יהודי נמל

יהודי נמל (באנגלית: Port Jews) הוא מונח היסטורי וחברתי המתאר יהודים שפעלו בסחר ימי ובכלכלה הימית של אירופה, בעיקר בין המאה ה־17 למאה ה־19. המונח נטבע בסוף שנות ה־90 של המאה ה־20 על ידי לואיס דובין ודוד סורקין, ומציין קבוצה ייחודית של יהודים, רובה ממוצא ספרדי, שפעלה בערי נמל מרכזיות והשתלבה בכלכלה הגלובלית בתקופה המודרנית המוקדמת.

יהודים אלו חיו לעיתים קרובות בסביבה עירונית חופשית יחסית, ובתוך כך הפגינו גמישות דתית, מעורבות עמוקה בתרבות האירופית, וזיקה למסחר בין־יבשתי. דמויות כמו שמואל פלאצ'ה, עמנואל רפאל בליליוס, ודוד ששון, נחשבות לדוגמה מובהקת ליהודי נמל, לצד משפחות מסחריות שפעלו בין ונציה, ליבורנו, אלפו, בומביי והונג קונג. החוקרת הלן פריי הציעה לראות ביהודי הנמל את "היהודים המודרניים הראשונים".

הגדרת המושג

המושג "יהודי נמל" (Port Jew) נטבע לראשונה בסוף שנות ה־90 של המאה ה־20 על ידי החוקרים לואיס דובין ודוד סורקין, והוצג כמונח אנליטי חדש לתיאור טיפוס חברתי ייחודי בהיסטוריה היהודית. דובין וסורקין תיארו את יהודי הנמל כקבוצה של יהודים, בעיקר ממוצא ספרדי ואיטלקי, שהיו פעילים בכלכלה הימית של אירופה בתקופה המודרנית המוקדמת, ובעיקר במאות ה־17 וה־18. פעילותם התרכזה בערי נמל מרכזיות כמו אמסטרדם, לונדון, טריאסטה, המבורג וליבורנו, שם הם השתלבו במסחר ימי טרנס־אטלנטי ובינלאומי, תוך מגע מתמיד עם גורמים כלכליים ופוליטיים אירופיים.

הגדרתו של סורקין למונח הייתה מצומצמת יחסית, והוא הדגיש את השיוך של יהודי הנמל לקבוצה מסוימת של סוחרים יהודים ספרדים ואיטלקים שפעלו בזירה הכלכלית של הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי. לעומתו, דובין הציעה להרחיב את ההגדרה כך שתכלול לא רק יחידים אלא קהילות שלמות שפעלו בערי נמל אירופאיות ושילבו בין מסחר ימי, תרבות אירופית ויהדות – קהילות אלה כונו על ידה "יהדות נמל" (Port Jewry). במסגרת זו נכללו גם סוחרים אשכנזים שפעלו בערים כגון סאות'המפטון, פורטסמות ואודסה, לצד הספרדים הוותיקים.

לפי דובין, יהודי הנמל התאפיינו באורח חיים המשלב בין מחויבות דתית לבין פתיחות תרבותית ומעורבות באירופה המודרנית. הם גילו גמישות ביחסם למסורת, שמרו על קשרים עם הקהילות היהודיות בתפוצות השונות, ופיתחו תודעה של קוסמופוליטיות מהוססת – כזו שהייתה זרה הן לזהות היהודית המסורתית והן לערכים של ההשכלה היהודית באירופה. בהקשר זה, דובין הציעה לראות ביהודי הנמל "דרך חלופית למודרנה יהודית", לעומת התהליך שהובילה תנועת ההשכלה באירופה המרכזית והאשכנזית.

החוקרת הלן פריי חיזקה את הקביעה כי יהודי הנמל שימשו כחלוץ יהודי מודרני, והציעה לראות בהם את "היהודים המודרניים הראשונים". לדבריה, תרומתם של יהודים אלה לכלכלה הימית הבינלאומית, יחד עם קשריהם הענפים בתפוצות, הפכו אותם לבעלי ערך בעיני ממשלות מרקנטיליסטיות באירופה. מעורבותם העמוקה במסחר, לצד השתלבותם במסגרות חברתיות ומדיניות רחבות, העמידה אותם כאבות-טיפוס של יהודים מודרניים שהצליחו לשרוד, להשתלב ואף להשפיע בתוך עולם נוצרי עוין ולעיתים עוין־למחצה.

באמצעות המושג "יהודי נמל" נוצרה מסגרת חדשה להבנת דמויות היסטוריות כמו שמואל פלאצ'ה, עמנואל רפאל בליליוס, דוד ששון ואחרים, שלא התאימו לדגם של ה"יהודי החצר" או של המשכיל האשכנזי, אך יצרו תשתית מודרנית נפרדת ומקבילה – מעין תהליך מודרניזציה יהודי שהתבסס על סחר, ניידות, זהות רופפת וגמישה, ולא על השכלה פורמלית או חילון.

הדמיון בין יהודי הנמל לרהדנים

המונח "יהודי נמל" במאות ה־17 וה־18 ממשיך דגם היסטורי קדום שניתן לזהות כבר בתקופת ימי הביניים המוקדמים בדמותם של הרדהנים – גילדה של סוחרים יהודים שפעלו בין המאה השמינית לעשירית ושימשו מתווכים מרכזיים בין תרבויות, דתות ואימפריות יריבות. כשם שיהודי הנמל פעלו בערי חוף באירופה, האימפריה העות'מאנית והמזרח הרחוק, כך גם הרדהנים קישרו בין המערב האירופי, צפון אפריקה, מרכז אסיה וסין. שני הדגמים הללו – חרף ההפרדה הכרונולוגית – מציגים תופעה דומה של סוחרים יהודים שפעלו מתוך עמדה נייטרלית יחסית, השתמשו במיומנות לשונית ותרבותית כדי לנווט בין מערכות פוליטיות עוינות, וסייעו לבנות תשתית למסחר גלובלי תוך כדי שימור זהות יהודית ייחודית.

כשם שיהודי הנמל נודעו בגמישותם הדתית והתרבותית וביכולתם לפעול הן במסגרת המוסלמית והן תחת שלטון נוצרי, כך הרדהנים הצליחו לקיים מסחר בין עולמות מצרים, עיראק, ביזנטיון וסין – בזמן שבו סכסוכים בין הנצרות לאסלאם הקשו על מעבר חופשי של סוחרים אחרים. הסוחרים הרדהנים נחשבו לנייטרליים, דבר שאפשר להם לפעול גם מול שליטים מוסלמים וגם תחת שושלות נוצריות כמו הקרולינגים. יהודי הנמל, בדומה, זכו לאמון רב מצד שליטים אירופאים, עות'מאנים וסינים – בזכות יכולותיהם הבין־תרבותיות ולא פחות מכך בזכות רשתות משפחתיות־קהילתיות.

הדמיון ניכר גם מבחינת המבנה הלוגיסטי והמערכתי של המסחר: הרדהנים ניהלו מסלולי סחר שכללו תחנות רחוקות זו מזו, מאירופה לסין, לעיתים דרך דרכי המשי ולעיתים דרך המסלול הימי בים סוף. בדומה להם, יהודי הנמל – כמו משפחת ששון או משפחת בליליוס – ניהלו רשתות מסחר שבסיסן בהודו ובסין, וענפיהן התפרשו לערי נמל כמו שאנגחאי, ונציה, ליבורנו או המבורג. בשני המקרים ניכר שימוש בשיטות ניהול מתקדמות לתקופה, כגון נתינת אשראי, נדידה בין סביבות פוליטיות משתנות, וניצול של אתרים גאוגרפיים אסטרטגיים כמו חלב, גואה או כלכולתה.

ההיבט התרבותי־דתי מצביע אף הוא על הקבלה מהותית. הרדהנים יצרו רשתות השפעה יהודיות שהתפשטו על פני מרחבים נרחבים, שימשו כסוכני תרבות, ולפי מקורות אחדים אף הביאו לגיור האליטות הכוזריות – מהלך ששינה את המאזן הדתי־פוליטי של אזור מרכז אסיה. יהודי הנמל שימשו ככוח מקשר בין קהילות יהודיות מרוחקות, הפיצו מוסדות דתיים וחינוכיים חדשים, ולעיתים אף התנתקו מקהילות מקומיות שמרניות כדי לקיים יהדות משלהם – מודרנית, גלובאלית ורופפת יותר בהיבט ההלכתי.

לבסוף, ההקבלה בין הרדהנים לבין יהודי הנמל מדגישה את תפקידה ההיסטורי של היהדות כמערכת חוצת גבולות במערכת הסחר הבין־לאומית. בעוד שהרדהנים פעלו בעולם טרום־קולוניאלי שבו הדרכים היבשתיות והימיות היו בסכנה מתמדת, יהודי הנמל פעלו במערכת קולוניאלית אירופאית שבה תווך יהודי הפך מנכס אסטרטגי למנגנון קהילתי, כלכלי ודתי. בשני המקרים, הזהות היהודית – במקום להוות מכשול – הפכה לכלי מעצים של סחר, תקשורת ותמרון בין עולמות.

מאפיינים חברתיים ותרבותיים

יהודי הנמל פעלו במסגרת כלכלית בינלאומית שהתבססה על מסחר ימי, סחר משולש ומערכות סחר טרנס־אטלנטיות. רובם היו ממוצא ספרדי, ולעיתים גם אשכנזים שהתיישבו בערי נמל מרכזיות במערב אירופה ובאגן הים התיכון. דפוס הפעולה המרכזי של קבוצה זו נשען על ניידות גאוגרפית, קשרים עם סוחרים יהודים ומוסלמים ברחבי האימפריה העות'מאנית, ועל יכולת תמרון בין מרכזי מסחר אירופיים שונים. כך למשל פעלו בני משפחת בליליוס, שנעו בין ליסבון, ונציה, ליבורנו, חלב וגואה, תוך הישענות על רשתות סחר משפחתיות, בריתות עם סוחרים מזרחים ופעולה לצד סוחרים נוצרים, מוסלמים והינדואיים.

המעמד החברתי של יהודי הנמל נבנה במידה רבה מתוך הקשרים הכלכליים שפיתחו עם הסביבה הנוכרית. ערי נמל כמו המבורג, טריאסטה, לונדון או אמסטרדם התאפיינו בשלטון ליברלי יחסית שאיפשר פעילות כלכלית נרחבת למיעוטים, גם ללא אזרחות או השתייכות דתית רשמית. בתוך הקשר זה השתלבו יהודי הנמל, תוך שהם נהנים מהיתרונות הכלכליים של החוץ־אזרחות, אך גם נדרשים לגמישות תרבותית ודיפלומטית גבוהה. הם נחשבו לסוכנים מועילים של הסחר הבינלאומי, ולעיתים שימשו גם בתפקידים רשמיים כמו "נציג", "סוכן", או "קונסול", כפי שאירע במקרה של שמואל פלאצ'ה שייצג את מרוקו בהולנד, אך בו זמנית עסק במסחר ואף שוד ימי באישורו של נסיך הולנד.

גמישותם הדתית של יהודי הנמל הייתה חלק בלתי נפרד מזהותם. סורקין ודובין הדגישו את הקוסמופוליטיות "המהוססת" של יהודים אלו – כזו שלא הייתה חילונית במובהק, אך גם לא הלכה בתלם של הזהות הרבנית המסורתית או של תנועת ההשכלה. הם שמרו על סמלים דתיים מסוימים, ובמקביל ניהלו אורח חיים מערבי יותר, התלבשו בבגדים אירופיים, ולעיתים אף התגלחו בניגוד להוראות ההלכה. משפחת בליליוס, למשל, נודעה בחלב כלבושת פאות, כובעים, ובעלת ידיעה מוגבלת של הערבית, לעומת האוכלוסייה היהודית המקומית. גם נשים נטלו חלק פעיל בפעילות הכלכלית, לרבות אלמנות שהמשיכו לנהל עסקים לאחר מות בעליהן, תוך ניצול רשתות הסחר שהקימו יחד.

חלק מיהודי הנמל הקפידו על שמירת שבת וקיום מצוות, אולם עשו כן מתוך הבנה שזהותם הדתית היא חלק מהון סימבולי שמקל עליהם לפעול בין קהילות יהודיות שונות. זה ניכר במיוחד באוטוביוגרפיה של גליקל מהאמילן, שתיעדה את חייה כסוחרת יהודייה בגולה, במקביל לאדיקותה הדתית ונאמנותה למשפחה ולקהילה. כתיבתה משקפת גם את התפיסה שהיהדות והמסחר שזורים זה בזה, כאשר ערכים כמו יושר בעסקים (קובעד) ושמירה על שם טוב שימשו מפתח למעמד חברתי. במסגרות אלו התפתחה תרבות חומרית וסמלית שהייתה גם דתית, גם משפחתית וגם קוסמופוליטית, והציבה את יהודי הנמל בעמדה ייחודית בנוף החברתי של התקופה.

מקורות יהודי הנמל

התפתחותם של יהודי הנמל קשורה במישרין לאירועי גירוש ספרד (1492) ופורטוגל (1497), אשר הביאו לנדידת המונים של יהודים מספרד, פורטוגל ומאוחר יותר אף ממערב אירופה, אל אזורי חוף וערי נמל במרחב הים תיכוני והאוקיינוס האטלנטי. יהודים אלה, שברובם היו סוחרים, אנשי ים, מתרגמים ובעלי קשרים רחבים בעולם המסחר והדיפלומטיה, חיפשו מקלט פוליטי וכלכלי במקומות אשר הציעו יחס סובלני יחסית, כמו האימפריה העות'מאנית, מדינות צפון אפריקה, ערי נמל בהולנד, באיטליה ובאיים הקריביים. רבים מהם הפכו לפעילים בולטים במסחר ימי, לעיתים כסוחרים מורשים, לעיתים כפריבטירים ולעיתים גם כקורסארים או שודדי ים, שראו בפעולתם אקט של נקמה נגד ספרד הקתולית על הגירוש והרדיפות הדתיות.

יהודים אלו השתלבו במערכות המסחר הימי של מעצמות אירופיות שונות, בעיקר במסלולי הסחר שבין הודו, סין, המזרח התיכון ואירופה. כך לדוגמה משפחת ששון, שמוצאה מבגדאד, עברה לבומביי לאחר רדיפות מצד דאוד פאשא, וניצלה את ההזדמנויות שפתחו בפניהם הבריטים במזרח אסיה. עם פתיחת נמלי סין לפי חוזה נאנקין, פיתח דוד ששון סחר משולש של כותנה ואופיום מהודו לסין, סחורות מסין לאנגליה, וטקסטיל בריטי חזרה להודו. החברה שייסד, David Sassoon & Co., הקימה סניפים בהונג קונג ובשאנגחאי, ובכך שייכה עצמה ישירות למעגלי הסחר של האימפריה הבריטית. פעילות דומה נרשמה גם בקרב סוחרים ממוצא ספרדי־פורטוגלי שהקימו קהילות משגשגות בליבורנו, אמסטרדם, המבורג וטריאסטה, וניהלו קשרים עם יהודים מזרחיים דרך ערי מסחר כמו אלפו ובצרה.

במקביל, קבוצה אחרת של יהודים שהיגרו לאחר הגירוש לסביבה העות'מאנית השתלבה במסחר ובשירותים דיפלומטיים. שמואל פלאצ'ה, שנולד בפאס למשפחה ממוצא ספרדי, מונה על ידי הסולטאן המרוקאי זידאן אבו מאלי לנציגו בהולנד, שם חתם ב־1610 על הסכם סחר עם הרפובליקה ההולנדית, אחד מההסכמים הראשונים בהיסטוריה בין מדינה נוצרית למדינה מוסלמית. פלאצ'ה לא שימש רק כדיפלומט אלא גם כסוחר ואף כפריבטיר – שודד ים מורשה – שפעל באישורו של הנסיך ההולנדי מוריץ מנאסאו. פעולתו מדגימה את המעבר של יהודים מן המעמד הנרדף באיבריה לעמדה אסטרטגית במסגרות מדיניות חדשות, שבהן יכלו למנף את מומחיותם והקשרים הבין־תרבותיים שלהם.

במקרים רבים, ההתיישבות היהודית בערי נמל לא הייתה רק תוצאה של מגורים אלא של בניית מוסדות קהילתיים. יהודים כמו פלאצ'ה, שהיה בין מייסדי המניין הראשון של הקהילה הפורטוגזית־ספרדית באמסטרדם, יזמו הקמת קהילות אשר שימשו כמרכזים מסחריים ודתיים גם יחד. מגמה זו אפיינה גם את משפחת בליליוס, שמוצאה במגורשי פורטוגל, ועקבה אחר נתיבי הסחר לונציה, חלב, ליבורנו ובסופו של דבר להונג קונג. שילובם של יהודים אלו במסגרות העות'מאניות והאירופיות היה כרוך לעיתים בזכויות יתר מטעם השלטון, ולעיתים בחיכוך עם קהילות יהודיות ותיקות. כך למשל, יהודי ליבורנו שהתיישבו באלפו זכו להגנת הקונסול הצרפתי, מה שגרם לעימותים עם קהילות ספרדיות מקומיות דוברות לדינו, אשר ראו בליבורנזים זרים ומתנשאים.

המעבר מהים התיכון למזרח אסיה והאוקיינוס ההודי סימן שלב חדש בהתפתחות יהודי הנמל. משפחות כמו ששון ובליליוס הקימו סניפים בכלכולתה, סינגפור ושאנגחאי, תוך שילוב בין מסורת מסחרית ספרדית־עות'מאנית לבין המערכות הבריטיות־קולוניאליות החדשות. הסוחרים היהודים לא רק ניצלו את המסגרות הכלכליות הללו אלא גם הקימו מוסדות דתיים, פילנתרופיים וקהילתיים חדשים, שהעידו על מעבר זהותי מגלות מערב־אירופית לקהילות של עושר והשפעה גלובלית.

דוגמאות ליהודי נמל

משפחת בליליוס

משפחת בליליוס הייתה אחת המשפחות היהודיות הבולטות שפעלו במסגרת יהדות הנמל, ומסלול חייה שיקף תהליכי נדידה, סחר גלובלי, הסתגלות תרבותית וזהות יהודית מורכבת. מקורה של המשפחה בחצי האי האיברי, ולפי תיעוד מתוך ארכיונים יהודיים נאלצו חבריה להתנצר בכפייה יחד עם כלל יהדות פורטוגל בשנת 1497. בני המשפחה נותרו בולטים מבחינה אתנית ודתית גם לאחר ההמרה ונראה כי חיו כ"נוצרים חדשים" (אנוסים) אשר שמרו על מסורות יהודיות בסתר. בשלב מסוים, כאשר החלה רדיפה ממוקדת של סוחרים פורטוגזים ממוצא יהודי במאה ה־17, נמלט רפאל בליליוס מפורטוגל לעיר ונציה, שם שיקם את פעילותו המסחרית. במסמכים מ־1653 נרשם כי הוריש לשתי בנותיו את כלי הכסף שהביא עמו מליסבון – עדות לסמליות ולזיכרון ההמשכי של הבית האיברי גם בגלות.

במהלך המאה ה־17 התבססה המשפחה בוונציה, ליבורנו ואלפו, תוך שיתוף פעולה הדוק עם משפחות סוחרים יהודיות ספרדיות נוספות, כמו משפחות ארגס, קארוואליו וסילווירה מליבורנו. קשרי נישואין נרשמו בין משפחות בליליוס וקארוואליו במשך שלושה דורות לפחות, ויצרו שני בתי מסחר רבי עוצמה שפעלו על בסיס רשת אתנית משותפת. במסמכים בני התקופה תיארו את משפחת בליליוס כ"שייכת לאומה היהודית ממוצא ספרדי ופורטוגזי, המתגוררת בליבורנו, ונציה, לונדון, אמסטרדם ואלפו" – תיאור מובהק של פריסת סחר המבוססת על קהילות נמל יהודיות.

אופייה של משפחת בליליוס שיקף היטב את המתח שבין השתייכות למסורת לבין השתלבות בסביבה מערבית קוסמופוליטית. לצד עיסוק נרחב במסחר ימי – כולל שותפויות עם סוחרים מוסלמים והינדואיים בגואה ופעילות עם סוחרים נוצרים – היו בקרב המשפחה גם דמויות רבניות. הרב יעקב בליליוס פעל בקהילת ונציה במאה ה־18 והיה בין מתנגדיו החריפים של המקובל משה חיים לוצאטו, מתוך חשש להתעוררות משיחית חדשה (פולמוס הרמח"ל). המשבר הכלכלי שפקד את קהילת ונציה בשנות ה־30 של המאה ה־18 הביא לכך שבליליוס נשלח לגייס כספים בקהילות היהודיות של לונדון ואמסטרדם.

בהמשך המאה ה־18 נדדו ענפים של המשפחה לחלב שבסוריה ולבצרה, שם שולבו בקהילת "יהודי ליבורנו", שפעלה תחת חסות הקונסול הצרפתי. בליליוס נחשבו שם לחלק מ"סניורים פרנקוס" – קבוצה שהתקבלה בעיר בזכות שליטתה בשפות אירופיות, קשריה המסחריים וקרבתה למעצמות, אך עוררה מתח עם הקהילה הספרדית המקומית דוברת הלדינו. הם בלטו בלבושם המערבי, בגילוח פניהם, ובשימוש בשפות צרפתית, איטלקית וספרדית – אך כמעט לא שלטו בערבית, בניגוד ליהודים המקומיים.

במאה ה־18 מתועדת המשפחה גם כבעלת אוניות שפעלו בין סוריה לוונציה, אך ככל שדעכה חשיבותו הכלכלית של נמל אלפו, עברו ענפים ממנה לבצרה, ומשם לכלכולתה. במהלך המאה ה־19 נטמעו ענפים אלו בתרבות היהודית הבגדאדית ששלטה בקהילות המזרחיות בהודו, כולל קשרי נישואין עם משפחות גוביי ויהודה.

דמות מפתח בדור המאוחר של המשפחה היה עמנואל רפאל בליליוס, שנולד ב־1837 בכלכותה והיגר להונג קונג בשנת 1862. הוא ניהל עסקי בנקאות, מסחר באופיום, השקעות בתחום המלונאות והקונסטרוקציה, והחזיק בתפקידים ציבוריים כמו יו"ר מועצת הנבחרים, יו"ר HSBC ומייסד בתי ספר ומוסדות צדקה. בליליוס המשיך לשמור על זהותו היהודית, אך פעל בסביבה קולוניאלית בריטית, ונקבר בלונדון בבית העלמין היהודי בגולדרס גרין. תולדותיו מספקות דוגמה מאוחרת ומובהקת לדגם של "יהודי נמל" – סוחר בעל זהות יהודית גמישה, קשרים גלובליים, תודעה מערבית והשפעה פוליטית־כלכלית ניכרת.

שמואל פלאצ'ה

שמואל פלאצ’ה (1550 לערך – 1616) היה דיפלומט, סוחר ופריבטיר יהודי־מרוקאי, בן למשפחה ספרדית־יהודית שנמלטה למרוקו בעקבות הרקונקיסטה. הוא נולד בעיר פאס למשפחת רבנים וסוחרים, בנו של הרב יצחק פלאצ’ה, ואחיו של יוסף פלאצ’ה. המשפחה השתייכה ככל הנראה לשושלת בני פלאייאש (Bene Palyāj), שצוינה כבר במאה ה־12 על ידי ההיסטוריון אברהם אבן דאוד כמשפחת הסוחרים הגדולה בקורדובה. במרוקו תפקדו בני המשפחה כראשי הקהילה היהודית, ופלאצ’ה עצמו מונה כנציג הסולטאן המרוקאי זידאן אבו מאלי. במסגרת תפקידו נשלח להולנד כ"סוכן" של הסולטאן, במטרה לבסס ברית מדינית וכלכלית עם הרפובליקה ההולנדית כנגד האויב המשותף – האימפריה הספרדית.

בשנת 1608 הגיע פלאצ’ה להאג ונפגש עם הסטאדהאודר ההולנדי מוריץ מנאסאו ועם נציגי הממשל. ב־24 בדצמבר 1610 נחתם הסכם ידידות וסחר חופשי בין הולנד למרוקו, אשר התיר למרוקו לרכוש נשק ואוניות מההולנדים, והכיר רשמית בזכויות הסחר של שתי המדינות. מדובר באחד ההסכמים הדיפלומטיים הראשונים בין מדינה נוצרית לבין מדינה מוסלמית לאחר ימי הביניים, ומעמדו של פלאצ’ה נחקק בזיכרון הדיפלומטי ההולנדי כאיש מפתח במגעים אלה. סיפור עממי מתאר כיצד פלאצ’ה, בנסיעתו בכרכרה ברחובות האג, סירב לפנות דרך לשגריר ספרד, וזה נאלץ לסגת בפניו – לתשואות הקהל המקומי.

לצד עיסוקו הדיפלומטי, עסק פלאצ’ה גם במסחר בין הולנד למרוקו, ובשנת 1614 – לאחר לכידת ספינה פורטוגזית – נאלץ להפליג לנמל אנגלי, שם נעצר לפי דרישת שגריר ספרד. בהשפעת הנסיך ההולנדי, שוחרר ושב להאג, אך נכנס למשבר כלכלי ובריאותי שממנו לא התאושש. הוא מת ב־4 בפברואר 1616 ונקבר בבית העלמין הפורטוגזי־יהודי באוּדרקרק ליד אמסטרדם. קברו נושא כתובת עברית המצטטת את ספר משלי: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם", ומתעד את מוצאו העיר פאס, תאריך קבורתו (ט"ז בשבט ה'שפ"ו), ותיאורו כ"שליח מרוקו". אלפי משתתפים ליוו את הלווייתו.

פלאצ’ה היה מהדמויות המרכזיות בהקמת הקהילה הספרדית־פורטוגזית באמסטרדם. לפי זכרונות דוד פרנקו מנדס (1769), היה בין שישה־עשר המתפללים הראשונים במניין הראשון של הקהילה. כמה מקורות טוענים כי התפילה התקיימה בביתו של פלאצ’ה, בזכות מעמדו והכבוד שזכה לו כנציג מלכותי. חשיבותו ההיסטורית עולה גם בזיכרון התרבותי המאוחר: הוא נודע בכינוי "הרב הפיראט", בעקבות ספרים ומאמרים בני זמננו שתיארו את השתתפותו בפעולות שוד ימי נגד הספרדים, בהיתר חוקי שקיבל מהרפובליקה ההולנדית (letter of marque). תיאורים אלה התבססו בין היתר על ספרו של אדוארד קריצלר Jewish Pirates of the Caribbean, שבו כונה פלאצ’ה "הפיראט היהודי האחרון שכבש אוניות ספרדיות בשנות השישים לחייו".

השושלת המשפחתית של פלאצ’ה כללה מספר רבנים וסוחרים שפעלו בצפון אפריקה, הולנד והאימפריה העות'מאנית. בנו יצחק כיהן כרב קהילת נווה שלום באמסטרדם, ואחיינו משה נחשב לממשיכו במנהיגות המשפחתית. צאצאים רחוקים שלו במאה ה־19, בהם חיים פלאג’י, רחמים ניסים פלאג’י ואברהם פלאג’י, כיהנו כרבנים ראשיים באיזמיר שבטורקיה. סיפורו של פלאצ’ה מגלם את דמותו של "יהודי הנמל" – אדם הפועל בין עולמות של מסחר, דיפלומטיה, שוד ימי וקהילה יהודית, תוך תמרון בין זהויות פוליטיות ודתיות בעידן של שינוי היסטורי עמוק.

משפחת ששון

משפחת ששון הייתה אחת ממשפחות הסוחרים היהודיות המרכזיות שפעלו באימפריה הבריטית במאה ה־19, ונחשבת לדוגמה מובהקת ליהדות נמל בעלת פריסה טרנס־אימפריאלית. מקור המשפחה בבגדאד, שם שימש דוד ששון (1792–1864) כגזבר הקהילה היהודית וכחלק מהאליטה היהודית בעיר. אביו, ששון בן צאלח, כיהן כגזבר הפאשות של בגדאד במשך עשרות שנים וכנשיא הקהילה, והיה מהדמויות הבולטות בעיר. בעקבות רדיפות מצד דאוד פאשה, נמלט דוד ששון מפרס דרך המפרץ הפרסי והתיישב בבומביי (מומבאי) לכל המאוחר בשנת 1832. משם החל לבסס אימפריה מסחרית חובקת עולם, שביססה את מעמדו כאחד הסוחרים החשובים של התקופה.

ששון החל את דרכו כמתווך בין חברות טקסטיל בריטיות לבין סוחרי המפרץ הפרסי, ובהדרגה עבר להשקעה בנכסים יקרים בנמל ובנכסי תשתית. מתחריו העיקריים היו בני הקהילה הפרסית בבומביי, אשר שלטו עד אז במסחר האופיום עם סין. בעקבות חוזה נאנקין בשנת 1842, שנחתם לאחר מלחמת האופיום הראשונה ופתח את סין לסחר עם בריטניה, הקים דוד ששון מערכת סחר משולש: כותנה ואופיום מהודו לסין, מוצרים סיניים לאנגליה, וטקסטיל מבריטניה חזרה להודו. בנו אליאס נשלח לקנטון והיה הסוחר היהודי הראשון שפעל שם, מתוך 25 סוחרים פרסים שהתמודדו על אותו שוק. בשנת 1845 פתחה חברת David Sassoon & Co. סניף בשאנגחאי, אשר הפך למרכז סחר שני במעלה עבור המשפחה. שנה קודם לכן נפתח סניף בהונג קונג, שנועד להבטיח גישה ישירה למסחר האופיום. לאורך השנים הפכה החברה לשחקנית ראשית במסחר הימי באסיה.

במהלך שנות ה־60 של המאה ה־19, בעקבות משבר כותנה שנגרם מהתמוטטות הייצוא האמריקאי במהלך מלחמת האזרחים בארצות הברית, ניצלו משפחת ששון את ההזדמנות הכלכלית והצליחו לעקוף את הקהילה הפרסית ולהפוך לגורם הדומיננטי בסחר הכותנה בין הודו לבריטניה. הם רכשו מספר רב של טחנות טקסטיל והקימו את E.D. Sassoon Mills – על שמו של בנו הבכור אליאס דוד ששון. בתוך זמן קצר נודעו כ"בדשאה של הקהילה העסקית של בומביי", בבעלותם 17 טחנות טקסטיל שהעסיקו בין 15,000 ל־20,000 עובדים. בהמשך התרחבו לתחומי תעשייה נוספים, כמו שמנים, בדים וסחורות.

דוד ששון הקפיד על אורח חיים דתי כאדם שומר שבת, גם בזמן פעילותו העסקית הענפה, והיה בין הדמויות המרכזיות שהובילו את הקמת הקהילה היהודית בבומביי ככוח עצמאי. הוא ייסד את בית הכנסת מגן דוד בשכונת ביקלה, מן הגדולים והמרהיבים בתת־היבשת, ובנה גם את בית הכנסת אוהל דוד בפונה. בנוסף, הקים קרנות צדקה ומוסדות ציבוריים הקרויים על שמו ועל שם בני משפחתו. הוא היה חבר במועצה המחוקקת של בומביי, ושימש כנדבן מוכר בתחום הבריאות, החינוך והתשתיות.

מעבר לתרומתו הדתית והחברתית, דוד ששון נודע גם בפועלו האורבני. הוא רכש את ארמון שאן סנגו (Shin Sangoo) בביקלה, הפך אותו לבית מגורים מפואר בשם Sans Souci, ותרם אותו מאוחר יותר לידי הנאמנות הפרסית. המקום הפך לבית החולים מאסינה (Masina Hospital) של היום. שטח רני בג (כיום ג'יג'אמטה אודיאן) היה אף הוא רכושו, ונתרם לעיריית מומבאי לטובת הקמת מוזיאון אלברט. המבנה תוכנן על ידי אחד האדריכלים הבולטים של התקופה, וכולל עיצוב פנימי הדומה לזה של בתי הכנסת מגן דוד ואוהל דוד, עם מגדל שעון גבוה הקרוי מגדל ויקטוריה.

משפחת ששון ממשיכה להיזכר בתודעה ההיסטורית כקבוצת סוחרים יהודים־בגדאדים שפעלו בזירה בריטית־קולוניאלית, ניהלו עסקים בסין, הונג קונג ושאנגחאי, אך שמרו על זהות יהודית פעילה. שילובם במבנה הכלכלי של האימפריה הבריטית, תוך שמירה על עצמאות קהילתית ומעורבות בציבור היהודי המקומי, ממקם אותם בבירור כחלק אינטגרלי ממסורת "יהודי הנמל".

מקומן של נשים

התרבות המשפחתית בקרב יהודי הנמל התאפיינה בשילוב ייחודי בין מסורת יהודית, צרכים כלכליים, והסתגלות למציאות קוסמופוליטית משתנה. מבנה המשפחה היהודי באזורים אלה לא נועד רק לקיום חברתי או דתי אלא שימש גם כבסיס לארגון כלכלי. נישואין שימשו לא אחת כאסטרטגיה כלכלית – אמצעי לחיזוק קשרים מסחריים, להבטחת ביטחון כלכלי ולהרחבת רשתות מסחר. כך למשל, גליקל מהאמילן, אשת עסקים יהודייה גרמנייה, חיתנה את ילדיה הן בערים סמוכות והן ברחוקות, לא על פי שיקולים רגשיים בלבד אלא בראש ובראשונה מתוך ראייה כלכלית ואבטחת העתיד המשפחתי. הדפוס הזה שיקף הבנה עמוקה של הסביבה הכלכלית בה פעלו – סביבה שבה קשרים משפחתיים היו המפתח ליצירת אמון והמשכיות עסקית.

השתלבות נשים בפעילות הכלכלית הייתה חלק בלתי נפרד מהזהות הקהילתית של יהודי הנמל. נשים רבות, במיוחד מקרב האליטה העירונית־מסחרית, לקחו חלק פעיל בניהול העסקים המשפחתיים. גליקל מהאמילן מהווה דוגמה מובהקת לכך – בזיכרונותיה היא מתארת את תפקידיה כסוחרת, מנהלת כספים ומקבלת החלטות עצמאית, תוך נאמנות למסורת היהודית. כתיבתה משקפת את האופן שבו ניהול מסחרי ומחויבות דתית התקיימו זה לצד זה, ללא סתירה פנימית. היא ראתה בכבוד המשפחתי ובשמירה על יושרה בעסקים חלק בלתי נפרד מהזהות הדתית, תוך הדגשת חשיבות ערכים כמו "קובעד" (כבוד) ו"אױשער און קובעד" (עושר וכבוד).

אלמנות בקרב יהודי הנמל לא הוסרו מהמערכת הכלכלית עם מות בן זוגן, אלא להפך – רבות מהן נטלו על עצמן את ניהול העסק המשפחתי. מסמכים מן התקופה מצביעים על זכויות חוקיות ברורות למוהר מתוך העיזבון, כמו גם על המשך השימוש ברשתות המסחר שנבנו יחד עם הבעלים. גליקל עצמה, כמו אמה וסבתה לפניה, ניהלו עסקים לאחר שהתאלמנו, תוך שמירה על קשרים עם סוחרים וקהילות יהודיות ברחבי גרמניה. באמצעות מוהר ונדוניה הצליחו אלמנות יהודיות להשיא את ילדיהן לנישואין מועילים כלכלית ולהבטיח את עתיד המשפחה.

חשיבות היסטורית

מושג "יהודי הנמל" נושא בחובו חשיבות מושגית והיסטורית עמוקה, מאחר שהוא מציע מסגרת פרשנית חדשה להבנת תהליכי מודרניזציה בקרב קהילות יהודיות במרחב הים־תיכוני והאטלנטי. על פי החוקרים לואיס דובין ודוד סורקין, יהודי הנמל אינם רק תופעה חברתית ייחודית אלא גם מפתח להבנת תהליך מעבר של יהודים מהעולם הימי־מסורתי לעולם הקפיטליסטי־אירופי. הם מהווים קטגוריה שונה מ"יהודי החצר" שפעלו בחצרות נסיכים ומלכים באירופה המרכזית, משום שהם לא הסתמכו על זכות חסות או תיווך עם השלטון הפיאודלי, אלא על כישוריהם המסחריים, הגלובליים והימיים.

בשונה מיהודי החצר, שפעלו במסגרת כלכלית־פוליטית מוגדרת של חצר ריכוזית, תפקידם של יהודי הנמל התעצב מתוך מערכת פתוחה של מסחר בין־יבשתי, יחסים עם שווקים מוסלמיים ונוצריים, והשתלבות בערים חופשיות שהציעו מידה של סובלנות דתית לשם תועלת כלכלית. מעמדם לא היה תלוי בחסדי שליט יחיד אלא בכישרון הניווט התרבותי, הידע הרב־לשוני, הקשרים בין קהילתיים, והיכולת להקים קהילות ומוסדות במרחבים חדשים. דמויות כמו שמואל פלאצ’ה, שפעל הן כשודד ים באישור הולנד והן כדיפלומט רשמי מול מרוקו, או דוד ששון שהקים אימפריה כלכלית על בסיס סחר טרנס־אסייתי – מגלמות מודל אחר לחלוטין של יהדות מודרנית.

התרומה של יהודי הנמל למעבר אל המודרנה הייתה רחבה ורב־תחומית. מבחינה כלכלית, הם היו בין הראשונים לשלב מסחר ימי גלובלי, השקעות קולוניאליות והקמת מוסדות פיננסיים בקנה מידה בין־יבשתי. מבחינה תרבותית, הם שילבו מסורת דתית עם אורח חיים קוסמופוליטי, ושיקפו זהות יהודית שנבנתה לא רק סביב מחויבות להלכה אלא גם מתוך מציאות של תנועה, גמישות תרבותית ומגע עם תרבויות מגוונות. מבחינה מדינית, יהודים אלו מילאו תפקידים דיפלומטיים, ייסדו בריתות בין־דתיות, ופעלו כגשר בין עולמות – מרוקו והולנד, ונציה וליבורנו, כלכולתה והונג קונג.

הלן פריי הציעה לראות ביהודי הנמל את "היהודים המודרניים הראשונים", לא ככינוי מטאפורי אלא כתיאור ממשי של קבוצה יהודית אשר הקדימה את תנועת ההשכלה האירופית ופיתחה דרך שונה לחלוטין להתמודדות עם שאלות של זהות, שייכות, נאמנות דתית וחיים ציבוריים. בעיניה, היהודים שפעלו בערי נמל אירופאיות במאות ה־17 וה־18 לא עברו חילון אקטיבי, אלא יצרו מרחב שבו המסורת שונתה מבפנים – מתוך מסחר, מתוך דיפלומטיה ומתוך אינטראקציה תרבותית־מערכתית עם העולם הנוצרי והמוסלמי כאחד.

המסגרת המושגית של "יהדות נמל", שהציע דובין כהרחבה למושג "יהודי נמל", איפשרה גם לכלול קהילות שלמות שפעלו בערים כמו המבורג, טריאסטה, אודסה וסאות’המפטון, ואיגדו תחתיהן לא רק סוחרים ספרדים אלא גם אשכנזים שהתנהלו על פי דפוסים דומים. בכך נוצרה הבנה רחבה יותר של תהליכי מודרניזציה יהודית, שאינה מבוססת רק על השכלה, נאורות או אינטגרציה מדינית, אלא גם – ולעיתים דווקא – על תנועה חופשית, כישרון מסחרי, בניית קהילות חדשות ויכולת להתקיים בזהות גמישה בעולם משתנה.

לקריאה נוספת

• סורקין, דייוויד (אביב 1999). "יהודי הנמל: הערות לקראת טיפוס חברתי". כתב העת ללימודים יהודיים, כרך 50, גיליון 1, קיימברידג', אנגליה: עמ' 87–97. ‏doi:10.18647/2168/JJS-1999
• דובין, לואיס. יהודי הנמל של טריאסטה ההבסבורגית: פוליטיקה אבסולוטיסטית ותרבות ההשכלה. סטנפורד: הוצאת אוניברסיטת סטנפורד, 1999
• צזרני, דייוויד (עורך). יהודי נמל: קהילות יהודיות במרכזי מסחר ימי קוסמופוליטיים, 1550–1950. לונדון: Frank Cass, 2002
• צזרני, דייוויד ורומיין, ג'מה (עורכים). יהודים וערי נמל, 1590–1990: מסחר, קהילה וקוסמופוליטיות. לונדון: Vallentine Mitchell, 2006
• מונקו, ס. ס. "יהודי נמל או עם התפוצה? ביקורת על מושג יהודי הנמל", בתוך Jewish Social Studies, כרך 15, גיליון 2 (חורף 2009), עמ' 137–166
• לירן, גל. "רדהנים". עלילונה.