הטבח בנהר החידקל היה מעשה טבח שביצעו שלטונות האימפריה העות'מאנית ביהודי בגדאד בשנת 1917, לקראת סיום שלטונם בעיר. לנוכח ירידת ערך המטבע המקומי בזמן מלחמת העולם הראשונה, האשימו השלטונות את הסוחרים היהודים בהפלת הלירה באמצעות מניפולציות בשער הזהב. הם נדרשו למסור את מטבעות הזהב שברשותם תמורת שטרות נייר שערכם נשחק, ולשלם סכום חודשי קבוע שהוטל עליהם. כאשר סירבו, רדפו אחריהם מושל-משנה מקומי וקצין משטרה, עצרו לפחות 17 מבכירי הקהילה וכלאו אותם. העצורים עברו התעללות קשה – קיצוץ איברים, ניקור עיניים – ולבסוף נתפרו בתוך שקים והושלכו אל מי החידקל.
אירועים דומים תועדו גם בשנת 1915, כאשר גברים יהודים מבגדאד נעצרו בידי חיילים עות'מאניים ונשלחו למוסול בחשד לקשרים עם האויב. חלקם חזרו רק לאחר שמסרו את חסכונותיהם לשלטונות. אחרים, כמו הסוחר יוסף שקורי ויהודי ממשפחת סופר, הוצאו להורג או נתפרו בשקים והוטבעו. לפי עדויות מאותה תקופה, הגופות שצפו בנהר שימשו כאמצעי הרתעה.
האירועים הללו נחרתו בזיכרון ההיסטורי של יהדות עיראק בשל האכזריות יוצאת הדופן, אובדן הביטחון הבסיסי, והיעדר כל תגובה מצד רשויות החוק לאחר הכיבוש הבריטי. אף אחד מהאחראים לא נענש, והפניות שנעשו לגנרל מוד בבקשה לבדוק את המקרים לא נענו.
רקע היסטורי
יהודי עיראק חיו במשך מאות שנים תחת שלטון מוסלמי במסגרת שיטת ה"מילת", אשר העניקה למיעוטים דתיים מעמד של בני חסות – דהימיים – תחת הנהגה דתית נפרדת, אך תוך אפליה חוקית משמעותית. היהודים חויבו במס גולגולת, הוגבלו בזכויותיהם המשפטיות, ונאסר עליהם לשאת עדות נגד מוסלמים. מצבם האזרחי והחברתי נקבע לא על פי שוויון זכויות אלא לפי עקרונות של הכפפה וסובלנות מוגבלת.
במהלך המאה ה־19, ובמיוחד עם תחילת הרפורמות של עידן התנט'ימאת, הצהירה האימפריה העות'מאנית על כוונתה להעניק שוויון זכויות מלא לכל נתיניה, ללא הבדל דת. חוקים חדשים נוסחו, מסמכים רשמיים הבטיחו שוויון בפני החוק, והופעלו יוזמות מנהליות לחיזוק המודרניזציה של מוסדות המדינה. עם זאת, הפער בין הרטוריקה הרשמית לבין יישומה בשטח נותר עמוק. יהודים המשיכו לסבול מהדרה ממשרות ציבוריות רבות, מיחס מפלה מצד הרשויות המקומיות, ומעוינות מצד גורמים מוסלמים.
עם עלייתה של תנועת "אחדות וקידמה" של התורכים הצעירים בשלהי המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, ניסו גם יהודים להשתלב במערכת הפוליטית החדשה. מספר יהודים ניסו להיבחר לפרלמנט העות'מאני ונשאו נאומים בזכות אזרחות שוויונית, אולם נסיונות אלו נתקלו בגל אנטי־יהודי חריף. גורמים מוסלמים בעיראק, כולל אנשי דת והנהגה שבטית, החלו להסית נגד מועמדים יהודים. הופצו כרוזים המאשימים את היהודים בשחיתות מוסרית, ופורסמו פסקי הלכה (פתוות) שאוסרים להכניס יהודים למסגדים או להקים עמם ברית פוליטית. היהודים תוארו בתעמולה כגורם מזהם שיש למנוע את חדירתו למוקדי הכוח של האומה.
אווירה זו באה לידי ביטוי כבר בשנת 1908, עם פרוץ החוקה החדשה והכרזת המונרכיה החוקתית. חגיגות השוויון הפוליטי הפכו תוך זמן קצר לגל אנטישמי, כשברחבי בגדאד פרץ פוגרום, בו נרגמו חנויות יהודיות ונשמעו קריאות אלימות כלפי הקהילה. התגובות לעליית יהודים לעמדות ממשלתיות לוו באיומים, ובמקרים רבים נאלצו מועמדים להסיר את מועמדותם תחת לחץ. קולות מרכזיים בציבור המוסלמי קראו לחרם כלכלי על סוחרים יהודים, והקהילה סבלה מסחיטה, חיפושים שרירותיים ומעצרי שווא. תחושת חוסר הביטחון התפשטה.
אל מול ההתלהבות הפוליטית שהתעוררה אצל חלק מהצעירים, נשמעו גם קולות ביקורת מתוך הקהילה עצמה. מנהיגים דתיים ושמרנים העלו טענות כי ההתערבות בזירה הפוליטית רק מעוררת איבה, וקראו להתרכז בלימוד תורה ובחיזוק הזהות הדתית־קהילתית. התלבטות זו ליוותה את יהודי עיראק בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה – בין תקווה לאזרחות מלאה לבין מציאות של ניכור, עלילה ורדיפה.
במקביל לגילויי אנטישמיות ממסדית וציבורית, התגברו גם הטענות המופנות כלפי חלק מהתנהלות הקהילה היהודית עצמה. יהודים ניסו להשתלב בעמדות שלטון ומנהל, ואף נכנסו למסגדים – דבר שנחשב כפגיעה חמורה בקדושת המקומות והביא לפרסום פתוות דתיות נגד נוכחותם. הקהל המוסלמי תפס את מעשיהם כהתגרות וכפלישה למרחבים מקודשים, והדבר תודלק על ידי תעמולה שתיארה את היהודי כגורם טמא ומזהם. נוסף על כך, היו טענות פנימיות על כך שעשירי הקהילה נמנעו מלסייע לעניים בתקופות מצוקה, מה שהעמיק את הפערים החברתיים וערער את תחושת הלכידות. כל אלה תרמו להחרפת העוינות כלפי היהודים בשנים שקדמו למלחמה.
אחד המקרים שעוררו סערה בבגדאד התרחש באחד מימי שישי, כאשר קבוצת חברי המפלגה – ובהם מוסלמים, נוצרים ויהודים – נכנסה לתוך מסגד אל-וזיר בזמן הדרשה המרכזית, הדיחה את המטיף מעל הבמה, ובמקומו נאם מנהיג המפלגה מערוף אל-רצאפי דברי תמיכה בעקרונות חירות, צדק וזכויות שוות לכל הדתות. המעשה נתפס בעיני הקהל המוסלמי כמעשה חמור של חילול קדושת המקום ופגיעה באסלאם. כתגובה, הוקמה תנועה דתית־פוליטית מתנגדת בשם "אל-חזב אל-אהלי", שקראה במוצהר להיאבק בכופרים ולחסלם. אנשי דת פרסמו פתוא הקוראת לתלות את משתתפי האירוע – ובהם גם יהודים. בעקבות הלחץ הציבורי, עצר הואלי של בגדאד את המשתתפים לכמה ימים. האירוע הפך לסמל בעיני הציבור המוסלמי לחדירת גורמים זרים, כולל יהודים, למרחבים הקדושים ולמוקדי הכוח.
מלחמת העולם הראשונה
בשנות מלחמת העולם הראשונה נקלעה האימפריה העות'מאנית למשבר כלכלי עמוק. ערכו של המטבע המקומי הידרדר במהירות, מחירי הסחורות עלו באופן תלול, והמסחר נפגע. בקרב הציבור המוסלמי בעיראק, במיוחד בבגדאד, הופנתה אצבע מאשימה כלפי הקהילה היהודית, שהואשמה בספסרות ובניפוח מחירים מכוון. בין היתר הופצו שמועות ולפיהן יהודים פועלים במתכוון להפיל את ערך הלירה העות'מאנית תוך רווח אישי, ומחזיקים בזהב כדי להתחמק מהשפעת הקריסה.
האשמות אלו לא נותרו בגדר תעמולה בלבד. השלטון המקומי, שנלחץ מהמצב הכלכלי ומהתחזקות הרטוריקה האנטי־יהודית, החל לנקוט בצעדים ממשיים נגד היהודים. בבגדאד פורסמה הוראה המחייבת את כלל התושבים למסור את מטבעות הזהב שברשותם לטובת קופת המדינה. אלא שלדברי העדים ההוראה כוונה למעשה בעיקר כלפי יהודים, ואכיפתה לוותה באלימות קשה. החיפוש אחר מטבעות זהב התמקד ברובו בבתי יהודים, תוך הפעלת כוח, הפחדה, ועינויים.
בכמה מקרים תועדו פעולות יזומות של תפירת ראיות על מנת להפליל יהודים בהחזקת מטבעות זהב בניגוד להוראה. לפי העדויות, חיילים עות'מאנים חיפשו באופן ממוקד בבתי כנסת, ואף ניסו להסתיר שטרות כסף בכותנות של חזנים כדי לטעון שמצאו אותם שם. מי שעמדו על זכותם או ערערו על הממצאים — נאסרו, ולעיתים עונו. חלק מהעדים נעלמו, אחרים סירבו להעיד מחשש לחייהם, והקהילה כולה חשה תחת איום קיומי. הפעולות הללו חיזקו את תחושת חוסר הביטחון והניכור בקרב יהודי עיראק, שנרדפו על רקע כלכלי, אך במובנים רבים גם על רקע דתי ולאומי.
מאורעות הטבח
במהלך השנים 1915–1916, החלו רשויות השלטון בבגדאד לנקוט בצעדים ממוקדים נגד סוחרים יהודים בולטים, שלדבריהם פעלו בשיתוף פעולה עם הבריטים או שנחשדו בנאמנות כפולה. כמה מהסוחרים גורשו לעיר מוסול שבצפון עיראק, ונכלאו שם. בחלק מהמקרים שוחררו העצורים רק לאחר שנגבו סכומי כסף גדולים ממשפחותיהם — תהליך שלמעשה הפך את המעצרים לאמצעי סחיטה. מעצרים אלו סימנו את ראשיתו של גל רדיפות חסר תקדים, שהתעצם עם התקדמות הבריטים לתוך עיראק.
בלילה אחד בשנת 1917, עם התקרבות הצבא הבריטי לבגדאד, נעצרו בין שבעה־עשר לשלושים גברים יהודים מן האליטה הכלכלית והחברתית של העיר. העצורים נלקחו מבתיהם באישון לילה על ידי חיילים עות'מאנים, ולא נמסרה כל הודעה רשמית על סיבת המעצר. בין העצורים היו שמות ידועים בקהילה, בהם רפאל רחמים, שלמה ציון רחמים, ודוד אלישע. רבים מהם היו מעורבים בפעילות ציבורית ובסיוע לקהילה היהודית המקומית. ככל שחלפו הימים, התבררו ממדי ההתעללות. העצורים הוכו באכזריות, עברו עינויים פיזיים ונפשיים, ולפי עדויות שונות — נחתכו איברים מגופם, נעקרו עיניהם, והם הושפלו שוב ושוב. אחד הסיפורים המזעזעים מתאר את רפאל רחמים שעמד מול בנו ונשאל על ידי שוביו אם ילשין על אחרים בתמורה להצלתו. רחמים סירב, ובכך חרץ את גורלו.
לאחר תקופה קצרה של כליאה ועינויים, הועברו העצורים לחוף נהר החידקל. שם, הושמו חיים בתוך שקים עשויים יוטה, שבתוכם הונחו גם אבנים כבדות. השקים נחתמו ונזרקו לנהר. מדובר בשיטת הוצאה להורג חסרת תקדים בקונסטרוקציה הברוטלית והסמלית שלה — שילוב של סבל פיזי, חניקה והטבעה, תוך שלילת כל אפשרות למנוסה או הישרדות. גופות הקורבנות לא נמצאו מיד, אך גופתו של שלמה ציון רחמים צפה לפתע במעלה הזרם, בניגוד לכיוון הזרימה, תופעה שנתפסה בידי בני הקהילה כסימן מיסטי לניקיון כפיו. לאחר מאמצים רבים, הובאה הגופה לקבורה בירושלים, מה שהפך את סיפורו של רחמים לאירוע סמלי בזיכרון הקולקטיבי של יהודי עיראק.
תגובות ומורשת
לאחר הטבח, פנתה הקהילה היהודית בבגדאד לגנרל הבריטי פרדריק סטנלי מוד, שהיה אחראי על כוחות האימפריה הבריטית שנכנסו לעיר. הפנייה נעשתה מתוך תקווה שהשלטון החדש יחקור את הפשעים ויעניש את האחראים. ואולם, הפנייה לא נענתה, ולא התקבלה כל תגובה מצד הבריטים לנעשה. במקביל, הקצין העות'מאני שנחשב לאחראי המרכזי למעשי הדיכוי נמלט מהעיר ולא הועמד לדין.
בקרב יהודי בגדאד הורגשה תחושת שבר עמוק. פחד, יגון והלם אפפו את העיר. משפחות רבות התמודדו עם אובדן קרובים, עם זיכרונות מהעינויים ועם תחושת בגידה קשה מצד שכנים ושלטונות גם יחד. האירועים הביאו להלם מוסרי ואובדן תחושת שייכות, ולאורך זמן התפתחו תהליכים של ניכור מהסביבה המוסלמית ושל התרחקות מן השלטון המרכזי. למרות עוצמת הזעזוע, האירוע כמעט ולא זכה למקום משמעותי בזיכרון הקולקטיבי של יהודי עיראק, ואף במדינת ישראל המאוחרת נותר ברובו בצל. סיפורם של העצורים ושל הקורבנות כמעט ולא סופר, והוא לא הועלה לדיון ציבורי או חינוכי רחב היקף.
השלכות האירועים ניכרו לאורך העשורים הבאים. רבים מקרב הקהילה היהודית החלו לראות בשלטון המוסלמי מקור לאיום קיומי, והחלה תנועה של הגירה מואצת, הן לעבר הודו והונג קונג והן במידה גוברת לארץ ישראל. הזהות היהודית הלכה והתחזקה, אך בכיוונים שונים: חלקים מהקהילה אימצו גישה ציונית שראתה בעתיד מדיני נבדל את הדרך היחידה להבטיח ביטחון, בעוד אחרים נסוגו מכל פעילות פוליטית, מתוך תפיסה שזהו מקור לסכנה. מאורעות אלו הפכו לסמל מוחשי של אכזריות השלטון העות'מאני בשלביו האחרונים, ושל הפגיעוּת המובנית של מיעוטים חסרי הגנה בתוך מערכת שלטונית מדכאת. הזיכרון שנותר בקרב משפחות הקורבנות שימש תזכורת אילמת למקומו השברירי של היהודי במרחב המוסלמי בשלהי התקופה העות'מאנית.
לקריאה נוספת
- ניסים קזז, הפעילות הפוליטית של יהודי עיראק בשלהי השלטון העות'מאני, בתוך: פעמים: רב־עיון לחקר קהילות ישראל במזרח, חוברת 36, תשמ"ח 1988, עמ' 35–51.
- ניסים קזז, היהודים בעיראק במאה העשרים, ירושלים: מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, יד יצחק בן־צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים, 1991.
- סלים פתאל, בסמטאות בגדאד, הוצאת כרמל, ירושלים, 2003.
קישורים חיצוניים
- בטאווין, "Why the Ottomans drowned Jews in the Tigris in 1917", בלוג Point of No Return, מתאריך ה-3 בספטמבר 2025.
- בטאווין, "How the Ottomans abused Jews of Baghdad in 1916", בלוג Point of No Return, מתאריך 23 בדצמבר 2009.
