פרנק סינטרה ואקטיביזם יהודי

פעילותו של הזמר והשחקן האמריקאי פרנק סינטרה כפעיל ותומך ארוך שנים למען מטרות יהודיות בארצות הברית ולמען מדינת ישראל היוותה חלק משמעותי מחייו הציבוריים והאישיים. סינטרה, שתואר על ידי הביוגרף טום סנטופייטרו כאדם שאהד כל חייו מטרות יהודיות, לקח חלק פעיל במחאות ובהפקות הוליוודיות שתמכו ביהודים בזמן השואה ובתקופת הקמת מדינת ישראל. במהלך השנים הוא עסק בגיוס כספים נרחב עבור איגרות החוב של ישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים ומרכז שמעון ויזנטל, ואף היה מעורב בהקמת שני מרכזים בין-תרבותיים בישראל הנושאים את שמו.

בבואם של היסטוריונים וחוקרים לנתח את מניעיו של סינטרה, בולט הפן האזרחי-ליברלי של התקופה. לפי ניתוחו של פרופסור שלום גולדמן מאוניברסיטת דיוק, סינטרה היה ליברל של זמנו, ובשנות ה-40, ה-50 וה-60 של המאה ה-20, הציונות הייתה חלק מתפיסת עולם רחבה יותר שדגלה בדאגה ובטיפול בקבוצות אנשים נרדפות. עבור סינטרה, הדאגה לישראל הייתה חלק מחבילה ערכית כוללת שנקשרה גם למאבק למען זכויותיהם של שחורים ופורטוריקנים בארצות הברית. תפיסה זו הושפעה עמוקות מהרוח ששררה לאחר מלחמת העולם השנייה ומהקמת ארגון האומות המאוחדות על ידי בעלות הברית, לפיה תפקידם של המנצחים במלחמה הוא לעזור לאנשים שנרדפו, תפיסה שאליה התחברה גם תוכנית מרשל לשיקום אירופה. בעוד שעבור יהודים-אמריקאים הדאגה הייתה ממוקדת כולה במצוקת היהודים, עבור נוצרים-אמריקאים ליברלים כמו סינטרה היא היוותה חלק מתמונה רחבה וכוללת יותר של זכויות אדם וסובלנות דתית.

לצד התפיסה הליברלית הציבורית, פעילותו של סינטרה שולבה באופן מעשי במסגרת התמונה הכוללת של יחסי המאפיה האמריקאית והסינדיקט עם המפעל הציוני וארגון ההגנה. הקשרים ההדוקים של סינטרה עם דמויות מפתח בפשע המאורגן, כמו האחים צ'ארלי, רוקו וג'וזף פישטי משיקגו (בני דודיו של אל קפונה) ומאיר לנסקי, נקשרו באופן ישיר ועקיף למיזמים של היישוב היהודי. בדצמבר 1946, הגעתו של סינטרה לקובה שימשה כסיפור הכיסוי הרשמי עבור ועידת הוואנה ההיסטורית – פסגה חשאית של ראשי הפשע המאורגן והסינדיקט היהודי שבה ביסס לאקי לוצ'יאנו את סמכותו ודן ברשתות הברחת הסמים ובעסקיו של באגסי סיגל. הגנגסטרים הציגו חזות של הגעה למסיבת גאלה שבה סינטרה מספק את הבידור, בזמן שהאחים פישטי העבירו ללוצ'יאנו מזוודה עם 2 מיליון דולר. הקשרים הללו של עולם הפשע עם נציגי המפעל הציוני, בהם יהודה ארזי וטדי קולק שפעלו מטעם ההגנה, סייעו לחבל במשלוחי נשק ערביים בנמלים ולהבריח נשק ותחמושת לישראל תחת האמברגו האמריקאי, כאשר סינטרה עצמו גויס על ידי קולק בניו יורק במרץ 1948 למבצע בלדרות חשאי שבו העביר שקית נייר מלאה במזומנים עבור ספינת נשק של ההגנה.

לפעילותו ולתמיכתו המוצהרת של סינטרה במדינת ישראל היו השלכות בינלאומיות פוליטיות ומסחריות קשות מצד מדינות ערב. בעקבות מעורבותו בהפצת איגרות חוב ומאמציו הרבים לאיסוף כספים שנשלחו לישראל, הכריזה הלשכה להחרמת ישראל של הליגה הערבית בקהיר באוקטובר 1962 על חרם רשמי נגד סרטיו והקלטותיו של הזמר (חרם אשר בוטל רק לאחר החתימה על הסכם השלום בין ישראל למצרים בשנת 1979). בנוסף לכך, בשנת 1964 נאסרה עליו רשמית הכניסה ללבנון בשל מה שהוגדר על ידי השלטונות שם כתמיכה מוסרית וחומרית בישראל. למרות צעדים אלו, אלבומיו וסרטיו של סינטרה המשיכו להיות מוברחים ומופצים באופן בלתי רשמי ברחבי המזרח התיכון ובלבנון.

רקע היסטורי

השקפת עולמו של פרנק סינטרה ויחסו החם ליהדות ולמאבק באפליה התעצבו במידה רבה כתוצאה מהשפעות סביבתיות מוקדמות וקשרים אישיים קרובים שפיתח עוד בימי נעוריו. בילדותו בעיר הולדתו הובוקן, נהגה שכנתו היהודיה, גברת גולדן, לשמור עליו ולשמש כשמרטפית שלו בזמן שאימו שהתה מחוץ לבית לצורכי עבודה. במהלך הזמן המשותף שבילו יחד, נהגה גברת גולדן לדבר אל סינטרה הצעיר בשפת היידיש ואף הגישה לו עוגת קפה ותפוחים. הקשר העמוק והמשמעותי שנרקם ביניהם הותיר חותם בל יימחה על סינטרה, ובין היתר מצא את ביטויו בקמע מזוזה שגברת גולדן העניקה לו במתנה, אותו ענד ושמר עמו בקפידה לאורך שנים רבות. יחסו לכנסייה הושפע אף הוא מחוויותיו בעיר הולדתו, והוא מתח ביקורת על המוסד הדתי במספר הזדמנויות, תוך שהוא מוצא טעם לפגם בכך שבשכונת מגוריו נאלצו התושבים ממוצא איטלקי להגיע לכנסייה נפרדת מזו של התושבים ממוצא אירי או גרמני.

לצד החיבור התרבותי והאישי החם, תפיסתו האנטי-גזענית של סינטרה גובשה מתוך חוויותיו האישיות כבן למהגרים איטלקים בארצות הברית, שחווה על בשרו ביטויים של גזענות, דעות קדומות ואפליה עדתית. סינטרה תיעב עמוקות דעות קדומות על רקע גזעי ולא היסס לפעול בנחישות ובאופן מיידי כדי לבלום אותן בכל מקום שבו נתקל בהן. כפי שתיאר זאת בעצמו במילותיו: "כשהייתי ילד ומישהו קרא לי 'איטלקון מלוכלך קטן', היה רק דבר אחד לעשות – לשבור לו את הראש… שמישהו רק יעז לצעוק לידנו 'איטלקון' או 'יהודון' או 'כושי', לימדנו אותו לא לעשות זאת שוב". חוסר סובלנותו המוחלט כלפי השמצות אנטישמיות הוביל אותו לא פעם לתגובות פיזיות אלימות במטרה להגן על כבודם של אחרים; באחד המקרים, כאשר שמע עיתונאי המשתמש בביטוי הגנאי "ממזר יהודי" במהלך מסיבה, סינטרה לא התעלם מהדברים והגיב מיד בחבטה פיזית ישירה שבה הפיל את הדובר ארצה.

במהלך שנות ה-40, עם עליית הפופולריות שלו והפיכתו לדמות ציבורית משפיעה בהוליווד, החל סינטרה לתרגם את השקפותיו האישיות לצעדים מעשיים ויוצאי דופן, שקראו תיגר על מוסכמות חברתיות והאפליה הממוסדת בארצות הברית. בשנת 1944 נולד בנו, פרנסיס ויין סינטרה (המוכר כפרנק סינטרה ג'וניור), ובמועד חגיגת טקס ההטבלה של התינוק, התעקש סינטרה בכל תוקף כי חברו היהודי הקרוב, מני סאקס, ישמש כסנדק הרשמי של בנו. החלטה זו נתקלה בהתנגדות קולנית וקשה מצד הכומר שניהל את הטקס הדתי, אולם סינטרה סירב להיכנע ללחצים ועמד על שלו חרף המחאות הרבות באולם הכנסייה.

צעד מעשי ובולט נוסף נגד מדיניות ההדרה של יהודים התרחש כאשר נודע לסינטרה כי ישנם מועדוני גולף מסוימים בארצות הברית המונעים מיהודים להתקבל כחברים בהם ומגבילים את כניסתם. כתוצאה מכך, ועל מנת להביע מחאה אקטיבית ולשבור את המחסומים החברתיים הללו, קיבל סינטרה החלטה עקרונית והפך לאדם הלא-יהודי השני בלבד שהצטרף כחבר רשמי במועדון גולף שבו מרבית החברים היו בני הקהילה היהודית.

תקופת השואה

תמיכתו של פרנק סינטרה בחופש הדת והזדהותו העמוקה עם סבלם של היהודים מצאו ביטוי מעשי ופומבי במהלך שנות מלחמת העולם השנייה, כאשר החלו להגיע לארצות הברית הידיעות הראשונות על רדיפותיהם והשמדתם של יהודי אירופה על ידי השלטון הנאצי. בשנת 1942, עם הגעת הדיווחים המהימנים הראשונים על האכזריות והגזירות הנאציות, החליט סינטרה לנקוט יוזמה אישית בעלת סמליות דתית ותרבותית עמוקה. הוא הזמין ייצור מיוחד של מאות מדליונים ייחודיים, אשר הוטבעו בעיצוב אישי: מצדם האחד הופיעה דמותו של הקדוש הנוצרי סיינט כריסטופר, ומצדם השני הוטבע סמל מגן הדוד. את המדליונים הללו דאג סינטרה לשלוח ולהפיץ בקרב חיילים אמריקאים שהיו מוצבים בחזיתות הלחימה השונות באירופה, וכן חילק אותם לחבריו הקרובים, לשותפיו העסקיים ולשוטרים ואנשי כוחות הביטחון המקומיים שסיפקו הגנה ואבטחה במהלך הקונצרטים וההופעות שלו באותה התקופה. מחווה זו לא הייתה זמנית בלבד; גם שנים רבות לאחר שהמלחמה והשואה הסתיימו, המשיך סינטרה עצמו לענוד את המדליון המשולב הזה כחלק משגרת יומו.

בשנת 1943 הרחיב סינטרה את מעורבותו הציבורית והצטרף למאמץ התעמולתי וההסברתי להעלאת המודעות הציבורית בארצות הברית לגורלם של יהודי אירופה. הוא לקח חלק פעיל במסע ההופעות הלאומי של המיצג הדרמטי "We Will Never Die", פרויקט תיאטרלי רחב היקף שנכתב והופק על ידי המחזאי והתסריטאי בן הכט. מסע הופעות זה נמשך ארבעה חודשים, עבר בשש ערים מרכזיות ברחבי ארצות הברית, ונועד למקד באופן ישיר ונוקב את תשומת הלב של הציבור האמריקאי והממשל לקיומה של השואה ולמעשי הטבח המבוצעים ביהודים.

עם סיום המלחמה בשנת 1945, תרם סינטרה את כישרונו האמנותי למאבק באנטישמיות ובחוסר סובלנות דתית בתוך החברה האמריקאית, כאשר כיכב בסרט הקצר "The House I Live In". הסרט, שאורכו עשר דקות, עסק בצורך בסובלנות דתית ובמלחמה בדעות קדומות ובשנאת יהודים, וזכה להצלחה ולשבחים רבים. בעקבות המסר החברתי החשוב שקידם, זכה הסרט בפרס אוסקר לשם כבוד (Honorary Academy Award), ובשנת 2007 אף זכה להכרה רשמית ארוכת טווח כאשר התווסף לארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית (National Film Registry) המנוהל בספריית הקונגרס ¹. שנים לאחר מכן, כאשר התייחס לחשיבות ההיסטורית של זכר השואה עבורו, הסביר סינטרה את המניע שלו במילים הבאות: "למרות שאני לא יהודי, השואה חשובה לי".

המאפיה האמריקאית וארגון ההגנה

היחסים המורכבים והחופפים שבין עולם הבידור, הפשע המאורגן בארצות הברית והתנועה הציונית הגיעו לנקודת מפגש היסטורית במהלך ועידת הוואנה, שהתכנסה בשבוע של 20 בדצמבר 1946 במלון הלאומי של קובה (Hotel Nacional de Cuba). הוועידה, שאורגנה על ידי ראש המאפיה לאקי לוצ'יאנו ושותפו הקרוב מאיר לנסקי, נועדה לקבוע את מדיניות הפשע המאורגן בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה, ובה השתתפו משלחות של בכירי המאפיה האיטלקית לצד ראשי הסינדיקט היהודי, כמו אבנר "לונגי" זווילמן ומוס "מואי" דליץ. כדי למנוע את עינם הפקוחה של רשויות החוק והתקשורת, נזקקו ראשי המאפיה לסיפור כיסוי אזרחי תמים. למטרה זו שימש פרנק סינטרה, שהגעתו לאי הוגדרה כהזמנה רשמית לספק את התוכן האמנותי והבידור עבור מסיבת גאלה חגיגית לכבודם של המשתתפים.

סינטרה טס להוואנה כשהוא מלווה בבני דודיו של אל קפונה משיקגו – צ'ארלי, רוקו וג'וזף פישטי, כאשר האחרון, שהיה מכר ותיק של סינטרה, תיפקד במהלך השהות כמלווהו האישי וכשומר ראשו. בעוד סינטרה מהווה את החזית הלגיטימית של האירוע, ניצלו האחים פישטי את הגעתם כדי להבריח ולמסור ללוצ'יאנו מזוודה ובה 2 מיליון דולר במזומן, שהיוו את חלקו ברווחי עסקיו בארצות הברית. הפסגה אפשרה ללוצ'יאנו לבסס מחדש את סמכותו כ"ראש כל הראשים" ולקדם רשתות סמים בינלאומיות מורכבות, אך היא גם חיזקה את התשתית הלוגיסטית והקשרים ששימשו את בכירי הסינדיקט, ובראשם מאיר לנסקי, אשר פעל במקביל ובחשאי לטובת היישוב היהודי בארץ ישראל. לנסקי ניצל את שליטת המאפיה בנמלים ובאיגודי הסוורים כדי לחבל במשלוחי נשק של מדינות ערב מחד, ולהבריח אמצעי לחימה עבור ארגון ההגנה מאידך, תחת תנאים קשים של אמברגו נשק רשמי שהטיל הממשל האמריקאי.

הקשרים הללו תורגמו לפעילות מבצעית חצי-צבאית ישירה שבה לקח סינטרה חלק במרץ 1948 בניו יורק, לטובת מימון הברחות הנשק של ארגון ההגנה. באותה תקופה, הקים ארגון ההגנה בסיס פעולה חשאי במלון 14 במנהטן, אשר שכן באותו מבנה שבו פעל מועדון הלילה המפורסם קופקבנה. הפעילות החשאית של נציגי המגזר היהודי להברחת תחמושת הושמה תחת מעקב וסגר הדוקים ורציפים של סוכנים פדרליים מטעם הבולשת האמריקאית, שמנעו מראשי המבצע להוציא כספים וציוד מהבניין מבלי שיוחרמו.

נקודת המפנה התרחשה כאשר נציג ההגנה, טדי קולק, הבחין בפרנק סינטרה יושב בבר של מועדון הקופקבנה והחליט לגייסו למשימה באופן מיידי. קולק תיאר את המפגש ואת השתלשלות המבצע החשאי במילים הבאות:

"היה לי קפטן ספינה אירי שישב בנמל ניו יורק עם ספינה מלאה בתחמושת שיועדה לישראל. היו לו שטרי מטען מזויפים, והוא היה אמור לקחת את המשלוח אל מחוץ לגבול שלושת המיילים ולהעביר אותו לספינה אחרת. אבל היה צריך למסור סכום כסף גדול, ולא ידעתי איך להעביר לו אותו. אם הייתי יוצא מהדלת כשאני נושא את המזומנים, הפדרלים היו עוצרים אותי ומחרימים את התחמושת. ירדתי למטה לבר וסינטרה ניגש, ודיברנו. אני לא יודע מה עבר עליי, אבל סיפרתי לו מה אני עושה בארצות הברית ומה הדילמה שלי. ובשעות הבוקר המוקדמות של למחרת יצאתי מהדלת הקדמית של הבניין עם תיק יד, והפדרלים עקבו אחריי. מהדלת האחורית יצא פרנק סינטרה, כשהוא נושא שקית נייר מלאה במזומנים [המוערכים במיליון דולר]. הוא ירד לרציף, מסר אותם וצפה בספינה מפליגה".

הודות לפעולת ההסחה המתוכננת, שבה נהרו הסוכנים הפדרליים בעקבות קולק שיצא מהכניסה הראשית, הצליח סינטרה לחמוק מבלי לעורר חשד דרך פתח היציאה האחורי של המבנה, כשהוא נושא עמו שקית נייר פשוטה ובתוכה סכום כסף עצום המוערך בכמיליון דולר במזומן. סינטרה הגיע בכוחות עצמו אל רציף הנמל, העביר את הכסף בבטחה לידיו של קפטן ספינת התחמושת, והמתין במקום עד שצפה בספינה מפליגה לדרכה לעבר ישראל. מאוחר יותר, כאשר שיתף סינטרה את בתו ננסי במניעים שהובילו אותו לקחת סיכון אישי ובלתי חוקי שכזה בעיצומו של האמברגו, הוא הסביר לה: "זו הייתה ההתחלה של אומה צעירה. רציתי לעזור, פחדתי שהם עלולים ליפול". תמיכה חשאית זו על פני השטח ומאחורי הקלעים נבעה מתפיסתו הכללית לגבי הלגיטימיות של המפעל הציוני, וכפי שציין החוקר דייוויד ליהמן, סינטרה האמין שהציונות היא מטרה צודקת.

תרומתו התרבותית למדינת ישראל

בשנת 1962 ביקר פרנק סינטרה במדינת ישראל לראשונה בחייו, במסגרת סיור הופעות עולמי רחב היקף שנועד לגייס כספים עבור ארגוני צדקה למען ילדים ברחבי הגלובוס. הסיור, אשר הניב למעלה ממיליון דולר, כלל תחנות ביפן, הונג קונג, אנגליה, צרפת, איטליה ויוון, והגיע לשיאו עם נחיתתו של הזמר בישראל. במהלך ביקור היסטורי זה, ביצע סינטרה שבעה קונצרטים בשישה ערים שונות ברחבי המדינה. ביקורו של סינטרה תוכנן בקפידה ותואם כך שיחול בעיצומן של חגיגות יום העצמאות השנתיות של ישראל, והוא התקבל כלוחם חופש וכאורח רשמי של הממשלה והצבא.

במהלך אירועי יום העצמאות הרשמיים שנערכו בתל אביב, הוזמן סינטרה לשיר בפני ההמונים, ולאחר מכן ישב על בימת הכבוד הממלכתית לצדם של ראש הממשלה דוד בן-גוריון והגנרל משה דיין, משם צפה עמם במצעד המסורתי של צבא הגנה לישראל. מעבר לאירועים הרשמיים, הקפיד סינטרה להופיע גם בפני כוחות הביטחון והחיילים עצמם, וקיים קונצרט מיוחד עבור המשרתים בבסיס חיל האוויר בתל נוף. במהלך שהותו בארץ, נשא סינטרה נאום חגיגי בירושלים שבו פנה אל הציבור הרחב ודחק באנשים מכל רחבי העולם להעניק את תמיכתם למדינת ישראל. רגעי השיא של ביקורו המקיף תועדו והופצו לאחר מכן במסגרת סרט קצר בן 30 דקות אשר יצא לאור תחת הכותרת "Sinatra in Israel".

מזכירו ועוזרו האישי לשעבר של סינטרה, ג'ורג' ג'ייקובס, ציין כי הנסיעה הנדבנית הזו בשנת 1962 נועדה בחלקה לשקם את תדמיתו הציבורית של הזמר ולהציגו כפילנתרופ, בעקבות הסכסוך הפומבי שלו עם הנשיא ג'ון פ. קנדי והחשיפה הציבורית של קשריו עם המאפיה. ג'ייקובס הוסיף ותיאר כי סינטרה רחש כבוד עצום והערצה עמוקה לחברה הישראלית, אותה תפס כאומה של שורדים וחלוצים שנלחמו כנגד כל הסיכויים, בדומה למסלול חייו שלו. מתוך יראת כבוד זו למקום, נמנע סינטרה לחלוטין מלהשמיע במהלך כל שהותו בארץ את הבדיחות האנטישמיות הקבועות שנהג לספר בארצות הברית על שותפיו העסקיים היהודים בהוליווד.

הביקור בשנת 1962 הניח גם את היסודות למיזם חברתי ותרבותי ארוך טווח בנצרת. במהלך סיורו בעיר, רכש סינטרה מגרש הממוקם בסמוך למעיין מרים, במטרה להקים עליו מרכז תרבות בין-תרבותי עבור בני נוער וילדים ערבים וישראלים, אשר ייבנה ויופעל על ידי ארגון העובדים של ההסתדרות ². לטובת מימון הפרויקט, תרם סינטרה את כל רווחי ההופעות והקונצרטים שקיים בישראל באותה שנה, אשר הסתכמו בסך של 50,000 דולר.

בשנת 1964 חזר סינטרה לישראל פעם נוספת, הפעם על מנת להשתתף בצילומי תפקיד אורח בסרט הקולנוע "להטיל צל ענק". הסרט הציג גרסה עלילתית לקורות חייו של הקצין היהודי-אמריקאי מיקי מרקוס, אשר לחם בשורות צבא הגנה לישראל במהלך מלחמת העצמאות בשנת 1948. סינטרה גילם בסרט את דמותו של וינס טלמדג', טייס קרב אמריקאי עצמאי המתנדב לשורות צה"ל, המטיל בקבוקי סודה ממטוסו כדי ליצור אשליה של פצצות נופלות, לפני שהוא נהרג בקרב. עם סיום הצילומים, החליט סינטרה להקדיש שוב את מלוא שכר המשחק שלו מהסרט, שעמד על 50,000 דולר נוספים, לטובת המרכז החברתי בנצרת, שנקרא כעת באופן רשמי "מרכז פרנק סינטרה לאחווה וידידות עבור ילדים ערבים ויהודים". סינטרה נכח באופן אישי בטקס הפתיחה החגיגי של המרכז ונשא שם נאום שבו אמר: "אף פעם לא גדלתי מספיק כדי באמת להבין מבוגרים, אבל אני חושב שאני מבין ילדים. אם נצליח להפגיש ביניהם כשהם מספיק צעירים, אולי כשהם יגדלו, הם יהיו חכמים יותר ממה שאנחנו היינו".

הקשר ההדוק והביקורים הרשמיים נמשכו גם בעשורים הבאים. בשנת 1975 הגיע סינטרה לישראל וקיים הופעה חיה וגדולה באולם בנייני האומה בירושלים. הקלטת המופע ההיסטורי הזה יצאה לאור והופצה מאוחר יותר כאלבום מוזיקלי רשמי תחת הכותרת "Sinatra: The Jerusalem Concert".

בשנת 1995, לרגל חגיגות יום הולדתו ה-80, בחר סינטרה לציין את המאורע באמצעות נסיעה מיוחדת לישראל. הוא הגיע לארץ במטוסו הפרטי יחד עם פמליית חברים קרובים, שכללה בין היתר את אנשי העסקים והשחקנים לי איאקוקה ווולטר מתאו. הקבוצה, שמנתה בסך הכל כ-100 משתתפים, בילתה בעיר אילת, ומשם המשיכה לסיורים וביקורים בירדן ומצרים ³.

תרומתו הבטחונית למדינת ישראל

לצד פועלו הציבורי והמבצעי, גייס פרנק סינטרה לאורך השנים סכומי כסף משמעותיים ביותר עבור מטרות יהודיות וישראליות, והעמיד את חסותו הכלכלית לטובת מוסדות וארגונים שונים. מעורבותו הפילנתרופית באה לידי ביטוי מוגבר בעקבות משברים ביטחוניים במזרח התיכון, כפי שארע מיד לאחר פרוץ מלחמת ששת הימים ביוני 1967. בעקבות המלחמה, השתתף סינטרה במסיבת קוקטייל חגיגית שאורגנה ואורחה על ידי מפיק הקולנוע ג'ק וורנר, במסגרתה התחייבו אנשי בידור ואמנים שונים מהוליווד להעניק לישראל תרומות בסך כולל של 2.5 מיליון דולר. סינטרה עצמו לקח חלק אקטיבי ביוזמה זו ותרם באופן אישי סכום של 25,000 דולר למאמץ הסיוע ⁴.

ערוץ מרכזי נוסף שדרכו פעל סינטרה היה ארגון איגרות החוב של ישראל. בשנת 1972 הוביל סינטרה מאמץ הסברה וגיוס נרחב אשר הניב התחייבויות ורכישות של איגרות חוב עבור מדינת ישראל בשווי של 6.5 מיליון דולר. בשנת 1975 העמיק את תמיכתו בארגון כאשר הודיע בפומבי על הענקת תרומה אישית גדולה בסך 250,000 דולר לטובת האגרות. סינטרה בחר להקדיש את המענק הכספי המשמעותי הזה באופן רשמי לזכרה של שכנתו המנוחה מימי ילדותו בהובוקן, גברת גולדן, כביטוי להכרת התודה העמוקה שרחש לה לאורך כל חייו.

האוניברסיטה העברית בירושלים זכתה אף היא לתמיכה פיננסית נרחבת מצדו של סינטרה, שהוביל מיזמים מגוונים לגיוס כספים עבור פיתוח קמפוס המוסד. במסגרת מאמצים אלו, נערכה בשנת 1977 קבלת פנים מיוחדת בעיר שיקגו, שבה עלות כרטיס השתתפות עמדה על סך של 10,000 דולר לזוג. שנה לאחר מכן, בשנת 1978, ארגן סינטרה נסיעה משותפת וסיור בישראל בעלות של 5,000 דולר לזוג. שיאם של מאמצי גיוס אלו, אשר נתמכו בין היתר על ידי נשף חגיגי ומפואר שנערך בהוליווד תחת חסותו, הוביל להקמתו ולפתיחתו הרשמית בשנת 1978 של "מרכז הסטודנטים הבינלאומי על שם פרנק סינטרה" הממוקם בקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים.

בשנת 1979 נפגש סינטרה לראשונה עם צייד הנאצים שמעון ויזנטל, והביע בפניו את הערכתו המקצועית ארוכת השנים כאשר אמר לו כי הוא מהווה עבורו גיבור מזה שנים רבות. כאשר נודע לסינטרה כי מרכז שמעון ויזנטל נתקל בקשיים כלכליים ומנסה לגייס מימון לצורך הפקתו של סרט תיעודי העוסק בשואה בשם "Genocide", העניק סינטרה תרומה ישירה בסך 100,000 דולר לטובת הפרויקט ואף הצטרף כחבר רשמי בוועד המנהל של מרכז ויזנטל. בחודשים שלאחר מכן המשיך לפעול למען המיזם והופיע בארבעה אירועים ציבוריים שונים מטעמו, אשר הניבו הכנסות ומימון נוסף בסך 400,000 דולר עבור הפקת הסרט, שבסופו של דבר זכה בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר לשנת 1981.

אותות הוקרה

פעילותו הנדבנית והציבורית של פרנק סינטרה זיכתה אותו לאורך השנים בשורה ארוכה של תוארי כבוד ותשורות הוקרה מטעם קהילות, ארגונים ומוסדות יהודיים וישראליים בארצות הברית ובישראל. כבר בשנת 1949 הוענק לו פרס הולצר מטעם הקהילה היהודית בעיר לוס אנג'לס כהוקרה על תמיכתו המוקדמת. בשנת 1972 הוענק לסינטרה מדליון הגבורה מטעם ארגון איגרות החוב של ישראל, כהערכה על מאמצי גיוס הכספים המסיביים שהוביל עבור המדינה. ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1976, קיבל את פרס סקופוס הלאומי מטעם ארגון השוחרים האמריקאי של האוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת 1977 הוענק לו פרס התרבות של ישראל.

קשר סמלי ומיוחד במינו בין הזמר להנהגה הישראלית מצא את ביטויו בתשורה ייחודית שהוענקה לו על ידי ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר. מאיר העניקה לסינטרה תת-מקלע עוזי מוזהב, אשר שימש כסמל מובהק ליחסי הידידות שבין מדינת ישראל לארצות הברית. מתנה זו הפכה לפריט שליווה את סינטרה באופן קבוע, והעוזי המוזהב נדד עמו בתוך מטען הציוד שלו במהלך סיורי ההופעות והקונצרטים שקיים ברחבי העולם.

יחסיו עם העולם הערבי

בניגוד להוקרה שקיבל במערב, מעשיו ותמיכתו המופגנת של סינטרה במדינת ישראל עוררו התנגדות פוליטית ומדינית עזה מצד מדינות ערב, שהובילה להטלת סנקציות רשמיות נגדו. באוקטובר 1962, בעקבות קביעתה הרשמית של הלשכה להחרמת ישראל של הליגה הערבית בקהיר כי סינטרה משתתף באופן פעיל בהפצת איגרות חוב ומשקיע מאמצים ניכרים באיסוף כספים הנשלחים למדינת ישראל, הוצא צו חרם כולל על כל הקלטותיו וסרטיו. החרם המדיני הרחב של הליגה הערבית נותר בעינו במשך כשבע-עשרה שנים, ובוטל באופן רשמי רק בעקבות החתימה על הסכם השלום בין ישראל למצרים בשנת 1979.

במקביל לחרם הליגה הערבית, החליטה ממשלת לבנון בשנת 1964 לאסור באופן רשמי על כניסתו של פרנק סינטרה לתחומי המדינה, תוך מתן נימוק רשמי המאשים אותו בהענקת "תמיכה מורלית וחומרית לישראל". חמישים שנה מאוחר יותר, בשנת 2014, דווח ברשת השירות הציבורי האמריקאית NBC כי אוסף תקליטורים של סינטרה עדיין מוצג לראווה במשרדי ארגון "מרץ לבנון" בביירות כשהוא מלווה בהערה רשמית המבהירה כי היצירות נאסרו להפצה בשל "נטיות ציוניות", והקלטותיו המוחרמות אף פורסמו באתר האינטרנט של הקבוצה, "מוזיאון הצנזורה הווירטואלי" ⁵. למרות האיסורים הממשלתיים הנוקשים הללו, אלבומיו וסרטיו של סינטרה המשיכו לזרום ולשרת את קהל המעריצים במזרח התיכון; כבר בשנת 1964, במקביל להכרזה על חרם הכניסה, הוקרן אחד מסרטיו בבתי הקולנוע בביירות, ובשנת 1966 דיווח מגזין המוזיקה "בילבורד" כי על אף השפעת החרם על נתוני המכירות, הלהיט הבינלאומי שלו "Strangers in the Night" הופץ בלבנון דרך מדינות שלישיות.

הזיקה העמוקה שבין שמו של סינטרה למוסדות החינוך בישראל קיבלה תפנית טרגית והיסטורית עשרות שנים מאוחר יותר, במסגרת גל הפיגועים נגד אזרחי מדינת ישראל במהלך האינתיפאדה השנייה. ב-31 ביולי 2002, בסביבות השעה 13:30 בצהריים, התרחש פיגוע התאבדות קשה בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית בירושלים. המטען הופעל בתוך קפטריית "פרנק סינטרה", הצמודה לבניין המזכירות לענייני תלמידים – אזור שהיה שוקק חיים באותה עת בשל רישום תלמידים חדשים, נוכחות של קבוצת עולים גדולה, סטודנטים זרים ומבקרים בתערוכת אמנות. היעד הספציפי לפיגוע הוצע על ידי מוחמד עודה, חבר "חוליית סילואן" של ארגון חמאס ממזרח ירושלים, אשר הכיר את המבנה היטב בעקבות עבודות שיפוץ שבהן השתתף בעבר בקמפוס. לפיגוע קדם ניסיון כושל שלושה ימים לפני כן, כאשר עודה הניח תיק עם מטען חבלה המופעל מרחוק באמצעות טלפון נייד בקפטריה, אך לאחר שנכשל בהפעלתו, אסף את התיק חזרה למעבדת החמאס וחזר לבצע את המזימה באופן זהה כעבור שלושה ימים.

הפיצוץ העז החריב את קפטריית "פרנק סינטרה" לחלוטין, הביא לקריסת חלקים מהתקרה, ניפץ את כל החלונות וגרם לתוצאות קשות עקב הדף הפיצוץ בחלל הסגור. בפיגוע נרצחו תשעה בני אדם – שבעה מתוכם נהרגו במקום ושניים נוספים מתו מפצעיהם בשבועות שלאחר מכן ⁶. הקורבנות כללו חמש עובדות של האוניברסיטה וארבעה סטודנטים ממדינות שונות. בנוסף, כמאה בני אדם נפצעו בדרגות חומרה שונות, ובהם אזרחים ישראלים, ערבים, אמריקאים וסטודנטים מדרום קוריאה.

ארגון חמאס נטל אחריות רשמית על ביצוע הפיגוע, ודובר מטעמו הודיע ברשת "אל-ג'זירה" כי מדובר בתגובה ישירה לחיסולו של ראש הזרוע הצבאית של הארגון בעזה, סלאח שחאדה, שהתרחש בשבוע הקודם. דובר חמאס בעזה, עבד אל-עזיז א-רנתיסי, מסר הצהרה מאיימת וציין: "אני אומר לציונים כי זוהי רק תגובה ראשונה ואם הם לא רוצים להיפגע הרבה יותר עליהם לשוב למדינות מהן הגיעו". דובר נוסף של הארגון, מחמוד א-זהאר, טען כי הפעולה מהווה הוכחה לממשלה הישראלית שהתקפותיה ייתקלו בהתנגדות בכל מקום ובכל זמן. מאוחר יותר באותו היום, צעדו מאות מתומכי חמאס ברחובות העיר עזה כדי לחגוג את תוצאות הפיגוע, ובכיר הארגון אסמאעיל הנייה הכריז: "אם הם מתכוונים לתקוף את ילדינו, הם צריכים להיות מוכנים לשתות את אותו כוס הדמים". מנגד, יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, גינה את האלימות כלפי אזרחים משני הצדדים בתום פגישה שקיים ברמאללה עם הכומר האמריקאי ג'סי ג'קסון, באומרו: "הרשות הפלסטינית מגנה את הפיגועים ואת האלימות כלפי אזרחים ישראלים ופלסטינים".

הפיגוע עורר תגובות חריפות וגינויים נרחבים בהנהגה הישראלית וברחבי העולם. שר החוץ שמעון פרס דחה בתוקף את טענות החמאס בראיונות לתקשורת בארצות הברית, והבהיר כי הארגון רצח ישראלים עוד לפני פרשת שחאדה וימשיך בכך בשל מטרותיו, והוסיף כי "הגיע הזמן שהפלסטינים יהפכו את ארגוני הרצח האלה לבלתי לגיטימיים בחברה. הם פוגעים לא רק בנו אלא הורסים גם את עתידו של העם הפלסטיני". שרת החינוך לימור לבנת קראה להפסקת המגעים עם בכירים פלסטינים, עצירת תזרים הכספים וביטול אישורי עבודה, בטענה שהרשות הפלסטינית פועלת ללבות את הפיגועים. סגן שר הביטחון, ויצמן שירי, הגדיר את האירוע כפיגוע קשה מאוד והביע תסכול מהמצב הביטחוני והכלכלי המידרדר באומרו כי לו היה ראש ממשלה היה מציע הפסקת אש טוטאלית לתשעים יום לצורך ניהול משא ומתן רצוף, והוסיף בצער כי "התרגלנו להשלים עם המצב, ואנחנו מברכים היום על כל פיגוע שמסתיים בפצועים וללא הרוגים". נשיא האוניברסיטה העברית, פרופסור מנחם מגידור, מסר תגובה רשמית שבה הדגיש כי מדובר בפגיעה בסמל של פלורליזם וסובלנות, והצהיר כי "זהו פשע לא רק כנגד ישראל או כנגד העם היהודי, זהו פשע נגד העולם החופשי הנאור והפתוח".

בזירה הבינלאומית, מזכ"ל האו"ם קופי אנאן פרסם הצהרה שבה הביע זעזוע עמוק וגינה לחלוטין כל פגיעה באזרחים, תוך שהוא קורא לשני הצדדים לסיים את מעגל הנקמה ולשוב לנתיב המשא והמתן. נשיא ארצות הברית, ג'ורג' ווקר בוש, גינה את הרצח בבוטות ובחריפות רבה בפני הכתבים, שלח תנחומים למשפחות והבהיר כי הטרור לא יעצור את המאמצים הבינלאומיים להבאת שלום, כשהוא מציין: "אני כועס כפי שישראל כועסת ברגע זה. אני זועם על כך שחיים תמימים אבדו. עם זאת, למרות כל הכעס שאני מרגיש, אף על פי שאני רותח מזעם, אני עדיין מאמין שהשלום אפשרי". דובר משרד החוץ של סין, קונג קוואן, הביע זעזוע, גינה את ההתקפה וקרא להפסקת פגיעה באזרחים כדי למנוע החמרה. ממשלת דרום אפריקה, באמצעות סגן שר החוץ מר פהד, מסרה הודעת צער רשמית והבהירה כי "צורות כאלו של התקפות טרוריסטיות המכוונות כנגד אזרחים ישראלים לא יכולה להיות מוצדקת כמעשה לגיטימי של התנגדות, וחייבים לגנות אותן באופן חד משמעי".

בעקבות הפיגוע בקפיטריה הנושאת את שמו של הזמר, אימצה מדינת ישראל אסטרטגיה ביטחונית של הריסת בתי מחבלים מתאבדים לצורכי הרתעה. חברי חוליית סילואן האחראים לפיגוע נתפסו, הועמדו לדין ונשפטו למאסרי עולם, כאשר אבראהים חאמד, שהיה בין האחראים המרכזיים לתכנון שרשרת הפיגועים, נדון בשנת 2012 לעונש של 54 מאסרי עולם. כמו כן, האוניברסיטה העברית ביצעה תגבור מסיבי של מערך האבטחה בקמפוסים, הציבה גלאי מתכות נוספים בכניסות, ובשנת 2005 החלה להעזר בכלבי גישוש המאולפים לאיתור מטענים.

לקריאה נוספת

• ג'ייקובס, ג'ורג'; סטדיאם, ויליאם (2003). מר S: חיי עם פרנק סינטרה. ג'ון ויילי ובניו.
• קפלן, ג'יימס (2015). סינטרה: היושב ראש. האשט בריטניה.
• סנטופייטרו, טום (2008). סינטרה בהוליווד. הוצאת סנט מרטין.
• סינטרה, ננסי (1986). פרנק סינטרה, אבי. סימון ושוסטר.
• סאמרס, אנתוני; סוואן, רובין (2007). סינטרה: החיים. קנופף דאבלדיי קבוצת הוצאה לאור.
• הנדלמן, אריאל (11 ביולי 2015). "אפילו בישראל, פרנק סינטרה תמיד עשה זאת בדרכו". הג'רוזלם פוסט.
• קוהנסקי, רולי קינג (אפריל 2012). "פרנק סינטרה והקשר היהודי". מגזין עזרא (164).
• "פרנק סינטרה מותח ביקורת על שונאי גזע". חדשות היהדות האוסטרליות. 10 באוגוסט 1945. עמ' 4.
• לבוביץ', מאט (9 במרץ 2013). "הפעם הראשונה שהוליווד חשפה את השואה". הטיימס אוף ישראל.
• "ספרנית הקונגרס מכריזה על בחירות ארכיון הסרטים הלאומי לשנת 2007 (הודעה לעיתונות)". ספריית הקונגרס. 27 בדצמבר 2007.
• גולדמן, שלום (14 במאי 2015). "'מר סינטרה העריץ לישראל, וישראל העריצה בחזרה'". טאבלט.
• איברי, בנימין (7 באוקטובר 2015). "פרשת האהבים של פרנק סינטרה עם העם היהודי". הפורוורד.
• קרולי, פול (29 באוגוסט 2012). "מורשתו של פרנק סינטרה בנצרת". מגזין 972+.
• וינסטון-מקאולי, מארני (14 באוקטובר 2012). "כוכבי דוד: פרנק סינטרה". Aish.com.
• שבלסון, מלוויל (1971). איך לעשות סרט יהודי. אנגלווד קליפס, ניו ג'רזי, פרנטיס-הול.
• שני, סיליה (22 בדצמבר 1995). "סינטרה יחגוג את יום הולדתו ה-80 בדרכו – בישראל". הג'רוזלם פוסט.
• ויסמן, אליוט (2017). כפי שזה היה: חיי עם פרנק סינטרה. עמ' 113.
• "מי ומי של עולם הקולנוע משלמים 2.5 מיליון דולר עבור ישראל". מילווקי סנטינל. אסוציאטד פרס. 19 ביוני 1967. עמ' 3.
• וילסון, ארל (6 בנובמבר 1975). "קיסינג'ר הדיפלומטי הוא מרצה קהל". מילווקי סנטינל. עמ' 17.
• "פרנק סינטרה זוכה בפרס התרבות של ישראל". המונטריאול גזט. 7 ביוני 1977. עמ' 38.
• אדר, שירלי (19 באפריל 1978). "הכותל המערבי עובד עבור טוטי האסירת תודה". האוונינג אינדפנדנט. עמ' 12B.
• גולדנברג, סוזן (1 באוגוסט 2002). "פצצה הורגת שבעה באוניברסיטה". הגרדיאן.
• "עשר שנים מאז פיגוע הטרור באוניברסיטה העברית". משרד החוץ של ישראל. 31 ביולי 2012.
• הייר, מרווין (1997). "תוספת: הפקת הסרט ג'נוסייד". מרכז שמעון ויזנטל.
• "תפקיד חדש לאגניו במחווה לסינטרה". טולדו בלייד. אסוציאטד פרס. 1 בנובמבר 1972. עמ' 3.
• "סינטרה מועלה על נס בישראל". הוויקטוריה אדווקט. 16 בנובמבר 1976. עמ' 6B.
• "ערבים מחרימים את סרטיו ותקליטיו של סינטרה בשל עזרה למבצע איגרות החוב של ישראל". סוכנות הטלגרף היהודית. 10 באוקטובר 1962.
• "ערבים מתייחסים לפרנק כמו אל זר". בילבורד. כרך 78, מס' 47. 19 בנובמבר 1966. עמ' 13.
• "פרנק סינטרה". קנטקי ניו ארה. אסוציאטד פרס. 21 בספטמבר 1979. עמ' 5.
• "לבנון מחרימה את פרנק סינטרה". פיטסבורג פוסט-גזט. 18 ביולי 1964. עמ' 5.
• שלטון, טרייסי (5 במרץ 2014). "מדוע לבנון מצנזרת את פרנק סינטרה", חדשות NBC.
• "פרנק סינטרה". מוזיאון הצנזורה הווירטואלי.
• אפרת וייס, 7 הרוגים בפיגוע באונ' בירושלים, באתר ynet, 31 ביולי 2002.
• עלי ואקד, החמאס חגג בעזה: נהרוג 100 ישראלים, באתר ynet, 31 ביולי 2002.
• עיתון הסטודנטים חזה את הפיגוע, באתר ynet, 31 ביולי 2002.
• 7 נרצחו ויותר מ-80 נפצעו בפיגוע באוניברסיטה העברית, באתר ערוץ 7, 31 ביולי 2002.
• הדרה לוין ארדי, על בן בלוטשטיין – Benny The B, הדי.ג'יי. שנרצח בפיגוע בהר הצופים, באתר ynet, 30 ביולי 2003.
• אלבום לזכרו של די-ג'יי בני דה בי שנהרג בפיגוע באוניברסיטה בירושלים, באתר הארץ, 30 ביולי 2003.

הערות שוליים

1. "ספרנית הקונגרס מכריזה על בחירות ארכיון הסרטים הלאומי לשנת 2007 (הודעה לעיתונות)". ספריית הקונגרס. 27 בדצמבר 2007.
2. קרולי, פול (29 באוגוסט 2012). "מורשתו של פרנק סינטרה בנצרת". מגזין 972+.
3. שני, סיליה (22 בדצמבר 1995). "סינטרה יחגוג את יום הולדתו ה-80 בדרכו – בישראל". הג'רוזלם פוסט.
4. "מי ומי של עולם הקולנוע משלמים 2.5 מיליון דולר עבור ישראל". מילווקי סנטינל. אסוציאטד פרס. 19 ביוני 1967. עמ' 3.
5. "פרנק סינטרה". מוזיאון הצנזורה הווירטואלי.
6. אפרת וייס, 7 הרוגים בפיגוע באונ' בירושלים, באתר ynet, 31 ביולי 2002.