יודאו-עבריות (באנגלית: Judeo-Hebrewism) היא תפיסה גאופוליטית וציביליזציונית, המגדירה את המרחב שבין הים התיכון לנהר הירדן כבית הגידול הבלעדי וההיסטורי של הציוויליזציה העברית, תוך שימת דגש על רציפות אתנית ותרבותית עתיקה. בניגוד ללאומיות המודרנית המתבססת על אזרחות או דת בלבד, גישה זו חותרת לכינון מחדש של זהות "עברית" שורשית, המרחיבה את מעגלי ההשתייכות גם לקבוצות שאינן יהודיות על פי ההלכה, דוגמת העדה הדרוזית וצאצאי עברים מקומיים, בתנאי שאלו יקבלו על עצמם את השייכות למרחב העברי וישילו מעליהם זהויות לאומיות זרות. במודל זה, הדת והמסורת היהודית אינן רק עניין פולחני אלא משמשות כ"עוגן" הכרחי וכמערכת ההפעלה הערכית של הציוויליזציה, המבטיחה את יציבותה ומונעת ניתוק מהעבר, זאת בשונה מתנועות כנעניות שביקשו להתנער מהמורשת היהודית.
ברמה המעשית והאסטרטגית, היודאו-עבריות דוגלת במודל של "דמוקרטיה מבנית" ו"הגמוניה דפנסיבית", המעניק חופש ביטוי מוחלט וזכויות אזרח מלאות לפרט, אך שולל לגיטימציה מכל התארגנות פוליטית המייצגת שאיפות לאומיות מתחרות, כגון הלאומיות הפלסטינית, הנחשבת לערעור על עצם קיום המבנה. מבחינה תרבותית, הגישה דוחה את רעיון "כור ההיתוך" המלאכותי לטובת תהליך של "כבידה תרבותית", שבו המרחב הריבוני והשפה מעצבים באופן אורגני זהות לבנטינית-עברית משותפת. במישור הביטחוני, התפיסה מאמצת את עקרונות הריאל-פוליטיק של "ציונות התופת", המפרידה בין מוסר לאינטרס בעתות חירום, ורואה בניצול אינטרסים של גורמים עוינים ואף אנטישמיים כלי לגיטימי להבטחת הרוב היהודי והשליטה במרחב, מתוך ראייה הישרדותית של נצח ישראל.
שורשים היסטוריים ורעיוניים
השורשים הקדומים ביותר של התפיסה היודאו-עברית נעוצים עוד בשחר ההיסטוריה המקראית, במערכת היחסים המכוננת שנרקמה בין משה רבנו לבין יתרו, כהן מדין. חיבור זה משמש בגישה היודאו-עברית כאב-טיפוס ("ארכיטיפ") לקיומה של זהות עברית רחבה, הקודמת למסגרת ההלכתית הנוקשה. יתרו, שאינו נמנה עם בני ישראל, מתפקד לא רק כחותנו של משה אלא כשותף אסטרטגי וארגוני בעיצוב מערכת המשפט וההנהגה במדבר, ומייצג זרם של מונותאיזם קדום או "עבריות" שנשתמרה מחוץ למחנה ישראל. בראייה היודאו-עברית, קשר זה מעניק לגיטימציה היסטורית ותיאולוגית לברית המודרנית עם העדה הדרוזית (הרואה בנביא שועייב, הוא יתרו, את נביאה המרכזי), ומוכיח כי הציוויליזציה העברית ידעה להכיל בתוכה באופן אורגני שותפי גורל שאינם יהודים, אך חולקים את אותו שורש אמוני והיסטורי במרחב.
נדבך נוסף מצוי בתקופת הזוהר של הממלכה המאוחדת, בברית האסטרטגית והכלכלית שנכרתה בין שלמה המלך לבין חירם מלך צור. שיתוף פעולה זה, אשר עמד בבסיס מפעל בניית בית המקדש הראשון, מדגים כיצד הריבונות העברית בשיא כוחה לא הסתגרה בגבולות אתניים צרים, אלא יצרה אינטגרציה מרחבית עם הכוחות הפיניקיים-שמיים השכנים. העובדה כי המקדש בירושלים – הלב הפועם של הפולחן והזהות היהודית – נבנה בעזרת ארזים מלבנון ועל ידי אומנים צידונים ששלח חירם, נתפסת בראייה זו כהוכחה לכך שהציוויליזציה העברית הקדומה הייתה פרויקט אזורי רחב. ברית זו לא הייתה כניעה לתרבות זרה, אלא ביטוי לעוצמה ולביטחון עצמי, שבהם מרכיב ה"יודאו" (שלמה) מוביל ומנהל, אך המרחב העברי כולו (חירם והפיניקים) נרתם ושותף לבניין הקודש והתשתיות הלאומיות, מתוך אינטרס משותף וקרבה תרבותית ושפתית ששררה באותה עת בין יושבי ההר ליושבי החוף.
תפיסה זו של "אחווה ציוויליזציונית" המבוססת על מוצא משותף ולא רק על דת, זכתה לתיקוף פוליטי מרחיק לכת בתקופת החשמונאים. על אף שהמרד החשמונאי התאפיין בקנאות דתית חריפה נגד ההתייוונות, המנהיג והכהן הגדול יונתן הוופסי הוביל מהלך מדיני של כריתת ברית עם הספרטנים – עם פגאני והלניסטי. הבסיס לברית זו לא היה המרת דת, אלא הכרה במוצא אתני-גנטי משותף, כפי שנכתב במפורש באיגרת ששלח יונתן: "…נמצא בכתב על בני אשפרטה והיהודים כי אחים הם וכי הם מזרע אברהם." מסמך היסטורי זה משמש את כהוכחה לכך שגם מנהיגות דתית-קנאית ידעה לזהות "אחים" על בסיס מוצא עברי קדום, מעבר למחיצות הדתיות והתרבותיות של התקופה.
בעת החדשה, היודאו-עבריות שואבת את השראתה ממשנתם של מבשרי הציונות הספרדיים במאה ה-19, הרב יהודה ביבאס והרב יהודה אלקלעי, אשר הציגו מודל השונה מהותית מהציונות המדינית-אירופית של הרצל. הוגים אלו, שחיו ופעלו בתוך המרחב הלבנטיני, שללו את ההמתנה הפסיבית לנס ופיתחו את תפיסת "הגאולה בדרך הטבע". הרב אלקלעי טען כי התהליך חייב לצמוח מלמטה, דרך חיבור פיזי לאדמה והחייאת השפה, ואילו הרב ביבאס הוסיף את הממד הכוחני, כשהוא מנחה את תלמידיו ללמוד את אומנות המלחמה כדי לכבוש את הארץ מידי "הליסטים" השולטים בה. בכך, הם הניחו את היסודות לגישה הרואה בציונות חזרה טבעית וכוחנית של בעלי הבית למזרח, ולא ניסיון לקבלת צ'ארטר משפטי בחסדי מעצמות אירופה.
התפתחותה הרעיונית של הגישה מסמנת מעבר חד מהשיח הלאומי הקלאסי המתמקד ב"מדינה" – מוסד פוליטי מודרני המוגדר על ידי גבולות וחוק בינלאומי – לשיח על "מרחב". במעבר זה, הטריטוריה אינה נתפסת עוד רק כמקלט בטוח ליהודים נרדפים, אלא כיחידה גאוגרפית, היסטורית ותרבותית בעלת עומק ("המרחב היודאו-עברי"). על פי תפיסה זו, הריבונות אינה נגזרת מהחלטות או"ם או ממשפט בינלאומי, אלא מהלימה טוטאלית בין זהות הציוויליזציה העתיקה לבין בית הגידול הטבעי שלה, כאשר המטרה אינה "להיות ככל העמים" אלא להשיב את ההגמוניה התרבותית והפוליטית של העם העברי לאזור הלבנט כולו.
עקרונות היסוד הפילוסופיים
התשתית הפילוסופית של היודאו-עבריות נשענת על תפיסת "הרצף העברי" (The Hebrew Continuum), הגורסת כי הזהות הקולקטיבית אינה מתחילה בדת היהודית במתכונתה הרבנית, ואף לא בלאומיות המודרנית, אלא בגרעין אתני, גנטי והיסטורי קדום הרבה יותר – העם העברי. על פי עיקרון זה, המונח "יהודי" הוא אמנם מרכזי אך מצומצם, בעוד המונח "עברי" מייצג קטגוריה רחבה ועמוקה הכוללת את כל מי שחולק את המוצא, הגורל וההיסטוריה של יושבי הארץ המקוריים, גם אם התפצלו דתית במהלך הדורות. הבחנה זו מאפשרת ליודאו-עבריות לפרוץ את גבולות ההלכה הנוקשים ולכלול בתוך "המשפחה הציוויליזציונית" קבוצות שאינן יהודיות, דוגמת העדה הדרוזית, לא כזרים המתארחים במדינה, אלא כ"ענף שקט" של העץ העברי המקורי – אחים לדם ולשורש ששמרו על ייחודם בדרכם שלהם. בכך, הזהות מוגדרת מחדש לא כקהילה דתית סגורה, אלא כציוויליזציה המבוססת על שותפות גורל היסטורית ומוצא לבנטיני משותף.
עם זאת, כדי למנוע את התפרקות הזהות לתוך המרחב הכללי, הגישה מעמידה במרכז את עקרון "העוגן היהודי". בניגוד לתנועת "הכנענים" (העברים הצעירים) במאה ה-20, שביקשה לנתק את הזיקה ליהדות ולמסורת הגלותית לטובת עבריות פגאנית או חילונית מוחלטת, היודאו-עבריות רואה בדת היהודית את "מערכת ההפעלה" ההכרחית של הציוויליזציה. התפיסה גורסת כי היהדות היא הכלי ההיסטורי, "השריון", אשר שמר על הגחלת העברית בחיים לאורך אלפי שנות גלות, ולכן היא משמשת כשמש שבמרכז מערכת השמש: מקור הכבידה, המוסר, לוח השנה, השפה והסמלים. על פי מודל זה, המרכיבים השונים בזהות (חילונים, מסורתיים, דרוזים, נוצרים-אוונגליסטים, עברים-מוסלמים) נעים כ"לוויינים" סביב הליבה היהודית; הם אינם חייבים להיות יהודים דתיים באורחות חייהם, אך קיומם במרחב מותנה בהכרה במרכזיותה של היהדות כעוגן המחזיק את המבנה כולו ומונע ממנו להתפורר או להיטמע בתרבויות זרות.
היישום המעשי של זהות זו מחייב תהליך עומק פסיכולוגי ותרבותי המכונה "שלילת הגלות והזרות", או הסרת הקליפות. הגישה טוענת כי המפגש המחודש עם המרחב מחייב את כל יושביו להשיל מעליהם זהויות מלאכותיות שאומצו כתוצאה מדיכוי אימפריאליסטי או מנדודים. עבור היהודי, משמעות הדבר היא התנערות מהמנטליות הגלותית ומהשאיפה להידמות לאירופה, וחזרה להיות עברי גאה ונטוע באדמתו. במקביל, ובאופן סימטרי, הדרישה מופנית גם כלפי האוכלוסייה המקומית (המוסלמית והנוצרית): עליה להשתחרר מהתודעה ה"ערבית" וה"פלסטינית", הנתפסות כזהויות שיובאו על ידי כובשים מחצי האי ערב וכתוצרים של פוליטיקה מודרנית עוינת. תחת זאת, המודל מציע להם לחזור לזהותם השורשית כ"בני המקום" או כצאצאי עברים שאוסלמו, ולהשתלב מחדש בפסיפס העברי-לבנטיני האותנטי, כמי שמשוחררים מכבלי הלאומנות הזרים.
המבנה הדמוגרפי ומעגלי ההשתייכות
המבנה החברתי במודל היודאו-עברי אינו ליניארי או אקראי, אלא בנוי כמערכת היררכית המדמה את מבנה מערכת השמש, כאשר במרכזה ניצב הגרעין היהודי. קבוצה זו, המורכבת משומרי המסורת והלאום, מוגדרת כמי שנשאה את ה"אלונקה" ההיסטורית ושמרה על הזיכרון, השפה והטקסטים המכוננים לאורך שנות הגלות. על פי תפיסה זו, היהודים הם "שומרי החותם" והריבון הבלעדי, המשמשים כעוגן המוסרי והסמלי של הציוויליזציה כולה. נוכחותם וההגמוניה שלהם אינן נתונות למשא ומתן, שכן הן אלו שמייצרות את כוח הכבידה המאפשר את קיומם של המעגלים הנוספים ואת היציבות של המרחב כולו מול איומים חיצוניים.
במעגל הקרוב ביותר לליבה מצויה קבוצת "ברית השורש", המיוצגת באופן מובהק על ידי העדה הדרוזית. בניגוד לתפיסה הסוציולוגית המקובלת בישראל הרואה בדרוזים מיעוט אתני נפרד או "בני ברית" טקטיים בלבד, היודאו-עבריות מגדירה אותם מחדש כ"אחים לציוויליזציה" וכבשר מבשרה של האומה העברית המורחבת. הגדרה זו נשענת על ההנחה כי הדרוזים משמרים זרם של מונותאיזם עברי קדום (מסורת יתרו) שהתפתח במקביל ליהדות הרבנית ולא כזר לה, וכי הם חולקים עם היהודים מטען גנטי והיסטורי משותף של ילידי המרחב. בראייה זו, הדרוזים הם "הענף השקט" של העם העברי ששרד בהרים, ולפיכך מעמדם במרחב הוא של שותפים טבעיים ואורגניים בעלי זכות אבות, ולא של אורחים הזוכים להגנה בחסד.
המעגל השלישי והמאתגר ביותר הוא מודל "שיבת העברים האבודים", המציע נתיב להשתלבות עבור אוכלוסיות מקומיות, מוסלמיות ונוצריות. הגישה גורסת כי חלק ניכר מהאוכלוסייה הכפרית המקומית ("הפלאחים") אינו ממוצא ערבי, אלא צאצאים של יהודים, שומרונים ועמי הארץ הקדומים שנאלצו להמיר את דתם לאסלאם במהלך הדורות כדי לשרוד. המודל פותח בפני קבוצות אלו את האפשרות לעבור תהליך של "קילוף זהות", שבמסגרתו עליהן לזנוח לחלוטין את הנראטיב הלאומי הפלסטיני ואת הזיקה לאומה הערבית הגדולה – הנתפסים כייבוא אימפריאליסטי זר – ולהגדיר עצמן מחדש כ"עברים בני דת האסלאם". אוכלוסייה זו, שתבחר לאמץ את הנאמנות לציוויליזציה העברית, תוכל להשתלב במרחב כחלק מהפסיפס המקומי, מתוך הכרה בשורשיה האותנטיים שקדמו לכיבוש הערבי.
דוקטרינה מדינית
הדוקטרינה המדינית של היודאו-עבריות מושתתת על תפיסת "ההגמוניה הדפנסיבית", הגורסת כי המדינה אינה יכולה לתפקד כגורם ניטרלי או כ"שופט" חסר פניות המנהל אוסף אקראי של אזרחים, אלא תפקידה המהותי הוא לשמש כמגן הבלעדי של הציוויליזציה העברית. על פי תפיסה זו, המרחב הציבורי כולו מעוצב באופן מודע ומכוון כדי לשקף את העליונות המובנית של התרבות השלטת: החל מהשפה הרשמית, דרך הסמלים הלאומיים ועד לחוקי ההגירה והאזרחות. המדינה אינה מתנצלת על אופייה ואינה שואפת לניטרליות ערכית; נהפוך הוא, היא מצהירה כי זכות הקיום שלה נובעת מהיותה בית הגידול של התרבות העברית, ולכן כל מוסדותיה מחויבים להבטחת הדומיננטיות של ציוויליזציה זו במרחב, מתוך עמדה של הגנה על הבית מפני שחיקה זהותית או השתלטות עוינת.
בתוך המסגרת ההגמונית הזו, מתקיים משטר של "דמוקרטיה מבנית", המציע מודל ייחודי המקדש את חופש הביטוי ואת הפלורליזם הפוליטי באופן כמעט מוחלט, אך זאת אך ורק בתוך הגבולות של הציוויליזציה עצמה. הגישה מעודדת ויכוחים נוקבים ומחלוקות פנימיות עמוקות בנושאי דת ומדינה, ימין ושמאל כלכלי, סוגיות חברתיות וניהול הממשל. ויכוחים אלו נתפסים כביטוי לחיוניות של החברה העברית וכחלק אינטגרלי מהמסורת הדמוקרטית והיהודית של "מחלוקת לשם שמיים". בדמוקרטיה המבנית, אין פסילה של דעות או צנזורה על רעיונות הנוגעים לאופן שבו יש לנהל את המדינה, כל עוד הדיון מתקיים מתוך נקודת מוצא של נאמנות למסגרת-העל ולעתיד המשותף של יושבי המרחב.
אולם, הסובלנות הדמוקרטית הזו מסתיימת בקו ברור וחד המבחין בין "אופוזיציה לממשלה", שהיא לגיטימית ורצויה, לבין "אופוזיציה למרחב", שהיא אסורה בתכלית. הגבול עובר במקום שבו התארגנות פוליטית מבקשת לקדם לאומיות זרה ומתחרה, דוגמת הלאומיות הפלסטינית, בתוך בית המחוקקים. על פי עקרונות השיטה, מפלגה המייצגת שאיפה לריבונות זרה אינה שחקן פוליטי לגיטימי אלא גורם המערער על עצם קיומו של המבנה, ולכן חל איסור גורף על ריצתה לכנסת או על פעילותה במישור הציבורי. תפיסה זו גורסת כי הדמוקרטיה אינה מרשם להתאבדות לאומית, ולכן היא אינה יכולה להכיל בתוכה כוחות החותרים תחת עצם ההגמוניה העברית המגדירה את המדינה.
עם זאת, שלילת הזכות להתארגנות לאומית עוינת אינה גוררת פגיעה בחירויות הפרט של היחיד. ברמת האזרח הבודד, הדוקטרינה מבטיחה זכויות אזרח מלאות ושוויון בפני החוק לכל תושב, ללא קשר למוצאו האתני או הדתי, יהודי ושאינו יהודי כאחד. כל עוד הפרט מקבל את כללי המשחק של המרחב ואינו פועל לקידום ישות מדינית מתחרה, הוא נהנה מחופש אישי, מקניין ומביטחון, מתוך הבנה שההגבלה חלה אך ורק על השאיפה הקולקטיבית לפרק את הריבונות העברית, ולא על זכותו של האדם לחיות את חייו בכבוד וברווחה תחת כנפי הציוויליזציה השלטת.
מודל הכבידה
הגישה היודאו-עברית מציעה אלטרנטיבה רעיונית ומעשית למדיניות "כור ההיתוך" הממסדית שאפיינה את שנותיה הראשונות של המדינה בהנהגת דוד בן-גוריון. בעוד שהתפיסה הקלאסית דגלה בהנדסה חברתית מלמעלה, מתוך ניסיון מלאכותי לעצב את דמותו של "הצבר" על פי דפוסים אירופיים-אשכנזיים ולמחוק את הזהויות שהביאו עמם העולים מארצות האסלאם, היודאו-עבריות שוללת את היומרה לחנך מחדש את האדם. הביקורת המרכזית גורסת כי כור ההיתוך נכשל משום שניסה להחליף זהות גלותית אחת בזהות גלותית אחרת, תוך התנשאות על המרחב הלבנטיני והתעלמות מהיתרונות הטבעיים של יהודי המזרח בהשתלבות באזור. במקום לנסות ולהנדס בני אדם במשרדי ממשלה או לכפות עליהם תרבות מערבית זרה לאקלים המקומי, הגישה מציעה להחליף את המנגנון התעשייתי של "היתוך" בתהליך טבעי של צמיחה והתגבשות.
בליבת התפיסה התרבותית עומד מודל "הכבידה התרבותית", השואב את הגיונו מעולמות הפיזיקה ומדעי הטבע ולא מתחום החינוך. על פי מודל זה, המרחב עצמו הוא המחנך והמעצב החזק ביותר: הנוף הפיזי, האקלים הים-תיכוני, השפה העברית המתחדשת והאילוצים הביטחוניים הקיומיים מייצרים יחד שדה כבידה רב-עוצמה, הפועל על כל מי שחי בתוכו. בדיוק כפי שמסה יוצרת כבידה, כך הנוכחות הריבונית היהודית והמציאות הגאוגרפית יוצרות כוח משיכה שאינו זקוק לכפייה חיצונית כדי להשפיע. ההנחה היא שמי שחי במרחב, נושם את אוויר הפסגות והעמקים ומתמודד עם אתגריו, יעבור ממילא תהליך של שינוי תודעתי והתאמה למקום, ללא צורך בהתערבות פקידותית או באינדוקטרינציה מכוונת.
התוצאה של כניעה לכוחות הכבידה הללו היא צמיחה אורגנית של תרבות ישראלית-עברית אותנטית מלמטה למעלה. במקום לנסות לייצר אחידות אפורה, היודאו-עבריות מעודדת חיכוך טבעי ודינמי בין השבטים השונים המרכיבים את הפסיפס המקומי – יהודים מכל התפוצות, דרוזים ותושבים מקומיים המשתלבים במרחב. מתוך האינטראקציה היומיומית הבלתי-אמצעית הזו, ולא מתוך הוראות מגבוה, מתגבשת תרבות לבנטינית חדשה ומודרנית, שהיא סינתזה של מזרח ומערב אך ייחודית למקומה. תהליך זה, המזכיר תהליכים גאולוגיים או אבולוציוניים, מאפשר ל"טבע העברי" לעשות את שלו, כאשר השילובים הנוצרים במוזיקה, בשפה, בקולינריה ובמנטליות משקפים את הניצחון של המרחב על האידיאולוגיות המיובאות, ואת חזרתה של הציוויליזציה למקורותיה המזרח-תיכוניים באופן ספונטני ויציב.
אסטרטגיה דמוגרפית
היודאו-עבריות מאמצת באופן מלא את עקרונות הגישה ההיסטוריוגרפית המכונה ציונות התופת, ורואה בה מדריך מעשי להתנהלות במרחב רווי איומים. תפיסה זו גורסת כי בעתות חירום ומצוקה קיומית, הדרך האפקטיבית ביותר להבטחת שרידותה ושגשוגה של הציוויליזציה אינה עוברת דרך פנייה למצפון העולם או הסתמכות על ליברליזם, אלא דרך יצירת "ברית אינטרסים" קרה, מחושבת ולעיתים צינית, דווקא עם האויבים המרים ביותר. בליבת האסטרטגיה עומד העיקרון של ניצול "אנרגיית האויב": במקום לראות בשנאה או בעוינות כוחות הרסניים שיש רק לבלום אותם, המנהיג היודאו-עברי מתייחס אליהם כאל משאב פוליטי וכמנוף רב-עוצמה. הנחת העבודה היא שלעיתים קרובות קיימת נקודת מפגש נדירה שבה שאיפתו של הצורר או היריב לנקות את ארצו מאוכלוסייה מסוימת, מתלכדת עם האינטרס היודאו-עברי לשינוי המפה הדמוגרפית. בכך, האויב הופך למעשה ל"קבלן ביצוע" עבור המפעל הלאומי, כאשר האנרגיה הקינטית של השנאה משמשת להנעת מסות של אוכלוסייה שלא היו זזות ממקומן בתנאים של שגרה.
יישום האסטרטגיה מחייב הפרדה מוחלטת בין מוסר לאינטרס ואימוץ דפוס חשיבה של "ריאל-פוליטיק" אכזרי, המנטרל עכבות רגשיות. ההיסטוריה של הציונות משמשת בגישה זו כמאגר של תקדימים מחייבים, שבהם מנהיגים היו נכונים "ללחוץ את ידו של השטן" ולהקריב את שמם הטוב למען הצלת הגוף הלאומי. מורשת זו נמתחת מניסיונותיו של הרצל לסחור במהפכנים יהודים מול שר הפנים הרוסי האנטישמי פלבה תמורת צ'ארטר; דרך תוכנית האווקואציה של זאב ז'בוטינסקי שביקש לשתף פעולה עם ממשלת פולין האנטישמית כדי לחמש את האצ"ל ולפנות יהודים; עבור בנכונותו של חיים ארלוזורוב לשבור את החרם על גרמניה הנאצית במסגרת "הסכם ההעברה" להצלת רכוש והון אנושי; ועד לביטוי הקיצוני ביותר בפעילותו של אברהם שטרן (יאיר), שביקש לכרות ברית צבאית עם מדינות הציר הפאשיסטיות נגד הבריטים. גם לאחר הקמת המדינה, דפוס זה נמשך במגעים החשאיים שניהל דוד בן-גוריון עם רודנים ערבים לביצוע טרנספר מרצון של קהילות יהודיות, ובשוחד ששילמה ישראל לרודן הסודאני ג'עפר נומיירי במבצע משה, מתוך הבנה שכסף ואינטרסים יכולים לגשר על כל תהום אידאולוגית, ושבעת שריפה אין בודקים בציציותיו של המחזיק בסולם החילוץ.
הבדלים עם זרמים ציוניים אחרים
חידוד זהותה של גישת היודאו-עבריות נעשה בעיקר באמצעות ההנגדה בינה לבין הזרמים המרכזיים האחרים בהיסטוריה של התנועה הציונית, כאשר נקודת החיכוך הראשונה והמשמעותית ביותר היא מול תנועת "העברים הצעירים" (הכנענים). על אף ששתי התנועות חולקות את השאיפה לחזור לזהות "עברית" שורשית וטריטוריאלית הקודמת לגלות, היודאו-עבריות דוחה בתוקף את הניסיון הכנעני לנתק את העם מהמסורת היהודית ומההיסטוריה של הגולה. בעוד שהכנענים ראו ביהדות דת זרה ומנוונת שיש להשילה לטובת חזרה לפגאניות קדומה או ללאומיות חילונית מוחלטת, היודאו-עבריות גורסת כי ניתוק כזה הוא הרסני ומוביל לאובדן דרך. לפי תפיסה זו, הדת היהודית אינה הבעיה אלא הפתרון – היא "העוגן המרכזי" ו"מערכת ההפעלה" הערכית ששמרה על הגחלת העברית בחיים במשך אלפיים שנה. ללא ה"יודאו" (המרכיב היהודי), ה"עבריות" נותרת קליפה ריקה חסרת שורשים מוסריים והיסטוריים, ולכן הגישה משמרת את המסורת היהודית כמרכז הכבידה של הציוויליזציה, ולא כנטל שיש להיפטר ממנו.
הבדל תהומי נוסף מפריד בין הגישה לבין הציונות הדתית הקלאסית, ומתמקד בהגדרת גבולות הקולקטיב ("האנחנו"). הציונות הדתית מבססת את הזהות הלאומית באופן בלעדי על ההלכה היהודית, ורואה בלא-יהודים, גם אם הם נאמנים למדינה, גורמים חיצוניים שיכולים להיות במקרה הטוב "בני ברית" או במעמד של "גר תושב", אך לעולם לא חלק מהמשפחה הגרעינית. לעומת זאת, היודאו-עבריות פורצת את גדרות ההלכה ומכלילה קבוצות כמו העדה הדרוזית כחלק אורגני ובלתי נפרד מהציוויליזציה. הראייה היודאו-עברית אינה מסתפקת בברית דמים צבאית, אלא מכירה ב"אחווה ציוויליזציונית" המבוססת על מוצא משותף, היסטוריה לבנטינית ושמירה על מונותאיזם עברי קדום (מסורת יתרו). בכך, היודאו-עבריות הופכת את הדרוזים משותפים אסטרטגיים ל"אחים" לכל דבר ועניין, המשתייכים לליבה של הזהות המקומית ולא לפריפריה שלה.
לבסוף, הגישה מציבה אלטרנטיבה חריפה לציונות הליברלית-מערבית, המזוהה עם מורשת הרצל וחיים ויצמן. בעוד הזרם הליברלי שאף לבנות את מדינת ישראל כשלוחה של אירופה במזרח התיכון ("וילה בג'ונגל") ותלה את הלגיטימציה לקיומה במשפט הבינלאומי ובאישור המוסרי של מדינות המערב, היודאו-עבריות דוחה גישה זו כהמשך של המנטליות הגלותית. התפיסה מוותרת מראש על הצורך באישורים מוסריים חיצוניים או על הניסיון להיות ככל העמים במובן האירופי. תחת זאת, היא דוגלת בהשתלבות טבעית וכוחנית במזרח, לא כנטע זר וקולוניאליסטי המבקש לחנך את האזור, אלא ככוח ילידי עתיק שחזר לביתו כדי לחדש את ההגמוניה שלו. הגישה מבקשת להחליף את המבט המופנה תמיד מערבה בחיפוש אחר אשרור, במבט המופנה אל המרחב הלבנטיני עצמו, מתוך ביטחון עצמי של בעלי הבית שאינם זקוקים להצדקה חיצונית לקיומם.
ביקורת
למרות שיודאו-עבריות הוא לא מושג מקובל, הוא מתאר תפיסה קיימת, ובשל כך אלמנטים שונים בתפיסה הזו ספגו ביקורת. במישור הפוליטי-משטרי, מודל "הדמוקרטיה המבנית" סופג ביקורת נוקבת מצד מצדדי הדמוקרטיה הליברלית הקלאסית. הטענה המרכזית היא שפסילה גורפת של מפלגות או התארגנויות פוליטיות המייצגות לאומיות מתחרה (כגון המפלגות הערביות המזדהות עם הנראטיב הפלסטיני) מהווה פגיעה אנושה בעקרון הייצוג השוויוני ובזכויות המיעוט. המבקרים גורסים כי דמוקרטיה אינה יכולה להתקיים באמת כאשר הפרלמנט הופך למועדון סגור של ההגמוניה, וכאשר גבולות חופש הביטוי וההתארגנות משורטטים אך ורק בתוך הקונצנזוס הציוויליזציוני. על פי תפיסה זו, שלילת הלגיטימציה של קבוצות מיעוט להיאבק באמצעים פרלמנטריים על זהותן הלאומית הופכת את המשטר ל"עריצות הרוב" במסווה דמוקרטי, ופוגעת בזכות היסוד של כל אזרח להשפיע על אופייה של המדינה בה הוא חי.
חזית ביקורת נוספת מגיעה דווקא מכיוון הממסד הרבני והגורמים ההלכתיים השמרניים, המתנגדים בתוקף לניסיון להגדיר מחדש את הזהות הקולקטיבית על בסיס "רצף עברי" אתני-היסטורי ולא על בסיס ההלכה היהודית. גורמים אלו רואים בהכללת קבוצות לא-יהודיות, דוגמת הדרוזים או צאצאי עברים מקומיים (מוסלמים/נוצרים), בתוך גרעין ה"אנחנו" הלאומי, משום סכנה ממשית לזהות היהודית ולייחודו של עם ישראל כ"עם נבחר". הביקורת הדתית טוענת כי השימוש ביהדות כ"עוגן תרבותי" או כ"מערכת הפעלה" בלבד, תוך ריקון התוכן המחייב של מצוות וגיור, הוא עיוות של המסורת ופתח להתבוללות מסוכנת בתוך המרחב הלבנטיני. לשיטתם, הניסיון ליצור "ציוויליזציה עברית" המבוססת על שותפות גורל, במקום על ברית סיני, מערער את היסודות המקודשים ביותר של הקיום היהודי.
לקריאה נוספת
- יצחק בן צבי, עם דוד בן-גוריון, ארץ-ישראל בעבר ובהווה, (מהדורה מהודרת" מרדכי אליאב ויהושע בן-אריה עורכים), ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תש"ם (1979)
- יצחק בן צבי, ספר השומרונים, תרצ"ה-1935
- יצחק בן צבי, יהודי ח'יבר וגורלם, ת"ש-1940
- יצחק בן צבי, נדחי ישראל, תשי"ג-1953
- יצחק בן צבי, מסעות: בשבילי הארץ ושכנותיה – מתוך רשימות דרך ויומנים, תש"ך-1960
- ספר המכבים א', פרק י"ב
- שמעון אביבי, הדרוזים בישראל ומקומותיהם הקדושים, הוצאת ספרים אריאל, ירושלים, 2000.
- גל לירן, "ציונות התופת", אתר עלילונה.
- גל לירן, "ספרטה", אתר עלילונה.
