פרשת קוקליה היא ניסיון ההתיישבות היהודי החקלאי הראשון בקפריסין בעת החדשה, שהתקיים בין השנים 1883-1886. פרשה זו, שהתחוללה במקביל לראשית ההתיישבות החלוצית בארץ ישראל, נחלקה לשני פרקים מרכזיים באזור הכפר קוקליה שבמחוז פפוס: הראשון ביוזמת "הקרן להתיישבות בסוריה" עבור פליטים יהודים מרוסיה ומלטקיה, והשני ביוזמתו של יחיאל מיכל פרידלנד עבור קבוצת משפחות מרומניה. הניסיונות התאפשרו הודות לנסיבות הגאו-אסטרטגיות שנוצרו עם מעבר האי מידי האימפריה העות'מאנית לחסות בריטניה בשנת 1878, והשאיפה האימפריאלית הבריטית לפתח את האי המוזנח באמצעות יישוב גורמים זרים ונאמנים לכתר שיגדילו את התוצר והכנסות המסים.
ראשיתה של הפרשה בקיץ 1883, עת הועברו לקפריסין כ-25 משפחות שהיוו את קבוצת החלוץ בלטקיה שבחוף הסורי, לאחר שנת תלאות וקשיים מול השלטון העות'מאני. אליהן חברו קבוצות שהגיעו ישירות מרוסיה ומאלכסנדריה, וביחד מנו כ-149 נפשות. המתיישבים הופנו על ידי הממשל הבריטי לאדמות הר אורידס, שטח הררי וטרשי מצפון-מזרח לקוקליה, תחת תנאים של פטור ממסים ישירים למשך שנה וקבלת קרקע ללא תמורה. אולם, המציאות בשטח הכתה במתיישבים במהרה; האדמה התגלתה כקשה לעיבוד, רוויית קוצים וברקנים וחסרת מקור מים קבוע, דבר שהוביל לעימותים קשים בין המתיישבים לבין "החברה" המממנת באנגליה ולנטישה המונית של מרבית הקבוצה כבר בקיץ 1884.
בשלהי 1885 התחדש הניסיון עם הגעתן של כ-25 משפחות נוספות, המונות כ-173 נפשות, מהעיר פיאטרה ניאמץ שברומניה. קבוצה זו, שאורגנה על ידי יחיאל מיכל פרידלנד, רכשה בכספה הפרטי נחלה בקוקליה מידי בעלים מקומי בשם כאמל אפנדי. למרות התקווה להקים מושבה עצמאית, נקלעו גם מתיישבי רומניה למצוקה כלכלית חריפה, רעב ותחלואה. לאחר שהיבולים הדלים לא החזירו את ההשקעה, ובשיאו של המשבר נגנבו עדרי הצאן ורכושם עלה באש, התפוררה המושבה סופית. בספטמבר 1886 עזב פרידלנד את האי, וביוני 1887 התפנו אחרוני היהודים לירושלים ולאלכסנדריה בסיוע האגודה האנגלו-יהודית, ובכך תם הפרק הראשון של אחיזה יהודית חקלאית במרחב הקפריסאי.
במהלך המשבר, תוארו התחושות הקשות של המתיישבים במכתב גלוי שפורסם בעיתון "המגיד", בו פנו לעזרת אחיהם היהודים במילים: "עתה הננו בצרה גדולה ואין מעמד [אין ביטחון], כאניה העומדת להשבר בלב-ים. מה נעשה איפה כעת? להחזיק מה באופן אחר קשה על האי הזה, וע"כ [ועל-כן] כמעט גועים אנחנו ברעב. ילדינו מבקשים לחם ואין" 1. ציטוט זה שיקף את כישלון המפגש בין השאיפות ההתיישבותיות לבין תנאי השטח הקשים והיעדר גב כלכלי איתן, בניגוד למושבות בארץ ישראל שזכו באותה עת לחסות הברון רוטשילד.
הרקע הגאו-פוליטי
שלטונה של בריטניה בקפריסין החל בשלהי המאה ה-19. העברת החסות על האי נחתמה באופן סודי ב-4 ביוני 1878 בחוזה מיוחד שכונה "The Cyprus Convention", בין שר החוץ העות'מאני ספוואת פאשה לבין שגריר בריטניה, אוסטן הנרי לייארד. במסגרת חוזה זה, ובתיאום עם קונגרס ברלין ש"הסדיר" את גורלה של אירופה, התחייבה בריטניה לחוש לעזרתה של טורקיה במקרה של תוקפנות רוסית באסיה, ובתמורה אפשר הסולטאן לבריטניה לתפוס את קפריסין ולנהל אותה כארץ-חסות תחת ריבונותו. ב-12 ביולי 1878 הונף דגל בריטניה בלב ניקוסיה על ידי תת-אדמירל הלורד ג'ון היי, ועשרה ימים לאחר מכן נחת בלרנקה לויטננט-ג'נרל גרנט וולסלי בלוויית כוח אנגלי והודי גדול, שהגיע ליישם את החוזה בפועל.
במערך הגאו-אסטרטגי האימפריאלי, נודעה לקפריסין חשיבות גוברת בעיני הממשל בלונדון, ובעיקר בעיני בנג'מין ד'יזראלי השאפתן. האי נתפס כבסיס גאוגרפי חיוני וכ"מדרס-רגל" על קרקע בטוחה במרחב שבין לונדון לבומביי, בהיותו ממוקם בנקודת הפיצול של שני נתיבי המעבר להודו: "דרך הים" שבתעלת סואץ, ו"נתיב היבשה" או "דרך הפרת" העוברת דרך חופי הלוונט לעבר האוקיינוס ההודי. ד'יזראלי, שראה בכל התקרבות רוסית לתעלת סואץ סכנה לאינטרס העליון של הממלכה, ניצל את שעת הכושר בברלין כדי לייצר רווח שולי לממלכתו בדמות נטילת החסות על האי, שהיה במשך שלוש מאות שנים חלק מוזנח באימפריה העות'מאנית.
השלטון הבריטי מצא את קפריסין במצב ירוד ביותר; הדרכים היו רעועות, הנמלים דלים, ומערכות החינוך, המשפט והתברואה היו במצב נחות. השלטון העות'מאני כמעט לא השקיע בתשתית הפיזית ועיקר מעייניו היו נתונים לגביית המס השנתי. כדי להפוך את האי לנכס שאינו נופל לנטל על משלם המסים הבריטי, ביקשו הנציבים הבריטים ומושלי המחוזות לתור אחר דרכים לגיוון האוכלוסייה ופיתוח כלכלי. בשל דלילות האוכלוסין, הם עודדו הגירה והתיישבות של יסודות זרים שיוכלו לקדם את האינטרס הבריטי ולהגביר את הייצור והמסים. במסגרת תפיסה קולוניאלית זו, נבחנו תכניות ליישובן של קבוצות מיעוט שונות, בהן בני מלטה, דוחובורים פציפיסטים מרוסיה, ארמנים ויהודים. הממשל ראה במהגרים אלו תוספת של מרכיב נאמן לשלטון אל מול הרוב היווני ששאף ל"אנוסיס" (איחוד עם יוון).
נדבך קריטי בביסוס התשתית המנהלית להתיישבות היה הסדרת הבעלות על הקרקע, נושא שהיה כאוטי ובלתי מדויק בשלהי התקופה העות'מאנית. אחד המבצעים הגדולים הראשונים של הנציב בידלף היה זימון מומחי מדידה ומיפוי לספק מפות אמינות. המשימה הוטלה על הסגן הורשיו הרברט קיצ'נר, קצין הנדסה מיומן שקנה לו שם בסקר ארץ-ישראל המערבית. קיצ'נר וצוותו עבדו באי בין השנים 1879 ל-1883, ולמרות קשיים תקציביים השלימו מפה מפורטת בקנה-מידה של אינץ' למיל (1:63,360) שיצאה לאור ב-1885. עבודתו של קיצ'נר הבהירה לממשל את מלאי הקרקעות לצורכי ציבור וסימנה את נחלות הסולטאן וההקדשים הדתיים, פעולה שהייתה חיונית בכל עת שעלה לסדר-היום עניין התיישבותם של גורמים חדשים כגון היהודים.
לצד המנהל הפיזי, עסק הממשל הבריטי בשינוי המבנה הפוליטי והפיסקלי של האי. ב-1882 נקבעה לקפריסין חוקה שמיסדה מועצה מחוקקת המורכבת מנציגים נבחרים וממונים. עם זאת, עול כבד רבץ על האי בדמות "מס קפריסין" (Cyprus Tribute), סכום שנתי שהיה על הממשל להעלות לסולטאן כהכרה סמלית בריבונותו. המס, שמעולם לא הגיע לאיסטנבול אלא חולט בלונדון לכיסוי חובות עות'מאניים, היה לצנינים בעיני תושבי האי ושימש עילה מתמדת למתח פוליטי, עד שוינסטון צ'רצ'יל קרא ב-1907 לשינוי יסודי בנושא. מציאות מורכבת זו, שבה האי נתפס מצד אחד כנכס אסטרטגי ומצד שני כנטל פוליטי וכלכלי, היא שעמדה ברקע היחס הדו-ערכי של הממשל הבריטי ליוזמות ההתיישבות היהודיות שהחלו לנבוט באותן שנים.
הקרן להתיישבות בסוריה ויוזמת קפריסין
היוזמה להתיישבות יהודית בקפריסין בעת החדשה לא צמחה מתוך תנועה ציונית, אלא הייתה קשורה ליזמות של חוגי נוצרים מילנריסטים באנגליה. אלו הגו רעיונות ליישוב יהודים במזרח כחלק מהאסכטולוגיה הפרוטסטנטית האנגלית של המאה ה-19, אשר ראתה בשיבת היהודים לארצם תנאי הכרחי לגאולה ול"שיבה מחדש" של המשיח. בקיץ 1882 הוקמה מחדש "החברה להתיישבות בסוריה ובארץ-ישראל", ששינתה את שמה ל"קרן להתיישבות בסוריה" (The Syrian Colonization Fund). בראש הקרן עמדו הרוזן משפטסברי והרוזנת סטרנגפורד, ולתפקיד המזכירה מונתה אליזבת-אן פין, אלמנתו של הקונסול ג'יימס פין. הקרן פעלה לריכוז כוחות לסיוע לפליטים יהודים ממזרח אירופה, תוך ניצול קשריה עם מתווי המדיניות הבריטית.
ניסיונה הראשון של הקרן התמקד בלטקיה שבחוף הסורי, שם אותרה פיסת קרקע חקלאית בעזרת סגן קונסול בריטניה המקומי. קבוצת חלוץ של כ-45 משפחות הועלתה למקום, אך לאחר שנה של תלאות דרך, קשיים בהתאמה לתנאי הארץ, יחס עוין מצד השלטון העות'מאני והתערערות היחסים עם הקרן המממנת, הוחלט בקיץ 1883 כי לטקיה תיעזב. במקומה, הוחלט לנסות ולהקים מושבה בקפריסין, תחת חסות בריטית בטוחה יותר. מתוך הקבוצה המקורית, 25 משפחות הסכימו לעבור לאי ולהתאחד שם עם גל שני של מתיישבים שהגיעו מרוסיה בהנהגת יחיאל מיכל פרידלנד, בנו של הרב נתן פרידלנד.
כבר באפריל 1883 פנה משרד המושבות לממשל בקפריסין כדי לברר את היתכנות יישובם של כ-200 מהגרים בעלי נתינות רוסית. גב' פין הסבירה לממשל כי מאחר שלא עלה בידי החברה ליישב את היהודים בסוריה, שאיפתה היא להעבירם לקפריסין, בתנאי שממשלת האי תקצה להם קרקע בחינם. הממשל הבריטי באי, שסבר תחילה בטעות כי מדובר בפליטים שנמלטו ישירות מרוסיה לתחומי הסולטאן ולא במהגרים שהגיעו מלונדון, נטה לאשר את הבקשה. גב' פין הבטיחה כי החברה תישא בהוצאות הנסיעה, דמי קיום לשישה חודשים, וכן תספק כלים חקלאיים, זרעים וכלי בית.
מכשול משמעותי עלה מצד הריבונות על הקרקע, שכן נחלות רבות היו רשומות על שם הסולטאן שתבע את זכותו עליהן. הממשל בקפריסין, שחשש מהסתבכות משפטית ומתשלום פיצויים עתידיים, עיכב את האישור עד לקבלת הסכמת הטורקים, אך אלו התמידו בהתנגדותם. למרות העיכוב, קבעה גב' פין עובדות בשטח והודיעה באפריל 1883 כי המשפחות כבר עושות את דרכן לאי. היא תיארה את המתיישבים כאינטליגנטים וחרוצים, וטענה כי החברה תקצה 20 ליש"ט למשפחה עבור הוצאות הנסיעה.
ב-1 ביוני 1883 הציג מזכיר הממשלה בקפריסין ל"חברה להתיישבות בסוריה" מסמך תנאים רשמי להסכמתו. התנאים כללו מסירת קרקעות ללא תמורה למעט דמי רישום, ומתן פטור ממסים ישירים (מס המעשר, כופר שירות צבאי, מס מקרקעין ומס בעלי-חיים) למשך שנה. עם זאת, הובהר כי הממשלה לא תישא באחריות כספית לקיום המתיישבים וכי לא יינתן פיצוי אם הקרקעות יוחזרו בעתיד לסולטאן. גב' פין קיבלה את התנאים והצהירה כי החברה תעמוד בעלות שנתית של 51 ליש"ט, 11 שילינג ו-2 פני למשפחה בת חמש נפשות. על סמך הבטחות אלו, אישרה מזכירות הממשלה את התיישבות היהודים באזורי רנדי ואורידס, ובכך נפתח הפרק המעשי של "פרשת קוקליה".
מתיישבי לטקיה ואדמות אורידס
השלב הראשון של ניסיון ההתיישבות החל ב-4 במאי 1883, עם הגעתה של הקבוצה הראשונה לחופי לימסול. הקבוצה מנתה 86 נפשות, מתוכן 50 גברים שקשת עיסוקיהם הייתה מגוונת וכללה עשרה איכרים בלבד, ולצידם בעלי מלאכה כגון כורך ספרים, עושי סיגריות, חרש נחושת וחרש עופרת. ב-14 באוגוסט 1883 הגיעה הקבוצה השנייה מלטקיה, שמנתה 63 נפשות. לאחר תלאות בנמלי האזור בשל תקנות ההסגר, נחתו המתיישבים בלרנקה, שהו במתקן ההסגר בדקליה, ורק ב-28 בספטמבר 1883 הגיעו המשפחות כולן בדרך הים לקוקליה. עם הצטרפותן של כ-12 משפחות נוספות שהמתינו באלכסנדריה, הגיע מספר המתיישבים הכולל בפרק זה ל-149 נפשות.
אתר ההתיישבות שנבחר על ידי הממשל הבריטי שכן במורדות הר אורידס (Orides), מצפון-מזרח לכפר קוקליה, המזוהה כפפוס העתיקה. הכפר עצמו ממוקם על גבעה בגובה 180 מטר מעל פני הים, והשטח שהובטח לקרן עמד על כ-25 אקר למשפחה. אף שהמקום נבחר בשל פוריות הקרקע במישור שמתחתיו והתאמת הגבעות למטעי זיתים וחרובים, המציאות בשטח עוררה אכזבה מיידית. עוד בטרם בואן של המשפחות, סיירו יחיאל מיכל פרידלנד ונציג המתיישבים בנחלה ושבו מודאגים; הם מצאו אדמה רחוקה מהכפר, קשה לעיבוד ומכוסה בקוצים ועשבים. פרידלנד הריץ מכתב מחאה לממשל בטענה כי "אדמות אורידס אינן מתאימות לחקלאות", ודרש מסירת אדמה איכותית ונקייה מצמחייה.
אל מול טענות המתיישבים, ניצבה עמדה קשוחה של פקידי הממשל הבריטי. הארי תומפסון, מושל פפוס, ומנהל מחלקת המדידות דיווחו לאחר ביקור באתר בנובמבר 1883 כי היהודים לא עשו כמעט דבר מאז הגיעו למקום. לטענתם, למתיישבים לא הייתה תשוקה של ממש להתבסס כעובדי אדמה; הם לא ביראו חלקות, לא הקימו מבני קבע ולא חרשו לקראת עונת הזריעה. הממשל גרס כי כל עוד תשלם להם "החברה" שכר יומי מובטח של 6 פני לראש, הם לא ימהרו לעבוד. גב' פין, מזכירת הקרן, תמכה בעמדת הממשל וצוטטה ב"ג'ואיש כרוניקל" כמי שטוענת כי "אף לא איכר אנגלי אחד" שביקר במקום דיווח על אי-פוריות הקרקע, וכי האדמה ראויה מאוד למטעי זיתים וגפן.
ניהול המושבה התאפיין במתיחות מתמדת בין ההנהגה היהודית לבין נציגי הקרן האנגלים. יחיאל מיכל פרידלנד, שמונה לעמוד בראש המתיישבים כדי להסוות את כוונותיה המיסיונריות של החברה, לא זכה לאמונם של פקידי הממשל שראו בו חסר יכולת ואחריות. בשל כך, נשלח למקום נציג אנגלי בשם א. ג. לנגהורן (Langhorne) כדי להשגיח על הנעשה. לנגהורן הנהיג מדיניות נוקשה והתנה את מתן מענק הקיום היומי ביציאה לעבודה פיזית בשטח. המתיישבים, מצידם, הסתכסכו ביניהם וקנאו בכוחו של פרידלנד, בעוד המרירות כלפי לנגהורן גברה ככל שהתנאים הידרדרו.
הפער בתפיסת המציאות הגיע לשיאו בדיווחים לעיתונות היהודית. בעוד גב' פין תיארה את האתר כמקום טוב שיש בו מים טריים, המתיישבים שלחו מכתבי ייאוש. אחד המתיישבים תיאר את המצב בעיתון "המגיד": "באמצעות המושל על PoPho [פפוס] נתנו לנו ארץ הרים ובקעות מלאה קוצים וברקנים סמוך לכפר Kaudia [קוקליה]… נשים וטף הושארו בכפר ואנחנו עלינו ההרה – להכשרת הקרקע. נוכחנו שמכ"ח אלול עד טבת, זמן הזריעה, לא נספיק להכין את האדמה ונדרשות 3-4 שנים להכשרת הקרקע. תוך חודשיים מתו 7 נפשות מתוך 163…". תנאים אלו, בשילוב עם הניהול הקשוח של לנגהורן, זרעו את זרעי הכישלון של השלב הראשון בהתיישבות.
הפינוי הראשון
באפריל 1884 הגיע המשבר ביחסי "החברה להתיישבות בסוריה" לשיא גלוי, כאשר הידיעות על מצבם הנואש של המתיישבים הגיעו לציבור הרחב ולממשל הבריטי. המתיישבים, שסירבו לעלות לאדמות אורידס המבודדות, נותרו להתגורר בבתים שכורים בכפר קוקליה ובעיר פפוס בתנאי דחק קשים. הממשל הבריטי דיווח כי היהודים חיו בזוהמה ובלכלוך שעוררו חשש בקרב תושבי המקום מפני התפשטות מגפות, וכי תוך חודשיים בלבד מתו שבע נפשות מתוך 163. המצב החמיר כאשר התברר כי המתיישבים אינם יכולים לממש את השטרות שנתנה בידיהם "החברה", מאחר שהיו לפקודת בנק אנגלי בלבד, ומושל פפוס נאלץ לפדותם מכספו הפרטי כדי למנוע את קריסתם הכלכלית.
הסוכן לנגהורן, שפעל מטעם "החברה", החליט להפעיל לחץ כבד על המתיישבים והתנה את מתן מענק הקיום היומי ביציאה לעבודה. הוא קבע כי מי שיצא לעבוד בסלילת הדרך בין פפוס ללימסול יקבל שילינג ו-5 פני ליום עבודה, ומי שיעלה לעבוד באורידס יקבל 6 פני ליום לאדם. ב-20 במאי 1884 הודיע לנגהורן לממשל כי הוא מוסמך להפסיק לאלתר כל תשלום למסרבי העבודה ולפנותם ממבני המגורים. ב-22 באפריל טלגרפו המתיישבים לממשל והודיעו כי הם על סף רעב של ממש. מושל פפוס, הארי תומפסון, דיווח לנציב העליון כי המענק היומי הופסק וכי דאגתו העיקרית היא לספק להם עבודה בסלילת הכביש כדי להחיותם.
בשלב זה נאלץ הממשל המקומי להתערב ישירות כדי למנוע אסון הומניטרי. מושל פפוס ניפק למשפחות הקצאת מזון בסיסית שכללה כיכר לחם ביום למבוגר ומחציתה לילד. המתיישבים, שכבר מכרו את כל רכושם הדל, פנו בבקשות עזרה לרבני ירושלים וליהודי לונדון. בעיתון "המגיד" פורסמה קריאה נואשת לסיוע, בה נכתב כי "העניות מעברת האדם על דעתו ודעת קונו", והמתיישבים התחננו לתרומות כדי שיוכלו לקנות מצות לחג הפסח ולא יבואו לידי חילול השם. הממשל הבריטי, שראה ב"חברה" אחראית להבאת "עדה של אביונים" לאי, הגיב בחריפות והמליץ בכל לשון של המלצה להעבירם אל מחוץ לקפריסין.
תהליך הפינוי החל בקיץ 1884, כאשר מרבית המשפחות נשברו ועברו ללימסול בתקווה למצוא דרך לעזוב את האי. מושל לימסול דיווח ביוני 1884 על 125 נפשות, כולם נתיני רוסיה, המבקשים להישלח ליעדים שונים. העזרה הכספית לפינוי הגיעה מנתן ס' ג'וזף, מזכיר "קרן מנשן האוס" (Mansion House), שהודיע כי הקרן תממן את החזרת המשפחות לאודסה ואת השטת האחרים ליעדים כגון יפו, אלכסנדריה, אמריקה ולונדון. העלות הכוללת של השטת המתיישבים עמדה על 181 ליש"ט, שילינג ופני אחד, שכוסו במלואם על ידי הקרן.
עד סוף יוני 1884 עזבו כ-129 מתיישבים את האי. 80 מהם הפליגו לאלכסנדריה ב-29 ביוני, 36 נשלחו לנמל אודסה, ואחרים עשו את דרכם ליפו ולירושלים. בשולי המברקים הרשמיים ציין המזכיר הראשי של הממשל הבריטי כי "ככל הנראה הם נמצאו בלתי-מתאימים להיות מתיישבים". עם סיום הפינוי ההמוני, נותרו בלימסול ארבע נפשות בלבד שניסו להיקלט בה, ועוד ארבע משפחות נחושות שנותרו בקוקליה ובאורידס בניסיון אחרון להיאחז בקרקע.
הגעת יהודי רומניה
למרות הכישלון המכאיב של השלב הראשון באורידס, ניסה יחיאל מיכל פרידלנד להמשיך בדרכו ולממש את חזון ההתיישבות באי. כבר במאי 1885 פנה פרידלנד למכרים ברומניה והציע להם להקים יישוב חדש. הוא גייס כ-25 עד 30 משפחות, רובן מהעיר פיאטרה ניאמץ שבמחוז מולדובה, אשר חברו יחד לאגודה אחת בשאיפה לעזוב את רומניה בשל הרדיפות שם. המשפחות יצרו "כיס אחד" – קופה משותפת מכספן המעט – והפקידו בידי פרידלנד מקדמות שנעו בין 10 ל-30 ליש"ט למשפחה. פרידלנד הבטיח להם כי הארץ טובה מאוד, פורייה, קרובה לארץ ישראל ועומדת תחת מחסה אנגליה.
בתחילה תכנן פרידלנד לרכוש עבור הקבוצה אחוזה גדולה בשם סימבולו, הממוקמת ליד לימסול, אך הסכום שאסף – פחות מ-900 ליש"ט – לא הספיק לרכישתה, שכן ערכה נאמד ב-4,000 עד 5,000 ליש"ט. בשל כך, שכנע פרידלנד את נציגי המתיישבים לרכוש נחלה קטנה יותר ליד קוקליה, אתר המוכר לו היטב. השטח, בגודל של כ-575 דונם, נרכש מבעליו המקומי, כאמל אפנדי, תמורת כ-470 ליש"ט. מחצית הסכום שולמה במזומן ומחציתה השנייה בשטרי התחייבות לשיעורין. בשלהי נובמבר 1885 הפליגו מנמל גאלאץ 173 נפשות על סיפון אנייה של "הלויד האוסטרי", וביניהן 27 נשים ו-44 ילדים.
הקבוצה הגיעה ללימסול ב-8 בדצמבר 1885 ומיד נכונה לה האכזבה הראשונה; במקום האחוזה רחבת הידיים שהובטחה להם, מצאו עצמם המתיישבים מול נחלה קטנה ומרוחקת. רובם סירבו בתחילה להמשיך במסע והתעמתו עם פרידלנד, שספג ביקורת קשה ממושל לימסול על התנהגותו כלפיהם. לאחר ששוכנעו לבדוק את המקום, גילו כי אין די אדמה לפרנסת כולם וכי עליהם לשלם גם בעבור המגורים. תוך שבועיים ארזו שלוש משפחות ו-20 גברים את חפציהם וחזרו ללימסול לחפש עבודה בסלילת דרכים ובמלאכות מזדמנות. אלו שנותרו בקוקליה נאלצו למשכן מחדש את אדמתם לבעליה הקודמים בשל היעדר מזומנים.
המצוקה הכלכלית החריפה במהירות והגיעה לידי רעב. באפריל 1886 פרסמו 19 מבעלי המשפחות בקוקליה "קול קורא לאחב"י" בעיתון "המגיד", בו תיארו את מצבם הנואש: "נוסף לכל זה מצאנו בזה יוקר גדול ונורא לכל צרכי אוכל נפש. לרגלי כל אלה הסבות נתרוקן כיסנו באופן נורא מאד, והוכרחנו למכור את כלי ביתנו למען החיות את נפשותנו וב"ב [בני-ביתנו] לבלי נגוע לרעב. הן אמנם קנינו מאה קילו חטים, אבל נזהרנו לאכול מזה, רק זרענו החטה במקום שעכ"פ [שעל כל פנים] נוכל בשנה הבאה לאכול מעט מפרי האדמה. כן קנינו איזה צמדי בקר. עתה הננו בצרה גדולה ואין מעמד [אין ביטחון], כאניה העומדת להשבר בלב-ים."
המתיישבים התחננו לרחמי הציבור כדי שלא ימותו ברעב וכדי שיוכלו לרכוש מצות לחג הפסח, בציינם כי "העניות מעברת האדם על דעתו ודעת קונו". מושל פפוס, שחזה בהתפוררות הקבוצה, דיווח לממשל כי הוא אינו סומך על פרידלנד שיחלק את הכספים כראוי והזהיר כי ללא מנהל מקצועי, גורלם של יהודי רומניה יהיה כגורל קודמיהם. המציאות הוכיחה כי אזהרותיו היו מוצדקות, שכן הקבוצה הגיעה לסוף דרכה החקלאית עוד לפני שזכתה לקצור את תבואתה הראשונה.
הכישלון המוחלט
התפוררותם הסופית של ניסיונות ההתיישבות בקוקליה ובאורידס הגיעה לשיאה במהלך שנת 1886, כאשר הצטברות של אסונות טבע ומעשי ידי אדם הכריעה את שארית המתיישבים. היבולים החקלאיים, שהיוו את התקווה האחרונה לביסוס כלכלי, התגלו כדלים ביותר; בעונת 1885 נזרעו 40 ק"ג חיטה שהניבו רק 25 ק"ג תבואה, וגם הניסיונות המאוחרים יותר לזרוע חיטה, שעורה ושיבולת שועל לא החזירו את ההשקעה. למפח הנפש החקלאי נוספה פגיעה קשה ברכוש כאשר עדר הצאן שנקנה עבור המתיישבים נגנב כמעט במלואו, ו-17 כבשים נוספות מתו. האירוע ששבר סופית את רוחם של הנשארים התרחש במאי 1886, כאשר המתיישבים שבו לאדמתם לאחר השבת וגילו כי כל רכושם הדל באורידס עלה באש.
תהליך הנטישה הסופית הואץ עם עזיבתו של יחיאל מיכל פרידלנד. בספטמבר 1886 הפליג פרידלנד עם משפחתו לאלכסנדריה כדי לקבל על עצמו משרת רב בקהילה המקומית, ובעקבותיו ביקשו גם שאר המשפחות לעזוב את האי. המצוקה בקרב הנותרים בלימסול הייתה כה חריפה, עד ש-11 ראשי משפחות פנו במכתב נואש לדוכס מאדינבורו בבקשת סיוע לחזרה לרומניה, בטענה כי הולכו שולל והשקיעו את מיטב כספם בפיסת אדמה שלא הניבה פרי. רק ביוני 1887 הושלם פינוי הקבוצה, כאשר 57 מהיהודים שנותרו על האי עזבו, רובם לירושלים דרך אלכסנדריה, בסיוע כספי של האגודה האנגלו-יהודית שגייסה עבורם כ-125 ליש"ט לכיסוי הוצאות המחיה וההפלגה.
הניתוח ההיסטורי של כישלון פרשת קוקליה מצביע על שילוב של גורמים פיזיים, אנושיים וכלכליים. מבחינה פיזית, אדמות אורידס התגלו כטרשיות, הרריות וקשות לעיבוד, ללא מקור מים קבוע ובתנאי תברואה ירודים שהובילו לתחלואה גבוהה. מבחינה אנושית, מרבית המהגרים חסרו הכשרה חקלאית מוקדמת ולא היו מורגלים בעבודה פיזית קשה בתנאי אקלים זרים, נסיבות שהחמירו בשל סכסוכים פנימיים וחשדנות עמוקה כלפי מניעיה של "הקרן להתיישבות בסוריה" והחשש ממיסיונריות סמויה.
מעל לכל אלו בלט ההיבט הכלכלי; בניגוד למפעל ההתיישבות בארץ ישראל באותה תקופה, למתיישבי קוקליה לא עמד גב כלכלי איתן בדמותו של הברון רוטשילד. הם היו תלויים בחסדיה של קרן פילנתרופית נוצרית בעלת משאבים מוגבלים שניהלה אותם מרחוק ביד קשה, ללא עורף יישובי יהודי תומך. בפרספקטיבה היסטורית, בעוד שמתיישבי ראשון לציון וראש פינה נהנו מקרבה למרכזים יהודיים ומחסותו של "הנדיב הידוע", הרי שהריחוק, הבדידות והיעדר ההכרה בקפריסין כארץ-יעד לאומית גזרו את גורלו של הניסיון הראשון להתיישבות יהודית באי לכישלון מוחלט. מאחורי ניסיון זה נותרה רק מצבת אבן בודדת לזכרו של ר' יקותיאל, אחד משבעת הנפטרים במאמץ הכושל להפוך לעובדי אדמה במרחב הקפריסאי.
לקריאה נוספת
- יוסי בן-ארצי, אי קרוב־רחוק : התיישבות יהודית חקלאית בקפריסין 1939-1883, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2015.
