ספרטה (ביוונית: Σπάρτη), שנודעה גם כלקדימון, הייתה פוליס חשובה בדרום חצי האי פלופונסוס, אשר שיא כוחה היה בין המאה השישית לרביעית לפני הספירה. עיר זו פיתחה מודל חברתי־פוליטי ייחודי שהתבסס על עקרונות של סגפנות, משמעת צבאית קפדנית, ומעמד אזרחי מצומצם של לוחמים־שליטים. בשונה מערי־מדינה אחרות ביוון הקלאסית, ספרטה נמנעה מאורח חיים עירוני רגיל, והקדישה את עיקר מרצה להכשיר את אזרחיה כחיילים מקצועיים במסגרת חינוך נוקשה, האגוגה. החברה הספרטנית כללה היררכיה נוקשה ובה שכבת אזרחים מובחנת, תושבים חופשיים חסרי זכויות, ואוכלוסייה רחבה של הילוטים – משועבדים מקומיים ששימשו לתחזוקת הכלכלה.
המוסדות הפוליטיים של ספרטה שילבו מסורת אריסטוקרטית עם יציבות שלטונית: היא נשלטה על ידי שני מלכים משושלות נפרדות שפעלו במקביל, תחת פיקוח של מועצת זקנים ושל גוף נבחר נוסף, האפורים. השלטון הדו־מלוכני שימש גם כסמל רציפות היסטורית וגם כמנגנון בקרה הדדי. מבנה זה איפשר לספרטה להתמודד עם איומים פנימיים וחיצוניים לאורך דורות, ולשמור על עצמאות ושלטון באזור לקוניה והפלופונס.
בתקופות מאוחרות יותר, ובעיקר לאחר סיפוחה לאימפריה הרומית, איבדה ספרטה את כוחה הצבאי, אך לא את יוקרתה הסמלית. רומאים בני התקופה ראו בה מופת של משמעת, סגולה אזרחית וגבורת עבר. גם בקרב עמים אחרים במזרח הים התיכון עוררה ספרטה עניין: על פי המסופר בספר מקבים א', קיימו החשמונאים קשרי ברית עם ספרטה, ואף ראו בה עם אח, בעל שורשים משותפים. חוקרים בני זמננו קבעו שמכתבים אלו הם בעלי מבנה דיפלומטי אמיתי ונושאים סממנים של מסמכים אותנטיים מהעולם ההלניסטי. חלופת מכתבים זו, שהתנהלה עם יהודה המכבי ובהמשך עם שמעון התרסי, מלמדת כי ספרטה הכירה בריבונות החשמונאים, והייתה נכונה לכרות עמם ברית מדינית. קשר זה שופך אור חדש על דמותה של ספרטה לא רק כמעצמה צבאית פנימית, אלא גם כשחקן בזירה הדיפלומטית של התקופה.
גיאוגרפיה
ספרטה שכנה בדרום־מערב חצי האי פלופונסוס, בעמק פורה ומבודד יחסית לאורך נהר יורוטס (Eurotas), בלב חבל לקוניה. המרחב שבו התבססה העיר היה תחום טבעי מוגן היטב – רכסי הרים הגבילו את הגישה אליה ממזרח, מערב וצפון, ובכך העניקו לה יתרון אסטרטגי משמעותי ושמרו עליה ממגע מתמשך עם מרכזי ההשפעה של יתר ערי יוון. הבידוד הגאוגרפי יצר תנאים נוחים לפיתוח חברה עצמאית, בעלת זהות ייחודית ויכולת לעמוד בפני חדירה של רעיונות חיצוניים או תנועות פוליטיות מתחרות. תוואי הקרקע תרם להיווצרות סדר חברתי מקובע ויציב יחסית, שבו לא נדרשה ספרטה להסתמך על סחר ימי או קולוניות חוץ־יבשתיות.
המישור החקלאי בלקוניה נחשב לאחד הפוריים בפלופונסוס, והאדמות שסביב ספרטה איפשרו כלכלה יציבה המבוססת על עיבוד שדות נרחבים בידי הילוטים. המשאבים המקומיים היוו גורם יסוד במאבקי השליטה האזוריים של ספרטה, ואיפשרו לה לספק מזון לצבא המקצועי שלה, מבלי להזדקק למסחר ימי או לבריתות מסחר. מיקומה הפנימי והיבשתי, בשונה מאתונה וערים יווניות אחרות, עיצב גם את מדיניות החוץ של ספרטה, שנטתה להתרכז בפלופונסוס ולהימנע ממעורבות יתר בענייני הים האגאי.
הגאוגרפיה של ספרטה הייתה מרכיב יסוד בעיצוב תפיסת עולמה הפוליטית, החברתית והצבאית. הבידוד היחסי עיצב תרבות סגורה, קשוחה, חסרת יומרות אומנותיות, שהתמקדה בעיקר בהישרדות צבאית, בהגנת הסדר הקיים ובהתבדלות תרבותית. ספרטה לא הייתה מעורבת במעגלי השפעה אינטלקטואליים, אמנותיים או מסחריים, והיא נותרה גאוותנית באחיזתה בקרקע הפנימית, מנותקת מן הים ומן ההשפעות החיצוניות. אותו בידוד טריטוריאלי ואידיאולוגי שעמד בבסיס עוצמתה של ספרטה, שימש לה חיץ אך גם מגבלה — מרחב פורה דיו להעמדת משטר נוקשה, אך לא פתוח מספיק לצמיחה מסוג אחר.
מבנה חברתי
חברת ספרטה התבססה על חלוקה מעמדית נוקשה, שבה מיעוט קטן של אזרחים מלאים שלט על רוב נרחב של תושבים נטולי זכויות. בראש הפירמידה עמדו הספארטיאטים – אותם גברים ספרטנים שלחמו במסגרת הצבא הסדיר וזכו למעמד פוליטי, חברתי וחינוכי עליון. האזרחות הוגדרה לא רק לפי לידה, אלא גם לפי השתתפות מלאה באורח החיים הצבאי־חברתי, לרבות לימודים באגוגה, חיי קומונה צבאיים, ושירות מתמיד במיליציה. הדרישות האלה סיננו מתוכה את מי שלא עמדו בסטנדרטים החברתיים, הבריאותיים או הכלכליים.
מעמד הביניים כלל את הפריוקים – תושבים חופשיים, לרוב מערים ויישובים סביב ספרטה, שלא החזיקו בזכויות אזרח מלאות. הם שירתו לעיתים כחיילים קלים אך לא נחשבו לחלק מהאליטה הספרטיאטית. תפקידם העיקרי היה לתחזק את הכלכלה המקומית באמצעות עיסוק במסחר, ייצור וניהול אדמות שהיו מעבר ליכולתם של הספרטיאטים לנהל בעצמם. אף על פי שלא היו משועבדים, גם הפריוקים הודרו מכל השתתפות בקבלת החלטות פוליטיות או במוסדות הממלכתיים של ספרטה.
הבסיס הכלכלי של ספרטה נשען על ההילוטים – אוכלוסייה נכבשת שמוצאה באזורים שסופחו בכוח הזרוע, בעיקר חבל מסניה. ההילוטים הוגדרו כמשועבדים קולקטיביים: הם לא היו רכוש פרטי של אדון יחיד, אלא רכוש המדינה הספרטנית כולה. עבודתם החקלאית בשדות נועדה לפרנס את המנגנון הצבאי־חברתי של ספרטה, והם נדרשו להעביר מכסה קבועה של יבול לאדוניהם. מרידות הילוטיות דוכאו באכזריות, ולעיתים אף בוצעו בהם טיהורים תקופתיים ביוזמת השלטון. יש עדויות לכך שצעירים ספרטנים נשלחו, כחלק מטקס מעבר לבגרות, להטיל טרור בהילוטים, במעין מסגרת חצי־רשמית של "ציד" אנושי. הסדר החברתי הספרטני הושתת לא רק על שליטה אלא על הפחדה שיטתית.
ההבחנות בין המעמדות לא היו גמישות, והחברה הספרטנית דחתה כל אפשרות לניידות חברתית או לשילוב גורמים חיצוניים בשכבת השליטים. עוצמתה הפוליטית של ספרטה נבעה לא רק מהכשרה צבאית, אלא מהיכולת לשמר לאורך מאות שנים סדר חברתי שבו מיעוט חמוש כופה שליטה על רוב לא חמוש, תוך שמירה קנאית על טוהר המעמד ושוליות מוחלטת של האחר.
משטר פוליטי
המשטר הספרטני התאפיין במבנה פוליטי ייחודי שביקש לאזן בין סמכות מסורתית, יציבות אוליגרכית, והשתתפות עממית מוגבלת. בראש הפירמידה עמדו שני מלכים, בני שתי שושלות – אגיאדים ויורופונטידים – שעמדו במקביל זה לזה, מבלי שיכולת האחד גברה על האחר. מלכים אלו נתפסו כבעלי תפקיד דתי, שיפוטי וצבאי, ולא כעריצים של ממש. הם פיקדו על הצבא בקרב, הנהיגו את הטקסים הדתיים, ולעיתים שימשו שופטים בנושאים הקשורים לירושות ואימוץ. העובדה שהיו שניים, ולא אחד, יצרה מנגנון בלימה פנימי שנועד למנוע ריכוז כוח בידי שליט יחיד, והשתקפה בתפיסת המשטר כולו כמאוזן ומרוסן.
לצד המלכים פעלה מועצת הזקנים – הגרוסיה – שהורכבה מ־28 חברים קבועים, בני 60 ומעלה, אשר נבחרו מבין המשפחות המכובדות ביותר, וכן משני המלכים עצמם שהיו חברים בה מתוקף תפקידם. חברי הגרוסיה כיהנו לכל חייהם, ונחשבו לבעלי ניסיון, שיקול דעת וסמכות מוסרית. הגרוסיה יזמה חוקים, דנה בעונשים חמורים, והייתה מוסמכת להעמיד מלך לדין, במידת הצורך.
המעמד הרחב ביותר ניתן לאספת העם, האפורה, גוף שבו השתתפו כלל הספארטיאטים הבוגרים. סמכויותיה הוגבלו לקבלה או דחייה של הצעות חוק, אך לא כללו יכולת ליזום אותן. ההצבעות נערכו בהרמת קול, וההחלטה התקבלה לפי עוצמת הרעש שהופק מכל צד. המנגנון הזה נועד לאפשר מראית עין של השתתפות כללית, מבלי לאפשר בפועל שינוי של הסטטוס־קוו או של סדרי המשטר. זוהי הייתה דמוקרטיה בה העם משתתף אך לא שולט.
גורם נוסף, בעל משקל רב, היה מוסד חמשת האפורים – נבחרים שנתיים מקרב האזרחים, שתפקידם היה לאזן את כוחם של המלכים, לפקח על תפקוד המוסדות, ולשמש כרשות מבצעת. האפורים יכלו לזמן את הגרוסיה ואת אספת העם, לפקח על המלכים ואף לשפוט אותם, והיו בעלי סמכויות אכיפה רבות, כולל פיקוח על חיי היום־יום, ענישה, ואף מעצר.
המערכת הפוליטית הספרטנית הייתה במובהק שמרנית, אך מורכבת ממנגנוני איזון ופיקוח הדדיים. היא נבנתה כך שתמנע ריכוז כוח או התקוממות מצד אחד מהמרכיבים, תוך שמירה קפדנית על יציבות הסדר הקיים. ייחודה של ספרטה – כפי שמשתקף גם ביחסה אל שותפויות פוליטיות בעתות שלום ומלחמה – היה בכך שייצרה תרבות של שליטה עצמית ומשמעת מוסדית גם בצמרת השלטונית, ולא רק בקרב השכבות הנמוכות.
חינוך וצבא
המערכת החינוכית בספרטה, הידועה בשם אגוגה, הייתה מוסד יסוד בזהות הספרטנית, ועמדה בלב עיצובו של האזרח־הלוחם. בגיל שבע נלקחו הנערים ממשפחותיהם והוכנסו למסגרת חינוכית קפדנית שנמשכה עד לבגרותם הצבאית. במסגרת זו עברו אימונים גופניים קשים, מבחני סיבולת, חיי קומונה, ציות עיוור לממונים, חינוך למינימליזם, והקניית ערכים של נאמנות מוחלטת לפוליס. מטרת העל של האגוגה הייתה ליצור דור של לוחמים ממושמעים, חסרי פחד, אשר חינוכם גובר על יצריהם. חינוך זה היה מנגנון של סוציאליזציה לוחמת שבו הילד הספרטני עובר שבירה הדרגתית של עצמאותו לטובת השתלבות מלאה במסגרת לוחמנית.
החינוך כלל גם תרגול של שתיקה, איפוק והתחמקות, במטרה להכשיר מרגלים ולוחמים שקטים. גם הרעבה יזומה והנעה לגניבה כוננו חלק מהשיטה: התלמידים נדרשו לשרוד לעיתים באמצעות גניבת מזון, אך נענשו אם נתפסו, לא על עצם הגניבה אלא על חוסר המיומנות בה. ההיגיון היה לא רק צבאי אלא מוסרי־חברתי — חינוך לעורמה ולכושר הישרדות כערך.
בגיל ההתבגרות המאוחרת השתלבו הצעירים במסגרת הצבאית כחיילים מן המניין, ובשלב מסוים אף נדרשו לעבור טקסים קיצוניים שבחנו את עמידותם, כולל טקסים שעל פי חלק מהעדויות כללו גם השתתפות באלימות מאורגנת כלפי ההילוטים. החינוך והצבא שימשו במובנים רבים כמקשה אחת, ושום שלב בחיי הגבר הספרטני לא ניתק לחלוטין מהשירות הצבאי.
ייחודה של ספרטה התבטא גם ביחס לנשים: בניגוד לערים יווניות אחרות, נשות ספרטה זכו בחינוך פיזי, עודדו לעסוק בספורט, והשתתפו בטקסים ואירועים. הן נחשבו אחראיות להולדת דור חזק ובריא, וחלקן נהנו גם ממעמד חברתי עצמאי, במיוחד בתקופות היעדרות ממושכת של הגברים בשדות הקרב. הבידול הזה הפך את ספרטה, גם בעיני עמים זרים, לדוגמה של חברה צבאית טוטלית אך מסודרת, שבה כל פרט תורם לתפקוד הצבאי־חברתי של הכלל.
היסטוריה
התקופה הפרהיסטורית בספרטה
העדות הוודאית הראשונה להתיישבות אנושית באזור ספרטה היא כלי חרס מהתקופה הנאוליתית האמצעית, שנמצאו בקרבת קופובונו, כשני קילומטרים דרומית־מערבית לספרטה.
תיאור אגדי
על פי המיתוס, המלך הראשון של האזור שכונה לימים "לאקוניה", אך אז נקרא "ללגיה", היה המלך האפונימי ללכס. על פי המסורת, אחריו באו שושלות מלכים שסימלו תכונות שונות שיוחסו בהמשך לספרטה ולאקוניה, כמו המלכים מיילס, אורוטס, לאקדימון ואמיקלס. המלך האחרון מאותה שושלת היה טינדראוס, אביהם של קסטור וקליטמנסטרה ואב מאמץ לפולוקס ולהלנה מטרויה. בין הדמויות הנשיות בשושלת האגדית הזאת ניתן למצוא את הנימפה טאיגטה (אם של לאקדימון), ספרטה (בתו של אורוטס), ואאורידיקה מארגוס (סבתו של פרסאוס).
בהמשך, האכאים – המזוהים עם יוון המיקנית – היגרו מצפון והחליפו את הללגים כקבוצה השלטת. הלנה, בתו של זאוס ולדה, נישאה למנלאוס ובכך הביאה את שושלת האטרידים לכס המלוכה בלאקוניה. בסופו של דבר, ההרקלידים – שמזוהים לרוב עם הדורים – תפסו את הארץ ואת המלוכה בלאקוניה וייסדו את מדינת־העיר ספרטה במובנה המוכר. לפי המיתוס, שני האטרידים האחרונים, תיסאמנוס ופנתילוס, הנהיגו את האכאים אל אחאיה ואסיה הקטנה, בעוד ההרקלידים אוריסתנס ופרוקלס ייסדו את שושלות המלוכה הספרטניות של בתי אגיאד ואיוריפונטיד בהתאמה.
התקופה האפלה בספרטה
מן הבחינה הארכאולוגית, ספרטה עצמה מתחילה להראות סימני יישוב רק סביב שנת 1000 לפנה"ס, כ־200 שנה לאחר קריסת התרבות המיקנית. מבין ארבעת הכפרים שהרכיבו את הפוליס הספרטני, מציע פורסט ששניים הסמוכים ביותר לאקרופוליס היו הקדומים, ושני היישובים המרוחקים יותר נוסדו בשלב מאוחר יותר. ייתכן שמוסד המלוכה הכפולה נובע מאיחוד של שני הכפרים הראשונים. אחת מתוצאות קריסת התרבות המיקנית הייתה ירידה חדה באוכלוסייה. לאחר מכן חלה התאוששות משמעותית, וצמיחה זו באוכלוסייה הייתה ככל הנראה בולטת במיוחד בספרטה, מאחר שישבה בחלק הפורה ביותר של המישור.
בין המאות ה־8 וה־7 לפנה"ס חוו הספרטנים תקופה של אנרכיה ומאבקים פנימיים, כפי שמעידים לימים הרודוטוס ותוקידידס. כתוצאה מכך, הם ערכו סדרת רפורמות פוליטיות וחברתיות בחברתם, שרבים מהם ייחסו מאוחר יותר למחוקק חצי־מיתולוגי בשם ליקורגוס. רפורמות אלו מסמנות את ראשיתה של ההיסטוריה של ספרטה הקלאסית.
התקופה הפרוטו־היסטורית
במהלך שלטונו של המלך חרילאוס, ממקמים רוב המקורות העתיקים את חייו של ליקורגוס. אכן, הספרטנים ייחסו את הצלחתם המאוחרת לליקורגוס, אשר הנהיג את הרפורמות שלו בתקופה שבה ספרטה הייתה מוחלשת עקב סכסוכים פנימיים וחסרה את היציבות של קהילה מאוחדת ומאורגנת היטב. קיימות סיבות להטיל ספק בקיומו של ליקורגוס כדמות היסטורית, שכן שמו נגזר מהמילה "זאב", מילה שהייתה מזוהה עם אפולו – ולכן ייתכן שליקורגוס אינו אלא התגלמות של האל עצמו.
ג'יי. אף. לזנבי מציע כי המלוכה הכפולה עשויה להתוארך לתקופה זו, כתוצאה מאיחוד של ארבעת הכפרים של ספרטה, אשר עד אז היו מחולקים לשתי סיעות: פיטנה־מסואה מול לימני־קונורה. לפי השקפה זו, המלכים שעליהם מדברת המסורת כשליטים שקדמו לתקופה זו, היו או דמויות מיתיות לחלוטין או, לכל היותר, ראשי סיעות. לזנבי משער שרפורמות אחרות – כמו הנהגת מוסד האפורים – היו חידושים מאוחרים שיוחסו לליקורגוס בדיעבד.
התרחבות ספרטה בפלופונס
נראה כי הדורים החלו להרחיב את גבולות טריטוריית ספרטה כמעט מיד עם הקמת מדינתם. הם לחמו בדורים מארגוס שבמזרח ובדרום־מזרח, וכן באכאים מארקדיה שבצפון־מערב. העדויות מצביעות על כך שספרטה, שהייתה יחסית מבודדת בשל הטופוגרפיה של מישור ספרטה, הייתה בטוחה כבר מראשיתה: היא מעולם לא בוצרה.
ספרטה חלקה את המישור עם אמיקלאי, ששכנה בדרום והייתה אחת הערים הבודדות ששרדו מן התקופה המיקנית – וכנראה גם שכנתה החזקה ביותר. לפיכך, המסורת שלפיה ספרטה, בראשות המלכים ארכלאוס וחרילוס, נעה צפונה כדי לאבטח את עמק אורוטס העליון, נראית סבירה. לאחר מכן נכבשו פאריס וגרונתרי, ולמרות שהמסורות סותרות במעט זו את זו, גם אמיקלאי – שככל הנראה נפלה בסביבות 750 לפנה"ס. ייתכן שתושבי גרונתרי גורשו, בעוד שתושבי אמיקלאי הוכנעו והוכפפו לספרטה. פאוסניאס מתאר זאת כעימות בין "דורים לאכאים". עם זאת, הממצאים הארכאולוגיים מעוררים ספק באשר להבחנה תרבותית שכזו.
המאה ה־7 לפנה"ס
טירטאוס מספר כי המלחמה לכיבוש המסנים, שכניהם של הספרטנים ממערב, אשר הונהגה על ידי תיאופומפוס, נמשכה 19 שנה ונלחמה "בזמן אבות אבותינו". אם יש להבין ביטוי זה כפשוטו, פירוש הדבר שהמלחמה התחוללה לקראת סוף המאה ה־8 לפנה"ס או תחילת המאה ה־7 לפנה"ס. ההיסטוריות של המלחמה המסנית השנייה הייתה נתונה בספק זמן רב, מאחר שגם הרודוטוס וגם תוקידידס אינם מזכירים מלחמה שנייה. עם זאת, לדעת קנל, קטע של טירטאוס שפורסם בשנת 1990 מעניק ביטחון מסוים בכך שאכן התרחשה – ככל הנראה במחצית השנייה של המאה ה־7 לפנה"ס. כתוצאה ממלחמה שנייה זו, לפי מקורות מאוחרים למדי, הוכפפו המסנים למעמד של חצי־עבדים – הילוטים.
שאלת שליטתה של ספרטה באזורים שממזרח לה באותה תקופה אינה חד־משמעית. לפי הרודוטוס, שטחם של הארגיבים כלל בעבר את כל קינוריה (חוף מזרח הפלופונס) ואת האי קיתרה. האוכלוסייה הדלילה של קינוריה – כפי שעולה מן הממצא הארכאולוגי – אכן מרמזת על אזור שנחלק בין שתי המעצמות.
במהלך המלחמה המסנית השנייה ביססה ספרטה את מעמדה ככוח מקומי בפלופונס ובשאר יוון. במאות הבאות, שמה של ספרטה כלוחמת יבשה היה ללא מתחרים.
המאה ה־6 לפנה"ס
ברית הפלופונסוס
בתחילת המאה ה־6 לפנה"ס, המלכים הספרטנים ליאון ואגאסיקלס פתחו במתקפה נמרצת על טגאה – החזקה בערי ארקאדיה. במשך זמן־מה לא נחלה ספרטה הצלחה מול טגאה ואף ספגה תבוסה ניכרת בקרב "הכבלים" – שם המשקף את כוונתה של ספרטה לכפות על טגאה להכיר בה כהגמון. לדעת פורסט, תבוסה זו סימנה שינוי במדיניות הספרטנית – ממדיניות של שעבוד למדיניות של בניית ברית, שהובילה לייסוד ברית הפלופונסוס. פורסט מייחס את השינוי הזה, בזהירות, לאפור חילון. באמצעות בניית הברית, השיגה ספרטה שני יעדים: הגנה על כיבושה במסניה ויד חופשית מול ארגוס. קרב האלופים, שנערך סביב 546 לפנה"ס (בזמן שבו נפלה ממלכת לידיה בידי כורש הפרסי), הפך את הספרטנים לאדוני קינוריה – חבל הארץ שבין לאקוניה לארגוליס.
בשנת 494 לפנה"ס יצא המלך קליאומנס הראשון למהלך שנועד להיות סגירת חשבון סופית מול עיר המדינה ארגוס – פלישה שמטרתה הייתה כיבוש העיר עצמה. ארגוס אמנם לא נפלה, אך אובדנותה בקרב סֵפֶיַה שיתקה את כוחה הצבאי והביאה לסכסוכים פנימיים עמוקים שיימשכו זמן רב. ספרטה זכתה להכרה כהמדינה המובילה של יוון וכמגינת ההלניזם. קרויסוס מלידיה כרת עמה ברית; שליחים סקיתים ביקשו את עזרתה לעצור את פלישת דריווש; היוונים שבאסיה הקטנה קראו לה להתייצב מול התקדמות פרס ולעזור במרד האיוני; פלטאיה ביקשה את חסותה; מגארה הכירה בעליונותה; ובזמן פלישתו של חשיארש איש לא ערער על זכותה של ספרטה להנהיג את כוחות יוון ביבשה ובים.
מסעות מחוץ לפלופונס
בסוף המאה ה־6 לפנה"ס ביצעה ספרטה את התערבותה הראשונה מצפון לאיסטמוס, כשסייעה בהפלת הרודן האתונאי היפיאס בשנת 510 לפנה"ס. באתונה פרץ מאבק בין קלייסתנס לאיסאגורס. המלך קליאומנס הגיע לאטיקה עם כוח קטן כדי לתמוך באיסאגורס השמרני יותר, והצליח להשליטו על העיר. עם זאת, האתונאים מיהרו להתנער מהמלך הזר, וקליאומנס מצא עצמו מגורש על־ידם.
לאחר מכן הציע קליאומנס לצאת למסע צבאי של כל ברית הפלופונס, כשהוא ומלך־השותף דמרטוס עומדים בראשו, במטרה להשליט את איסאגורס כטיראן באתונה. מטרות המסע נשמרו בסוד. הסודיות התבררה כהרסנית, ומשפרצה מחלוקת – נחשפו הכוונות האמיתיות. תחילה עזבו הקורינתים. אחר כך פרץ ויכוח בין קליאומנס לדמרטוס, וגם דמרטוס החליט לשוב לביתו. בעקבות הכישלון הזה החליטה ספרטה שלא לשלוח עוד צבא בפיקוד שני המלכים גם יחד. נראה שהאירוע שינה גם את אופייה של ברית הפלופונסוס: מעתה ואילך, התקיימו דיונים בהחלטות המרכזיות. ספרטה עודנה עמדה בראש, אך היה עליה לשכנע את בני בריתה לתמוך בהחלטותיה.
המאה ה־5 לפנה"ס
המלחמות הפרסיות
המלחמות הפרסיות היו סדרת עימותים בין האימפריה האחמנית לערי־המדינה היווניות, שהחלו במרד האיוני (499 לפנה״ס) והסתיימו סביב 449 לפנה״ס. הגורם המרכזי לפרוץ המאבק היה התנגדות היוונים באסיה הקטנה לשלטון העריצים שמונו עליהם בידי הפרסים. בעקבות תמיכת אתונה ואריתריה במרד, נשבע דריווש הראשון לנקום בהן. לאחר דיכוי המרד, פתחה פרס בשתי פלישות ליוון: הראשונה נבלמה בקרב מרתון (490 לפנה״ס), והשנייה, בהובלת חשיארש, הסתיימה בתבוסות תרמופילאי, סלאמיס ופלטאיה (480–479 לפנה״ס).
לאחר הדיפת הפלישה השנייה, יזמה ברית ערים בראשות אתונה (ברית דלוס) מתקפת נגד, שהביאה לגירוש חיל המצב הפרסי מהאיים ומהמובלעות בים האגאי. הקרב הכפול באוירומדון (466 לפנה״ס) סימן את קץ הנוכחות הצבאית האחמנית באסיה הקטנה, אך כישלון מסע הצי האתונאי במצרים (460–454 לפנה״ס) בלם את תנופת הלחימה. הקרב האחרון נערך בקפריסין ב־451 לפנה״ס, ובסיומו נסוגו היוונים. מקורות עתיקים טוענים שנחתם הסכם שלום בין אתונה לפרס, "שלום קליאס", אך חוקרים מודרניים חלוקים באשר לעצם קיומו.
המקור המרכזי למלחמות הפרסיות הוא הרודוטוס מהליקרנסוס, שכתב את "ההיסטוריות" כחמישים שנה לאחר הקרבות. אף שתוקידידס ואחרים ביקרו אותו, היסטוריונים מודרניים סבורים כי עשה עבודה ראויה, גם אם הפריז במספרים ובתיאורים מסוימים. פלוטרכוס, דיודורוס, פאוסניאס וסופרים ביזנטיים מוסרים גם הם פרטים משלימים, ולעיתים הם המקור היחיד לאירועים מסוימים. ממצאים ארכאולוגיים מאשרים לא אחת את גרסת הרודוטוס.
המאבק הצבאי התנהל ביבשה ובים. הכוחות הפרסיים התבססו על רגלים קלים ופרשים, והיו מגוונים אתנית. לעומתם, היוונים נשענו על פלנקס ההופליטים, שהצטיין בעמידות ובכוח ההכרעה בטווח קצר. בזירה הימית, שני הצדדים השתמשו בטריארות; הניסיון והמיומנות של האתונאים העניקו להם יתרון מכריע בקרבות סלמיס ומיקלה. יתרונם של היוונים נבע מהציוד, הארגון, והמוטיבציה להגן על ארצם.
קרב מרתון
לאחר שפנתה אתונה לספרטה בבקשה לעזרה מול הפרסים במרתון בשנת 490 לפנה"ס, החליטה ספרטה לכבד את חוקיה ולהמתין עד לירח מלא לפני שתשלח צבא. כתוצאה מכך, הגיע הצבא הספרטני למרתון לאחר שהקרב כבר הוכרע על־ידי האתונאים.
קרב תרמופילאי
במסע המלחמה השני, שנערך עשר שנים מאוחר יותר בידי חשיארש, ניצבה ספרטה בפני אותה דילמה. הפרסים תקפו בעיתוי לא נוח – במהלך שביתת הנשק האולימפית, אשר הספרטנים חשו מחויבות לקיימה. מדינות יווניות אחרות, שלא חלקו רגישות דתית זו, השקיעו מאמץ רב בהרכבת צי – כיצד תוכל ספרטה שלא לתרום בזירה היבשתית כשאחרות עושות כל־כך הרבה בים? הפתרון היה משלוח כוח קטן בפיקודו של ליאונידס להגן על תרמופילאי. עם זאת, קיימות עדויות לכך שהמניעים הדתיים של ספרטה היו מסווה בלבד. לפי פרשנות זו, ספרטה סברה שהגנה על תרמופילאי חסרת סיכוי, ורצתה להילחם באיסתמוס – אך נאלצה לנהוג כאילו היא מתאמצת, מחשש שאתונה תכרות ברית עם פרס. אובדן הצי האתונאי היה בגדר אובדן חמור מדי עבור המאבק היווני מכדי להסתכן בו. לחלופין, לפי גישה אחרת, מהלך הקרבות עצמו מלמד כי המעבר בתרמופילאי היה קל להגנה, והספרטנים יכלו לצפות שהכוח ששלחו יהיה מספיק.
בשנת 480 לפנה"ס עמד כוח קטן של ספרטנים, תספיאים ותבאים, בפיקודו של המלך ליאונידס (כ־300 מהם היו ספרטנים מלאים, 700 תספיאים ו־400 תבאים – מספרים אלו אינם כוללים נפגעים מקרבות קודמים), בעמידה אגדית בקרב תרמופילאי נגד הצבא הפרסי העצום, והסב לו אבדות רבות לפני שהכוח הוקף. מכאן ואילך נטלה ספרטה תפקיד פעיל יותר והובילה את הכוחות המאוחדים של יוון ביבשה ובים. הניצחון המכריע בסלאמיס לא שינה את הדילמה הבסיסית של ספרטה: היא עדיין העדיפה להילחם באיסתמוס, שם תוכל להימנע מהסיכון שכוחות הרגלים שלה יותקפו בשטח פתוח בידי הפרשים הפרסיים.
קרב פלטאיה
בשנת 479 לפנה"ס החריבו כוחות פרס הנותרים, בפיקוד מרדוניוס, את אטיקה, והלחץ האתונאי אילץ את ספרטה להוביל מתקפה. התוצאה הייתה קיפאון, שבו גם הפרסים וגם היוונים ניסו לכפות קרב בתנאי שטח נוחים. לבסוף, כאשר ניסו היוונים לסגת בצורה כושלת, תקפו הפרסים. בקרב פלטאיה שהתחולל בעקבות זאת, הביסו היוונים – בפיקודו של המצביא הספרטני פאוסניאס – את חיל הרגלים הפרסי הקל, והרגו את מרדוניוס. נשקם העדיף, אסטרטגיית הלחימה והשריון הברונזי של ההופליטים היוונים בפלאנקס הוכיחו את יעילותם, כאשר ספרטה, שהתייצבה בכוחה המלא, הובילה את הברית היוונית נגד הפרסים. הניצחון היווני המכריע בפלטאיה שם קץ למלחמה היוונית־פרסית ולשאיפת פרס להתרחב לאירופה. אף שהמלחמה הוכרעה על־ידי צבא כלל־יווני, הקרדיט ניתן לספרטה, שהייתה הדמות המרכזית הן בתרמופילאי והן בפלטאיה, והייתה בפועל המנהיגה של כל המסע היווני.
קרב מיקאלה
באותה שנה, צי מאוחד של יוון בפיקוד המלך הספרטני לאוטיכידס ניצח בקרב מיקאלה. הניצחון הזה עורר מרד של היוונים האיונים, וספרטה היא שדחתה את צירופם לברית ההלנית. ספרטה הציעה שיעזבו את בתיהם באנטוליה ויתיישבו בערים שתמכו בפרסים. אתונה, לעומת זאת, הציעה לאותן ערים ברית – ובכך זרעה את הזרעים ללידתה של ברית דלוס. בשנת 478 לפנה"ס, הוביל הצי היווני, בפיקוד פאוסניאס – מנצח פלטאיה – מסעות בקפריסין וביזנטיון. עם זאת, התנהגותו היהירה הביאה להחזרתו. פאוסניאס עורר התנגדות רבה בקרב היונים, עד שסירבו לקבל את מחליפו, דורקיס, ששלחה ספרטה. תחת זאת, הפנו המשוחררים החדשים את מבטם לאתונה. המקורות מציגים התרשמויות שונות לגבי תגובת ספרטה לעליית כוחה של אתונה – ייתכן שהדבר משקף מחלוקות פנימיות בתוך ספרטה. לפי גישה זו, סיעה אחת בספרטה קיבלה ברצון את העובדה שאתונה נושאת בנטל המשך הלחימה בפרס, בעוד סיעה יריבה התנגדה בחריפות לאתגר של אתונה לעליונות היוונית של ספרטה.
בעתיד, בתקופה הקלאסית המאוחרת, הפכו ספרטה, אתונה, תבאי ופרס לכוחות המרכזיים שהתחרו זה בזה על עליונות. בעקבות המלחמה הפלופונסית הפכה ספרטה – שבמקור הייתה תרבות יבשתית – לכוח ימי. בשיא כוחה הכניעה ספרטה מדינות־מפתח יווניות רבות, ואף הצליחה להכניע את הצי האתונאי העילית. בסוף המאה ה־5 לפנה"ס, בלטה ספרטה כמדינה שהביסה את האימפריה האתונאית ואף פלשה לפרובינציות הפרסיות באנטוליה – תקופה זו מסמנת את ההגמוניה הספרטנית.
רעידת האדמה בספרטה בשנת 464 לפנה"ס
רעידת האדמה בספרטה בשנת 464 לפנה"ס הרסה חלקים נרחבים מהעיר. מקורות היסטוריים מציעים שמספר ההרוגים עשוי היה להגיע עד ל־20,000, אם כי חוקרים מודרניים סבורים שמספר זה ככל הנראה מוגזם. רעידת האדמה הציתה מרד של ההילוטים, מעמד העבדים בחברה הספרטנית. האירועים שסבבו את המרד הזה הובילו לעלייה במתח בין ספרטה לבין יריבתה אתונה ולביטול אמנה ביניהן. לאחר שכוחות משלחת הסיוע שנשלחה על ידי האתונאים השמרנים הושבו על ידי הספרטנים בתודה צוננת, נפלה הדמוקרטיה האתונאית לידי הרפורמיסטים והחלה לנוע לעבר מדיניות פופוליסטית ואנטי־ספרטנית. לכן מציינים מקורות היסטוריים את רעידת האדמה כאחד האירועים המרכזיים שקדמו למלחמה הפלופונסית הראשונה.
תחילתה של האיבה עם אתונה
תשומת ליבה של ספרטה הייתה באותו זמן ממוקדת בצרות קרובות יותר, כמו מרד טגאה (בערך בין 473 ל־471 לפנה"ס), אשר נעשה חמור יותר בשל השתתפותה של ארגוס. אך החמורה ביותר הייתה המשבר שנגרם בשל רעידת האדמה שפקדה את ספרטה בשנת 464 לפנה"ס, וגרמה לאובדן חיי אדם רבים. מיד לאחר מכן, ראו ההילוטים הזדמנות למרוד. בהמשך בא המצור על איתומה, שהמרדנים ביצורו. קימון, שהיה פרו־ספרטני, הצליח לשכנע את אתונה לשלוח סיוע לדיכוי המרד, אך מהלך זה הפך בסופו של דבר לרועץ לתנועה הפרו־ספרטנית באתונה. ההופליטים האתונאים, שהיוו את עיקר הכוח ונמנו על השכבות האמידות של החברה האתונאית, הזדעזעו לגלות שהמורדים הם יוונים כמותם. ספרטה החלה לחשוש שהכוחות האתונאיים עלולים לחבור למורדים. כתוצאה מכך, החזירה ספרטה את האתונאים לבתיהם. ההצדקה הרשמית שניתנה הייתה שההסתערות הראשונה על איתומה נכשלה, וכעת נדרשת מצור – משימה שאין צורך בעזרה אתונאית לביצועה. באתונה, סירוב זה הוביל לניתוק הברית עם ספרטה ולכריתת ברית עם אויבתה – ארגוס. חיכוכים נוספים נגרמו עם התבססותה של הדמוקרטיה האטית בידי אפיאלטס ופריקלס.
פול קרטלידג' משער שמרד ההילוטים והפריאוקים גרם לספרטנים לארגן מחדש את צבאם ולשלב את הפריאוקים בגדודי ההופליטים האזרחיים. בוודאי שמדובר במערכת שבה אזרחים ואינם אזרחים נלחמו יחד באותם גדודים – דבר חריג ביוון. עם זאת, האנס ואן וייס אינו משתכנע מההסבר של מחסור בכוח אדם כתמריץ לשימוש הספרטני בהופליטים שאינם אזרחים. הוא מסכים שהשילוב בין פריאוקים ואזרחים התרחש מתישהו בין המלחמות הפרסיות למלחמות הפלופונסיות, אך אינו רואה בכך שלב משמעותי. הספרטנים, לדבריו, השתמשו באינם אזרחים כהופליטים עוד קודם לכן, והיחס לא השתנה. הוא מפקפק בכך שספרטה דגלה אי־פעם באידיאל של צבא הופליטים שמור לאזרחים בלבד – אידיאל שהעריצו כותבים כגון אריסטו.
המלחמות הפלופונסיות
המלחמות הפלופונסיות היו סכסוכים מזוינים ממושכים, שנערכו ביבשה ובים, במחצית השנייה של המאה ה־5 לפנה"ס, בין ברית דלוס שנשלטה בידי אתונה, לבין ברית הפלופונסוס בהנהגת ספרטה, על השליטה ביתר ערי־המדינה היווניות. ברית דלוס מכונה לעיתים "האימפריה האתונאית" על־ידי חוקרים. ברית הפלופונסוס סברה שהיא מגנה על עצמה מפני התפשטות אתונאית.
למלחמה היו גוונים אתניים, שלרוב אך לא תמיד התקיימו בפועל: ברית דלוס כללה אוכלוסיות אתונאיות ואיוניות, בעוד ברית הפלופונסוס הורכבה בעיקר מדורים, למעט כוח שלישי – הבויאוטים – שתמכו באופן מהוסס בברית הפלופונסית. הספרטנים מעולם לא בטחו בהם לחלוטין. שנאה אתנית התגברה בשל הכללתן הכפויה של ערי־מדינה דוריות קטנות בברית דלוס, ואלה פנו לספרטה לעזרה. עם זאת, המניעים היו מורכבים וכללו גם פוליטיקה מקומית ושיקולים של עושר.
בסופו של דבר ניצחה ספרטה, אך היא נחלשה במהרה, ונקלעה למלחמות נוספות עם בויאוטיה ופרס, עד שנכבשה לבסוף על־ידי מוקדון.
המלחמה הפלופונסית הראשונה
כאשר פרצה המלחמה הפלופונסית הראשונה, הייתה ספרטה עדיין עסוקה בדיכוי מרד ההילוטים, ולכן מעורבותה הייתה חלקית. היא הסתכמה בפשיטות מבודדות, שהבולטת בהן הייתה סיוע בנחלת תבוסה לאתונאים בקרב טנגרה בשנת 457 לפנה"ס בבויאוטיה. עם זאת, לאחר מכן שבו הספרטנים לביתם, והדבר אפשר לאתונאים לנצח את הבויאוטים בקרב אונופיטה – ולהפיל את שלטונם בבויאוטיה.
כאשר המרד ההילוטי דוכא סופית, נזקקה ספרטה למנוחה, ופנתה להשגת שביתת נשק בת חמש שנים עם אתונה. לעומת זאת, היא ביקשה שלום בן שלושים שנה עם ארגוס, כדי להבטיח שתוכל לתקוף את אתונה בלי עיכובים. כך הצליחה ספרטה לנצל את המצב כאשר מגארה, בויאוטיה ואיובויה מרדו, ושלחה צבא לאטיקה.
המלחמה הסתיימה כאשר אתונה איבדה את אחיזתה ביבשת אך שמרה על אימפריית הים האגאי הרחבה שלה. שני מלכי ספרטה הוגלו על כך שאיפשרו לאתונה להשיב לעצמה את איובויה, וספרטה הסכימה להסכם שלום בן שלושים שנה. אך ההסכם הופר כאשר ספרטה יצאה למלחמה נגד איובויה.
המלחמה הפלופונסית השנייה
בתוך שש שנים, הציעה ספרטה לבעלות בריתה לצאת למלחמה נגד אתונה בתמיכה במרד בסאמוס. באותה הזדמנות הצליחה קורינתוס להתנגד להצעה, וההצבעה נדחתה.
כאשר פרצה לבסוף המלחמה הפלופונסית בשנת 431 לפנה"ס, הטענה הציבורית המרכזית נגד אתונה הייתה בריתה עם אויבת קורינתוס – קֶרְקִירָה – וכן יחסה לעיר פוטידאה. עם זאת, לפי תוקידידס, הסיבה האמיתית למלחמה הייתה חששה של ספרטה מהתחזקותה הגוברת של אתונה. המלחמה הפלופונסית השנייה, שהתנהלה בין 431 ל־404 לפנה"ס, הייתה הארוכה והיקרה ביותר בתולדות יוון.
מלחמת ארכידמוס
ספרטה פתחה במלחמה תחת ההצהרה כי מטרתה היא "שחרור היוונים" – מטרה שחייבה את תבוסתה המלאה של אתונה. האסטרטגיה שלה הייתה לפלוש לאטיקה בתקווה לגרור את אתונה לקרב פתוח. אתונה, לעומת זאת, תכננה לנהל מלחמה הגנתית: אזרחיה יישארו בעיר, מאחורי חומותיה הבלתי חדירות, וישתמשו בעליונות הימית שלה להטרדת חופי ספרטה.
בשנת 425 לפנה"ס נכנעה יחידה ספרטנית לאתונאים בפילוס, דבר שערער את האמון ביכולתה של ספרטה לנצח במלחמה. המצב השתפר בעקבות מסעו של בראסידס לתראקיה – האזור היחיד שבו היו לאתונה נחלות נגישות ביבשה – דבר שאיפשר את הפשרה של שנת 421 לפנה"ס, שנודעה בשם "שלום ניקיאס".
המלחמה בין השנים 431–421 לפנה"ס נקראת "מלחמת ארכידמוס" על שמו של מלך ספרטה ארכידמוס השני, שפלש לאטיקה עם פרוץ הקרבות.
המסע לסירקוסאי
המלחמה חודשה בשנת 415 לפנה"ס ונמשכה עד שנת 404 לפנה"ס. באותה שנה החליטה אתונה לכבוש את סירקוסאי, מושבה של קורינתוס הדורית. הטענות שהועלו באספה האתונאית היו שמדובר בכיבוש רווחי ובחיזוק האימפריה. הושקעו משאבים עצומים במשלחת הצבאית, אך אחד ממפקדיה, אלקיביאדס, נזעק חזרה בגין האשמות מפוברקות של חילול קודש (עקב השחתת פסלים דתיים), עבירה שעונשה מוות.
אלקיביאדס נמלט בספינתו וערק לספרטה. בשל אי־הופעתו לדין, הורשע שלא בפניו ונגזר עליו עונש מוות.
בתחילה היססה ספרטה לחדש את הפעולות הצבאיות. בשנת 414 לפנה"ס תקפו כוחות משותפים של אתונה וארגוס את חופי לאקוניה, ומאז החלה ספרטה לנהוג לפי עצותיו של אלקיביאדס. הצלחתה של ספרטה ולבסוף גם כיבוש אתונה בשנת 404 לפנה"ס נבעו בחלקם מאותן עצות: אלקיביאדס שכנע את ספרטה לשלוח את גיליפוס להגן על סירקוסאי, לבצר את דקליאה בצפון אטיקה, ולאמץ מדיניות תקיפה של עידוד מרידות בקרב בני בריתה של אתונה.
בשנה שלאחר מכן צעדו צפונה, ביססו את המצודה בדקליאה, כרתו את מטעי הזיתים – מקור ההכנסה העיקרי של אתונה – ומנעו ממנה גישה לכפרים. אתונה הייתה כעת תלויה לחלוטין בצי שלה, שעדיין היה חזק יותר מזה של ספרטה.
הגנרלים הספרטנים התגלו, לא רק כחסרי ניסיון בלוחמה ימית, אלא – לפי הערכת פורסט – לעיתים קרובות אף כבלתי מוכשרים או אכזריים, או שניהם גם יחד.
גיליפוס לא הגיע לבדו לסירקוסאי. הוא גייס כוח משמעותי מסיציליה והופליטים ספרטנים ששהו מעבר לים ונטל את הפיקוד על ההגנה. הכוח האתונאי הראשון, בפיקוד ניקיאס, שט באומץ לנמל הגדול של סירקוסאי והקים מחנה לרגלי העיר, ששכנה על לשון יבשה. גיליפוס אסף צבא בינלאומי של תומכים פרו־ספרטניים ממקומות רבים במזרח הים התיכון תחת הסיסמה של שחרור יוון מעריצותה של אתונה.
בסופו של דבר, הכוח האתונאי לא היה גדול דיו לצורך מצור אפקטיבי. הם ניסו להקיף את העיר בחומה, אך נבלמו בידי חומת־נגד. צבא נוסף בפיקוד דמוסתנס הגיע.
לבסוף החליטו המפקדים האתונאים להמר הכל על מתקפה אחת נגד נקודה חלשה בלשון היבשה – אפיפולאי – אך נהדפו באבדות כבדות. הם עמדו לעזוב את האי בחזרה לאתונה, אך ליקוי ירח מלא גרם לקוסמים להתעקש שימתינו תשעה ימים נוספים – בדיוק הזמן שבו הספיקו אנשי סירקוסאי להכין צי שחסם את מוצא הנמל.
האירועים התגלגלו במהירות לעבר אסון עבור האתונאים. בניסיון לפרוץ מן הנמל הם הובסו בקרב ימי. האדמירל יורימדון נהרג. משהתערער אמונם ביכולתם לנצח, נטשו את הספינות והפצועים וניסו לסגת רגלית.
הנתיב נחסם בכל מעבר על ידי אנשי סירקוסאי שצפו את המהלך. הצבא האתונאי התקדם תחת מטר של קליעים.
כאשר ניקיאס התקדם בטעות לפני דמוסתנס, הצליחו אנשי סירקוסאי להקיף את האחרון ולהביא לכניעתו – ולאחר מכן גם לכניעתו של ניקיאס.
שני המנהיגים הוצאו להורג, למרות מחאותיו של גיליפוס, שרצה להביאם לספרטה. אלפי שבויים הושמו במחצבות סלע ללא תנאים בסיסיים או טיפול בגופות. לאחר מספר חודשים נרכשו האתונאים שנותרו לחופשי.
כישלון המסע לסירקוסאי בשנת 413 היה אובדן חומרי שהאתונאים התקשו לשאת – אך המלחמה נמשכה עוד עשר שנים.
התערבות הפרסים
הכשלונות הספרטניים בזירה הימית נעשו באותה תקופה ברורים לעין, במיוחד תחת אלקיביאדס. המחסור במימון – שיכול היה להיות קטלני עבור המאמץ הימי של ספרטה – תוקן בזכות התערבות פרס, שהעניקה לה סובסידיות כספיות נרחבות.
בשנת 412 פנו נציגיו של טיספרנס, נציב המלך הגדול באותם חלקים של חוף אסיה הקטנה שעמדו בשליטתו, לספרטה בהצעה: המלך הגדול יספק מימון לצי הספרטני, אם תבטיח ספרטה למסור לו את מה שראה כנחלת אבותיו – כלומר, את חוף אסיה הקטנה עם הערים האיוניות. הושגה הסכמה. צי ונציג ספרטני נשלחו לאסיה הקטנה. הנציג היה אלקיביאדס, שכבר היה בלתי רצוי בספרטה בעקבות יחסיו עם אשתו של המלך אגיס, שהיה באותה עת מפקד חיל המצב בדקליאה.
לאחר שהתיידד עם טיספרנס, הוצע לאלקיביאדס בחשאי לשוב בכבוד לאתונה אם יטה את לבו של טיספרנס לטובתה. במשך השנים 411–407 היה אלקיביאדס סוכן כפול. ספרטה לא קיבלה כמעט דבר – לא כסף ולא עצות מועילות.
בשנת 408 הבחין המלך הגדול שההסכם עם ספרטה לא מיושם. הוא שלח את אחיו, כורש הצעיר, להחליף את טיספרנס כמושל לידיה. טיספרנס נדחק הצידה לתפקיד מושל קריה. משהתגלתה פרשת הריגול, עזב אלקיביאדס את אסיה הקטנה ושב לאתונה ב־407 לפנה"ס. במקומו שלחה ספרטה שליח בעל יכולות דומות, חברו של המלך אגיס – ליסנדרוס – שעל פי תיאור אחד היה "כמעט מושלם כדיפלומט וכמארגן, אלא אם מונים יוהרה, חוסר יושר, חוסר מוסריות ואכזריות כפגמים".
בינו לבין כורש שררה הבנה טובה, והשדרוג של הצי הספרטני התקדם במהירות.
בשנת 406 שב אלקיביאדס כמפקד שייטת אתונאית במטרה להשמיד את הצי הספרטני החדש, אך איחר את המועד. ליסנדרוס הביסו בקרב נוטיון. הממשלה האתונאית, שחשדה בו, התנערה מההסדר עמו. אלקיביאדס יצא לגלות שנייה, והשתקע באחוזה מבודדת בים האגאי – אדם ללא מולדת.
כהונתו של ליסנדרוס כנווארכוס הסתיימה. במקומו מונה קליקרטידס, אך כורש החל לצמצם את מימוניו לצי הספרטני – הכספים שהוקצו על־ידי המלך הגדול אזלו. לאחר תבוסתו ומותו של קליקרטידס בקרב ארגינוסאי, הציעה ספרטה שלום בתנאים נדיבים: ברית דלוס תישאר על כנה, ואתונה תורשה להמשיך בגביית מסים לצורכי הגנה.
אולם סיעת המלחמה באתונה לא האמינה לספרטה. אחד ממנהיגיה, קלֵיאופון, הופיע באספה חמוש ושיכור, ודרש שספרטה תיסוג מכל הערים שבשליטתה כתנאי מקדים לשלום. האספה דחתה את ההצעה הספרטנית, ופתחה במתקפה חדשה נגד בני בריתה של ספרטה בים האגאי.
בחורף של 406/405 נפגשו בעלי הברית של ספרטה עם כורש באפסוס. יחד ניסחו פנייה לספרטה לשלוח את ליסנדרוס לכהונה שנייה. חוקי ספרטה ומנהגיה הפוליטיים היו אמורים למנוע כהונה שנייה כזו, אך בעקבות התבוסה החדשה נמצא פתרון עוקף: ליסנדרוס ימונה למזכירו של נווארכוס נומינלי – אראקוס – בתואר סגן־אדמירל. ליסנדרוס קיבל מחדש את כל המשאבים שנדרשו לתחזוקת הצי הספרטני. כורש סיפק את המימון מכספו האישי.
המלך הגדול כעת קרא לכורש לשוב כדי לתת דין וחשבון על הוצאתם להורג של בני משפחת המלוכה. כורש מינה את ליסנדרוס למושלו במקומו, והעניק לו את הזכות לגבות מיסים.
אמון זה הצדיק את עצמו בשנת 404 לפנה"ס, כאשר ליסנדרוס השמיד את הצי האתונאי בקרב אייגוספוטמוי.
לאחר מכן הפליג ליסנדרוס בנחת לאתונה כדי להטיל עליה מצור. בכל מדינה מברית דלוס שבה עבר בדרכו – הציע לחיל המצב האתונאי אפשרות לסגת לאתונה. אם סירבו, הטיפול בהם היה קשה.
הוא החליף ממשלות דמוקרטיות בדקרכיות (ממשלות של עשרה) פרו־ספרטניות, תחת פיקוחו של הרמוסטוס – מפקד צבאי ספרטני.
תנאי הכניעה
לאחר קרב אייגוספוטמוי הפליג הצי הספרטני לכל מקום שרצה ללא התנגדות. צי בן 150 ספינות נכנס למפרץ הסרוני כדי להטיל מצור על פיראוס. אתונה נותקה מהעולם.
בחורף של שנת 404 לפנה"ס שלחו האתונאים משלחת למלך אגיס בדקליאה, והציעו להפוך לבעלת ברית של ספרטה, בתנאי שיתאפשר לה לשמור על חומותיה. אגיס שלח אותם הלאה לספרטה. המשלחת הושבה בדרך על־ידי האפורים. לאחר ששמעו את התנאים המוצעים, הציעו האפורים לאתונאים לשוב עם תנאים טובים יותר.
האתונאים מינו את תרמנס לנהל את הדיונים עם ליסנדרוס, אך האחרון הפך את עצמו לבלתי נגיש. תרמנס מצא אותו, ככל הנראה בסאמוס. לאחר המתנה של שלושה חודשים שב לאתונה וטען שליסנדרוס עיכב אותו ושהוא אמור לנהל את המשא ומתן ישירות עם ספרטה. מונה צוות של תשעה נציגים שיצא עם תרמנס לספרטה. הפעם הותר למשלחת לעבור.
מצבה של אתונה נדון באספה הספרטנית, שלה ככל הנראה הייתה סמכות לדון, להטיל וטו ולהציע הצעות נגדיות. יתרה מכך, העם באספה היה בעל הסמכות הסופית. קורינתוס ותבאי הציעו להשמיד את אתונה ולהפוך את אדמתה למרעה כבשים. גם אגיס, בתמיכת ליסנדרוס, המליץ על חורבן העיר.
האספה סירבה, והצהירה שלא תהרוס עיר ששירתה את יוון כה רבות בעבר – רמז לתרומתה של אתונה לניצחון על הפרסים.
במקום זאת הוצעו לאתונאים תנאי כניעה ללא תנאי: החומות הארוכות יפורקו, אתונה תיסוג מכל ערי ברית דלוס, ויש לאפשר גירושיהם של האתונאים לשוב לביתם. הותר לאתונה לשמור על אדמותיה.
כששבו הנציגים לאתונה, מצאו את האוכלוסייה גוועת ברעב. הכניעה התקבלה באספה באפריל 404 לפנה"ס, 27 שנים לאחר תחילת המלחמה, וללא התנגדות ממשית. מספר שבועות לאחר מכן הגיע ליסנדרוס עם חיל מצב ספרטני. הם החלו לפרק את החומות לצלילי חליליות שנוגנו בידי נערות צעירות. ליסנדרוס דיווח לאפורים: "אתונה נכבשה." האפורים התלוננו על הארכנות בדבריו, וטענו ש"נכבשה" היה מספק.
חלק מההיסטוריונים המודרניים הציעו טעם פחות אלטרואיסטי ליחס המקל של הספרטנים – הצורך באיזון מול תבאי – אם כי אנטון פאוול רואה בכך ראייה בדיעבד מופרזת. קשה להניח שהספרטנים יכלו לחזות שתבאי תהפוך בעתיד לאיום חמור, ותביס את ספרטה בקרב לאוקטרה. ייתכן שמתנגדיו הפוליטיים של ליסנדרוס הגנו על אתונה לא מתוך הכרת תודה, אלא מחשש שליסנדרוס יצבור עוצמה רבה מדי.
פרשת השלושים
באביב של שנת 404 לפנה"ס, דרשו תנאי הכניעה מהאתונאים להרוס את החומות הארוכות בין העיר לבין נמל פיראוס. כאשר חילוקי דעות פנימיים מנעו מהאתונאים להשיב את המשטר, פירק ליסנדרוס את הדמוקרטיה והקים ממשל של 30 אוליגרכים, שזכו לימים לכינוי "השלושים". הללו היו אנשי שלטון פרו־ספרטניים. הם נבחרו בתחילה באספה עם מנדט לחוקק את חוקי המדינה, אך מיד ביקשו את סיועו של חיל המצב הספרטני כדי לעצור את אויביהם. בסיועם רצחו תומכי דמוקרטיה והחרימו את רכושם.
חוסר שביעות הרצון של בני בריתה של ספרטה בברית הפלופונסוס התבטא בהתנגדות של בויאוטיה, אליס וקורינתוס, שהעניקו מקלט למתנגדי שלטון השלושים. ליסנדרוס עזב את אתונה כדי להקים דקארכיות – מועצות של עשרה שליטים – במקומות אחרים באימפריה האתונאית לשעבר, כשהוא מותיר את חיל המצב הספרטני בפיקוד השלושים.
תוך ניצול תחושת ההתמרמרות הכללית נגד ספרטה, ושינוי המשטר בבויאוטיה לממשל אנטי־ספרטני, יצאו גולים ותומכים שאינם אתונאים (שקיבלו הבטחה לאזרחות) להתקפה מבויאוטיה על אתונה, בפיקודו של תרסיבולוס. בקרב פִילֵה, ואחריו בקרבות מוניכיה ופיראוס, הביסו כוחות אלו את תומכי השלושים ואת חיל המצב הספרטני, והשיבו שליטה חלקית על אתונה. הם הקימו דקארכיה.
אתונה עמדה על סף מלחמת אזרחים. שני הצדדים שלחו נציגים להציג את עמדותיהם בפני המלך פאוסניאס. נציגי השלושים נשמעו ראשונים. הם טענו שפיראוס מוחזק בידי ממשלה בובה בויאוטית. פאוסניאס מינה מיד את ליסנדרוס ל"הרמוסטוס" (מושל צבאי) – מינוי שדרש את אישור האפורים – ושלח אותו לספרטה יחד עם אחיו, שמונה לנווארכוס על צי של 40 ספינות. תפקידם היה לדכא את המרד ולגרש את הזרים.
לאחר שנשמעו כל דברי מועצת העשרה, יצא פאוסניאס בעצמו לאתונה, לאחר שקיבל את אישורם של שלושה מתוך חמישה אפורים. הכוח שלו כלל חיילים מכל בעלי הברית למעט בויאוטיה וקרינתוס, שנחשדו. הוא פגש בליסנדרוס בדרך והחליף אותו בפיקוד. פרצה התנגשות מול כוחותיו של תרסיבולוס, שהצליחו להרוג שני פולמרכים ספרטנים אך לבסוף נדחקו לביצה ונלכדו שם. פאוסניאס הפסיק את הלחימה.
הוא הקים ועדה של 15 מגשרים שנשלחה עמו על־ידי אספת ספרטה, והזמין את שני הצדדים לוועידה. הפיוס הסופי השיב את הדמוקרטיה לאתונה. השלושים החזיקו באלעוסיס, לאחר שטבחו קודם לכן בכל תושביה. המקום הוכרז אוטונומי ונועד לשמש מקלט לתומכי שלטון השלושים. הוכרזה אמנסטיה כללית. הספרטנים סיימו את כיבושם.
האוליגרכים לשעבר דחו את הסכם השלום. לאחר שכשלו בגיוס תמיכה למען עניינם בשאר מדינות יוון, ניסו לבצע הפיכה. מול המדינה האתונאית החדשה, שניצבה מולם בעדיפות מספרית עצומה, פותו למשא ומתן, נלכדו והוצאו להורג. אלעוסיס שבה לשליטת אתונה.
ספרטה סירבה להתערב שוב. בינתיים, ליסנדרוס – שהושב לספרטה לאחר שהוחלף בידי פאוסניאס – הגיש, בעזרת המלך אגיס (המלך השני), כתב אישום נגד פאוסניאס בטענה שגילה רוך יתר כלפי האתונאים.
אך פאוסניאס זוכה ברוב עצום של המושבעים – למעט תומכי אגיס – וכל חמשת האפורים כללו בזיכוי. ממשלת ספרטה ביטלה את כל הדקארכיות שהקים ליסנדרוס במדינות האימפריה האתונאית לשעבר, וציוותה להשיב את הממשלים הקודמים.
המאה ה־4 לפנה"ס – ההגמוניה הספרטנית
שתי המעצמות המרכזיות במזרח הים התיכון במאה ה־5 לפנה"ס היו אתונה וספרטה. תבוסתה של אתונה הביאה לידי הגמוניה ספרטנית בראשית המאה ה־4 לפנה"ס.
התערבות כושלת באימפריה הפרסית
הקשר הקרוב בין ספרטה לבין כורש הצעיר נמשך, והספרטנים אף העניקו לו תמיכה חשאית בניסיונו לתפוס את כס המלוכה הפרסי. לאחר שכורש נהרג בקרב קונקסה, ניסתה ספרטה לזמן קצר לפייס את ארתחששתא, מלך פרס. אך בסוף שנת 401 לפנה"ס החליטה ספרטה להיענות לקריאה של כמה ערים איוניות, ושלחה משלחת לאנטוליה. אף על פי שהמלחמה התנהלה תחת הסיסמה של חירות יוון, תבוסת ספרטה בקרב קנידוס בשנת 394 לפנה"ס התקבלה בברכה על־ידי ערי האזור. אף ששלטון פרסי דרש תשלום מס לערי אסיה הקטנה, הדבר נחשב בעיני רבים לרע במיעוטו לעומת שלטון ספרטני.
שלום אנטלקידס
בסוף שנת 397 לפנה"ס שלחה פרס שליח רוֹדי עם מתנות למתנגדיה של ספרטה ביוון היבשתית. אך תמריצים אלו שימשו בעיקר כעידוד למי שכבר רחשו טינה כלפי ספרטה. למעשה, ספרטה היא שיזמה את המהלך התוקפני הראשון, בתואנה של תמיכת בויאוטיה בבעלת בריתה לוקריס מול בעלת בריתה של ספרטה – פוקיס.
צבא בפיקוד ליסנדרוס ופאוסניאס נשלח. פאוסניאס, שלא היה נלהב מהמבצע, התמהמה, וליסנדרוס הקדים אותו. לאחר שפרש את אורכומנוס מברית בויאוטיה, נהרג ליסנדרוס בקרב על הליארטוס. כשפאוסניאס הגיע, במקום לנקום את התבוסה, ביקש שביתת נשק כדי לקבור את הגופות. על כך הועמד לדין, הורשע ויצא לגלות.
בקרב קורונאה השיג אגסילאוס הראשון, מלך ספרטה החדש, יתרון קל על הבויאוטים, ובקורינתוס שמרה ספרטה על מעמדה. ובכל זאת, ראתה צורך לסיים את העוינות הפרסית ואף לנסות לנצל את כוחה של פרס לטובתה.
לכן חתמה ספרטה עם ארתחששתא השני על הסכם אנטלקידס המשפיל בשנת 387 לפנה"ס, שלפיו ויתרה למלך פרס על כל הערים היווניות שבחופי אסיה הקטנה ובקפריסין, ותבעה אוטונומיה לכל שאר ערי יוון. לבסוף, הוענקה לספרטה ולפרס הזכות להכריז מלחמה על כל מי שלא יכבד את תנאי ההסכם.
האוטונומיה שכפתה ספרטה הייתה חד־צדדית מאוד: ברית בויאוטיה פורקה מצד אחד, אך ברית הפלופונס הספרטנית הושארה על כנה. בנוסף, ספרטה לא הכירה בזכותה של עיר לבחור דמוקרטיה – אם זו סתרה את מודל המשטר המועדף עליה.
בשנת 383 לפנה"ס סיפקו שתי ערים בחלקלקידיקי ומלך מוקדון תירוץ לספרטה לפרק את ברית חלקידיקי בראשות אולינתוס. לאחר מספר שנות לחימה הובסה אולינתוס, וערי האזור צורפו לברית הפלופונסוס. בדיעבד, המרוויח העיקרי מהסכסוך היה פיליפוס השני ממוקדון.
מלחמת אזרחים חדשה
במהלך מלחמת קורינתוס התמודדה ספרטה עם קואליציה של המדינות היווניות המובילות: תבאי, אתונה, קורינתוס וארגוס. הברית נתמכה בתחילה בידי פרס, שחששה מהתפשטות ספרטנית באסיה לאחר שספרטה פלשה לאדמותיה באנטוליה.
ספרטה נחלה סדרת ניצחונות יבשתיים, אך רבים מאוניותיה הושמדו בקרב קנידוס בידי צי שכיר יווני-פניקי שפרס העמיד לרשות אתונה. האירוע פגע קשות בכוחה הימי של ספרטה, אך לא שם קץ לשאיפותיה לפלוש עמוק יותר לתוך פרס – עד שקונון האתונאי החריב את חופי ספרטה ועורר את פחדה המסורתי ממרד הילוטים.
לאחר עוד מספר שנות לחימה, נכרת בשנת 387 לפנה"ס הסכם אנטלקידס, שלפיו כל ערי יוון באיוניה יושבו לשלטון פרס, והגבול האסייתי של פרס יהיה חופשי מאיום ספרטני.
תוצאות המלחמה איששו את יכולתה של פרס להתערב בהצלחה בפוליטיקה היוונית, ואישרו את היחלשות מעמדה ההגמוני של ספרטה.
בשנת 382 לפנה"ס, בעת שהוביל פובידס צבא ספרטני צפונה נגד אולינתוס, עשה עיקוף וכבש את הקַדְמֵיָה – האקרופוליס של תבאי. מנהיג הסיעה האנטי־ספרטנית הוצא להורג לאחר משפט ראווה, ובתבאי ובשאר ערי בויאוטיה הוקמו ממשלים פרו־ספרטניים מצומצמים.
זו הייתה הפרה בוטה של הסכם אנטלקידס. תפיסת הקדמיה היא שהובילה למרד תבאי ולפרוץ מלחמת בויאוטיה. ספרטה פתחה במלחמה ביתרון אסטרטגי, אך לא הצליחה להשיג את מטרותיה.
בתחילה, תקיפה כושלת על פיראוס בפיקודו של סְפוֹדרִיַאס ערערה את מעמדה של ספרטה, וגרמה לאתונה להתקרב לתבאי.
בהמשך הפסידה ספרטה בקרב ימי (קרב נקסוס) ובקרב יבשתי (קרב טגירה), ולא הצליחה למנוע את הקמתה מחדש של ברית בויאוטיה ואת ייסוד ברית אתונה השנייה.
שלום קליאס
בשנת 371 לפנה"ס כונסה בספרטה ועידת שלום חדשה על מנת לאשר את שלום קליאס. גם הפעם סירבו התבאים לוותר על ההגמוניה שלהם בבויאוטיה, והספרטנים שלחו כוח בפיקוד המלך קליאומברוטוס בניסיון לכפות על תבאי את קבלת התנאים.
כאשר התבאים בחרו להילחם בלאוקטרה, היה זה יותר מתוך ייאוש נועז מאשר תקווה.
אולם דווקא ספרטה היא שהובסה – ומותו של המלך קליאומברוטוס יחד עם ההפסד בקרב היוו מכה קשה למעמדה הצבאי של ספרטה.
תוצאת הקרב הייתה העברת ההגמוניה מספרטה לתבאי.
ירידת מספר האזרחים
מאחר שהאזרחות הספרטנית עברה בירושה דרך הדם, ניצבה ספרטה בפני מציאות שבה אוכלוסיית ההילוטים עלתה לאין שיעור על מספר אזרחיה.
הירידה המדאיגה במספר האזרחים הספרטנים נזכרה כבר בידי אריסטו, שתיאר אותה כאירוע פתאומי.
בעוד שחלק מהחוקרים מייחסים אותה לאבידות במלחמות, נראה שמנקודה מסוימת מספר האזרחים החל לרדת באופן קבוע – בשיעור של כ־50% כל חמישים שנה – ללא קשר ישיר להיקף הקרבות.
ההסבר הסביר ביותר הוא שינוי הדרגתי בהתפלגות העושר בקרב גוף האזרחים – תהליך שלא נחשף בבירור עד אשר נחקקו חוקים שאפשרו לאזרחים להעביר את חלקות האדמה שלהם לאחרים.
מול ההגמוניה התבֵאית
ספרטה לא התאוששה לעולם מההפסד שספגה בלאוקטרה בשנת 371 לפנה"ס ומהמרידות ההילוטיות שבאו לאחריו. עם זאת, הצליחה להוסיף ולהתקיים ככוח אזורי במשך יותר ממאתיים שנה. לא פיליפוס השני ולא בנו אלכסנדר הגדול ניסו לכבוש את ספרטה עצמה.
בחורף של סוף 370 לפנה"ס יצא המלך אגסילאוס לשדה הקרב, לא כנגד תבאי – אלא בניסיון לשמר לספרטה אחיזה כלשהי של השפעה בארקדיה. הדבר יצא לו בעוכריו, שכן בתגובה פנו הארקדיים בבקשת עזרה לבויאוטיה. בויאוטיה נענתה ושלחה צבא גדול בפיקוד אפמינונדה, שצעד תחילה לעבר ספרטה עצמה ולאחר מכן פנה למסניה, שם כבר פרצו מרידות של ההילוטים. אפמינונדה הפך את המרידה הזו לקבועה, כאשר ביצר את העיר מסנה.
העימות הסופי התרחש בשנת 362 לפנה"ס. עד אז הצטרפו כמה מבעלות בריתה לשעבר של תבאי – כמו מנטינאה ואליס – אל ספרטה. גם אתונה לחמה לצד ספרטה. הקרב שהתחולל – קרב מנטינאה – הוכרע לטובת תבאי ובעלות בריתה, אך ברגע הניצחון נהרג אפמינונדה. בעקבות הקרב נשבעו אויביה של ספרטה ובעלות בריתה על שלום משותף. רק ספרטה עצמה סירבה – משום שסירבה להכיר בעצמאותה של מסניה.
מול מוקדון
לספרטה לא היו האנשים ולא האמצעים להשיב לעצמה את מעמדה, והמשך קיומן של מסניה וארקדיה העצמאיות בגבולותיה העמיד אותה בפחד מתמיד לביטחונה.
אמנם הצטרפה אל אתונה ואכיאיה בשנת 353 לפנה"ס כדי למנוע מפיליפוס השני של מוקדון לעבור את מעבר תרמופילאי ולהיכנס לפוקיס, אך מעבר לכך לא השתתפה כלל במאבקה של יוון נגד הכוח החדש שצמח בגבולה הצפוני.
בעימות הסופי לחם פיליפוס נגד אתונה ותבאי בכירונאה. ספרטה נותרה משותקת בזירה המקומית, בשל אויבים בעלי ברית למוקדון – כמו מסניה וארגוס – ולא השתתפה כלל.
לאחר קרב כירונאה, נכנס פיליפוס השני אל הפלופונס. ספרטה לבדה סירבה להצטרף ל"ברית הקורינתית" שהקים. בתגובה, דאג פיליפוס להעביר מחוזות גבול מסוימים למדינות השכנות – ארגוס, ארקדיה ומסניה.
במהלך מסעיו של אלכסנדר הגדול במזרח, שלח המלך הספרטני אגיס השלישי כוח לכרתים בשנת 333 לפנה"ס במטרה להבטיח שליטה ספרטנית על האי. לאחר מכן לקח אגיס פיקוד על כוחות יווניים בעלי ברית נגד מוקדון, ונחל הצלחות ראשונות – עד שהטיל מצור על מגאלופוליס בשנת 331 לפנה"ס. צבא מוקדוני גדול בפיקוד אנטיפטרוס הגיע לשחרר את העיר והביס את הכוח בפעולה קרבית רחבת־היקף. בקרב נהרגו יותר מ־5,300 לוחמים של ספרטה ובעלות בריתה, ו־3,500 חיילים של אנטיפטרוס.
אגיס, פצוע ואינו יכול לקום, הורה לאנשיו להשאירו מאחור כדי שיעכב את התקדמות הצבא המוקדוני. כשהוא כורע על ברכיו, הרג אגיס כמה חיילי אויב לפני שנהרג לבסוף מחנית.
אלכסנדר גילה רחמים, וחייב את ספרטה רק להצטרף לברית הקורינתית – שאותה סירבה להצטרף אליה בעבר.
זכר התבוסה נותר טרי בזיכרון הספרטני כאשר פרץ המרד הכללי נגד השלטון המוקדוני – מלחמת לאמיה – ולכן בחרה ספרטה להישאר נייטרלית.
גם בשנות שקיעתה, ספרטה לא שכחה את תביעתה להיות "מגינת ההלניזם" ואת שנינותה הלאקונית.
על פי אנקדוטה, שלח פיליפוס השני לספרטה מסר: "אם אפלוש ללאקוניה – אגרש אתכם ממנה", והספרטנים השיבו במילה אחת בלבד: αἴκα ("אם"). הוא אכן פלש.
כאשר ייסד פיליפוס את ברית היוונים באמתלה של איחוד יוון נגד פרס, סירבו הספרטנים להצטרף – לא הייתה להם כל עניין במבצע פאן־הלני שלא היה תחת הנהגתם.
לכן, לאחר כיבוש פרס, שלח אלכסנדר הגדול לאתונה 300 שריונות פרסיים עם ההקדשה הבאה:
"אלכסנדר בן פיליפוס וכל היוונים – מלבד הספרטנים – מעניקים את המנחות האלה אשר נלקחו מן הזרים החיים באסיה".
המאה ה־3 לפנה"ס
במהלך מסעו של דמטריוס פוליורקטס לכיבוש הפלופונסוס בשנת 294 לפנה"ס, ניסו הספרטנים בהנהגת ארכידאמוס הרביעי להתנגד – אך הובסו בשני קרבות. אלמלא הפנה דמטריוס את תשומת לבו למוקדון, העיר הייתה נופלת.
בשנת 293 לפנה"ס, כוח ספרטני בפיקוד קליאונימוס עודד את בויאוטיה להתנגד לדמטריוס, אך קליאונימוס עזב במהרה והותיר את תבאי לבדה.
בשנת 280 לפנה"ס צעד צבא ספרטני בראשות המלך אריאוס צפונה, הפעם בתואנה של הגנה על שטח מקודש סמוך לדלפי מפני האיטולים. אך הספרטנים פגעו בעצמם במעמדם המוסרי, כשבזזו את האזור – ושם תפסו אותם האיטולים והביסו אותם.
בשנת 272 לפנה"ס שכנע קליאונימוס מספרטה (שהודח מהמלוכה בידי אריאוס) את פירוס לפלוש לפלופונסוס. פירוס הטיל מצור על ספרטה, כשהוא בטוח שיוכל לכבוש אותה בקלות. אולם הספרטנים – ואף הנשים השתתפו בהגנה – הצליחו להדוף את מתקפותיו. באותו שלב קיבל פירוס קריאה מסיעה יריבה בעיר ארגוס, שביקשה את תמיכתו נגד השליט הפרו־מוקדוני בעיר, ולכן נסוג מספרטה.
בשנת 264 לפנה"ס כרתה ספרטה ברית עם אתונה ועם מצרים התלמיית (ועם מספר ערים יווניות קטנות) בניסיון להשתחרר מהשפעת מוקדון. במלחמת כרמונידס שהחלה בעקבות כך, הוביל המלך הספרטני אריאוס שתי משלחות לאיסתמוס, שם חנתה חיל מצב מוקדוני בקורינתוס – והוא נהרג במהלך המשלחת השנייה.
כאשר ציפתה ברית אכאיה להתקפה מצד איטוליה, שלחה ספרטה צבא בפיקוד אגיס להגן על האיסתמוס, אך הספרטנים הוחזרו לביתם כאשר נראה שהאיום לא יתממש.
בערך בשנת 244 לפנה"ס פשט צבא איטולי על לאקוניה וחטף (לפי הדיווחים) 50,000 שבויים – אף שמספר זה כנראה מוגזם.
החוקר גריינג'ר הציע שפשיטה זו הייתה חלק מפרויקט איטולי לבניית קואליציה של ערי פלופונסוס. אף שאיטוליה התמקדה בעיקר בצמצום השפעת אכאיה, היה עליה להוכיח את עוינותה לספרטה בעיני אותן ערים עוינות לספרטה.
במהלך המאה ה־3 לפנה"ס, החלה להתגבש משבר חברתי: העושר התרכז בקרב כ־100 משפחות בלבד, ומספר ה"שווים" (אזַרחים־לוחמים שעמדו בלב צבאה של ספרטה) ירד ל־700 בלבד – פחות מעשירית ממספרם בשיא במאה ה־7 לפנה"ס.
אגיס הרביעי היה המלך הספרטני הראשון שניסה לבצע רפורמה. תוכניתו כללה ביטול חובות וחלוקה מחדש של קרקעות. התנגדותו של המלך ליאונידס סולקה כאשר הודח בטענות מפוקפקות. אך מתנגדיו של אגיס ניצלו את היעדרותו מספרטה, וכששב – הועמד לדין ראווה והוצא להורג.
הניסיון הבא לרפורמה בא מידי קליאומנס השלישי, בנו של המלך ליאונידס. בשנת 229 לפנה"ס הוביל קליאומנס מתקפה על מגאלופוליס, ובכך גרר את ספרטה למלחמה מול ברית אכאיה.
אראטוס, מנהיג כוחות הברית, נקט אסטרטגיה זהירה מאוד, למרות שעמדו לרשותו 20,000 חיילים לעומת 5,000 בלבד בצבאו של קליאומנס. קליאומנס נתקל בהתנגדות מצד האפורים – ככל הנראה סימן לאדישות הציבור הרחב בספרטה. למרות זאת, הצליח להביס את אראטוס.
בעקבות ההצלחה, הותיר את חיילי האזרחים בשטח ועם חייליו השכירים צעד לספרטה וביצע הפיכה. מוסד האפורים בוטל – וארבעה מתוך חמשת האפורים נהרגו במהלך ההפיכה. הקרקעות חולקו מחדש, והורחב מעגל האזרחים. החובות בוטלו.
קליאומנס מינה את יועצו הסטואי ספרוס להשיב את אורח החיים הספרטני הישן והקשוח. ההיסטוריון פיטר גרין העיר כי העובדה שתפקיד זה הופקד בידי אדם שאינו ספרטני מעידה על מידת הניתוק של ספרטה ממסורתה הליקורגית.
הרפורמות עוררו עוינות בקרב העשירים של הפלופונסוס שחששו ממהפכה חברתית, אך עוררו תקווה אצל רבים מהעניים. תקווה זו התפוגגה במהרה כאשר קליאומנס החל לכבוש ערים – והיה ברור שאין בכוונתו לבצע רפורמה חברתית מחוץ לספרטה.
מטרת רפורמותיו של קליאומנס הייתה להשיב את עוצמתה של ספרטה. בתחילה הצליח – כבש ערים שהיו חלק מברית אכאיה וזכה לתמיכה כספית ממצרים.
אך אראטוס, מנהיג הברית, החליט לכרות ברית עם אויבתה – מוקדון. מצרים הפסיקה את הסיוע הכלכלי, וקליאומנס החליט להמר הכל על קרב אחד.
בקרב סלאסיה בשנת 222 לפנה"ס הובס בידי ברית אכאיה ומוקדון. אנטיגונוס השלישי דוסון, מלך מוקדון, נכנס לטקס לספרטה בראש צבאו – דבר שלא התרחש מעולם קודם לכן. מוסד האפורים הושב על כנו, והמלוכה הושעתה.
בתחילת מלחמת הבריתות בשנת 220 לפנה"ס, ניסו שליחים מאכאיה לשכנע את ספרטה לצאת לקרב נגד איטוליה – אך ללא הצלחה. גם שליחי איטוליה כשלו בתחילה, אך עצם נוכחותם נוצלה כתירוץ בידי המלוכנים בספרטה לבצע הפיכה שהשיבה את מוסד המלוכה הכפולה. ספרטה נכנסה מיד למלחמה לצידה של איטוליה.
ספרטה הרומית
המקורות העוסקים בנביס, שתפס את השלטון בשנת 207 לפנה"ס, עוינים בצורה כה עקבית, עד שאין אפשרות כיום להכריע באמת באשר לאשמות שהופנו כלפיו – כי הרפורמות שביצע נועדו לשרת את ענייניו האישיים בלבד. ודאי הוא שרפורמות אלו הלכו רחוק יותר מאלה של קליאומנס, ששחרר 6000 הלוטים אך ורק כצעד חירום. האנציקלופדיה בריטניקה מציינת:
נביס… אם נוכל לסמוך על התיאורים של פוליביוס וליוויוס, לא היה טוב בהרבה מראש כנופיית שודדים, אשר שלט בספרטה באמצעות אכזריות קיצונית ודיכוי, והשתמש במידה רבה בכוחות שכירים במלחמותיו.
ההיסטוריון וו.ג'. פורסט מקבל את ההאשמות הללו כפשוטן – כולל הטענה שרצח את בן חסותו, ונטל חלק בשוד ימי ממלכתי ובשוד דרכים – אך אינו מקבל את המניעים האנוכיים שיוחסו לו. הוא רואה בו גרסה חסרת רחמים של קליאומנס, שניסה בכנות לפתור את המשבר החברתי של ספרטה.
הוא יזם את בנייתם של חומות העיר הראשונות של ספרטה, שהתפרשו לאורך של כ־6 מיילים.
בשלב זה החליפה אכאיה את בריתה ממוקדון לתמיכה ברומא. כיוון שאכאיה הייתה היריבה העיקרית של ספרטה, נטה נביס לתמוך במוקדון. היה קשה יותר ויותר למוקדון להחזיק בארגוס, ולכן החליט פיליפוס החמישי ממוקדון להעביר את ארגוס לשליטת ספרטה – מה שהגביר את המתח עם ברית אכאיה. עם זאת, הקפיד פיליפוס לא להפר את הכתוב בבריתו עם רומא.
לאחר סיום המלחמות נגד פיליפוס החמישי, שליטתה של ספרטה בארגוס עמדה בניגוד לעמדת המדיניות הרשמית של רומא, שדגלה ב"חירות ליוונים", ולכן ארגן טיטוס קווינקטיוס פלמינינוס צבא גדול, פלש ללאקוניה והטיל מצור על ספרטה.
נביס נאלץ להיכנע, ולסגת מכל אחזקותיו שמחוץ ללאקוניה, לוותר על נמלי לאקוניה והצי שלו, ולשלם פיצויים בגובה 500 טאלנטים. עבדים משוחררים הוחזרו לאדוניהם הקודמים.
למרות שנותרה לו שליטה רק על העיר ספרטה וסביבתה הקרובה, קיווה נביס להשיב את כוחו. בשנת 192 לפנה"ס, כשהבין שהרומאים ובעלי בריתם האכאיים טרודים במלחמה הקרבה מול אנטיוכוס השלישי מסוריה וברית איטוליה, ניסה נביס לכבוש מחדש את עיר הנמל גיתיון ואת חופי לאקוניה.
בתחילה הצליח – כבש את גיתיון וניצח את ברית אכאיה בקרב ימי קטן. אך זמן קצר לאחר מכן, הובס צבאו בידי הגנרל האכאי פילופוימן, ונסגר בין חומות ספרטה. פילופוימן חיבל באזורים הכפריים הסובבים – ואז שב לביתו.
כעבור מספר חודשים, פנה נביס לברית האיטולית בבקשה לשלוח כוחות כדי להגן על שטחו מפני הרומאים והאכאים. האיטולים נענו ושלחו צבא לספרטה.
אך משהגיעו – בגדו בנביס, התנקשו בו בזמן שערך אימון בצבאו מחוץ לעיר.
האיטולים ניסו להשתלט על העיר, אך התקוממות מצד האזרחים מנעה זאת מהם.
ברית אכאיה, שביקשה לנצל את הכאוס שנוצר, שלחה את פילופוימן לספרטה עם צבא גדול. הוא אילץ את הספרטנים להצטרף לברית – ובכך הביא לסיום עצמאותה של ספרטה.
ספרטה לא נטלה חלק פעיל במלחמת אכאיה בשנת 146 לפנה"ס, אז הובסה ברית אכאיה בידי הגנרל הרומי לוקיוס מומיוס.
בהמשך, הפכה ספרטה לעיר חופשית במובנה הרומי של המילה, חלק ממוסדותיה הליקורגיים שוקמו – והעיר הפכה לאתר תיירות פופולרי בקרב האצולה הרומית, שביקשה לצפות במנהגים הספרטניים האקזוטיים.
הקהילות הפֶריוֹיקיות לשעבר לא הוחזרו לשליטת ספרטה, וחלקן אורגנו תחת "ברית הלאקונים החופשיים".
לאחר 146 לפנה"ס, המקורות ההיסטוריים על ספרטה הופכים מקוטעים. פליניוס מתאר את חירותה כ"חירות ריקה", אך כריימס טוען שלמרות שזה נכון בתחום היחסים החיצוניים, שמרה ספרטה על מידה גבוהה של אוטונומיה בעניינים הפנימיים.
קטע אצל סווטוניוס מגלה כי הספרטנים היו לקוחות של משפחת הפטריקית החזקה של הקלאודיים. אשתו של אוקטביאנוס, ליוויה, הייתה ממשפחת קלאודיוס – ייתכן שזה ההסבר לכך שספרטה הייתה אחת הערים היווניות הבודדות שתמכה באוקטביאנוס תחילה במלחמה נגד ברוטוס וקסיוס בשנת 42 לפנה"ס, ולאחר מכן במלחמה נגד מרקוס אנטוניוס בשנת 30 לפנה"ס.
בסוף המאה ה־1 לפנה"ס וברוב המאה ה־1 לספירה, נשלטה ספרטה בידי משפחת אֶוּריקלידס החזקה, שפעלה מעין שושלת לקוחות של רומא.
לאחר נפילת משפחת אוריקלידס מגדולתה בתקופת שלטונו של נירון, נוהלה העיר בידי מוסדות רפובליקניים – וחיי האזרחים פרחו.
במהלך המאה ה־2 לספירה נבנה אקוודוקט באורך 12 קילומטרים.
הרומאים גייסו יחידות עזר ספרטניות במלחמותיהם נגד הפרתים תחת הקיסרים לוקיוס ורוס וקרקלה – כנראה מתוך רצון להשתמש באגדה של גבורה ספרטנית.
לאחר ירידה כלכלית במאה ה־3 לספירה, חזרה השגשוג העירוני במאה ה־4, וספרטה אף הפכה למוקד קטן של לימודים גבוהים – כפי שמעידים כמה ממכתביו של לִיבָנְיוֹס.
ספרטה בתקופה הפוסט־קלאסית: תקופת הנדידות
בשנת 396 לספירה, אלאריק בזז את ספרטה, וכאמור, אף על פי שהעיר נבנתה מחדש, העיר שהוקמה מחדש הייתה קטנה בהרבה מזו שהתקיימה בעבר. העיר ננטשה סופית בתקופה זו, כאשר מרבית המרכזים המאוכלסים של חצי האי הפלופונסי נבזזו על ידי צבא אווארו־סלאבי. באותה תקופה התרחש גם יישוב מסוים של שבטים פרוטו־סלאביים באזור.
היקף הפלישות הסלאביות וההתיישבות הסלאבית במאה ה־6 המאוחרת ובמיוחד במאה ה־7 נותר נושא שנוי במחלוקת. הסלאבים השתלטו על רוב שטחי הפלופונס, כפי שמעידים שמות מקומות ממוצא סלאבי, למעט החוף המזרחי שנותר בשליטת הביזנטים. אזור זה נכלל בתמה של "הֶלָאס", שהוקמה על ידי יוסטיניאנוס השני בסביבות שנת 690 לספירה.
בימי שלטונו של ניקיפורוס הראשון, לאחר מרד סלאבי ותקיפה על העיר פַּטְרַס, התבצעה מדיניות נמרצת של הלניזציה. לפי הכרוניקה של מונמבסיה (מקור שאינו תמיד מהימן), בשנת 805 יצא המושל הביזנטי של קורינתוס למלחמה בסלאבים, השמיד אותם, ואפשר לתושבים המקוריים לתבוע את אדמותיהם מחדש. העיר פטרס שבה לשליטת היוונים, וחצי האי יושב מחדש ביוונים.
סלאבים רבים הועברו לאסיה הקטנה, ואילו יוונים מאסיה, מסיציליה ומקלבריה יושבו מחדש בפלופונס. חצי האי כולו אורגן מחדש כתֶמה (מחוז צבאי־אדמיניסטרטיבי) חדשה בשם "פלופונסוס", שבירתה הייתה קורינתוס. עם זאת, התקיימה גם המשכיות אתנית של אוכלוסיית היוונים בפלופונס. עם תהליך ההלניזציה מחדש, סביר שהסלאבים הפכו למיעוט בקרב הרוב היווני – אף שההיסטוריון ג'יי. וי. איי. פיין סבור כי לא סביר שניתן היה להעתיק כמות גדולה כל כך של אנשים אל יוון במאה ה־9. עובדה זו מרמזת שרבים מהיוונים נותרו בפלופונס גם בתקופת הכיבוש הסלאבי, והמשיכו לדבר יוונית לאורך התקופה.
בסוף המאה ה־9 לספירה, הפך הפלופונס שוב ליווני מבחינה תרבותית ומנהלית, למעט מספר שבטים סלאביים קטנים בהרים, כגון המלינגוי והאזריטאי.
לפי מקורות ביזנטיים, חצי האי מאני שבדרום לאקוניה נותר פגאני עד למאה ה־10. בקובץ "על ניהול האימפריה" (De administrando imperio), טוען הקיסר קונסטנטינוס פורפירוגנטוס כי אנשי מאני שמרו על אוטונומיה במהלך הפלישה הסלאבית, וכי הם צאצאים של היוונים הקדמונים. עד היום קיימות אוכלוסיות המדברות ניב דורִי בצאקוֹניה.
במהלך ימי הביניים, המרכז הפוליטי והתרבותי של לאקוניה עבר מהעיר ספרטה להתיישבות הסמוכה מִיסְטְרַס.
ספרטה בסוף ימי הביניים
כאשר הגיעו הצלבנים הפרנקים למוראה (הפלופונס), הם מצאו עיר מבוצרת בשם "לאקדמוניה" (ספרטה) שעמדה על חלק מאתר ספרטה הקדומה. עיר זו המשיכה להתקיים, אם כי מדולדלת מאוד באוכלוסייתה, גם לאחר שהנסיך של אכאיה, ויליאם השני דה וילארדואן, ייסד בשנת 1249 את מבצר ועיר מיסטרס, על שלוחה של רכס טייגטוס (כ־5 ק"מ צפונית־מערבית לספרטה).
זמן קצר לאחר מכן עברה מיסטרס לשליטת הביזנטים, והפכה למרכז של דספוטט מוראה, עד אשר נכבשה על ידי העות'מאנים בהנהגת מהמט השני בשנת 1460. בשנת 1687 עברה לשליטת הוונציאנים, אשר איבדו אותה שוב ב־1715 לטובת הטורקים. לפיכך, במשך קרוב לשש מאות שנה הייתה זו מיסטרס – ולא ספרטה – ששימשה כמרכז ההיסטורי והפוליטי של לאקוניה.
בשנת 1777, בעקבות אירועי אורלוב, היגרו כמה מתושבי ספרטה, נושאי השם "קָרָאגִיָאנָקוֹס" (ביוונית: Καραγιαννάκος), לאזור קולדֶרֶה הסמוך לעיר מגנסיה (על נהר סִיפִּילוּס).
חבל מאני שבדרום לאקוניה שמר על מידה מסוימת של אוטונומיה בתקופה העות'מאנית, ושיחק תפקיד חשוב במלחמת העצמאות היוונית.
ספרטה המודרנית
עד לעת החדשה, האתר של ספרטה העתיקה אויש על ידי עיירה קטנה בת כמה אלפי תושבים, שחיו בין השרידים, בצִלו של מיסטרס – יישוב יווני־ביזנטי חשוב יותר באותה תקופה. משפחת פלאיולוגוס – שושלת הקיסרים היוונים־ביזנטים האחרונה – חיה גם היא במיסטרס.
בשנת 1834, לאחר מלחמת העצמאות של יוון, הורה המלך אוטו של יוון על הרחבתה של העיירה לספרטה החדשה כעיר מודרנית.
הקשר בין ספרטה למגילת אסתר
אחת התיאוריות המרתקות המחברות בין ההיסטוריה הקלאסית של יוון העתיקה לבין הנרטיב המקראי של מגילת אסתר, גורסת כי הקרב בתרמופילאי (480 לפנה"ס) עיצב לא רק את תודעתו של המלך הפרסי חשיארש הראשון (הידוע בשמו המקראי אחשוורוש), אלא שימש גם כרקע ישיר לעלייתה של אסתר למלכות ולשרשרת אירועים מדיניים שהובילו, בסופו של דבר, להתחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל.
בשנת 480 לפנה"ס יצא חשיארש למסע מלחמה רב-ממדים נגד ערי יוון, במטרה להשלים את חלום האימפריה של אביו דריווש הראשון. הצבא הפרסי, שמנה מאות אלפי לוחמים, נבלם במעבר ההרים הצר של תרמופילאי בידי 300 לוחמים ספרטנים בפיקודו של המלך לאונידס. הקרב, שנמשך שלושה ימים, גבה מהפרסים מחיר כבד, והסתיים רק לאחר שמקומי בוגד חשף דרך עוקפת שאפשרה לכוחות הפרסיים לאגף את הספרטנים ולהשמידם. חרף הכיבוש הפרסי של אתונה והצתתה, השיבה לשושן לא התבצעה מתוך תודעת ניצחון מוחלט, אלא לאחר מאבק עיקש, תעוזה יוונית בלתי צפויה, ואובדן של אלפי לוחמים.
תבוסת הספרטנים, אך בעיקר המחיר שבו נקנתה, יצרו את הצורך בשיקום מעמדו של המלך בעיני נתיניו. התיאוריה מציעה כי בדיוק ברוח זו יש להבין את הפתיחה הפוליטית-סמלית של מגילת אסתר. "בשנת שלוש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו" (אסתר א', ג') – המשתה בן 180 הימים מופיע כתצוגת תכלית של "עושר כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו". המעשה שבו המלך דורש מוושתי להופיע לפני השרים נתפס לא עוד כגחמה אישית, אלא כתגובה מדודה לטראומה צבאית: הצורך לייצר סמכות ברורה, היררכיה לא מתפשרת, ומשמעת מוחלטת בארמון ובממלכה. סירובה של ושתי והתפטרותה הפומבית משקפים את שיאו של מהלך סמלי, שבסופו נבחרת אסתר – דמות חדשה, זרה ופאסיבית לכאורה – לגלם את הדגם המלכותי הרצוי בעיני השליט.
בחירת אסתר אינה סיפור אהבה בלבד, אלא צומת פוליטי של שיקום והסדרה. אם מקבלים את המסורת כי אסתר לא רק נישאה למלך, אלא גם הולידה את בנו – הרי שבנה, ארתחששתא הראשון, עתיד למלא תפקיד מרכזי בעיצוב היחס של האימפריה הפרסית כלפי העם היהודי. לפי ספרי עזרא ונחמיה, ארתחששתא הוא שמאפשר את שובם של עזרא הסופר ונחמיה לירושלים, מעניק להם גיבוי מדיני ומשאבים, ואף מאשר את שיקומה של חומת העיר ואת ביסוס ההנהגה היהודית בארץ יהודה. במובנים רבים, ארתחששתא מציין את השלמתה של מגמת שיבת ציון שהחלה בימי כורש.
בהקשר זה, התיאוריה מציעה קו מחבר היסטורי בין ההיתקלות האכזרית עם ספרטה – שבה נחשף חשיארש לעוצמה בלתי צפויה מצד עם קטן – לבין עיצוב המדיניות כלפי עם קטן אחר: היהודים. ניסיון המלך להחיל מחדש את שליטתו דרך אסתר, כמו גם האופן שבו נמסר הסיפור המקראי כמאבק על נאמנות, חצר ומגדר – משתלב בתוך תהליך רחב של שיקום הסדר לאחר עימות חיצוני.
מבחינה כרונולוגית, קיימת התאמה סבירה: הקרב בתרמופילאי התרחש בשנת 480 לפנה"ס, הכיבוש של אתונה התרחש בהמשכו של אותו מסע, ובשנת 479–478 לפנה"ס נערכו, לפי הערכות מקובלות, המשתה הגדול והאירועים הפותחים של מגילת אסתר. באותן שנים, או זמן קצר לאחר מכן, נבחרה אסתר למלכה. כמה עשרות שנים לאחר מכן, שלטונו של ארתחששתא (465–424 לפנה"ס) מסמן את ראשית הפרק הבא בקשר בין פרס לירושלים.
כך נוצרת מסגרת פרשנית-פוליטית רחבה: הקרב מול ספרטה אינו רק אירוע צבאי דרמטי, אלא חוליה במערך שלם של יחסי אימפריה ופריפריה, כבוד ושליטה, נשים ועממים, נרטיב ואסטרטגיה. לפי גישה זו, לספרטה יש השפעה לא רק על מהלך המלחמה היוונית-פרסית, אלא גם – בעקיפין – על דמותו של אחשוורוש, על סדרי הארמון בשושן, על עליית אסתר למלכות, ועל בנייתו מחדש של המרכז היהודי בירושלים.
הקשר בין ספרטה לבית חשמונאי
ספרטה אינה נזכרת במפורש במקרא, אך מופיעה בקורפוס הספרות ההיסטורית היהודית החוץ־מקראית, ובמיוחד בספר מקבים א׳, כגורם מדיני המקיים קשרים עם יהודה. במסגרת ספר מקבים א' מופיעה חלופת מכתבים בין ממלכת יהודה תחת שלטון בית חשמונאי לבין ממלכת ספרטה היוונית. ההתכתבות כוללת שלושה מכתבים עיקריים: מכתב מן המלך הספרטני אראוס לכהן הגדול חוניו; מכתב מאת יהונתן החשמונאי לספרטה, אשר מצטט את מכתבו של אראוס; ולבסוף – מכתב נוסף מהספרטנים, אשר נשלח לשמעון אחי יהונתן לאחר מותו. טיב הקשר הזה מתואר לא כקשר מדיני רגיל, אלא כברית אחים, המבוססת, לפי הנטען, על קִרבה מיתולוגית בין העם היהודי לבין הלקדמונים הספרטנים, באמצעות אברהם כאב משותף. זיקת אחים זו מוצגת לא רק כהצהרה פוליטית, אלא כנימוק לקשרים דיפלומטיים, לחליפת שגרירים ואף להכרה הדדית כעמים עם מקור משותף.
ייחודה של ההתכתבות נעוץ בכך שהמכתבים מוצגים במקבים א' כ"אנתי גרפון" – כלומר, העתקים רשמיים של כתבים דיפלומטיים מקוריים. כך, נאמר שמכתב המלך אראוס נמסר לידי יהונתן בצורת העתק, אשר שובץ כולו בגוף מכתבו של יהונתן. המכתב הספרטני השלישי, שנשלח לשמעון, מדגיש כי הדברים נאמרו בפומבי והועברו לארכיונים הרשמיים בספרטה. הדגש על אופי רשמי זה מופיע פעמים נוספות במקבים א' כאשר מדובר בהתכתבויות עם רומא ובכתבי אמנה, ולעיתים אף נמסר כי ההעתקים נחקקו על גבי לוחות נחושת והוצגו ברבים – כגון באמנת הברית עם רומא או בחוק שמינת את שמעון לשליט.
במכתבו של יהונתן נאמר כי זכרה של ספרטה משולב בקביעות בפולחן המקדש: "בכל עת נזכרים אנו בכם, בחגים ובימים אחרים נאותים, בעת הקרבת הקורבנות ובתפילותינו, כראוי וכיאות לזכור אחים". ניסוח זה רווי בלשון טקסית המדגישה זיכרון, תפילה והקרבה פומבית, ומציגה את הקשר עם ספרטה לא רק כמדיני אלא כמשולב בסדרי הפולחן הקבועים בבית המקדש בירושלים. לשון ההווה במכתב – "נזכרים", "מקריבים", "מתפללים" – מרמזת שמדובר בנוהג חי ומתמשך בזמן אמת, ואינה הצהרה ריקה. לפי התיאור, אזכור ספרטה התרחש בזמנים קבועים, "בכל עת", "בחגים", ואף "בימים אחרים נאותים", כלומר במסגרת הליטורגיה השוטפת של המקדש, לעיני הכוהנים, הקהל הירושלמי והעולים לרגל.
נוסף על כך, מופיע בתיאור מכתב התשובה לשמעון פרט מדוקדק לפיו העותק הרשמי של המכתב נשמר בארכיון הציבורי של ספרטה, והדברים נכתבו ונשמרו לעיון. נאמר גם כי את המכתב מסרו שני שגרירים יהודיים, נומניוס בן אנטיוכוס ואנטיפטרוס בן יאסון. שילובם של פרטים מזהים אלו מעלה את הסבירות שמדובר באירוע שהצריך פרסום ציבורי רחב, ונועד לחזק את מעמדו של שמעון בקרב בני עמו על בסיס קשרים עם מעצמה הלניסטית.
במכתב הספרטני עצמו לשמעון מופיעה פנייה ברורה בשם העם הספרטני כולו, הקוראת ליהודים "אחינו", לשון שכבר הופיעה במכתב אראוס ונתפסת כחוט מקשר רעיוני בין המסמכים. כך גם מצוין כי דברי המשלחת היהודית נכתבו ונשמרו לתיעוד בארכיון הציבורי.
אל מול זאת, בספר מקבים ב' מסופר כי יאסון הכהן הגדול הגולה בחר לבלות את שנות גלותו בספרטה. הסיבה לכך, לפי המסופר, הייתה האמונה בקרבת דם בין העם היהודי לעם הספרטני. הבחירה הזאת מרמזת לכך שהמיתוס אודות הקִרבה בין שני העמים היה נפוץ עוד קודם לתקופת יהונתן ושמעון, ויש לו תשתית עממית או פוליטית שהשתרשה במודעות הכללית. מאחר שיאסון חי לפני תקופת יהונתן, קיומו של המיתוס אצלו סותר את האפשרות שמדובר בהמצאה מאוחרת. גם אם אין אנו יודעים כיצד נבנה הדימוי הזה, הרי שמופיע כאן סימן לכך שהקשר המדיני שנוצר – אם אמיתי ואם בדיוני – לא היה זר לתודעה הציבורית, ואף שימש יהודים בגלות.
שרידים נוספים לזיכרון הקשר היהודי-ספרטני מופיעים מאות שנים לאחר מכן. יוסף בן מתתיהו מספר כי בסוף ימי בית שני הגיע הספרטני אוריקלס לחצר הורדוס, והתקבל בהערכה ו"ברצון" משום "מולדתו". ניסוח זה עשוי להעיד על זיכרון חיובי מתמשך כלפי ספרטה, גם בתקופה בה הפולמוס החשמונאי כבר התפוגג. כן מופיעה במקורות חז"ליים משפחה של חכמים הנושאים את השם "בן לקוניא", ובראשה ר' שמעון בן יוסי בן לקוניא – תנא בן המאה השנייה לספירה, שהיה מקורב לר' שמעון בר יוחאי ולרבי יהודה הנשיא. עצם השימוש בשם "לקוניא" (שמו היווני של חבל ספרטה) בשושלת רבנית ארץ-ישראלית, מאות שנים לאחר התקופה החשמונאית, עשוי להצביע על קיום מסורת משפחתית של זיקה לספרטה.
בין ההסברים האפשריים לתוכן מכתב אראוס, שהציג את הקִרבה על בסיס אברהם, עלתה הסברה כי מטרתו של אראוס הייתה לגייס חיילים יהודיים למאבקו באנטיגונוס גונאטס במסגרת מלחמת כראמונידס. מאחר שאראוס היה מלך ספרטה בתקופה יוצאת דופן, בה ניכרה פתיחות יחסית להשפעות זרות, שימוש במיתוס אחווה קדום עשוי היה לשרת אינטרס צבאי מיידי. השימוש בלשון "מקניכם ורכושכם שלנו, ושלנו – שלכם" תואם ניסוחים תנ"כיים שנאמרו בבריתות צבאיות מקראיות, כמו בפי יהושפט למלכי ישראל: "כמוני כמוך, כעמי כעמך, כסוסיי כסוסיך". קיים אפוא חשד שהמכתב נכתב תוך ייעוץ יהודי ישיר, או לכל הפחות בשיתוף פעולה עם מקור ידע מקראי, אם במצרים ואם בארץ ישראל.
הפנייה לאברהם כאב קדמון איננה בלתי סבירה בהקשר ההלניסטי. אברהם, כדמות פרה-יהודית, נחשב לאב המון גויים, והצגתו כמי שמאחד בין היהודים לספרטנים עשויה הייתה להוות מיתוס מגשר, המועיל לשני הצדדים. ייתכן גם שהמקור שצוטט בידי אראוס היה חיבור יהודי הלניסטי, אשר הדגיש קווי דמיון או קרבה אתנית בין יוון למזרח. אפילו אם לא שרד שום מקור כזה, ייתכן שחיבור מסוג זה היה מוכר בספרטה או נמסר אליה. הסברה שמדובר בפסאודואפיגרפיה תיתקל בקושי, שהרי אם ההתכתבות כולה הייתה המצאה, קשה להבין מדוע תיכלל בה דווקא הצהרה כה בולטת על טקסי זיכרון פומביים במקדש, אשר יכלו להיות מוכחשים על ידי כל מי שביקר שם או חי בעיר.
בהמשך למסגרת ההתכתבות המדינית שבין יהודה לספרטה, עולה מתוכה תיאוריה רחבה, שלפיה קשרי הידידות בין שני העמים לא נבעו רק משיקולים פוליטיים או אינטרסים צבאיים, אלא התבססו על זיקה אתנית-מיתית קדומה, שייחדה את היחסים האלה מכל ברית אחרת של החשמונאים. בלב התיאוריה עומדת הטענה כי קיים מקור כתוב, לא מזוהה, שבו מצוין מפורשות כי הספרטנים והיהודים הם "אחים", מאחר ש"מזרע אברהם הם". ניסוח זה, שמופיע בפתח מכתב אראוס, אינו מלווה בהסבר נוסף או בהפניה לספר קונקרטי, אך עצם הכללתו כעובדה נתונה מציגה אותו כידע מוכר לשני הצדדים, ועל כן כבסיס אפשרי לתשתית היסטורית ממשית.
מהלך זה משתלב היטב עם דפוסי חשיבה פוליטיים בתקופה ההלניסטית, שבהם קשרי קִרבה מיתיים בין עמים שונים שימשו כהצדקה לקשרים דיפלומטיים. ברוב המקרים נוצרו הקשרים מתוך נטייה של עמים זרים לזהות עצמם עם שורשים יווניים – אולם כאן מתרחש דבר יוצא דופן: עיר יוונית מובהקת כמו ספרטה היא המאמצת זהות עברית קדומה לצורך מיסוד קשר עם ירושלים. הפנייה אל אברהם – דמות קדמונית, אך כלל-אנושית ומקדימה את היווצרות הזהות הישראלית – מתפקדת ככלי תיווך תרבותי בין שני העמים, תוך דילוג מכוון על מחיצות לאומיות או דתיות.
התיאוריה המוצעת מתוך המכתבים גם משתלבת עם הקשר הדיפלומטי הרחב של התקופה: ספרטה, בשלהי המאה ה־3 לפנה"ס, ניסתה להשתחרר מהצל של ממלכת מוקדון, ולשם כך ניסתה לכרות בריתות חדשות – ביניהן גם עם בית תלמי, שליט יהודה. ייתכן שהפנייה לירושלים נועדה לצרף את היהודים למאבק כולל, תוך ניסיון לגייס חיילים או להבטיח נייטרליות. בתוך כך, אימוץ מיתוס משותף שירת את שני הצדדים – לספרטה סיפק שותף נאמן מבוסס זהות משותפת, וליהודה העניק גושפנקה הלניסטית לזהות פוליטית יהודית עצמאית.
ניכר שהתיאוריה אינה מוגבלת להצהרות כלליות בלבד, אלא מקבלת ביטוי במבנה המכתבים עצמם, אשר מעוצבים כחליפת מסמכים רשמיים, עם עותקים, שמות שגרירים, ותיעוד בארכיונים ציבוריים. האופן שבו מוצגת "האחווה" מחדד את ייחודיותה של הברית: אין מדובר בברית אינטרסים זמנית או הצהרת ידידות ערטילאית, אלא בהצבה של קשר עמוק, בן דורות, שיש להעניק לו ביטוי מדיני, פולחני ומשפטי.
המשקל שניתן לטענה זו בתוך גוף המכתבים מצביע על כך שהיא לא שימשה רק כהקדמה נאה אלא כציר מרכזי בהבנת הקשר כולו. האחווה דרך אברהם מוצגת כעובדה שדרכה יש לפרש את הברית, לא כהצעה או גימיק רטורי. דווקא בשל היעדר ההסבר – ניכרת האינטואיטיביות שבה הוצגה. היא איננה נזקקת לנימוקים, כי נועדה להיתפס כבסיס קיים. מתוך כך, היא גם מזמינה את קוראיה להשתכנע בעצמם, מבלי להידרש להוכחות.
בהיבט הזה, התיאוריה פועלת גם כתמרון תודעתי: היא אינה רק טענה היסטורית אלא קריאה לזהות משותפת שנועדה ליצור תחושת שותפות עמוקה, שניתן לבנות עליה מערכת יחסים פוליטית. השימוש בדמות אברהם – דמות מוכרת אך חוצת גבולות אתניים – מאפשר ניסוח קשר שכולל את שני הצדדים בלי שירגישו שמאבדים את עצמם. בכך, נוצרת מסגרת שיכולה לתמוך במפגש אמיתי, מדיני או צבאי, אך גם לשמש ככלי סמלי עוצמתי לביסוס ברית ייחודית ויוצאת דופן בעולם ההלניסטי.
לקריאה נוספת
- משה עמית. תולדות יוון הקלאסית. ירושלים, הוצאת מאגנס, תש"ן. (הספר בקטלוג ULI)
- קסנופון. מדינת הספרטנים. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש דבורה גילולה. ירושלים, הוצאת מאגנס, 2011.
- פלוטרכוס. ספרטה – אמרות ומנהגים. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש דבורה גילולה. ירושלים, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשע"א.
- ניל בר, שווים – סיפורה של ספרטה, הוצאת זרש, 2021.
- פול קרטלג', ספרטה ולאקוניה: היסטוריה אזורית, 1300–362 לפני הספירה, ניו יורק ולונדון: ראוטלדג', 2002 (מהדורה שנייה).
- פול קרטלג' ואנטוני ספורת', ספרטה ההלניסטית והרומית, ראוטלדג', מהדורה שנייה, 2002.
- אורִי אמיתי, The Correspondence in I Maccabees and the Possible Origins of the Judeo-Spartan Connection, מתוך Scripta Classica Israelica, גיליון 32, 2013, עמ' 79–105.
קישורים חיצוניים
- אתונה מול ספרטה, באתר מגזין e-mago
- אתר שמוקדש לספרטה העתיקה (באנגלית)
- אתר מקיף על ההיסטוריה של ספרטה העתיקה (באנגלית)
- ניל בר, איך נראו חייו של תלמיד בספרטה?, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2017
- ספרטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ספרטה (עיר קדומה), דף שער בספרייה הלאומית
- ספרטה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
חומרי המקור
חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן וכאן, ואת התורמים לכתיבה כאן וכאן.
