ממלכת חמייר

ממלכת חִמְיַר (בערבית: مملكة حِمير) הייתה ישות מדינית ששכנה ברמה הדרומית של תימן, על דרך הבשמים העתיקה המקשרת בין הים התיכון, המזרח התיכון והודו. הממלכה נוסדה בשנת 115 לפנה"ס כחלק מממלכת קתבאן, אך זכתה להכרה כממלכה עצמאית ונשלטה על ידי מלכים משבט ד'ו-ריידאן. בירתה ההיסטורית הייתה העיר העתיקה זפאר (ט'פאר), הממוקמת על הר מדוור כ-130 ק"מ מדרום-מזרח לצנעא. עם צמיחת האוכלוסייה במאה ה-5, עבר מרכז הכוח הפוליטי לצנעא. חמייר התבססה כמעצמה אזורית באמצעות הכיבושים של הממלכות שבא, קתבאן וחצרמוות, והגיעה לשיא השפעתה הפוליטית והצבאית בחצי האי ערב בין המאות השלישית והחמישית לספירה. כלכלתה נשענה על חקלאות מתקדמת ועל מסחר משגשג בלבונה ומור, שגרם לסופרים קלאסיים כמו פליניוס הזקן לכנותה אחת האומות העשירות בתבל.

ציר הזמן של הממלכה נמשך למעלה מ-700 שנים, החל מהקמתה ועד לכיבוש האסלאמי במאה ה-7. לאורך שנותיה עברה הממלכה תמורות דתיות ומדיניות משמעותיות; היא החלה כחברה פוליתאיסטית המקדשת פנתיאון אלים מקומיים, ובהמשך אימצה את היהדות כדת המדינה הרשמית, מהלך שנועד בין היתר לבסס עצמאות אל מול השפעת האימפריה הביזנטית וקיסרות אקסום הנוצרית. הממלכה חוותה תקופות של שלטון עצמאי תחת מלכים המכונים "תובעים", אך נחלשה בעקבות פלישות של חבשים מאקסום במאה ה-6, ולאחר מכן הפכה לפרובינציה של האימפריה הסאסאנית הפרסית בשנת 575 או 578. בסופו של דבר, בשנת 638, קיבלו עליהם בני חמייר את דת האסלאם. גם לאחר נפילתה המדינית, משפחות אצולה חימייריות המשיכו למלא תפקידי מפתח פוליטיים וצבאיים בסוריה ובמצרים תחת שלטון ח'ליפות אומיה.

גיאוגרפיה ודמוגרפיה

ממלכת חמייר שכנה ברמה הדרומית של תימן, אזור שהתאפיין בתנאים גאוגרפיים מגוונים יחסית לחצי האי ערב. בעוד שמרבית חצי האי הוא מדברי וצחיח, דרום תימן נהנה ממיקום אסטרטגי המאפשר גישה לנתיבי סחר ימיים המובילים לאפריקה ולהודו. החלק המערבי של האזור היה חם ולח וקיבל גשמי מונסון מועילים בעונת הקיץ, בעוד שההרים המערביים הציעו אקלים קריר יותר מהמישורים הסובבים ליד הים. תנאים אלו אפשרו את צמיחתה של חברה חקלאית ומסחרית מפותחת.

המרכז העירוני המרכזי של הממלכה היה העיר זפאר, הממוקמת כ-10 קילומטרים מצפון-צפון-מערב לעיירה ירים. העיר השתרעה על שטח נרחב של כ-120 דונם על פסגת הר מדוור, ואוכלוסייתה בשיאה נאמדה בכ-25,000 תושבים. חפירות ארכאולוגיות שנערכו באתר חשפו תרבות חומרית עשירה הכוללת כ-400 מתחמי חומה, קברים, מזרקות ומבנים מרשימים. בנוסף למבנים האדריכליים, התגלו בשרידי העיר כ-200 כתובות וכ-900 תבליטים, המעידים על מורכבות חברתית ואוריינות גבוהה. הממלכה זוהתה בכתובות כ"ריידאן", על שם שבט ד'ו-ריידאן שהנהיג את המדינה, וריבונותה התבססה על מבנה של קונפדרציית שבטים.

הדמוגרפיה של חמייר לא הצטמצמה רק לגבולות דרום ערב. לאורך השנים התקיימה תנועת הגירה משמעותית של חימיירים לאזורים סמוכים ורחוקים. מהגרים מחמייר התיישבו בצפון-מזרח אתיופיה, והשפעתה התרבותית והפוליטית של הממלכה הגיעה עד לערי המסחר של מזרח אפריקה, כולל נמל רפטה העתיק באזור טנזניה של ימינו. גנרלים חימיירים אף הובילו משלחות צבאיות והשתלטו על נמלים במזרח אפריקה באזור ג'יבוטי המודרנית.

בתוך חצי האי ערב, המבנה השבטי הוביל לנדידה צפונה לעבר אזור החג'אז. שבטים ממוצא קהלאני, שהיו חלק מהפסיפס האתני של האזור, היגרו מתימן בעקבות קריסת המסחר ותחת לחץ שלטוני וכלכלי. קבוצות אלו התפצלו למספר זרמים: שבט ת'עלבה בן עמר התיישב בין ת'עלביה לבין ד'י-קאר ולאחר שהתחזק פנה למדינה, שם התיישב וממנו יצאו שבטי האוס והח'זרג'. שבט חארית'ה בן עמר, המכונה ח'וזאעה, נדד בחג'אז עד שהשתלט על אזור מכה והתיישב בה. שבטים נוספים כמו בנו קדאעה עזבו את תימן והתיישבו באזור סמאווה שעל גבול עיראק, בעוד ששבט טאי היגר צפונה להרי אג'א וסלמה. פיזור דמוגרפי זה יצר קשר תרבותי ופוליטי רציף בין דרום האי לצפונו, קשר שנשמר עד לעת המודרנית.

היסטוריה פוליטית

ראשיתה של ממלכת חמייר כישות פוליטית עצמאית מתוארכת לשנת 115 לפנה"ס, ובאופן פורמלי יותר לשנת 110 לפנה"ס, עת הוכרה כעצמאית לאחר שהייתה משולבת קודם לכן בתוך ממלכת קתבאן. בתקופה מוקדמת זו החלה הממלכה לבסס את כוחה תחת הנהגתם של מלכים משבט ד'ו-ריידאן. הממלכה נודעה בשם "ריידאן", ובתקופות מאוחרות יותר נקראו מלכיה בשם המלכותי "תובע", תואר המקביל במעמדו לכינוי "פרעה".

תהליך ההתרחבות הטריטוריאלית של חמייר התאפיין בסדרה של כיבושים צבאיים שהובילו לאיחוד הדרגתי של דרום חצי האי ערב. בשנת 25 לפנה"ס כבשה חמייר לראשונה את ממלכת שבא (סבא) השכנה, והממלכה המאוחדת החלה להיקרא בשם "שבא וד'ו ריידאן". גורלה הפוליטי של חמייר אל מול שבא ידע תהפוכות מרובות ופיצולים לאורך המאה השנייה לספירה, אך בסופו של דבר הוכרעה שבא סופית סביב שנת 280 לספירה. במקביל, המשיכה חמייר בהתפשטותה וכבשה את ממלכת קתבאן בסביבות שנת 200 לספירה, ואת ממלכת חצרמוות בסביבות שנת 300 לספירה.

שיא הכוח המדיני של חמייר התממש במאה הרביעית לספירה, אז הצליחה הממלכה להכניע את כל היחידות הפוליטיות האחרות באזור ולאחד את דרום ערב ליחידה אחת תחת ריבונותה. הצלחה זו הפכה אותה למעצמה הקדם-אסלאמית האחרונה ששלטה פוליטית וצבאית על חצי האי ערב כולו. במהלך תקופה זו, הממלכה אף הפגינה עוצמה מחוץ לגבולות חצי האי; גנרלים חימיירים כמו נוח איפריקיס הובילו משלחות ל"ברבריה" והשתלטו על נמלים במזרח ג'יבוטי של ימינו, ואחרים הגיעו בכיבושיהם עד לנמל רפטה המרוחק.

ביחסי החוץ המוקדמים שלה, הפגינה חמייר גישה ידידותית כלפי המעצמות הגדולות של העת העתיקה, ובמיוחד כלפי האימפריה הרומית. המקור היווני "פריפלוס הים האריתריאי" מתאר את השליט החימיירי המכונה "כריבאל" (Charibael), המזוהה ככל הנראה עם כרחבּאיל וותר יוחנאם השני, כמי שקיים קשרים הדוקים עם הקיסרים הרומים. בטקסט נכתב: "אחרי תשעה ימים או יותר ישנה סאפאר, המטרופולין שבו חי כריבאל המולך על שני השבטים – החמיירים ושכניהם השבאים; דרך שליחים ומתנות הוא היה ידיד הקיסרים". ידידות זו התבססה על חשיבותה של חמייר כצומת סחר בינלאומי ועל האינטרסים המשותפים של שני הצדדים בנתיבי הסחר הימיים.

כלכלה ומסחר בינלאומי

ממלכת חמייר ביססה את מעמדה כצומת סחר עולמי אסטרטגי, שחיבר בין הים התיכון, המזרח התיכון והודו. עוצמתה הכלכלית נבעה משליטתה על נתיבי הסחר הימיים והיבשתיים כאחד, כאשר ספינות משטחיה הפליגו על בסיס קבוע בים סוף ובאוקיינוס ההודי. פליניוס הזקן, בכתביו מהמאה הראשונה לספירה, ציין כי הממלכה הייתה אחת "האומות העשירות בעולם". עושר זה נצבר הודות לתפקידה כמתווכת בסחר הבינלאומי, שבו שימשה כחוליה מקשרת חיונית להעברת סחורות יוקרה בין מזרח למערב.

עמוד השדרה של הכלכלה החימיירית היה דרך הבשמים. הממלכה נהנתה ממונופול יחסי על גידול וסחר בלבונה ומור, שגודלו בחגורה צרה של אדמה בדרום ערב ובחופיה המזרחיים של אפריקה. בשמים נדירים ויקרים אלו היו מבוקשים מאוד ברחבי העולם העתיק כמרכיבי מפתח בייצור קטורת לטקסים דתיים פוליתאיסטיים. לצד ייצוא הבשמים, ניהלה חמייר רשת ענפה של ייבוא, שכללה הבאת שנהב מאפריקה למכירה באימפריה הרומית. השפעתה של חמייר חרגה מעבר למסחר גרידא; המדינה הפעילה השפעה תרבותית, דתית ופוליטית ניכרת על ערי הסחר של מזרח אפריקה.

לצד המסחר, נשענה חמייר על תשתית חקלאית מפותחת שאיפשרה קיום באקלים המאתגר של חצי האי ערב. מכיוון שהגידולים הצריכו השקיה מרובה, פיתחו החימיירים מערכות הנדסיות מורכבות. גולת הכותרת של תשתיות אלו הייתה השימוש במערכות השקיה מתקדמות, כשהדוגמה הבולטת ביותר היא סכר מאריב. הכתובות המלכותיות מעידות על החשיבות העצומה שייחסו המלכים לתחזוקת הסכר ולתיקונו, פעולות שנתפסו כהישגים שלטוניים משמעותיים. החקלאות סיפקה בסיס יציב לאוכלוסייה הגדלה ותרמה ליציבות הממלכה בתקופות של תהפוכות מדיניות.

תהליך השקיעה הכלכלית של חמייר החל במאה הרביעית לספירה, כתוצאה משילוב של גורמים דתיים וגאופוליטיים. התנצרותה של האימפריה הרומית הובילה לירידה דרמטית בביקוש לקטורת ובשמים, ששימשו בעבר לפולחן הפוליתאיסטי שבוטל. קריסת הביקוש למוצרי מותרות אלו פגעה אנושות בהכנסות הממלכה ובכלכלה המקומית. במקביל, גברה התחרות מצד נתיבי סחר חלופיים שעברו דרך מסופוטמיה. הפיכת ממלכת הנבטים לפרובינציה רומית והעברת בירתה צפונה החלישו את הסוחרים ששלטו בדרך הבשמים המסורתית, והביאו לדעיכת הנתיבים הדרומיים לטובת מסלולים צפוניים יותר, מה שסימן את סוף עידן השגשוג הכלכלי הגדול של חמייר.

הדת הפוליתאיסטית

בתקופה שלפני המאה הרביעית לספירה, התאפיינה ממלכת חמייר בתרבות דתית פוליתאיסטית עשירה ומורכבת. בני חמייר סגדו למגוון רחב של אלים ואלות מהפנתיאון הדרום-ערבי, כאשר לכל אחד מהם היו תחומי אחריות ספציפיים בתוך מערכת חברתית מנוקדת ומפורטת. האלוהות הלאומית שזכתה להערצה מיוחדת הייתה האלה השמשית "שמש" (Shams), שנחשבה לאלוהות אבותית של הממלכה. לצדה נכללו בפנתיאון אלים מרכזיים נוספים כגון עשתר (ʿAthtar), וד (Wadd), עם ('Amm) ואלמקה (Almaqah), לו הוקדשו מקדשים מונומנטליים. הפולחן המקומי כלל ביקורים באתרים קדושים ובמקדשים, הקרבת מנחות מזון לאלים, ועיסוק במאגיה שנועדה לרפא מחלות, לשלוט באיתני הטבע ולהבטיח פריון ומזל. המבנה של פנתיאון האלים שיקף את רמת המורכבות החברתית: באזורים עירוניים וריכוזיים כמו הדרום היה הפנתיאון גדול ומגוון יותר, בעוד שבקרב שבטי הבדואים הנוודים הוא היה מצומצם ופשוט יותר.

החברה החימיירית הפגינה רמת אוריינות גבוהה ומתוחכמת, שבאה לידי ביטוי במאות כתובות שנמצאו על מבני ציבור, חומות ותבליטים. הכתובות נחרטו בשפה השבאית ובכתב דרום-ערבי ייחודי, ושימשו לתיעוד הישגים צבאיים, פרויקטים של בנייה ופולחן דתי. האוריינות לא הוגבלה רק לשכבת האצולה אלא הייתה נחלת חלקים נרחבים בחברה, מה שאיפשר ניהול מדיני מורכב ותיעוד גנאלוגי מדוקדק של השבטים והמשפחות. מעבר לכתיבה, החימירים הצטיינו בפיסול בברונזה וביצירת אמנות חומרית מרשימה, הכוללת פסלים בגודל מלא של מלכים ודמויות מפתח, המעידים על יכולת טכנית ודיוק אמנותי גבוה.

ההתפתחות האמנותית והאדריכלית של הממלכה מחולקת לשלוש תקופות עיקריות: התקופה המוקדמת, תקופת האימפריה והתקופה המאוחרת (או הפוסט-אימפריאלית). בכל אחת מהתקופות הללו ניכרו השפעות תרבותיות זרות שחדרו לממלכה דרך נתיבי המסחר. אף שהממלכה לא נכבשה על ידי צבא זר בתקופה זו, היא ספגה השפעות יווניות, רומיות ופרסיות שבאו לידי ביטוי בעיצוב המבנים והאמנות החזותית. זפאר, הבירה, הכילה מאות מתחמים ותבליטים המציגים סגנונות מגוונים אלו. לצד המבנים העירוניים, התפתחה אדריכלות צבאית מרשימה שכללה מבצרים ומבני הגנה הממוקמים על גבעות.

המעבר ליהדות כדת מדינה

החל מאמצע המאה הרביעית לספירה, עברה ממלכת חמייר תמורה דתית ופוליטית דרמטית עם נטישת הפוליתאיזם ואימוץ המונותאיזם כדת המדינה הרשמית דה פקטו. בכתובות המלכותיות והציבוריות נעלמו שמותיהם של האלים הפגאניים, ובמקומם הופיעו פניות לאל יחיד המכונה "רחמנאן" (הרחמן), "ריבון היהודים", "אלוהי ישראל" או "בעל השמיים והארץ". שינוי זה בטרמינולוגיה הדתית שיקף את רצונם של שליטי חמייר ליצור מרחק פוליטי מהאימפריה הביזנטית הנוצרית ומקיסרות אקסום, ולבחור בדת נייטרלית שלא תעמיד אותם תחת חסותן של מעצמות זרות אלו. הכתובות מתקופה זו מסתיימות לעיתים קרובות במילים העבריות "שלום" ו"אמן".

תהליך המעבר ליהדות מיוחס במחקר ההיסטורי למלך מלכיכריב יוחמין, שבימיו פסקו הכתובות לאלים הפוליתאיסטיים. עם זאת, המסורת האסלאמית והפולקלור הערבי מייחסים את הגיור לבנו, המלך אבו כריב אסעד. לפי האגדה, במהלך מסע צבאי נגד העיר ית'רב (מדינה), חלה אבו כריב ושני חכמים יהודים, כעב ואסעד, ריפאו אותו ושכנעו אותו להסיר את המצור ולהתגייר. הוא הביא עמו את החכמים לבירת חמייר, ושם, לאחר "משפט באש" שבו עברו החכמים בלהבות ללא פגע בעוד כוהני האלילים נספו, השתכנע העם באמיתות היהדות והתגייר בהמוניו. אף שיש המטילים ספק באמיתות ההיסטורית של סיפור המלחמה בית'רב, ברור כי בתקופה זו חלה שבירה חדה מהמסורת הפגאנית ואימוץ ממסדי של חוקי הדת היהודית על ידי שכבת האצולה וחלקים נרחבים מהאוכלוסייה.

השפעת היהדות חלחלה עמוקות לחיי היומיום ולשפה. לצד אימוץ שמות עבריים כמו יצחק, יהודה ויוסף, החלו להופיע בכתובות הסבאיות מילים שאולות מארמית ועברית כמו "עלם" (עולם), "ברכה", "הימנות" (אמונה) ו"כניסת". עדויות ארכאולוגיות מצביעות על הקמת מבנים דתיים המכונים "מכראבּ", המזוהים כבתי כנסת או צורות מוקדמות של ארגון קהילתי יהודי. כתובת עברית שנמצאה בכפר בית חדיר מונה את משמרות הכהונה ומתארת את מקום מושבן בגליל, עובדה המעידה על היכרות מעמיקה עם סדרי המקדש ועם מסורות ארץ-ישראליות. בנוסף, נמצאו טבעות חותם בזפאר ועליהן השם "יצחק בר חנינה" לצד ציור של ארון קודש.

הקשרים בין יהודי חמייר לתפוצות היהודיות היו הדוקים ורציפים. בבית הקברות של בית שערים שבגליל נחשף אולם קבורה מראשית המאה השלישית המכיל את הכתובת "של אנשי חמייר" ביוונית, יחד עם שבר ארון קבורה מעופרת ועליו הכיתוב "נגיד חמייר". עדויות נוספות לקשרים אלו נמצאו בצוער שבירדן, שם התגלתה מצבה של יהודי שנפטר בזפאר, "ארץ החימיירים". נראה כי חכמי טבריה הגיעו לתימן מדי שנה, ויהודי חמייר פעלו ברוח התלמוד והיו בקשרים עם המרכזים הרוחניים בארץ ישראל. קשרים אלו הבטיחו כי היהדות החימיירית לא תהיה מבודדת, אלא חלק בלתי נפרד מהעולם היהודי הרחב.

המאבק מול הנצרות

חדירת הנצרות לממלכת חמייר החלה לצבור תאוצה במהלך המאה הרביעית והחמישית לספירה, כאשר מיסיונרים וסוחרים נוצרים הגיעו לאזור בדרכי היבשה מהצפון ודרך נמלי הים בדרום. האימפריה הביזנטית וקיסרות אקסום האתיופית ראו בהפצת הנצרות כלי פוליטי לביסוס השפעתן באזור אסטרטגי זה. הביזנטים אף שלחו שגרירים שביקשו אישור לבניית כנסיות בממלכה כחלק מהמאמץ להפוך את תימן לראש גשר למזרח. בתגובה, מלכי חמייר שראו בנצרות איום על עצמאותם, החלו לזהות את הקהילות הנוצריות המקומיות כגיס חמישי המשרת אינטרסים זרים. המתח הגיע לשיאו בסביבות שנת 500, כאשר כוחות חבשיים פלשו לחצי האי, הדיחו את המלך המכהן והשליטו לזמן קצר מלך נוצרי מקומי ששימש כווסאל של אקסום.

בתגובה לכיבוש ולשריפת בתי כנסת על ידי החילות החבשיים, עלה לשלטון יוסף ד'ו נואס (המוכר גם בשם יוסף אסאר), נסיך חימיירי ויהודי אדוק. ד'ו נואס, שזכה לכינויו "בעל קבוצות השיער" בשל הפאות שגידל בהתאם למצווה המקראית, הוביל תנועת שחרור לאומית שנועדה לטהר את הממלכה מהשפעה חבשית. הוא ביצע הפיכה צבאית, הרג את חיל המצב האתיופי בזפאר והשתלט על נמלי מפתח לאורך ים סוף כדי למנוע נחיתת תגבורות מאתיופיה. עבור רבים בחמייר, היהדות הפכה באותה עת לסמל של חופש פוליטי ודגל למאבק מזוין נגד הכובש הזר.

אירועי השיא של מאבק זה התרחשו בשנת 523 בעיר נג'ראן, נווה מדבר שהיה מאוכלס בקהילה נוצרית גדולה שסירבה להכיר בסמכותו של ד'ו נואס. המלך הטיל מצור על העיר, ולאחר שכבש אותה, הוציא להורג רבים מתושביה הנוצרים שסירבו להתכחש לאמונתם. אירועים אלו מתועדים בפירוט, ולעיתים בהגזמה, במקורות נוצריים וב"ספר החמיירים" הסורי, המתאר את הטבח כמעשה של קנאות דתית. בכתובת המזוהה כ-Ja 1028, מתאר אחד מגנרליו של ד'ו נואס, הנסיך שרחביאל יקבל ד'ו יזן, את שריפת הכנסיות ואת הריגתם של אלפי חבשים ובעלי בריתם הנוצרים.

השלכות הטבח בנג'ראן היו בינלאומיות ומרחיקות לכת. הידיעות על הריגת הנוצרים עוררו את חמתם של קיסר ביזנטיון ושל כלב אלה אצבעה, קיסר אקסום. הקהילה הנוצרית המזרחית ראתה בהרוגים קדושים מעונים, ותאריך הוצאתם להורג נחגג במסורת האורתודוקסית עד היום. המאבק הדתי סיפק לאתיופים את העילה המוסרית והפוליטית שחיפשו לפלישה רחבת היקף. בתמיכת צי ספינות ביזנטי, נחת צבא חבשי עצום בחופי תימן בשנת 525, הביס את כוחותיו של ד'ו נואס והביא לקץ העצמאות היהודית בדרום ערב. על פי המסורת, כשראה ד'ו נואס שממלכתו נפלה, הוא רכב עם סוסו אל תוך מי הים והתאבד כדי לא ליפול בשבי.

קריסת הממלכה ותחילת השלטון הזר

הפלישה האתיופית בשנת 525 לספירה סימנה את קץ הריבונות היהודית בחמייר. עם נפילת הממלכה, מונה סומיאפה אשוע, חימיירי נוצרי, לשמש כנציב וּוַסאל מטעם האתיופים. למרות המינוי, המתיחות בשטח נותרה גבוהה; חילות המצב האתיופיים, שהורכבו בחלקם מעבדים שסירבו לשוב לאתיופיה, תפסו קרקעות ורכוש ונהגו באוכלוסייה המקומית בעריצות, מה שגרר התנגדות עזה מצד השבטים החימיריים שלא שיתפו פעולה עם הכובש.

השלטון האתיופי עבר שינוי דרמטי כאשר הגנרל האתיופי אברהא הדיח את סומיאפה אשוע ותפס את השלטון בעצמו. תקופתו של אברהא התאפיינה בניסיון אינטנסיבי להפיץ את הנצרות ולהפוך אותה לדת השלטת. הוא יזם בנייה נרחבת של כנסיות ומנזרים, כולל כנסייה מפוארת בצנעא, ואף חגג את שיקום סכר מאריב בשנת 548 בטקס דתי רב משתתפים שבו נכחו שגרירים מרומא ומפרס. אברהא ניהל מדיניות דתית מורכבת; בכתובותיו הוא תיאר את ישו כ"משיח" אך נמנע מלכנותו "בן האלוהים", ככל הנראה בניסיון להפיס את דעתה של האוכלוסייה היהודית המקומית.

בשיא כוחו, פתח אברהא במערכות צבאיות מצפון לחמייר לעבר אזור החג'אז. לפי המסורת הערבית והאסלאמית, מערכה זו הגיעה עד לשערי מכה במטרה להרוס את הכעבה, ונודעה בשם "מלחמת הפילים" (חַרב אל-פיל) בשל השימוש שעשה הצבא האתיופי בפילי מלחמה. למרות עוצמתו, אברהא לא הצליח להכניע את מכה, ולאחר מותו המשיכו בניו לשלוט בתימן כנציבים של אקסום תוך שהם ממשיכים להעלות מס לקיסרות האתיופית.

הקץ לשלטון האתיופי הגיע באמצעות מרד שהוביל סיף ד'ו-יזן, נצר לשושלת של ד'ו נואס. ד'ו-יזן ביקש להשתחרר מהעול האתיופי ופנה לעזרת האימפריה הסאסאנית. הקיסר הפרסי ח'וסרו הראשון שלח צי וצבא קטן בפיקודו של והרז שסייע לחימיירים להביס את האתיופים ולכבוש את צנעא. בתחילה הומלך ד'ו-יזן כווסאל של פרס, אך לאחר שנרצח על ידי משרתים אתיופים, שלחו הפרסים צבא גדול יותר שסיים סופית את השליטה האתיופית בתימן. החל משנת 575 או 578 הפכה חמייר לפרובינציה רשמית של האימפריה הסאסאנית תחת מושל פרסי ישיר, מצב שנמשך עד לעליית האסלאם במאה ה-7.

מורשת והשפעה בעידן האיסלאם

השתלבותם של החימיירים באסלאם החלה זמן קצר לאחר אימוץ הדת החדשה בשנת 638, כאשר משפחות אצולה ולוחמים מדרום ערב נטלו חלק מרכזי בכיבושים המוסלמיים הגדולים. צאצאי החימיירים, ובמיוחד המשפחות האריסטוקרטיות ד'ו-אל-קלא וד'ו-אסבח, מילאו תפקיד מכריע בכיבוש סוריה ובהקמת המרכז הצבאי והפוליטי בעיר חומס. הנסיך החימיירי סמייפא אבן נאקור, שכונה במקורות המוסלמיים המוקדמים "מלך חמייר", היה בין מנהיגי הכוחות הכובשים. במקביל, השתתפו בני משפחת אסבח בכיבוש מצרים בשנת 641, וחלקם אף מונו למושלים באזורים מרוחקים כמו סינד.

חומס הפכה למרכז של התיישבות, תרבות וכוח פוליטי עבור שבטי ד'ו-ריידאן ודרום ערב. במהלך מלחמת האזרחים המוסלמית הראשונה, תמכה האצולה החימיירית במועאויה אבן אבי סופיאן נגד הח'ליף עלי, ולוחמיה היוו עמוד שדרה צבאי עבור השושלת האומיית. המנהיגים החימיירים בחומס פיתחו והפיצו אידאולוגיה של עליונות "קחטאנית", תוך שהם משדרים נרטיבים על הממלכות הטרום-אסלאמיות המפוארות של דרום ערב, סיפורי גבורה של מלכיהם ועושרם האגדי, כדי להתחרות במעמדן של משפחות אצולה מוסלמיות מצפון חצי האי ערב. השפעתם הפוליטית נותרה משמעותית לאורך תקופת שלטון אומיה, וצאצאיהם שימשו כמפקדים, חכמים ומושלים.

בפולקלור ובמסורת האסלאמית, זכו המלכים החימיירים למעמד של קודמי הנביא מוחמד. דמותו של המלך יוסף ד'ו נואס, כמו גם דמויותיהם של מלכי התובע המונותאיסטים, הוצגו לעיתים כמי שחזו את בוא האסלאם או כמי שלחמו תחת דגל המונותאיזם עוד לפני הופעתו של מוחמד. המלכים הללו תוארו כדמויות משיחיות ואגדיות, והזיכרון ההיסטורי של חמייר העצמאית המשיך להדהד בדרום ערב ובקרב קהילות יהודיות בתפוצות במשך מאות שנים. נפילת הממלכה הולידה אמונות לפיהן עשרת שבטי ישראל האבודים יושבים בדרום חצי האי ערב, וכי ביום מן הימים יתגלו וישיבו את ממלכת ישראל לקדמותה.

הזיכרון ההיסטורי של חמייר נשמר גם בעת המודרנית, ובמיוחד במדינת ישראל, שם זכתה הממלכה להנצחה רשמית. גילוי הכתובות בבית שערים והקשר ההיסטורי העמוק בין יהדות תימן לממלכה הקדומה חיזקו את מעמדה של חמייר כסמל לעצמאות יהודית קדומה בחצי האי ערב. כביטוי להוקרה זו, הונצח שמה של הממלכה ושל מלכיה, כמו ד'ו נואס, בשמות רחובות בירושלים ובערים נוספות ברחבי ישראל.

לקריאה נוספת

• אריק מרוני, "הציון האחרות – ההיסטוריה האבודה של המדינות היהודיות", הוצאת רוומן וליטלפילד בע"מ, שנת 2010. עמ' 79-96.
• חיים זאב הירשברג, ישראל בערב, תל אביב: מוסד ביאליק על-ידי מסדה, 1946.
• ישראל בן-זאב, היהודים בערב, תל אביב: מצפה, 1931.
• השאם בן עבד אל-מלכ; יוסף יואל ריבלין, חיי מחמד: ספר תולדותיו: מיוסד על ספר תולדות חיי מחמד / מאת אבן השאם; מתורגם ומבואר, ערוך ומסודר ע"י יוסף יואל ריבלין, תל אביב: מצפה, 1932.
• שלמה דב גויטיין, האסלאם של מחמד: כיצד התהוותה דת חדשה בצל היהדות, ירושלים: האוניברסיטה העברית – הפקולטה למדעי הרוח – לימודי יסוד, 1987.