פאול פרידמן

פאול פרידמן (Paul Friedmann; ‏26 באפריל 1840 – סביב שנת 1900) היה פילנתרופ, סופר וציוני מוקדם ממוצא יהודי-גרמני, נצר למשפחת משה מנדלסון. בצעירותו התנצר והפך לפרוטסטנט, אך בשלב מסוים חזר אל חיק היהדות והפך לגבאי בית כנסת. פרידמן נודע בעיקר ביוזמתו השאפתנית בשנים 1891–1892 להקמת מדינה יהודית באזור ארץ מדין – אזור בצפון-מערב חצי האי ערב, מול מפרץ עקבה, אשר נחשב באותה תקופה לחלק מגבולות ארץ ישראל השלמה. את המיזם ראה כפתרון למצוקת יהודי מזרח אירופה בעקבות גלי הפרעות ברוסיה בשנים 1882–1890, והשקיע בו את כל הונו. אף שגייס עשרות מתיישבים, רכש ספינה ייעודית בשם "ישראל" ותכנן הקמת יישוב יהודי עצמאי בעל סמלים צבאיים ומוסדות מדיניים, התוכנית נכשלה כעבור חודשים ספורים והותירה את פרידמן מרושש ושבור.

פאול פרידמן היה הראשון שהשתמש בביטוי "מדינת היהודים" בהקשר של המדינה העתידית שתקום בשטחי ארץ ישראל וסביבתה.

ראשית חייו

פאול פרידמן נולד ב־26 באפריל 1840 בעיר קניגסברג שבפרוסיה המזרחית, בן למשפחה יהודית אמידה ונצר ישיר למשפחתו של הפילוסוף משה מנדלסון. כבר בצעירותו בחר להתנצר והצטרף לכנסייה הפרוטסטנטית, אך בשלב מסוים חזר אל חיק היהדות. את חייו בילה בעיקר בברלין, אך שהה תקופות ארוכות גם בלונדון, שם הרחיב את קשריו החברתיים והאינטלקטואליים. בזכות נכסיו הרבים צבר פרידמן הון רב, מה שאִפשר לו לממן את מפעליו הפילנתרופיים והאישיים.

פרידמן נודע גם כסופר והיסטוריון חובב, שהתעניין בהיסטוריה האירופית ובחקר מקורות שונים. הוא חיבר מספר ספרים ופרסומים היסטוריים, בהם: Anne Boleyn – A Chapter of English History 1527–1535 (שני כרכים, 1885), מחקר מקיף על פרשת אן בולין בתקופת המלך הנרי השמיני; Les Dépêches de G. Michiel (1896), העוסק בשליחותו של השגריר הוונציאני ג'ובאני מיכייל באנגליה במאה ה־16; וכן את החוברת Das Land Madian (1891), בה תיאר את הפוטנציאל הכלכלי, החקלאי והגאוגרפי של אזור ארץ מדין שבצפון־מערב חצי האי ערב. בחוברת זו לא הוזכרו יהודים כמתיישבים ייעודיים, אך היא שימשה בסיס לתוכניתו המאוחרת לייסוד יישוב יהודי באזור.

פרידמן היה דמות מורכבת, שחי בין עולמות תרבותיים ודתיים שונים, ובתקופה זו גיבש השקפת עולם פילנתרופית שנבעה במידה רבה ממוצאו היהודי ומהזיקה למשפחת מנדלסון. המצוקות של יהודי מזרח אירופה והרדיפות ברוסיה בשנות ה־80 של המאה ה־19 השפיעו עליו עמוקות והיוו חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה שהנחתה את מפעל חייו.

רעיון ההתיישבות בארץ מדין

בין השנים 1882–1890 התחוללו פוגרומים קשים ברחבי האימפריה הרוסית, שפגעו בעשרות אלפי יהודים והביאו לגלי פליטות רחבי היקף. אלפי משפחות יהודיות נאלצו לעזוב את בתיהן ולנדוד מערבה, לעיתים ללא כל רכוש וללא מקורות פרנסה. פאול פרידמן, שששהה באותה תקופה בין ברלין ללונדון, נחשף מקרוב למצוקתם של הפליטים היהודים שזרמו למערב אירופה, ופגש רבים מהם באופן אישי. ההיכרות הישירה עם מצבם השפיעה עליו עמוקות ועוררה בו תחושת אחריות לפעול למענם. הוא האמין כי לנוכח האדישות של ממשלות אירופה והקשיים בקליטת המוני הפליטים, יש למצוא פתרון עצמאי לטווח ארוך.

בשונה מתנועת "חובבי ציון", שפעלה להקמת יישובים יהודיים קטנים בארץ ישראל תחת חסות עות'מאנית, פרידמן דגל בגישה שאפתנית יותר. הוא ראה צורך ביצירת טריטוריה עצמאית שתשמש מקלט בטוח לכל היהודים הנמלטים מהרדיפות. לשם כך חיפש אזור בעל חשיבות אסטרטגית, שלא היה תחת שליטה ישירה של מעצמה אירופית, אך שימר זיקה היסטורית ודתית לעם היהודי. הבחירה נפלה על ארץ מדין – אזור בצפון־מערב חצי האי ערב, לחופי מפרץ עקבה, אשר בתקופה ההיא נחשב כחלק מהמרחב הגאוגרפי של ארץ ישראל השלמה.

החזון של פרידמן היה להקים במקום יישוב יהודי עצמאי, בעל מוסדות שלטון ומבנה חברתי־צבאי מוסדר, שיהווה מקלט לפליטים ויסמל את תחייתו של העם היהודי. הוא ראה בפרויקט זה פתרון לא רק למצוקות המיידיות של הפליטים, אלא גם צעד ראשון בדרך להקמת מדינה יהודית שתתנהל באופן ריבוני ותוכל להגן על עצמה.

הפרויקט של פרידמן התפתח על רקע מציאות גיאו־פוליטית מורכבת במיוחד. אזור ארץ מדין היה חלק מחצי האי ערב, שנשלט פורמלית בידי האימפריה העות'מאנית, אך בפועל מצרים, שהייתה תחת שליטה בריטית דה־פקטו מאז 1882, הפעילה בו השפעה משמעותית. בריטניה ביקשה להרחיב את שליטתה סביב מפרץ עקבה ותעלת סואץ, שהיו עורקי תחבורה חיוניים לאימפריה, בעוד העות'מאנים שאפו לשמור על ריבונותם ולהגביל כל התיישבות זרה.

פאול פרידמן יצא בשנת 1890 למסע מחקר בארץ מדין. במהלך סיורו התרשם מהמיקום האסטרטגי של האזור, מעושרו הטבעי ומהאפשרות להקים בו התיישבות בעלת סממנים כלכליים, חקלאיים ואף צבאיים. ארץ מדין נתפסה בעיניו כטריטוריה אידיאלית להקמת מולדת ליהודי מזרח אירופה הנמלטים מהרדיפות, שכן היא הייתה קרובה לארץ ישראל ההיסטורית, אך לא נשלטה ישירות בידי מעצמה אירופית.

עם שובו לגרמניה החל פרידמן לקדם את יוזמתו באופן מעשי. הוא שוחח עם נציגים בריטיים בכירים, ובהם סר אוולין בארינג, נציג בריטניה במצרים ולימים הלורד קרומר, וביקש את תמיכתם במיזם. במקביל, פרידמן הזמין בניית ספינת קיטור בסקוטלנד, אותה קרא S.S. Israel, שיועדה לשאת את המשלחת הראשונה אל חופי מדין. באותה עת פרסם פרידמן את החוברת "Das Land Madian" (ברלין, 1891), שבה הציג את חזונו ליישוב האזור, את הפוטנציאל הכלכלי והגאוגרפי של המקום ואת תכניתו להקמת התיישבות מאורגנת שתכלול משטר פנימי, מוסדות יישוביים וסמלים צבאיים.

ארגון המשלחת

לקראת סוף 1891 החל פאול פרידמן בגיוס פעיל של קבוצת המתיישבים שתצא עמו לארץ מדין. הוא נסע אישית לקרקוב שבגליציה, שם בחר בקפידה את המשפחות הראשונות, רובן מקרב פליטים יהודים ממזרח אירופה שנפגעו מהפרעות ברוסיה. בסך הכול הצטרפו ליוזמה 17 גברים, 6 נשים ו־4 ילדים, לצד מספר בעלי מקצוע חיוניים לפרויקט: רופא המשלחת ד"ר לנדטמן, כימאי, מהנדס בניין ושני שוחטים שהיו אמורים להבטיח שמירה על כללי הכשרות במושבה העתידית.

כדי להבטיח סדר וביטחון במיזם, גייס פרידמן שני קצינים פרוסים נוצרים ששירתו קודם לכן בצבא הקיסרי: ברון פון זיבאך, שנבחר למפקד הכוח הצבאי, ולוטננט פאול תיל, סגנו. בהנהגתם הוקם כוח קטן ומאורגן שמנה כ־35 איש, והיה מצויד ברובים מודרניים, שני תותחי האוביצר ומכונת ירייה חדישה — ציוד יוצא דופן עבור מיזם התיישבותי אזרחי בסוף המאה ה־19. לכל חברי הכוח הותאמו תלבושות אחידות, והונהג משטר אימונים קפדני. כל מתיישב חתם על התחייבות לשנתיים שירות, בתמורה לשכר חודשי, מזון, ביגוד ואספקה, והיה כפוף למשמעת צבאית מלאה.

ב־15 בנובמבר 1891 הפליגה המשלחת מקהיר על גבי ספינת הקיטור "S.S. Israel", שנבנתה במיוחד בסקוטלנד עבור היוזמה, לכיוון מפרץ עקבה. הספינה נשאה על סיפונה 46 נוסעים, בהם חברי המשלחת, אנשי המקצוע, המשפחות והקצינים.

התגובות בממסד היהודי לא היו אוהדות. חוגים מרכזיים בתנועת חובבי ציון תקפו את פרידמן בחריפות. הפעיל הציוני שאול רפאל לנדאו, הביע התנגדות נחרצת ליוזמה, בין היתר משום שנוהלה על ידי מתבולל לשעבר שהוביל פליטים יהודים להרפתקה מסוכנת באזור נידח ומסוכן. לנדוי הזהיר כי מדובר במעשה פזיז, ללא גיבוי מדיני או ביטחוני, וטען שהדבר עלול "להמיט אסון על המשתתפים ולפגוע במעמד הקהילות היהודיות במזרח". הביקורת התבטאה גם בעיתונות היהודית במרכז אירופה, שניסתה להרתיע פליטים מלהצטרף למיזם.

למרות ההתנגדות, פרידמן המשיך בהכנותיו והשקיע הון עתק במיזם — כ־170,000 מארק — במטרה להקים יישוב יהודי מאורגן היטב, בעל משמעת, מוסדות וסמלים צבאיים, בתקווה שהמיזם ישמש מודל למדינה יהודית עתידית באזור.

ההגעה לסיני

במהלך ההפלגה על סיפון ספינת הקיטור S.S. Israel בדרכה מסואץ לעבר חופי סיני, נתגלעו מתחים בין חברי המשלחת היהודים לבין מפקדי הכוח הצבאי שמונו על ידי פרידמן, הברון פון זיבאך ולוטננט פאול תיל. המשמעת שהונהגה על ידם הייתה מן הקפדניות ביותר, והם התעקשו לנהל את ההפלגה תחת סדר צבאי מלא, שכלל פקודות נוקשות, משמרות קבועות וחלוקה מדויקת של תפקידי המתיישבים.

בין הנושאים שעוררו עימותים היה גם עניין המזון. חלק מהמתיישבים, שהיו יהודים שומרי מסורת, דרשו אספקת מזון כשר לכל ימי המסע והביעו תרעומת על כך שההכנות שנעשו לכך לא תמיד בוצעו לשביעות רצונם. פרידמן נענה לדרישותיהם והקפיד להביא עמו שני שוחטים שהצטרפו למשלחת, אך למרות זאת נותרה בקרב חלק מהמתיישבים תחושת מתח וחוסר שביעות רצון מהאופן שבו נוהלה חלוקת המזון ומהיחס של אנשי הצוות הנוצריים למסורת היהודית. במכתבו של חייל אלמוני הופיע הסיפור:

"ביום ד' עלינו באניה בנמל ברמן. ומיד נתחולל שינוי גדול במצבנו, הגישו לנו טריפות. אני ומרכוס וונגרוב החייט דחינו את המזון שנתנו לנו, והיינו אנוסים להסתפק בלחם יבש. אחר שמחינו, שלחו לנו שוחט מלונדון. אולם זה לא הועיל הרבה. אחר שלשה ימים גם השוחט היה אנוס להינזר מבשר. ביום השלישי לנסיעתנו הגישו לנו בשר חזיר, ומובן מאליו שדחינו אותו. התאוננו בפני הקצין ואמרנו שנעזוב את האניה אם לא נקבל בשר כשר. הקצין שאל את האחרים אם גם הם בדעה הזאת. הם השיבו בשלילה. אז רק התחלתי להבין עם מי יש לנו ענין. באניה היו ארבעה קצינים, והקשיש שביניהם, פאול תיל, היה אנטישמי גדול. עוד בברמן גילה את רשעותו. אחד מאתנו לא טיפל כראוי בכלב שהופקד בידיו, תיל היכה אותו בפניו בכח כזה, שאנוס היה לשכב במטתו. בנמלים שבהם הטלנו את העוגן לא הרשו לנו לבא במגע עם יהודים. הנסיעה נמשכה 23 יום. בסוף הגענו לסואץ, ומשם צריכים היינו להמשיך בדרכנו. בסואץ עשינו שלשה ימים. הכריחו אותנו לעבור אימונים צבאיים מחוץ לעיר, ההליכה למגרש האימונים נמשכה משעה שבע בבוקר ועד שעה עשר. אחר כך אימנו אותנו שעה אחת בלבד, והכריחו אותנו לשוב ברגל. במשך שבע השעות האלה לא קיבלנו אוכל ומים. והם עוד היכונו אם לא צייתנו במהירות הדרושה לפקודה "אחורה פנה". גמרתי אומר לא להמשיך בכך, ומכיוון שהיו לי עוד שבעה פלורינים, הלכתי יחידי לאלכסנדריה…"

בנובמבר 1891 עגנה הספינה "S.S. Israel" בנמל סואץ, שם עוררה עניין רב בקרב פקידי השלטון הבריטי והמצרי. עצם נוכחותה של ספינת קיטור חמושה ובה עשרות יהודים, רובם נתינים זרים, תחת פיקודם של קצינים נוצרים ולצידם רופא, כימאי ואנשי צוות – נראתה חריגה ואף מדאיגה בעיני הרשויות. למחרת ההגעה התקבלו האישורים להמשך ההפלגה, והמשלחת יצאה דרומה לאורך חופי סיני, עד אשר הגיעה ליעדה – מפרץ עקבה.

בסוף נובמבר נחתה המשלחת בשרם אל-מויאה, נקודה אסטרטגית בצידו המזרחי של חצי האי סיני, בצמוד לגבול עם ארץ מדין. היה זה שטח מרוחק, לא מיושב, אך לא ריק מנוכחות עות'מאנית: באזור היו מוצבים חיילים טורקים, ודרומית משם שכנה דהבה – העיר המרכזית של מחוז מדין – שהייתה בשליטה עות'מאנית מלאה.

המשלחת הקימה במקום מחנה בסיס, שנועד לשמש תחנת מעבר לקראת הצליחה לעבר חוף מדין. לפי עדותו של החוקר השווייצרי ד"ר אלפרד קייזר, שביקר באזור באותה עת עם אשתו, המחנה נוהל בקפדנות, תוכנן מראש ונראה "מצויד היטב": הוא כלל אוהלים מסודרים, מחסני ציוד, מלאי מזון בסיסי, תרופות וציוד רפואי, ואף "בית כנסת קטן" שהוקם עבור המתיישבים. קייזר התרשם במיוחד מהארגון הלוגיסטי ומהסדר הצבאי שבו נוהלו חיי היום־יום במחנה:

"ב־16 בדצמבר, בהיותנו בשרם אלי מויאה, נתקלנו באורח מפתיע במחנה אירופי, שקיבל את פנינו בצורה ידידותית מאד. בקרבת החוף עגנה אוניית קיטור קטנה, ועל ידה היו שתי ספינות מפרש ערביות, בחולות נתקעו ששה אהלים, שהיו מוקפים תיבות רבות. אחר חילופי ברכות הוצגנו בפני ראש האכספדיציה, מר פרידמן. מיד הקימו בשבילנו אוהל מיוחד. הבארון פון זייבאך הזמין אותנו לארוחת צהרים דשנה. אחר כך שאלנו מהי מטרת המשלחת, ונודע לנו כי מר פרידמן, שהוא פרוטסטנט ממוצא יהודי, רוצה להקים בחופי ערב מושבה בשביל היהודים הנרדפים מרוסיה. לשם כך הוא אומר לפתוח במו"מ עם השייכים הערביים המקומיים. הוא מקווה כי על ידי חלוקת מתנות מתאימות לראשי השבטים הוא ישכנע אותם כי עליהם לקבל את המתיישבים החדשים בסבר פנים יפות ולהקצות להם את שטחי הקרקע הדרושים. הקבוצה הראשונה של המתיישבים תמנה 50 משפחות, בתכניתו זו מגלה מר פרידמן רגש אנושי למופת. בין קציניו בוגרי מסעות צבאיים שרכשו להם נסיון במלחמה בפראים, בארון פון זייבאך הוא מפקד הגדוד, המורכב מ־21 או 22 איש. כולם יהודים צעירים מאד מרוסיה. בבוקר מקריא רב מקהיר את תפילת הבוקר, אולם רק מעטים משתתפים בה. כאשר היינו שם, היה חלק מן האנשים עסוק בהכנת תה, צנימי מלחים ורום בשביל כולם. בשעה 5.30 בבוקר הופיעו הקצינים, ובארון פון זייבאך שאל כל אחד מהם כמה אנשים דרושים לו. אחר כך ניתנה פקודה להסתדר, ומיד נעמדו כל האנשים בסדר צבאי, אם כי הם היו לבושים בבגדים אזרחיים, הם התנהגו כחיילים ממש. הוקראה רשימת האנשים, ומיד אחר כך נערכו כמה תרגילים צבאיים. אחר כך הסביר אחד הסרג'נטים הגרמניים לכל אחד מן האנשים מה יהיה תפקידו במשך היום. הופתענו מן האופן הנפלא שבו ביצעו היהודים האלה את התרגול הצבאי, ולא הסתרנו את התפעלותנו ממר פרידמן. הוא אמר לנו שיש רובה בשביל כל אחד מן האנשים, וכן עומדים לרשותו שתי מרגמות ותותח אחד למקרה שהמחנה יותקף. בדקנו את הנשק ונוכחנו לדעת כי הוא חדיש ביותר. התותח בלבד עלה לא פחות מ-5,500 מארק. מר פרידמן אמר לנו כי בעוד ימים מספר יפליג בספינתו לערב על מנת לבוא בדברים עם השייחים הערביים. הוא רצה להשאיר את רוב אנשיו בשרם, שנועדה לשמש כבסיס. לפי התכנית האוניה הייתה צריכה להפליג פעם בחודש לסואץ על מנת להביא חיילים גרמניים מאפריקה המזרחית. מביקורי הקודמים אני יודע כי מר פרידמן בחר את בסיסו בתבונה רבה. אמנם, יש שני גרמנים ששרתו קודם לכן בצבא שרם היא במדבר, אולם יש שם מים לרוב, והאקלים יותר נוח מאשר בזנזיבר. הבדווים באזור החוף הם אנשים שלווים, אם היהודים יתישבו בקבוצות של לא פחות ממאה איש, לא יהיה להם כלל צורך להשתמש בנשקם. מר פרידמן אינו מפריע לחייליו לקיים את מצוות דתם. כל אשר ראינו ושמענו דיו כדי להסיר כל חשד מעל אכספדיציה זו, שהוכנה כהלכה ושעתידה. בלי ספק להעשיר את המדע."

החיים במחנה התנהלו על פי תוכנית קבועה. כל בוקר נפתח בתפילות ציבוריות, ולאחריהן התקיימו אימונים צבאיים בהובלת הקצינים הפרוסים, שניהלו את המחנה לפי עקרונות המשמעת הצבאית הגרמנית. שעות אחר הצהריים הוקדשו להכנות לוגיסטיות ולישיבות תיאום בין מפקדי הכוח לאנשי המקצוע. ערב אחד בשבוע הוקדש לדיונים בענייני הדת והקהילה, וניכרה שאיפה לשלב בין חזון לאומי לבין משמעת מוסדית.

לצד זאת, כבר מראשית הדרך ניכרו מתחים בין קבוצות המשלחת. הדיכוטומיה בין ההנהגה הנוצרית לקבוצה היהודית, שהורכבה בעיקר מניצולי פרעות, החלה להתבטא בהבדלי סדרי עדיפויות ובחשדנות הדדית. עם זאת, בשלב זה נראה היה כי המחנה מתפקד, והחזון עדיין נישא באמונה.

המרד הראשון

בסוף דצמבר 1891, זמן קצר לאחר הקמת המחנה בשרם אל־מויאה, התגלעו מתחים חריפים בין המתיישבים היהודים לבין הקצינים הפרוסים שמונו על ידי פאול פרידמן לפקד על הסדר והמשמעת. תנאי המחנה היו קשים: מזג האוויר חם ויבש, אספקת המזון מוגבלת, והמשטר הצבאי היה נוקשה מאוד. בתוך אווירה מתוחה זו פרצה פרשת ראזאנוביץ', שהפכה למשבר המרכזי של המשלחת והובילה לפילוג, נטישת חלק מהמתיישבים ולערעור מוחלט של הפרויקט.

האירוע החל כאשר ראזאנוביץ', צעיר יהודי בן 24 יליד אודיסה, סירב למלא פקודות עבודה שניתנו לו. הקצין פאול תיל דרש ממנו לשאת משאות ולהקים מבני מחסן, אך ראזאנוביץ' סירב, לטענתו בשל תשישות ורעב. מכאן נחלקו העדויות לשלוש גרסאות מנוגדות.

הגרסה הראשונה נשענת על עדויות של 17 המתיישבים היהודים שנטשו את המחנה ושבו רגלית לסואץ. בעדויותיהם סיפרו כי ראזאנוביץ' היה מותש לחלוטין מהעבודה הפיזית הקשה, מהחום ומהמחסור במזון. לטענתם, סירובו לשאת משאות נענה באכזריות: פון זיבאך, הקצין הפרוסי שפיקד על המשמעת, גזר עליו "מלקות וגירוש מיידי מן המחנה".

החיילים העידו כי ראזאנוביץ' "כרע על ברכיו, אחז ברגליו של פון זיבאך וביקש חנינה", אך תחנוניו לא נענו. לאחר שסולק בכוח משטח המחנה הוצב משמר חמוש, שתפקידו היה למנוע ממנו לשוב. המתיישבים טענו כי זמן קצר לאחר מכן חזרו פרידמן, פון זיבאך ותיל אל המחנה כשהם "במצב רוח מרומם". העדים הדגישו פרט מטריד במיוחד: פאול תיל, כך סיפרו, "עמד לנקות את חרבו מכתמי הדם". פרט זה, אף שלא הוכח מעולם, פורסם בעיתונות המצרית והאירופית ותרם להאשמות על "רצח" לכאורה של ראזאנוביץ'.

בנוסף, החיילים טענו כי פרידמן ישב לפניהם שכתר זהב על ראשו. חזהו היה מכוסה אותות הצטיינות, וידו השמאלית נחה על חרבו, בעוד שבימנית החזיק אקדח, הוא הכריז על עצמו בעל פחה ומלך מדין, ודרש מן האנשים שיישבעו לו שבועת אמונים.

הגרסה השנייה התבססה על עדויות של פליטים יהודים שפנו לאחר מכן לעיר אושוויץ בדרכם לאמריקה. לפי גרסה זו, לאחר גירושו, נדד ראזאנוביץ' במדבר שעות ארוכות ללא מים, עד שנמצא על ידי אחד הבדווים המקומיים שהועסקו כשכירי חרב על ידי פרידמן. הבדווי אסף אותו והחזירו אל שערי המחנה, בתקווה שיורשה לשוב.

אולם עם שובו, כך טענו העדים, פרידמן, פון זיבאך ותיל "התנפלו עליו", גררו אותו החוצה בכוח והשליכו אותו שוב אל מחוץ למחנה. על פי גרסה זו, המפקדים אף הציבו שמירה חמושה ליד פתחי האוהלים, והכריזו בקול: "מי שיעז לצאת מפתח אהלו — אחת דינו למות". העדים סיפרו כי בשעות הלילה המאוחרות שבו שלושת המפקדים אל המחנה "במצב רוח עליז", ושמעו את פרידמן אומר לפון זיבאך את המילים: "סוף סוף לימדנו אותו לקח".

גרסה זו התקבלה באהדה בעיתונות המצרית והאוסטרית, והוצגה כהוכחה לאכזריותם של ראשי המשלחת. היא גם תרמה לתחושת הפחד בקרב המתיישבים שנותרו במקום, שרבים מהם החליטו לעזוב את המחנה בהקדם.

במכתבים פרטיים ובדיווחים שמסר לקונסוליות האירופיות, הציג פאול פרידמן גרסה שונה לחלוטין, הגרסה השלישית, שבה דחה מכל וכל את ההאשמות על אלימות או רצח. לדבריו, ראזאנוביץ' היה בעייתי כבר מראשית המסע: הוא סירב שוב ושוב למלא משימות שנדרשו מכלל המתיישבים, התנגד להיררכיה הצבאית, ואף ניסה להסית אחרים "לעזוב את המחנה ולנטוש את החוזה". כך נכתב ביומנו:

"ב־14 בדצמבר פרקנו את המטען. אנשי שמספרם היה 24, צריכים היו להעביר את התיבות מן החוף אל מקום המחנה – מרחק של שלוש מאות מטר. רק כחצי תריסר מהם עשו את עבודתם ברצון. השאר ניסו להשתמט, והיה הכרח לשדלם ולאיים עליהם בלי הפסק. הם לא התעייפו יתר על המידה, כי בערב טיילו, שרו, רחצו בים, ורק בקושי אפשר היה לשכנעם שעליהם לשכב לישון. אולם ביום השלישי סירב צעיר בשם ראזאנוביץ להמשיך בעבודה. הוא צעק: "אינני חמור ולא אשא משאות". פון זייבאך התערב והגיע לכלל מסקנה שראזאנוביץ מסוגל לעבוד. אולם אחר כך החליט בכל זאת להקל על הצעיר, והוא שלח אותו אל הבאר לשאוב מים, זו הייתה העבודה הקלה ביותר שהייתה לנו, אולם במקום להודות לו על בך, החל ראזאנוביץ לשאת נאומי הסתה. "מוטב להיות שלשה ימים ברוסיה בלי פרוסת לחם מאשר לעבוד בתנאים כאלה". בסוף הסית את האנשים לעזוב את המחנה. קראתיו אלי והודעתי לו שהוא מגורש מן המחנה בהתאם לסעיף 11 של חוזה השרות. בשעה שחרצתי את גורלו של ראזאנוביץ, קפץ צעיר אחר בשם שוארץ ואמר: אם ראזאנוביץ ילך, כולנו נעזוב את המחנה". הוא ניסה להתקיף את פון זייבאך, אולם הלה הטילו בקלות על הארץ והכה אותו בשוטו. אח"כ התרחקתי ביחד עם הסרג'נטים, כאשר אקדחינו השלופים בידינו. אחר האינצידנט הזה גורשו שני האשמים העיקריים מן המחנה. כפי שנודע לי אחר כך, הלך שוארץ לטור, והוא הגיע לשם כעבור ימים אהדים. ראזאנוביץ לא נלווה אלין. הוא נשאר בקרבת המחנה. מובן מאליו שאי אפשר היה לקבלו בחזרה. כאשר החליט לבסוף ללכת לטור, עקבו אחריו זייבאך ואחד הסרג'נטים ממרחק מה. ראזאנוביץ היה פחדן כזה, שכאשר פגש בדריכו את ד"ר קייזר השוייצרי, שהיה לבוש בגדי בדווי, הסתתר מפניו. אחר שזייבאך והסרג'נט חזרו, הופיע גם ראזאנוביץ בשער המחנה, כעבור יומיים בא שוב, והפעם בכה מרה וביקש חנינה. אולם זה היה דבר בלתי אפשרי, ואני נתתי הוראה לגרשו מן המחנה. הוא החל לרוץ בכיוון הים וצעק: "אני הולך להתאבד", הוא קפץ למים אולם מיהר לצאת משם. שוב ניסה להתקרב אל המחנה, אולם הדרך נחסמה בפניו. בסוף החליט בכל זאת ללכת. נתתי הוראה להעמיד משמר ליד מעבר ההרים כדי למנוע את שובו. כל זה עשה רושם מדכא על האנשים, הם ביקשו לשלוח לו גמל, אולם כאשר קיבלו רשות לכך, לא היה ביניהם אף אחד שהיה לו אומץ הלב ללכת אל הבדווים ולבקש גמל. הם ביקשו שאשלח אחד המשרתים שלי. אולם אני לא הסכמתי. הרגשתי ברוח של מרדנות שהתפשטה ביניהם, אולם ייחסתי את זה להסתתם של כמה מנהיגים. פון זייבאך הבטיח לי שבדרך כלל אפשר לסמוך על האנשים. הזמנתי את כולם אלי והסברתי להם שאני מוכן להעביר לטור את כל אלה הרוצים לעזוב את המחנה, אולם עשיתי משגה ונתתי להם שהות לחשוב על הדבר. המסיתים ניצלו את הזמן הזה להסתה נוספת. בסוף הודיעו 16 איש כי הם רוצים ללכת, למחרת החזירו את הציוד ועוד כמה דברים שגנבו. הם הועלו בספינה והוסעו לטור, המושל הבטיח לתת להם מים, צידה לדרך ושני נמלים, בכדי שיוכלו להגיע לסואץ ברגל. הם סירבו לעזוב את האניה בטור ודרשו שיביאו אותם עד סואץ. אולם לא היתה להם ברירה אלא לעבור את המרחק ברגל".

פרידמן אף שלח מכתבים נזעמים לעיתונות המצרית והאירופית, בהם טען כי מדובר ב"עלילה מכוונת שנרקמה בידי מתנגדי הפרויקט". לדבריו, אויביו ניסו לפגוע ביוזמה כולה עוד בטרם קמה, ושימוש בפרשה היה כלי נוח לחסל את ניסיונו להקים יישוב יהודי עצמאי בארץ מדין.

מותו של ראזאנוביץ' והגרסאות הסותרות סביב נסיבותיו פיצלו את המשלחת והחריפו את המשבר. 17 מתיישבים עזבו את המחנה, חזרו לסואץ והגישו תלונות רשמיות לשלטונות המצריים. בעקבות הלחץ הציבורי פתחה הקונסוליה הרוסית בחקירה, ולצידה גם הקונסוליה האוסטרית. העיתונות בקהיר הציפה את הסיפור, וכינתה את פרידמן "הרפתקן מסוכן" ואף "מלך מדין" — ביטוי שנולד מכך שפרידמן הופיע לעיתים בחזית המחנה עם כתר זהב קטן, כאילו כדי להדגיש את חזונו להקים ממלכה יהודית עצמאית.

למרות החקירות, לא נמצאו ראיות ממשיות להאשמות הרצח, והפרשה הסתיימה ללא כתבי אישום. אולם, השפעתה על המשלחת הייתה הרסנית: האמון בפרידמן התערער, המתיישבים איבדו את תחושת הביטחון, והרעיון כולו החל להתפורר. בעקבות נטישת החיילים, פרידמן הביא חיילים אפריקאים מאזור סודאן שיהוו מעין "לגיון זרים" במדינה היהודית החדשה.

הגעתו לדהב

פרידמן הגיע לדהב, הבירה המתוכננת של מדינתו, כשהמצב באזור היה רגיש ומתוח בעקבות שינוי מהותי בגבולות המצריים. בעקבות משא ומתן שקט שנמשך שנים אחדות בין מצרים, האימפריה העות'מאנית ובריטניה, סופחו לפתע שטחים שהיו שייכים למצרים — בהם עקבה, הג'ז הצפונית והחלק הדרומי של הנגב — לשלטון תורכיה. הדבר נעשה מאחורי הקלעים, בתיווך בריטי, אשר מצאו לנכון למסור את מדין והאזור שמסביב לה לסולטן העות'מאני. הבריטים רצו לשמר את שליטתם בסיני ולחצו על המצרים להסכים לסיפוח באמצעות איום בפינוי כוחותיהם ממצרים. פרידמן לא ידע כי הוא עצמו הפך לכלי משחק בידיהם — הרפתקתו נועדה לשמש אמתלה בידי הבריטים למסירת מדין לתורכים, והם הציגו אותו כלפי הסולטן כאדם שמעשיו עוררו פחד והטילו אימה על האזור כולו.

כאשר הגיע לדהב ב־2 בפברואר 1892, אחרי מסע של שמונה שעות, נדהם לגלות ש־50 חיילים תורכים כבר הגיעו למקום. ספינתו עגנה בג'ארה, והוא עלה עם אנשיו — 28 במספר, מהם 15 שחורים — אל העיר שהוגדרה בעיניו כ"בירת מדינתו החדשה". שם נערכה לו קבלת פנים חמה על ידי המושל המצרי ראזייט ושייחי הבדווים המקומיים, שראו בו מושיע פוטנציאלי מפני התורכים. בעיר פגש גם את מייג'ור פירת, מפקד חיל המצב הבריטי־מצרי בן שלושים החיילים, שגילה כלפיו ידידות והורה לחייליו לחלוק לו כבוד צבאי מלא. אפילו התורכים עצמם דגלו את נשקם בפניו. האווירה בדהב הייתה מתוחה: לאחר מאות שנים של שקט יחסי פלשו לפתע חיילי הסולטן לשטחי מצרים, פרשו את אוהליהם המרופטים בסמוך לשערי המצודה, ונראה היה כי כל האזור עומד בפני הסלמה.

מייג'ור פירת, שהיה איש בעל חוש הומור בריטי, החליט לערוך טקס חגיגי לרגל הכתרתו של הכדיב המצרי החדש, עבאס חילמי, שהיה בן למשפחת המלוכה הצעירה ועלה לכס רק שבועות אחדים קודם לכן. במסגרת הטקס הושבעו נאמנות החיילים המצרים, המושל ושייחי הבדווים לכדיב, באירוניה בולטת — יום אחד בלבד לפני שמסרה בריטניה את המחוז כולו לידי התורכים. פרידמן, שנכח בטקס במדים מפוארים וחגור זהב, התרשם עמוקות. הוא שוכנע כי מצרים והבריטים יחד עומדים נגד הפלישה התורכית, וכי מצב זה פותח לפניו הזדמנות יוצאת דופן לבסס את שליטתו במדין. במכתבים לידידיו כתב בהתלהבות על "שעת הכושר" שנקרתה בדרכו, והכריז בביטחון: "כל אחד מן היהודים שלי שקול כנגד שלשה תורכים!". בעיניו, ההשגחה העליונה עצמה זימנה אותו לרגע המכריע, והוא היה משוכנע שמעשיו יבטיחו לו הכרה רשמית, ואף סבר כי עבאס חילמי, שנודע בקשריו עם חוגים יהודיים ובייחוד עם משפחת רוטשילד בווינה, לא יתנגד למפעלו.

אולם לאנשיו של פרידמן הייתה תמונה אחרת לגמרי. הם סירבו לקחת חלק בלחימה מול התורכים או המצרים, וטענו כי החוזה שעליו חתמו קבע במפורש שתפקידם הוא לתפוס אדמות בלתי מיושבות ולהגן עליהן מפני התקפות בדווים בלבד. הם חששו מ"המלחמה בין מלכים" ולא היו מוכנים לסכן את חייהם בשביל להבטיח לפרידמן את "כתר מדין". השוחט שהצטרף למושבה דרש ממנו לחזור לסואץ או לאירופה, והרוחות במחנה סערו. זה היה למעשה המרד השני בשורות אנשיו, הפעם לא בגלל מחסור בבשר — שכן התנאים השתפרו בינתיים, והמחנה כלל אוהלים מרוהטים, מיטות, שולחנות ומזון בשפע — אלא בגלל הפחד ממלחמה. פרידמן ניסה לשמור על משמעת באמצעות תמרוני לילה, ירי תותחים ואימונים בתנאי קרב, אך פעולות אלה רק הגבירו את החרדה. לבסוף נאלץ לפטר כמעט את כל אנשיו, למעט שניים: ד"ר לאנדסמן והסרג'נט האוסטרי לשעבר מולר. ההרפתקה כבר עלתה לו עד אז סכום עתק של 30,000 לירות שטרלינג, והוא כתב במרירות כי יהיה זה "חרפה גדולה ליהודים" אם תיכשל תוכניתו.

בחזרה לקהיר

באותו שלב, כשהתכונן להעביר את ליגיון הזרים הקטן שלו למדין, קיבל פרידמן הזמנה מפתיעה להגיע לקהיר. כאשר נחת בקהיר, הופתע לגלות שהממשלה המצרית, שפעלה למעשה תחת פיקוח בריטי, הפנתה לו עורף לחלוטין. הוא זומן לשיחה אצל בכירי הממשל, ושם הוטחו בפניו האשמות חמורות: טענו כי פעולותיו הביאו לכניסת חיילי הסולטן למדין, וכי התנהלותו חתרה תחת היציבות באזור. פרידמן ניסה להסביר כי פעל בתיאום עם הבריטים ובהסכמת השלטון המצרי, אך תגובותיהם הצוננות חשפו בפניו את האמת — הבריטים השתמשו בו כקלף זמני במשא ומתן עם העות'מאנים, ועתה, כשהשיגו את מבוקשם, מיהרו להתנער ממנו.

במקביל, הופעל עליו לחץ כבד מצד נציגי מעצמות אחרות. הקונסול הרוסי במצרים דרש ממנו דין וחשבון בנוגע לפרשת מותו של ראזנוביץ, איים להעמידו לדין ואף הודיע כי יאסוף עדויות מכלל מתיישביו לשעבר. גם הקונסול האוסטרי נכנס לתמונה, עדכן את וינה בפרטי המקרה והזהיר כי פרידמן מערער את האינטרסים האוסטריים באזור. אפילו הקונסול הגרמני, שליווה אותו מראשית מסעו ותמך בו, מצא את עצמו חסר אונים לנוכח הלחץ הבריטי ונטש אותו לבדו בזירה.

הבריטים, מצידם, פעלו בזהירות ובחשאיות כדי למנוע הד ציבורי שעלול היה לחשוף את מעורבותם בפרשה. הם דאגו שהממשלה המצרית תוציא הודעה רשמית על גירושו, וטענו כי המושבה פורקה משום שעלולה הייתה להביא לידי סכסוך גבולות בין תורכיה ומצרים. סוכנות הידיעות "רויטר" הפיצה את ההודעה, והעיתונות הבריטית אימצה אותה במלואה. עיתון "טיימס" הבריטי שיבח את החלטת הח'דיב המצרי לפרק את המושבה, תוך הדגשה שמצרים היא "מדינה ריבונית שאין להתערב בענייניה הפנימיים". עם זאת, העיתונות הערבית במצרים הציגה את האירועים באופן שונה לחלוטין. עיתון "חאחיקה" תיאר את פרידמן כ"סוכן גרמני" שניסה לספח שטחים מצריים לרייך, ואף טען שהקונסול הגרמני בסואץ גייס עבורו "חיילים שחורים" במגעים חשאיים.

עיתון ערבי נוסף, "אל-אהרם", האשים את ממשלת מצרים בשיתוף פעולה סמוי עם בריטניה. לטענתו, למצרים נשלחה תגבורת צבאית תחת פיקוד בריטי כדי לסייע לפרידמן, אך במקביל הדגיש העיתון כי לורד סולסברי הורה "לחסל את האינצידנט ללא שהיות". "אל-אהרם" גם ביקר את יחסו של פרידמן לתושבי מדין וטען כי "גסות רוחו" גרמה לכך ששיגרו משלחת מיוחדת לקהיר כדי להתלונן עליו. במאמר נוסף הסביר העיתון שמדין שייכת לתורכיה ולא למצרים, והדגיש שהאיסלאם "אינו מעוניין בהקמת יישובים יהודיים בקרבת ירושלים וסיני".

גירושו של פרידמן משרם אל-מויאה נעשה בטקס קצר ומשפיל, כאשר סעיד ביי, מפקד המצודה בטור, הודיע לו כי "הסולטן מבטל את חוזה השכירות". ספינתו, S.S. Israel, הושארה בנמל כדי להימכר בפומבי לצורך כיסוי חובות המשלחת.

פרידמן עזב את אלכסנדריה באוניית הנוסעים "פוסיידון" בדרכו לגרמניה, אך עבורו הסיפור לא הסתיים. הוא פתח במאבק ציבורי ומשפטי רחב היקף שנמשך שנים, כדי להגן על שמו. פרידמן תבע עיתונים יהודיים ולא יהודיים שהאשימו אותו ב"שגעון גדלות", בהונאה ובהרפתקנות מסוכנת. הוא זכה בכל המשפטים, והשופטים קבעו כי לא הפר כל חוק, שמניעיו היו "ישרים" וכי המשמעת במחנהו "לא הייתה אכזרית". במקביל, הוא הציג לבית המשפט תעודת קבורה של ראזאנוביץ' כדי להזים את עלילת הרצח שהופצה נגדו.

חרף הזכיות המשפטיות, פרידמן ספג נזק כלכלי כבד. הוא השקיע במפעל ההתיישבות כ־130,000 מארק, בעוד שהפיצויים שפסקו בתי המשפט הסתכמו בכ־290 מארק בלבד. הקריירה הצבאית שלו נמשכה כחצי שנה, אך מערכות המשפט נמשכו שנים ארוכות, כשהמשפט המרכזי נגד "יידישה פרסה" התקיים בינואר 1895 ונמשך תשע שעות.

העיתונות היהודית, שתקפה אותו בחריפות בתחילה, פרסמה לאחר פסקי הדין הודעת הבהרה: "ההנחה שמר פרידמן היה בארץ ישראל לפני מסעו למדין, ושהוא פעל שם כמיסיונר, מבוססת על אי הבנה. החליפו אותו באיש אחר. בדרך כלל כל הדברים הנוראים שנמכרו על מסעו מבוססים על דבריהם של משמיצים שמניעיהם לא היו ישרים ביותר. אנו מצרפים את קולנו לדברי "יידישה פרסה" מברלין, שהכיר בתכונותיו האישיות הנעלות של מר פרידמן, בישרו ומוכנותו לכל קרבן למען ענייניו".

השפעת ההרפתקה

פרשת מדין והקמת המושבה של פאול פרידמן על חוף מפרץ עקבה נחרתה בזיכרון ההיסטורי בעיקר דרך עדויות מפוקפקות, שמועות וכתבות עיתונות שהושפעו ממאבקים אידיאולוגיים ופוליטיים. עם השנים התברר כי חלק ניכר מהמידע שפורסם עליה נבע מעלילות שנרקמו סביב דמותו של פרידמן, תוך ניצול המתח בין זרמים שונים ביהדות, אינטרסים קולוניאליים של המעצמות וניגודים פנימיים בין תומכי ציונות לבין מתנגדיה.

בתוך היישוב היהודי עצמו, ובמיוחד בקרב חוגים אנטי־ציוניים ואנטי־צבאיים, הופצה דמותו של פרידמן כהרפתקן מסוכן וכאדם בעל "שגעון גדלות" (הוא בתמורה טען שהאנשים המתלוננים עליו בעלי "שגעון קטנות"). חוגים אלה ראו בכל ניסיון לייסד התיישבות יהודית בעלת אופי חצי־צבאי פעולה מסוכנת שעלולה לפגוע במעמד היהודים בעולם, ולכן פעלו להכפיש אותו בעיתונות היהודית והאירופית כאחד.

לצד זאת, פרידמן שימש גם כלי בידי כוחות זרים. האינטרסים הקולוניאליים של בריטניה במצרים ושל האימפריה העות'מאנית באזור חצי האי סיני הפכו את יוזמת ההתיישבות לסלע מחלוקת בינלאומי. פרידמן עצמו הפך דמות שמעצמות השתמשו בה כדי לקדם את נרטיביהן: הבריטים הציגו את המושבה כגורם לסכסוך גבולות פוטנציאלי, הטורקים ראו בה איום על ריבונותם, ועיתונות מקומית במצרים האשימה אותו בקשרים חשאיים עם גרמניה.

סר אוולין בארינג, נציג בריטניה במצרים דאז, כתב בספרו את הדברים הבאים על האירוע, שמראים במפורט איך ההרפתקה של פאול פרידמן שרטטה את הגבול המצרי-עות'מאני והשפיעה בכך על כלל היחסים הגיאופוליטים באזור:

"בתמורה לוויתורים שהוענקו מעת לעת על-ידי הסולטאנים, נטל על עצמו איסמאעיל פאשא לשלם לממשלה העות'מאנית מס שנתי בסך 682,000 ליש"ט. הסכום המקורי ששילם מוחמד עלי בשנת 1841 עמד על 377,000 ליש"ט, אך בהשפעתם של ח'דיבים שאפתניים וסולטאנים חסרי אמצעים, הסכום כמעט הוכפל בתקופות מאוחרות יותר. כבר צוין כי, למעט נקודה אחת, הפִירמאן של 1892 היה למעשה העתק של זה מ-1879. יש להתעכב בקצרה על אותו חריג. הפירמאן של 1879 קבע כי הח'דיבות של מצרים תתקיים "בצורתה כפי שנוצרה על-פי גבולותיה הישנים, ובכלל זה השטחים שסופחו אליה". בעת שהוכן הפירמאן של 1892, נמסר לשגריר בריטניה בקונסטנטינופול כי הוא זהה לחלוטין לזה של 1879. אולם היה יסוד סביר לחשוד שהצהרה זו איננה נכונה. הממשלה העות'מאנית תמיד גילתה רגישות רבה ביחס להתערבות אירופית בחיג׳אז או בקרבתו. ואכן, החוק המתיר לזרים לרכוש מקרקעין בתחומי האימפריה העות'מאנית אוסר על כל אירופי להשתקע בחיג׳אז. מעבר לכך, חשדות הסולטאן גברו בעקבות שני אירועים קרובים: הראשון – ממשל טורקי כושל עורר מרד במחוז תימן, שמקורו יוחס, ללא כל יסוד, לקנוניה בריטית. השני – גרמני בעל כוונות טובות, בשם פרידמן, שמוצאו יהודי, ניסה אותה עת, בדיוק כאשר נדון הפירמאן, לייסד יישוב של כמה עשרות יהודים שגורשו מרוסיה, בחוף המזרחי של מפרץ עקבה. הדבר עורר חשד. מוכתאר פאשא טען כי היהודים תמיד ציפו למשיח שיכבוש מחדש את ירושלים, וללא ספק יאמינו כי הוא הופיע בדמותו של מר פרידמן. לא היה קשה לשכנע את מוכתאר פאשא כי לפרידמן אין כל יומרה כזו, אולם את חשדות הסולטאן לא היה קל לפוגג. התוצאה הייתה שהפירמאן קבע את גבולה של מצרים מקו סואץ ועד אל-עריש. משמעות הדבר הייתה שחצי-האי סיני, שנוהל בידי הח'דיבים של מצרים במשך ארבעים השנים האחרונות, היה חוזר לשליטה עות'מאנית. אך לא היה רצוי שחיילים טורקים ירדו עד גדות תעלת סואץ. לכן, כאשר הגיע הפירמאן, התערבה ממשלת בריטניה והטילה וטו על פרסומו. לאחר עיכוב קצר, הוזיר הגדול שלח מברק אל הח'דיב ובו קיבל הצעה שהוגשה לסולטאן כמה שבועות קודם לכן, אך אז דחה אותה הוד רוממותו. על פי ההסדר החדש, נקבע גבולה של מצרים מאל-עריש ועד ראש מפרץ עקבה".

הלורד קרומר היה מעורב גם בשיחות עם בנימין זאב הרצל בנוגע למימוש תכנית אל-עריש, שהייתה תכנית ציונית להקים ישוב יהודי רחב היקף בסיני. בשיחות עלה זכר תכניתו הכושלת של פרידמן, ויש האומרים שבגלל הכישלון של התכנית המקורית, נמנע מהרצל לממש את תכניתו שלו. בנאומו של הרצל מול הועדה המלכותית לכניסת זרים, הוא אמר:

"הצעתנו היא להקים בחצי־האי סיני מושבה או יישוב של יהודים. התנועה הציונית – מטרתה להשיג בשביל יהודים דבר המכונה ‘בית מובטח חוקית’ בארץ־ישראל. ההתלהבות העצומה, שזכינו לה – בהשוואה לאדישות היחסית, שבה נתקבלו תכניות אחרות להתישבות יהודית – כגון אלה של הבארון הירש בארגנטינה ושל הבארון אדמונד דה רוטשילד בארץ־ישראל – נובעת מן העובדה, שדחינו בהתמדה את הרעיון של מעשי צדקה. שעה שמצד אחד סירבנו תמיד להתחיל בהתישבות בארץ־ישראל עד שנוכל להשיג בשבילנו כיהודים מאת השולטן זכיון, שהקיפו יהיה בו כדי לעורר במתישבים את רגשות הגאווה הלאומית והעשוי להתפתח למשהו יותר חשוב מאשר מושבה גרידא, מאידך גיסא עודדנו בכל הדרכים האפשריות את רוח העזרה העצמית בעמנו. החדרנו בו את הכרת ההכרח, שבדבר שחרורם מתנאיהם הנוכחים – אל להם לבטוח, בעיקר, באחיהם העשירים. הנני מפנה את תשומת־לבך, הלורד, לעובדות אלה כדי לציין את כיוון המדיניות, שמן הדין יש לנקוט בה בייסוד כל מושבה שהיא למען תצלח. להפוך את עמנו לפושטיי־יד, כפי שקרה לעתים כה קרובות בשם ההתישבות – הרי זה לעשות את חייהם חסרי־תקווה יותר מאשר אי־פעם ואת הצלחתה של כל התישבות לבלתי־אפשרית. יורשה לי להזכיר כאן מעשה, שלורד קרומר ובוטרוס פחה כאחד נגעו בו בשיחותיהם עם מר גרינברג. נראה, שלפני שנים אחדות נעשה נסיון נמהר לייסד יישוב יהודי בחצי־אי סיני – ניסיון, שאחריתו היתה מרה ואשר הסב צרות רבות לממשלה המצרית. ברם, מר גרינברג בירר את הסיבות שבהן הוחל בהתישבות ההיא, וודאי הוא שמסיבות אלה הן־הן שהפכו את כל הענין לחוכא וטלולא ולכשלון חרוץ מראש. מר גרינברג הסביר זאת בהרחבה לבוטרוס פחה ולמר בויל, עד כי שוב אין לי צורך לנגוע בדקדוקי ענין, שמטעמים מובנים אולי לא רצוי להזכירו כאן ביתר פירוט".

סיכום

משפטי הדיבה הרבים שניהל פרידמן בשנים שלאחר גירושו ממדין, בהם זכה כמעט בכולם, חשפו עד כמה רבות מההאשמות שהוטחו בו היו חסרות בסיס. השופטים קבעו מפורשות כי "פרידמן לא הפר שום חוק, מניעיו היו ישרים, והמשמעת במחנהו לא הייתה אכזרית". עם זאת, דימויו הציבורי כבר הוכתם.

בסופו של דבר, פרשת מדין ממחישה כיצד דמות אחת ויוזמה חלוצית יכלו להיטמע בתוך מערבולת של אינטרסים אידיאולוגיים, פוליטיים ותקשורתיים. מה שהתחיל כניסיון להקים יישוב יהודי בחוף מבודד הפך לזירת עלילות, לחצים בינלאומיים והפצת שמועות. אף שהמיזם עצמו כשל, עיון במסמכים ובעדויות מראה כי רבים מהסיפורים שהתפרסמו נגד פרידמן אינם אלא תוצר של מאבקי כוח — פנימיים וחיצוניים — יותר מאשר שיקוף של המציאות בשטח.

לאחר פטירתו, פרידמן נקבר בבית קברות בברלין, ועליה נכתב:

פרידמן – "קיסר פחוות (מושל) מדיין".

לקריאה נוספת

• יעקב וינשל, "מדין פחה – פרשת צבא ישראל הראשון שיצא לכבוש את אילת וכבש את ד"ר בנימין זאב הרצל", עיתון מעריב, תאריך 17 ביולי 1949.
• עזרא ריבליס, "גורל מדינת היהודים בארץ מדין בשנת 1891", עיתון על המשמר, תאריך 30 נובמבר 1956⁩.
• יובל מלחי, "פאול פרידמן – המשיח שהפך לרוצח", באתר "היסטוריה עם יובל מלחי".
• אלכסנדר ביין, "עם הרצל ובעקבותיו: מאמרים ותעודות", תל אביב: מסדה, תשי"ד.
• אוסקר ק. רבינוביץ, "מדינה יהודית במדין: המקורות האנגליים על תוכניתו של פול פרידמן, 1891–1892".
• קרומר, הלורד אוולין ברינג, מצרים המודרנית (Modern Egypt), ניו יורק: The Macmillan Company, 1916.
• Israelit, עמ' 177, 262, 365, 407, 906, 1146, מיינץ, 1892.
• Israelitische Wochenschrift, 24 בנובמבר 1893, עמ' 369.
• Allgemeine Zeitung des Juden, 4 בנובמבר 1892.
• New York Herald, 1 במאי 1892.
• יוליוס ה. שפס, "מלך מדין: פול פרידמן וחלומו על מדינה יהודית" (גרמנית).
• רפאל פטאי, אנציקלופדיה של הציונות וישראל, ניו יורק, 1971, כרך 1, עמ' 364.
• פול פרידמן, "אל ארץ מדין", הניו יורק טיימס, 30 ביוני 1891, עמ' 1.
• American Jewish Historical Quarterly, כרך 55, גיליון 1 (ספטמבר 1965), עמ' 116–118 (3 עמודים).
• פרויקט מדין.
• האנציקלופדיה היהודית, ערך: "פול פרידמן".
• לורנצו קמל, תפיסות אימפריאליות של פלסטין: השפעה וכוח בריטי בתקופה העות'מאנית המאוחרת.