את המפרש עוד לפני השלמת התעלה, שכן ספינות מפרש לא היו יכולות לנווט בה ללא גרירה יקרה שהייתה הופכת את המעבר ללא כדאי כלכלית מול הרכבת.
דה לספס ערך חמישה מסעות לבריטניה בין השנים 1855 ל-1858 בניסיון לשכנע את פלמרסטון ואת הציבור הבריטי ביתרונות התעלה, אך פלמרסטון נותר איתן בדעתו כי מדובר בסיכון גאו-אסטרטגי. דה לספס ניסה לעקוף את הממשלה על ידי פנייה ללשכות המסחר בבריטניה ולפוליטיקאים מהמפלגה הוויגית, דוגמת ויליאם גלאדסטון שתמך בבנייה. למרות התמיכה שצבר בקרב מעמדות פיננסיים מסוימים, הממסד הבריטי הוסיף לראות במיזם כלי להרחבת ההשפעה הצרפתית במצרים.
המציאות הגאו-פוליטית הייתה מורכבת במיוחד מאחר שמצרים הייתה תחת ריבונות עות'מאנית פורמלית. דה לספס נסע בתדירות גבוהה לאיסטנבול כדי להציג את עמדתו בפני הווזיר הגדול עלי פאשא, אך האימפריה העות'מאנית הושפעה רבות מהלחץ הבריטי. המצב הפוליטי השתנה רק בראשית 1858, כאשר ניסיון התנקשות בחיי נפוליאון השלישי הוביל למתיחות בין צרפת לבריטניה ולנפילת ממשלת פלמרסטון, מה שהסיר מכשול בינלאומי משמעותי. במאי 1858, האקדמיה הצרפתית למדעים פרסמה דוח המאשר את התוכניות ההנדסיות של התעלה, וקבעה כי העלות המוערכת של 200 מיליון פרנק היא בהישג יד. דה לספס החליט להתקדם ללא אישור רשמי נוסף מהבריטים או מהעות'מאנים, ובאוקטובר 1858 הודיע לעיתונות הבינלאומית כי ההנפקה לציבור תחל ב-5 בנובמבר.
הנפקת 1858
בנובמבר 1858 הכריז פרדיננד דה לספס על פתיחת ההרשמה לרכישת מניות "חברת תעלת סואץ האוניברסלית". דה לספס השקיע מאמצים כבירים בפרסום הפרויקט לפני ההנפקה, תוך שימוש בכתב העת הרשמי של החברה, "L'Isthme de Suez", שפורסם פעמיים בחודש וסיפק עדכונים על התקדמות המיזם וסיפורים על השפעתו העתידית על הפוליטיקה העולמית. הוא סייר במרכזים פיננסיים חשובים באירופה וערך ערבי גיוס כספים חגיגיים, שמשכו עניין ציבורי רב מכל המעמדות. דה לספס ניסה לייצר תנופה שתתגבר על הקיבעון ההיסטורי של נתיבי התובלה; הוא הבין שעל הלקוחות לשנות את הרגליהם המסחריים והטכניים לפני שימהרו לחצות את מצר סואץ. ההנפקה נועדה למכור 400,000 מניות בערך של 500 פרנק כל אחת – המחיר הנמוך ביותר שחברה בסדר גודל כזה יכלה להנפיק באותה עת. כדי להנגיש את המניות למשקיעים קטנים, ניתן היה לשלם עבורן בעשרה תשלומים של 50 פרנק כל אחד.
דה לספס שאף לשמר את אופייה הבינלאומי של החברה והקצה את מרבית המניות למכירה מחוץ לצרפת, כאשר מספר שווה של מניות יועד למשקיעים בריטים וצרפתים. החברה שכרה סוכנים בטווח רחב של מיקומים, מניו אורלינס ועד סינגפור וסידני, אך בפועל עיקר המאמץ השיווקי התרכז בצרפת, שם פעלו כמעט 150 נציגים שאספו כספים גם באזורים פריפריאליים וכפריים. לעומת זאת, בלונדון מונה רק נציג אחד, ורק נציג אחד עבור הודו כולה. דמויות בולטות שימשו לקידום הפרסום, ביניהן ז'רום בונפרטה, אחיו האחרון של נפוליאון הראשון, שמונה ל"מגן העליון" של החברה ופתח את ההנפקה בפריז, בעוד שבמרסיי וברצלונה פתחו את ההרשמה הבישופים המקומיים.
למרות המאמצים הבינלאומיים, ההרשמה מחוץ לצרפת נחלה כישלון חרוץ. תושבי בריטניה, ארצות הברית, אוסטריה ורוסיה לא רכשו ולו מניה אחת מהמכסות שהוקצו להן. דה לספס, שקיווה כי המשקל הפיננסי של בריטניה יסחוף מדינות אחרות, התבדה כאשר המודרניזציה של צי הסוחר הבריטי בוששה לבוא; במאי 1870 היו רק כ-4,000 ספינות קיטור בעולם כולו, ומרבית הצי הבריטי עדיין היה מורכב מאוניות מפרש שחששו מהנתיב הבלתי מוכח. מנגד, בתוך צרפת נרשמה התלהבות אדירה; המשקיעים הצרפתים נרשמו למספר רב בהרבה של מניות מאלו שהוצעו להם בתחילה. עם סגירת ההרשמה ב-30 בנובמבר 1858, כמחצית מהמניות (כ-200,000) היו בידי אזרחים צרפתים.
הסטטיסטיקות שפרסמה החברה העידו על תערובת של משקיעים עשירים לצד השתתפות רחבה של המעמד הבינוני השאפתני. כ-40% מהמשקיעים ייצגו מקצועות חופשיים כמו עורכי דין, רופאים, מורים ומנהלי ציבור, אם כי אנשי עסקים ובעלי קרקעות – המעמד המשקיע המסורתי – המשיכו להוות רוב. באזורים כפריים מסוימים נרשם ממוצע של שתי מניות בלבד למשקיע, נתון המעיד על ה"דמוקרטיזציה" של ההשקעה ועל מעורבותם של ה"אנשים הקטנים". בלונדון, ראש הממשלה הבריטי ביטל בלעג את המשקיעים הללו וכינה אותם: "אנשים קטנים שפותו לקנות מניות קטנות".
החוסר בהיענות הבינלאומית העמיד את הקמת החברה בסכנה, שכן היה צורך להגיע להון המינימלי המוגדר בזיכיון של 1856 כדי להפוך לישות משפטית. כדי להציל את המיזם, דה לספס הפעיל לחץ על סעיד פאשא לרכוש את כל המניות שנותרו ללא קונה. סעיד רכש בסופו של דבר כ-177,000 מניות (בנוסף ל-60,000 שרכש בתחילה), ובכך הבטיח שהחברה תגיע למכסת ההון הנחוצה. בזכות רכישת החילוץ הזו של השליט המצרי, דה לספס יכול היה להכריז על החברה כמי שהוקמה רשמית ב-15 בדצמבר 1858. עם זאת, החברה לא הייתה ערוכה להנפיק תעודות מניה רשמיות לכל כך הרבה משקיעים בשל העומס, והציעה במקום זאת אישורים זמניים, דבר שעורר תרעומת מוקדמת בקרב המנויים.
הליך הבנייה
לפני תחילת חפירת התעלה עצמה, ניצבו בפני החברה אתגרים תשתיתיים עצומים באזור שהיה ברובו מדברי ושומם. בפורט סעיד ובאגם תמסח התגוררו באותה עת תושבים מעטים בלבד, והאגם המר הגדול היה אגן יבש שבו מים ראויים לשתייה היו מצרך נדיר. המהנדס הראשי של החברה, יוג'ין מוגל, תכנן ובנה מזקקות מים לאורך הנתיב, בעוד מים מתוקים נוספים הובלו מהנילוס. במקביל, הוקמו מגורי עובדים, נאספו אבנים לבניית המזח ורוכז ציוד חפירה מיושן. עד שנת 1860 העסיקה החברה 210 אירופאים ו-544 מצריים ב-11 תחנות לאורך הנתיב, והעובדים קיבלו אסימונים לקניית אספקה.
התוכנית המקורית התבססה על חפירת תעלת גישה ברוחב 8 מטרים מפורט סעיד לאגם תמסח, ומשם לים סוף. בשנת 1861, לאחר שנפוליאון השלישי העניק גיבוי ציבורי לפרויקט, אישר סעיד פאשא את השימוש המאסיבי בעבודות כפייה. בשיא העבודות הועסקו כ-60,000 פלאחים מצרים בחפירה ידנית של התעלה. עקב המיקום המבודד והנוכחות של בדואים עוינים באזור, לא נדרשו שומרים רבים כדי לפקח על הפלאחים. עד סוף 1862 הושלמה תעלת הגישה המחברת את אגם תמסח לים התיכון, ופרנסואה פיליפ וואזן מונה למהנדס הראשי של הפרויקט.
בינואר 1863 מת סעיד פאשא, ויורשו, איסמעיל, הכריז על רפורמות שכללו את ביטול עבודת הכפייה. המניעים של איסמעיל היו שילוב של צורך בידיים עובדות לפרויקטים האישיים שלו, כמו חוות כותנה שייצואן זינק בעקבות מלחמת האזרחים האמריקאית, ורצון להגביל את כוחה של החברה. הבריטים תמכו במהלך זה וגינו בקול רם את השימוש בעבודת כפייה, מה שיצר משבר פוליטי ופיננסי חריף עבור החברה. מחיר המניה החל לרדת, ובעלי המניות פנו לחברה בדרישה להסברים. דה לספס האשים את נציגו של איסמעיל, נובר פאשא, בניהול קמפיין נגד החברה בפריז תוך מסגור הסוגיה כעניין הומניטרי.
כדי לפתור את המחלוקת, הועבר הנושא בשנת 1864 לבוררות של הקיסר נפוליאון השלישי. ביולי 1864 פרסם הקיסר פסיקה שקבעה כי זיכיון 1856 הוא חוזה מחייב. הפסיקה שמה קץ לשימוש בעבודות הכפייה והחזירה את מענקי הקרקע לידי הממשלה המצרית, אך מנגד חייבה את מצרים לשלם לחברת תעלת סואץ פיצויים בסך 84 מיליון פרנק בגין הפרת הסכמי העבודה והקרקע 2. כדי לעמוד בתשלום זה, נאלץ איסמעיל לקחת הלוואה של קרוב ל-100 מיליון פרנק מהאחים אופנהיים, מהלך שהעמיק משמעותית את נטל החוב הלאומי של מצרים.
הפסקת עבודת הכפייה חייבה את החברה לעבור לחפירה ממוכנת בקנה מידה רחב. וואזן שכר את חברת "Borel, Lavalley & Co" שתכננה והפעילה מכונות חפירה ודרג'רים המונעים בקיטור – טכנולוגיה מתקדמת לאותה תקופה. כמעט 300 מכונות מסוגים שונים הופעלו לאורך הנתיב, ורוב עבודות החפירה המאסיביות – כ-75% מתוך 74 מיליון מטרים מעוקבים – בוצעו בין השנים 1867 ל-1869 בעזרת מכשור זה. במקביל, האחים דוסו בנו את המזחים בפורט סעיד באמצעות השלכת 30,000 גושי בטון במשקל 20 טון כל אחד לים התיכון, שיוצרו בפס ייצור ממוכן.
בשנים האחרונות לבנייה המשיך האזור להתפתח במהירות, ועד 1868 הגיעה האוכלוסייה באזור התעלה ל-34,000 איש. באוגוסט 1869 נפרץ הסכר האחרון שחיבר בין ים סוף לים התיכון. החברה ואיסמעיל הקצו מיליון פרנק לטקס החנוכה המפואר ב-17 בנובמבר 1869. הטקס כלל צי של כ-60 ספינות שהפליגו מפורט סעיד לאיסמעיליה, שם נערכו חגיגות ענק בהשתתפות אלף אורחים, ביניהם הקיסרית אוז'ני, שכללו מופעי רכיבה, תחרויות ירי, ריקודים והופעות של דרווישים מחוללים. העלות הסופית של בניית התעלה הגיעה ל-11,627,000 ליש"ט, סכום שכוסה על ידי ההון הראשוני, כספי הבוררות והנפקת אגרות חוב נוספות.
רכישת המניות על ידי בריטניה
בשנים הראשונות להפעלתה, תנועת האוניות בתעלה הייתה נמוכה משמעותית מהתחזיות המוקדמות. בעוד שבשנת 1867 צפתה החברה כי 5 מיליון טון יעברו בנתיב מדי שנה, בפועל עברו בשנת 1870 כ-500 ספינות בלבד שנשאו כ-400,000 טון. למרות העלייה ההדרגתית בהכנסות מאגרות מעבר בשנים הבאות, מצבה הפיננסי של מצרים הלך והידרדר במהירות. הח'דיב איסמעיל לווה סכומי עתק לצורך בניית תשתיות נוספות, ובשנת 1873 לבדה לווה 30 מיליון ליש"ט – סכום הגדול פי שניים מעלות הקמת התעלה כולה. עד שנת 1875 הגיע חובה של מצרים ל-100 מיליון ליש"ט, והאוצר המצרי עמד בפני שוקת שבורה, ללא יכולת לשלם את ריבית החוב שעמדה על כמה מיליוני פאונד, בדצמבר של אותה שנה.
במצב נואש זה, הביע תאגיד הבנקאות הצרפתי סוצייטה ז'נרל (Société Générale) עניין ברכישת מניותיו של איסמעיל בחברת תעלת סואץ בתמורה לכיסוי חובותיו המיידיים. הידיעה על האפשרות שהתעלה תיפול כולה לידיים צרפתיות הניעה את ראש ממשלת בריטניה, בנימין דיזראלי, לפעול במהירות חסרת תקדים. דיזראלי, שראה בשליטה בתעלה נכס אסטרטגי חיוני להגנה על נתיבי הסחר להודו, פנה לידידו האישי הקרוב ליונל דה רוטשילד, שעמד בראש בית ההשקעות "N.M. Rothschild & Sons" בלונדון. הוא ביקש מרוטשילד להעמיד לממשלת בריטניה הלוואה מיידית בסך 4 מיליון ליש"ט לצורך רכישת המניות 3 4.
העסקה התבצעה במהירות יוצאת דופן ובוססה, לפי האגדה, על "הסכם ג'נטלמנים" ללא תיעוד רשמי – הלוואה שאינה מבוטחת טכנית, שערכה כיום נאמד במיליארדי ליש"ט. בזכות המימון המיידי של בית רוטשילד, הצליחה בריטניה להגיש הצעה גבוהה מזו של הצרפתים. איסמעיל פאשא העביר פיזית את תעודות המניות שלו לקונסוליה הבריטית, ובדצמבר 1875 הפכה בריטניה לבעלת המניות הגדולה ביותר בחברה, עם החזקה של 177,000 מניות המהוות 44% מסך הבעלות. עם זאת, מרבית המניות הנותרות (56%) הוסיפו להיות מוחזקות בידי משקיעים צרפתים.
רכישת המניות עוררה סערה פוליטית בתוך בריטניה. מנהיג האופוזיציה ויליאם גלאדסטון האשים את דיזראלי בחתירה תחת המערכת החוקתית הבריטית, מאחר שביצע את הרכישה והשתמש במימון פרטי של בית רוטשילד ללא התייעצות עם הפרלמנט או קבלת הסכמתו מראש. למרות הביקורת, המהלך זכה לגיבוי רטרואקטיבי של המלכה ויקטוריה והפרלמנט. מסמכים מארכיון רוטשילד חושפים את הקבלות הרשמיות על החזר ההלוואה מממשלת בריטניה, ביניהן מכתב ממשרד האוצר בווייטהול מיום 9 במרץ 1876, המציין: "נצטוותי על ידי נציבי האדון של אוצר הוד מלכותה להודיעך כי בנק אנגליה הוסמך לשלם לך ב-10 לחודש הנוכחי, מחשבון האוצר, את הסכום הבא, דהיינו: 1,500,000 ליש"ט, המהווים את התשלום הראשון מהסכום המשתלם על ידי ממשלת הוד מלכותה, עבור רכישת מניותיה של ממשלת בריטניה בתעלת סואץ, אשר היו שייכות בעבר לח'דיב של מצרים."
הכספים שהועברו לח'דיב שימשו את בנק רוטשילד באופן מיידי לפירעון חובותיו של איסמעיל לבנקים אחרים. למרות שעד לאותה עת בתי הבנקאות של רוטשילד לא היו מעורבים ישירות בניהול הלוואות למצרים, עסקה זו סימנה את תחילתה של מעורבות עמוקה ומתמשכת בניהול הפיננסי של המדינה. העסקה לא רק הבטיחה את האינטרס הכלכלי של בעלי המניות, אלא גם את היציבות הפוליטית של הנתיב הימי להודו, ובכך הניחה את היסודות להשתלטות הבריטית המלאה על מצרים.
חובות מצרים
בשנת 1876, בעקבות חוסר יכולתו של הח'דיב איסמעיל לעמוד בתשלומי החוב הממשלתיים, הוא אולץ להצטרף לוועדה בינלאומית שנועדה למשול בכספי מצרים, מערכת שנודעה בשם "הניהול הכפול". כחלק מתנאי ההצטרפות לוועדה, נמכרה זכותו של הח'דיב לקבלת 15 אחוזים מהעמלות על התעבורה בתעלת סואץ לבנק צרפתי תמורת 22 מיליון פרנק. בשנת 1878 המצב החמיר עד כדי כך שמצרים עמדה על סף פשיטת רגל, ללא משאבים מספיקים לתשלום הדיבידנדים על חובה המאוחד. באוגוסט של אותה שנה מונו נציבים בריטים וצרפתים לקבינט של איסמעיל, וצ'ארלס ריברס וילסון, שמונה לשר האוצר של הח'דיב, פנה לליונל דה רוטשילד בהצעה להלוואה שתובטח בנכסי הח'דיב ומשפחתו.
נכסים אלו, שהתפתחו במהלך שנות שלטונו של איסמעיל, הקיפו כחמישית מהקרקעות החקלאיות של מצרים. ריברס וילסון הציע כי ההכנסות מקרקעות אלו ישמשו לשירות החוב. בפברואר 1879 הונפקה ההלוואה במשותף על ידי הבנקים N.M. Rothschild & Sons בלונדון ו-de Rothschild frères בפריז, בסכום של 8,500,000 ליש"ט ובריבית של 5 אחוזים. כמעט מיד לאחר מכן נתקלה ההלוואה בצרור של בעיות; התברר כי לרבים מהנכסים היו משכנתאות קודמות עליהן הגנו בלהט בבתי המשפט של קהיר ואלכסנדריה. מחזיקי איגרות חוב שקנו את האיגרות ב-73 אחוזים מערכן הנקוב דרשו החזר מלא בטענה שהביטחונות להלוואה אינם מספיקים, והבנקים נאלצו לעכב את העברת כספי ההנפקה לממשלה עד להסדרת המעמד המשפטי של הנכסים בנובמבר 1879.
כדי לספק ביטחון למשקיעים, הועברו "נכסי המדינה" לשליטתם של שלושה נציבים שמונו על ידי ממשלות מצרים, בריטניה וצרפת. הנציב הבריטי, פרנסיס רוזול, ששימש קודם לכן כמנהל חוזי הצי באדמירליות הבריטית, ניהל התכתבות ענפה עם בית רוטשילד שחשפה את הקשיים האדירים בניהול אירופי ישיר של המערכת המצרית. רוזול וצוותו נאלצו להתמודד עם היעדר מוחלט של מפות או תוכניות של האחוזות, חוסר בתיעוד חשבונאי מצד המנהלים הקודמים, גיוס כוח אדם מהאחוזות לעבודות ציבוריות בניגוד להבטחות, מכונות במצב רע ומחירים צונחים של יבולים.
רשת המידע של משפחת רוטשילד הייתה כה ענפה, שהם קיבלו דיווחים מצטלבים לא רק מרוזול, אלא גם מהנציב הצרפתי א. בוטרון ומסוכניהם ופרקליטיהם במצרים. למרות הקשיים, רוזול התגאה בהישגים מסוימים, כגון צמצום וייעול השימוש במנפטות כותנה וסלילת קילומטרים של דרכים שאיפשרו הובלת סחורות על גבי פרדות במקום גמלים יקרים. עם זאת, האדמות דרשו השקעה כה רבה עד שהנציבים נאלצו ללוות כספים רק כדי להחזיקן כעסק חי. בשנת 1881, כאשר נוצר עודף מעבר לתשלומי הריבית המיידיים, נאלץ הבנק להתייעץ עם משפטנים בשאלה האם ניתן להשתמש בעודף זה כהון חוזר במקום להעבירו ישירות לשירות החוב.
הממשלה המצרית נאלצה לעיתים קרובות להשלים את החסר בתשלומי הדיבידנדים, דבר שהוביל לביקורת ישירה על ניהול הנכסים. אדגר וינסנט, נציג הממשלה המצרית, כתב כי הסכנה הגדולה ביותר לפיננסים המצריים מגיעה ממינהל הנכסים, וכי עדיף היה שהקרקעות יהיו בידי הפלאחים מהם נלקחו. רוזול עצמו תמך ברגש זה ובשנת 1884 פתח במשא ומתן בניסיון לבטל את המשכנתה על הנכסים. הוא כתב במרירות כי ביטול המינהל יהיה פופולרי מאוד, שכן כל אחד, מהפחה הגבוה ביותר ועד אחרון רעי הבקר, ישמח להעביר את האחוזות לידיים מקומיות, וסיכם כי המדינה המצרית האומללה "מקוללת בהגנתה".
בתי הבנקאות של רוטשילד המשיכו להיות מעורבים בשלוש הלוואות מצריות נוספות בשנים 1887, 1888 ו-1890. הלוואת 1887 בסך 9,000,000 ליש"ט ובריבית של 3 אחוזים הייתה ייחודית בכך שעקב הרגישות הדיפלומטית של הנושא, היא הובטחה על ידי כל המעצמות האירופיות הגדולות – גרמניה, אוסטריה-הונגריה, צרפת, בריטניה, איטליה ורוסיה. בשל התעקשותו של הקנצלר הגרמני ביסמרק, בנקים גרמניים הורשו להשתתף במימון, מה שמנע את מעורבותו של בנק אנגליה והותיר את ההנפקה בידי שלוחות בתי רוטשילד בלונדון, פריז ופרנקפורט, בשותפות עם בנקים ברלינאיים. רק בשנת 1893 הושג הסדר מחודש להלוואת נכסי המדינה, והמשכנתה הוסרה מעל הקרקעות.
הכיבוש הבריטי והלאמת התעלה
בשנת 1879 הודח הח'דיב איסמעיל על ידי הסולטן העות'מאני והוחלף בתאופיק פאשא. שלטונו של תאופיק עמד בפני אתגר בדמות התקוממות לאומנית שהנהיג קולונל אחמד עוראבי בשנת 1880. בעקבות מהומות נגד אירופאים שפרצו בשנת 1882, החליטה בריטניה להתערב צבאית; הצבא הבריטי נחת במצרים, תפס את השליטה בתעלה והקים במדינה פרוטקטורט (מדינת חסות), כאשר הלורד קרומר הוצב כסמכות השלטונית העליונה. המטרה המוצהרת של נוכחות זו הייתה הגנה על נתיבי הסחר וההשקעות של החברה. בשנת 1888 נחתמה אמנת קושטא (Convention of Constantinople), שהכריזה על התעלה כאזור ניטרלי תחת הגנה בריטית, הסכם שנכנס לתוקף רשמית בשנת 1904, במקביל לחתימת "ההסכמה הלבבית" (Entente cordiale) בין בריטניה לצרפת.
התעלה הפכה לעורק המרכזי של האימפריאליזם הבריטי ושימשה כחוליה מקשרת חיונית בין אירופה לאסיה, ובמיוחד להודו. הדומיננטיות הבריטית השתקפה בנתוני התנועה: בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19, אוניות המניפות את דגל ה"יוניון ג'ק" היו אחראיות לכ-75% עד 78% מכלל החציות בתעלה. חברות ספנות בריטיות גדולות, כמו "Peninsular and Oriental" (P&O), שהחזיקה בזיכיון הדואר המלכותי להודו, ו-"British India Steamship Navigation Company", היו הלקוחות המרכזיים שהניעו את כלכלת התעלה. עבור הבריטים, החיסכון בזמן היה דרמטי: המסע מלונדון לבומביי התקצר בכ-42%, והמסע לכלקוטה התקצר בכ-32% בהשוואה לנתיב הישן סביב כף התקווה הטובה.
הצלחת התעלה כנתיב סחר אימפריאלי הייתה קשורה קשר הדוק למהפכה הטכנולוגית של ספינות הקיטור. בניגוד לנתיב הכף, שבו ספינות קיטור התקשו לפעול בשל הצורך לשאת כמויות עצומות של פחם על חשבון מטען, נתיב סואץ הציע תחנות תדלוק בכל שלב: בגיברלטר, מלטה, פורט סעיד, איסמעיליה, סואץ ועד עדן. סוחר הפחם וורמס, שהקים סניפים בפורט סעיד ובסואץ כבר ב-1867, הפך לספק המרכזי שמילא את מחסני הפחם עבור ציי הענק הבריטיים והצרפתיים, ומכר בשיאו כשלושה רבעים מהפחם שנקנה על ידי האוניות בתעלה.
תהליך המודרניזציה של הציים הוביל לכך שבסוף המאה ה-19, נפח התפוסה של ספינות הקיטור בעולם עקף את זה של אוניות המפרש. התפתחות זו הבטיחה כי התעלה לא תהיה רק חזון אוטופי, אלא מציאות כלכלית משגשגת שהפכה לציר המרכזי של הסחר העולמי 5. מעמדה של התעלה כליבת המעגל הכלכלי העולמי התבסס סופית בעשור האחרון של המאה ה-19, כאשר חברות הספנות החליטו באופן גורף לתת לה "משפט הוגן" והפכו אותה לנתיב המועדף להובלת סחורות מגוונות – מחיטה מהודו ועד תה ומשי מסין.
במקביל, מעורבותו של בית רוטשילד בתעלה התפשטה גם לתחום האנרגיה והתעשייה; חברת BNITO (קיצור של השם Caspian & Black Sea Oil Company), שלוחה של האחים רוטשילד מפריז שהפיקה נפט בשדות באקו, חתמה על הסכם אסטרטגי עם חברת סמואל (Samuel & Co) לייצוא נפט למאור, למזרח הרחוק. כדי לעמוד בתקני הבטיחות המחמירים של חברת תעלת סואץ, העסק התבסס על מכליות נפט שנבנו במיוחד להובלה זו, והמטען הראשון הגיע לסינגפור באוגוסט 1891 – מהלך שסלל את הדרך להקמת תאגיד Royal Dutch Shell וביסס את התעלה כנתיב מרכזי לשינוע מוצרי דלק עולמיים.
פרשת פאול פרידמן
בסוף המאה ה-19, הגיע למצרים פאול פרידמן, במטרה להקים מדינה יהודית בחצי האי סיני. הפרויקט ההתיישבותי של פרידמן, פילנתרופ יהודי-גרמני ונצר למשפחת משה מנדלסון, התפתח על רקע מציאות גאו-פוליטית מורכבת במיוחד. פרידמן, שביקש למצוא פתרון למצוקת יהודי מזרח אירופה בעקבות הפוגרומים ברוסיה, דגל בגישה שאפתנית של הקמת טריטוריה עצמאית שתשמש מקלט בטוח. הבחירה נפלה על ארץ מדין, אזור בצפון-מערב חצי האי ערב שנחשב אז כחלק מהמרחב הגאוגרפי של ארץ ישראל השלמה. פרידמן השקיע במיזם הון עתק של כ-170,000 מארק, רכש ספינת קיטור ייעודית בשם "S.S. Israel", וגייס קבוצת מתיישבים שכללה משפחות יהודיות לצד כוח צבאי מאורגן בפיקוד קצינים פרוסים נוצרים, המצויד ברובים מודרניים, תותחים ומכונת ירייה חדישה.
בנובמבר 1891 הגיעה המשלחת לחופי סיני והקימה מחנה בסיס בשרם אל-מויאה, שנועד לשמש תחנת מעבר לקראת ההתיישבות במדין. המחנה נוהל תחת משמעת צבאית גרמנית נוקשה, שכללה אימונים יומיים וסדר יום קפדני. אולם, האירוע עורר חשד רב אצל השלטונות העות'מאניים, שגילו רגישות רבה להתערבות אירופית בקרבת החיג'אז. דמותו של פרידמן, שהופיע לעיתים עם כתר זהב קטן כדי להדגיש את חזונו להקמת ממלכה יהודית עצמאית, זיכתה אותו בכינוי "מלך מדין" או "מדין פחה" והגבירה את המתיחות האזורית.
ההרפתקה של פרידמן הפכה לכלי משחק מרכזי בידי הממשל הבריטי במצרים. באותה עת, האימפריה העות'מאנית שאפה להחזיר את חצי האי סיני לשליטתה הישירה, הצעה שהייתה מציבה חיילים טורקים על גדות תעלת סואץ. הלורד קרומר (סר אוולין בארינג), נציג בריטניה במצרים, ציין בספרו כי החשדות של הסולטן סביב ניסיונו של פרידמן לייסד יישוב יהודי בחוף המזרחי של מפרץ עקבה היוו גורם מכריע בדיונים על גבולות מצרים. הבריטים השתמשו ב"אינצידנט פרידמן" כדי להפעיל לחץ ולשרטט קו גבול שיבטיח עומק אסטרטגי לתעלה.
התוצאה הישירה של המשבר הייתה ניסוחו של הפירמאן של שנת 1892. בעוד שהנוסח המקורי של הפירמאן ביקש לצמצם את שטחה של מצרים לקו סואץ-אל-עריש, התערבותה של ממשלת בריטניה, שהטילה וטו על פרסומו, הובילה להסדר חדש. על פי הוראת הוזיר הגדול במברק לח'דיב, נקבע גבולה המזרחי של מצרים מאל-עריש ועד ראש מפרץ עקבה. בכך הובטח כי חצי האי סיני יישאר תחת ניהול ח'דיבי-מצרי (ובפועל בריטי), ויהווה חיץ הגנה חיוני המרחיק כוחות זרים מתעלת סואץ.
בסופו של דבר, המיזם של פרידמן קרס בתוך חודשים ספורים בעקבות מרידות פנימיות, האשמות (שלא הוכחו) על יחס אכזרי למתיישבים וגירוש על ידי השלטונות המצריים בהוראה בריטית. הספינה "S.S. Israel" נמכרה בנמל סואץ לכיסוי חובות, ופרידמן חזר לאירופה מרושש. הכישלון המהדהד של "הניסיון הנמהר" הותיר חותם עמוק על המדיניות הבריטית; שנים לאחר מכן, בשיחותיו עם בנימין זאב הרצל על תוכנית אל-עריש, הזכיר הלורד קרומר את הפרשה המרה של פרידמן כסיבה לחשש מפני הקמת יישוב יהודי רחב היקף בסיני. הרצל עצמו נאלץ להתייחס לכישלון זה בנאומו מול הוועדה המלכותית לכניסת זרים, כשהוא מסביר כי התוכנית של פרידמן הפכה ל"חוכא וטלולא" בשל היעדר גיבוי מדיני וניהול פילנתרופי שגוי 6.
הצהרת בלפור
במהלך מלחמת העולם הראשונה, הציבו הבריטים למעלה מ-100,000 חיילים באזור התעלה כדי להגן עליה מפני העות'מאנים, והנתיב שימש כבסיס לוגיסטי חשוב עבור המרד הערבי של תומאס אדוארד לורנס והאמיר פייסל. הבריטים ראו בכיבוש המרחב שמעבר לתעלה צורך צבאי דחוף; כפי שהתבטא מאוחר יותר ראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג', "פלשתינה היא המפתח להגנת מצרים". הגנרל אדמונד אלנבי, שהוביל את המערכה הצבאית, נזקק למרחב תמרון מזרחה מהתעלה כדי להבטיח שהארטילריה הטורקית לא תוכל לאיים על נתיב השיט המרכזי של האימפריה.
בעקבות ולאחר המלחמה, המדיניות הבריטית התפתחה לעבר תמיכה בשאיפות הלאומיות היהודיות בארץ ישראל, כחלק מאסטרטגיה רחבה להגנת התעלה. ב-2 בנובמבר 1917 נשלח מכתב מאת שר החוץ הבריטי, ארתור ג'יימס בלפור, אל ליונל וולטר רוטשילד (הברון רוטשילד השני, נכדו של רוכש התעלה בשביל בריטניה), שהיה ממנהיגי הקהילה היהודית. מסמך זה, המוכר כהצהרת בלפור, הביע תמיכה רשמית של הממשלה הבריטית ב"הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה". ההצהרה גובשה בעקבות מאמצים מתמשכים של מנהיגים ציונים בלונדון, ובראשם חיים ויצמן, נחום סוקולוב ואהרון אהרונסון, והיא התקבלה בהתלהבות בקרב התנועה הציונית שראתה בה הגשמה של מטרותיה. ויצמן, שפעל כ"אופורטוניסט בעל השראה", הצליח לשכנע את הצמרת הבריטית כי קיימת "קהילת אינטרסים" בלתי ניתנת להפרדה בין שאיפות הציונות לבין אלו של מדינות ההסכמה.
מעבר לרצון לגייס את דעת הקהל היהודית, במיוחד בארצות הברית, לטובת כוחות הברית במלחמה נגד מעצמות המרכז, עמדו בבסיס ההצהרה שיקולים אסטרטגיים וגיאופוליטיים מרחיקי לכת הקשורים ישירות למצרים ולתעלת סואץ. הממשלה הבריטית קיוותה כי התיישבות של אוכלוסייה יהודית פרו-בריטית בארץ ישראל תסייע להגן על הגישה לתעלת סואץ במצרים השכנה. הגנה זו נתפסה כחיונית על מנת להבטיח את נתיב התקשורת והסחר המרכזי למושבות הבריטיות בהודו. ויצמן השכיל לנצל את החרדה הבריטית לגורל התעלה, והציג את התנועה הציונית כנכס אסטרטגי שיוכל להוות "חומת הגנה לאגף המזרחי של מצרים", כפי שהציע הרברט סמואל כבר במזכרו מ-1915.
עם זאת, הדרך להצהרה הייתה רצופה ב"רשת סבוכה של הונאות". ארץ ישראל לא הייתה רק ארץ "מובטחת פעמיים", אלא ארבע פעמים: היא הוצעה כפיתיון לציונים, לערבים (במכתבי מקמהון), לצרפתים (במסגרת הסכם סייקס-פיקו), ואפילו לטורקים עצמם. לויד ג'ורג', באמצעות שליחים חשאיים כמו באזיל זחארוף, ניסה לנהל משא ומתן נפרד עם הטורקים שבו הציע שדגלם ימשיך להתנוסס מעל פלשתינה בתמורה לשלום נפרד – הצעה שסתרה לחלוטין את ההבטחות שניתנו לויצמן ולשריף חוסיין גם יחד. המניע המכריע לכל התמרונים הללו היה האימה הבריטית מפני שליטה של מעצמה אירופית גדולה אחרת, כמו צרפת, בשטח הגובל בתעלה. סייקס שכנע את פיקו לוותר על שליטה צרפתית בארץ ישראל לטובת ניהול בינלאומי, אך הבריטים ראו בכך רק פתרון זמני בדרך להשתלטות בלעדית שתבטיח את שלום התעלה 7.
לעומת הגורמים שראו בארץ ישראל כפיסת אדמה חיונית להגנה על האימפריה, אדווין מונטגיו, יהודי אנטי-ציוני שהיה בכיר בממשל הבריטי, טען ש"פלסטין כשלעצמה מציעה מעט מאוד לבריטניה הגדולה מנקודת מבט אסטרטגית או חומרית". הוא אמר שהחזקתה בידי בריטניה לא תקל על ההגנה לא על מצרים ולא על תעלת סואץ. יתרה מזאת, היא הייתה "נכס דל לאין שיעור מאשר, נניח, מסופוטמיה". תפיסה נוספת שלו הייתה שגם היהודים לא ימצאו סיפוק רב בעיבוד האדמה שם. "אינני יכול לראות אף יהודי שאני מכיר מטפל בעצי זית או רועה צאן" 8.
הצהרת בלפור שולבה מאוחר יותר בכתב המנדט הבריטי על פלשתינה (ארץ ישראל), שאושר רשמית על ידי חבר הלאומים ב-24 ביולי 1922. נוכחותה של בריטניה בארץ ישראל מכוח המנדט יצרה למעשה רצף טריטוריאלי בשליטה בריטית שהקיף את התעלה משני עבריה – במצרים ובארץ ישראל. מצב זה שירת את התפיסה הבריטית של יצירת "חיץ הגנתי" רחב סביב התעלה. כך הפכה התמיכה בבית הלאומי היהודי לחלק אינטגרלי מהמאמץ האימפריאלי לשימור הנתיב הימי שחיבר את אירופה לאסיה. אולם, המדיניות הבריטית זרעה את "שיני הדרקון". חוסר האמון הקיצוני שנוצר בין כל הצדדים – היהודים שחשדו בנסיגה בריטית מההבטחות, הערבים שחשו נבגדים מהפרת הבטחות העצמאות, והבריטים שנקלעו לתוך מלחמת אזרחים מקומית – הוביל לכך שבריטניה שלטה בארץ מכוח הכיבוש הצבאי אך ללא היכולת לשמור על השלום.
מלחמת העולם השנייה
אף על פי שמצרים הוכרזה כמדינה עצמאית בשנת 1922, בריטניה עמדה על זכותה להגן על התעלה והחזיקה בה כוחות צבאיים למטרה זו גם לתוך שנות ה-30. רווחי החברה עלו משמעותית במהלך שנות ה-20 וה-30, אך במקביל גברה ההתנגדות האיטלקית למונופול על הנתיב; בשנת 1938 דרש בניטו מוסוליני כי לאיטליה תהיה השפעה בתעלה ויינתן לה ייצוג במועצת המנהלים של החברה, זאת כדי להימנע מתשלומי האגרות הגבוהים שנדרשו מכל התעבורה האיטלקית בדרכה למושבה במזרח אפריקה האיטלקית.
במהלך מלחמת העולם השנייה, אבטחו הבריטים את התעלה מפני התקדמות קורפוס אפריקה הגרמני. מיד לאחר המלחמה זינקו רווחי החברה בשל משלוחי נפט, והיא צברה עתודות הון עצומות שכללו קרנות סטטוטוריות, מיוחדות ופנסיוניות בהיקף של מיליארדי פרנקים. תחת ניהולו של ז'אק ג'ורג'-פיקו שהגיע לחברה בשנות ה-40, החלה מועצת המנהלים להעסיק יועצי השקעות והשקיעה בחברות מגוונות כגון אייר פראנס, חברות כרייה, רכבות ותעשיות יערנות באפריקה. בשנת 1952 הודח המלך פארוק בהפיכה צבאית, וקולונל גמאל עבד אל נאצר עלה לשלטון. באותה עת הגיעה תנועת הספינות בתעלה ל-122 מיליון טון בשנה, כאשר למעלה ממחציתה הייתה מורכבת ממשלוחי נפט.
בתגובה לסירוב הבנק העולמי להעניק הלוואה לבניית סכר אסואן, הכריז נאצר ב-26 ביולי 1956 כי מצרים מלאימה את התעלה ומעבירה את תפעולה לידי "רשות תעלת סואץ" הממשלתית. בתגובה להכרזה זו, תקפו בריטניה, צרפת וישראל את מצרים והרסו חלקים נרחבים מפורט סעיד, במה שנודע כמשבר סואץ. התעלה הוחזרה בסופו של דבר לידי מצרים לאחר שארצות הברית הביעה את התנגדותה לפעולה הצבאית. במשך עשר השנים הבאות הופעלה התעלה על ידי מצרים, ששילמה סכום מסוים לחברת תעלת סואץ עבור השימוש בה, עד שבשנת 1962 ביצעה מצרים את התשלומים האחרונים לחברה וקיבלה שליטה מלאה עליה.
בעקבות מלחמת ששת הימים בשנת 1967 נסגרה התעלה לשיט בשל ספינות שהוטבעו בה, והיא נפתחה מחדש רק בשנת 1975 לאחר הסכמי קמפ דיוויד. בראשית שנות ה-80 החלה ירידה בתנועת האוניות בעקבות בניית צינורות נפט ששחקו את עסקי התובלה הימית. עם זאת, בזמן שהחברה המקורית הפכה לישות עסקית אחרת בסוף שנות ה-90, התעלה עצמה כבר ייצרה הכנסות שנתיות של כ-2 מיליארד דולר עבור מצרים.
החברה מאיבוד התעלה ועד היום
בעקבות אובדן זיכיון התעלה ומשבר סואץ, החלה חברת תעלת סואץ בתהליך עמוק של המצאה מחדש כחברת השקעות ואחזקות מגוונת בצרפת. החברה השתמשה בפיצויים הכספיים שקיבלה מממשלת מצרים, שהתשלום האחרון שבהם בוצע בשנת 1962, כמשאב מרכזי לשינוי פעילותה. בשנת 1958 שינתה החברה את שמה ל-Compagnie financière de Suez (חברת פיננסים סואץ). בשנת 1967 שונה השם שוב ל-Compagnie financière de Suez et de l'Union parisienne, אך שינוי זה בוטל בשנת 1972. במהלך תקופה זו ביססה החברה את מעמדה כגוף פיננסי משמעותי; בשנת 1959 הקימה חברת בת בנקאית בשם Banque de la Compagnie Financière de Suez, שבשנת 1966 הפכה ל-Banque de Suez et de l'Union des mines בעקבות שילוב עם הקונגלומרט של ז'אק פרנס. בשנת 1975 התמזג הבנק עם Banque de l'Indochine ליצירת Banque Indosuez, אותו מכרה חברת סואץ בסופו של דבר לקבוצת Crédit Agricole בשנת 1996.
החברה הוסיפה להרחיב את פורטפוליו האחזקות שלה בתחומים מגוונים. בשנת 1972 רכשה סואץ את השליטה בבנק Crédit Industriel et Commercial, עליה ויתרה במהלך שנות ה-80. בשנת 1982 הולאמה החברה על ידי ממשלת צרפת, אך הופרטה מחדש בשנת 1987. המהלך שביסס את עוצמתה המחודשת היה השתתפותה המוצלחת בשנת 1988 במאבק על השליטה בחברה הבלגית Société Générale de Belgique, מהלך שהרחיב משמעותית את תחומי פעילותה. בשנת 1990 שונה שם התאגיד פעם נוספת ל-Compagnie de Suez.
נקודת המפנה המשמעותית ביותר התרחשה בשנת 1997, אז התמזגה Compagnie de Suez עם קונצרן השירותים הציבוריים והבנייה Lyonnaise des eaux ליצירת הענקית Suez-Lyonnaise des eaux. בשנת 2001 קיצרה הישות הממוזגת את שמה ל-Suez בלבד. בעקבות המיזוג נמכר בניין המטה ההיסטורי והמפואר של החברה ברחוב ד'אסטורג 1 בפריז (שנבנה במקור עבור חברת תעלת סואץ בין השנים 1911–1913) לזרוע הנדל"ן של ג'נרל אלקטריק, ובשנת 2006 הוקם בחדר הישיבות הישן שלו מוזיאון המוקדש להיסטוריה של תעלת סואץ.
במהלך העשורים הראשונים של המאה ה-21 עברה החברה שורה של מיזוגים, פיצולים ורה-ארגון שהובילו למבנה הנוכחי שלה. תהליכים אלו הולידו את הקמת חברת האנרגיה Engie (שנקראה בעבר GDF Suez) ואת חברת ניהול המים והפסולת Suez המודרנית. החברה, שזכתה לאורך השנים לכינוי "הגברת הזקנה מרחוב ד'אסטורג" (la vieille dame de la rue d'Astorg), הצליחה לשמר את מורשתה ההיסטורית תוך הפיכתה לאחת מקבוצות התשתית והאנרגיה המובילות בעולם, זמן רב לאחר שחדלה להפעיל את התעלה המצרית שהעניקה לה את שמה המקורי.
לקריאה נוספת
- בראון, נתן ג'. (1994). "מי ביטל את עבודת הכפייה (כורווה) במצרים ומדוע?". Past & Present. 144: 116–137.
- פיצג'רלד, פרסי (1876). "התעלה הגדולה בסואץ (כרך ב')". הוצאת האחים טינסלי.
- "הצבא הצרפתי שובר שביתה בת יום אחד ועומד על המשמר מפני איטליה הרעבה לקרקעות". Life. 19 בדצמבר 1938.
- קראבל, זאכרי (2003). לחצות את המדבר: יצירת תעלת סואץ. אלפרד א. קנופף. ISBN 0-375-40883-5.
- קרמינאטי, לוצ'יה. מחפשים לחם ומזל בפורט סעיד: הגירת עבודה והקמת תעלת סואץ, 1859–1906 (הוצאת אוניברסיטת קליפורניה, 2023). ראו גם סקירה של ספר זה.
- בונין, הוברט. היסטוריה של חברת תעלת סואץ, 1858–1960: בין מחלוקת לתועלת. ג'נבה: הוצאת Librairie Droz S.A., 2010. פרק 3.
- שניר, ג'ונתן. הצהרת בלפור: מקורות הסכסוך הערבי-ישראלי. לונדון: הוצאת בלומסברי, 2010.
- שו, קרוליין. "הפיננסים המצריים במאה התשע-עשרה: פרספקטיבה של משפחת רוטשילד", מתוך ארכיון רוטשילד (The Rothschild Archive).
- ייטיס גידני. "'אנשים קטנים שפותו לקנות מניות קטנות': הפוליטיקה של משקיעים קטנים ועסקים גדולים בחברת תעלת סואץ". 2020.
קישורים חיצוניים
- "דף אינטרנט של מאמר מחקר של האיגוד האירופי להיסטוריה עסקית 2007" (PDF). ebha.org. 2007. אוחזר ב-19 בנובמבר 2018.
- "ליונל דה רוטשילד ותעלת סואץ", ארכיון רוטשילד (The Rothschild Archive).
- "קבלות על הלוואת תעלת סואץ, 1876", מתוך אתר ארכיון רוטשילד (The Rothschild Archive).
- גל לירן, "פאול פרידמן", אתר עלילונה.
- ייטיס גידני. "'אנשים קטנים שפותו לקנות מניות קטנות': הפוליטיקה של משקיעים קטנים ועסקים גדולים בחברת תעלת סואץ". 2020.
- בראון, נתן ג'. (1994). "מי ביטל את עבודת הכפייה (כורווה) במצרים ומדוע?". Past & Present. 144: 116–137.
- "קבלות על הלוואת תעלת סואץ, 1876", מתוך אתר ארכיון רוטשילד (The Rothschild Archive).
- "ליונל דה רוטשילד ותעלת סואץ", ארכיון רוטשילד (The Rothschild Archive).
- בונין, הוברט. היסטוריה של חברת תעלת סואץ, 1858–1960: בין מחלוקת לתועלת. ג'נבה: הוצאת Librairie Droz S.A., 2010. פרק 3.
- גל לירן, "פאול פרידמן", אתר עלילונה.
- שניר, ג'ונתן. הצהרת בלפור: מקורות הסכסוך הערבי-ישראלי. לונדון: הוצאת בלומסברי, 2010. עמ' 365-376.
- שניר, ג'ונתן. הצהרת בלפור: מקורות הסכסוך הערבי-ישראלי. לונדון: הוצאת בלומסברי, 2010. עמ' 146.
