תחבורה ציבורית בשבת היא סוגיה שנויה במחלוקת שעולה פעמים רבות על סדר היום הפוליטי והציבורי בין הדתיים לחילוניים, תוך שהיא מבליטה את הניגודים בין צרכי הציבורים השונים. שאלת השבת ואופן שמירתה העסיקה את החברה הלאומית המתגבשת עוד בזמן המנדט הבריטי, ותקופה זו שימשה כבסיס לעקרון הסטטוס קוו. במסגרת ההסדר הוסכם שהשבת תישמר בכל המוסדות הלאומיים, וכן הותקנו תקנות שהבטיחו את השבתת המסחר והמלאכה בשבת. בשנת 1947, במכתב ששלח דוד בן-גוריון לאגודת ישראל ונודע לימים כ"מכתב הסטטוס קוו", הוסדרו לראשונה יחסי דת ומדינה ונכתב בנוגע לשבת כי "ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת, כמובן מתוך מתן רשות לנוצרים ובעלי דת אחרת לשבות ביום החג השבועי שלהם". עם קום המדינה, נקבעה בסעיף 18א לפקודת סדרי השלטון והמשפט הוראה בדבר קביעת השבת כיום המנוחה הרשמי במדינה, הוראה שהוחלה למפרע מליל שבת, ו' אייר תש"ח.
לצד המניעים הדתיים-מסורתיים, עמדו ביסוד הסדרי השבת שיקולים סוציאליים רחבים של הגנה על זכויות עובדים ומניעת ניצול. בשנת 1951 נחקק "חוק שעות עבודה ומנוחה", האוסר על העסקת יהודים בשבת ומהווה את העוגן המרכזי למניעת העסקה המונית ביום זה. על מטרתו הסוציאלית של האיסור כתב נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר:
"בקביעת העיקרון של קיום יום מנוחה שבועי והועדתו בשבת חתר המחוקק להגשים שתי מטרות משולבות: ראשית, מטרה חברתית, לפיה ראוי לייחד יום מנוחה שבועי לכל אדם כדי שיוכל לנוח בו ממלאכתו, לשהות עם משפחתו או בחברת ידידים ולהתפנות לנופש ולבידור לפי בחירתו והעדפותיו. כן נועד יום המנוחה להגן על בריאותו של העובד ולהבטיח תנאי עבודה הוגנים. שנית, הועדת המנוחה בשבת נעשתה על רקע ציווי ההלכה ומסורת ישראל".
המערכת הפוליטית נוהגת בסוגיית השבת בדפוסים מובהקים של דמוקרטיה הסדרית, המתאפיינת בהתייחסות אגבית למעמד השבת בחקיקה הראשית ובהאצלת סמכויותיה. הגדרת יום מנוחה רשמי קבוע בחוק, כפי שנהוג בישראל בהתאם למסורת של מרבית האזרחים, קיימת בחלק ממדינות העולם המפותח השואפות להעניק לעובד יום מנוחה קבוע. חוק שעות עבודה ומנוחה מבקש למנוע אפליה על ידי איסור על מעסיק לסרב להעסיק אדם בשל סירובו לעבוד ביום המנוחה כפי שמחייבת אמונתו. אף שקיימים מסלולים למתן היתרי העסקה מיוחדים על ידי שר העבודה במקרים של פגיעה בצרכים חיוניים לציבור או בכלכלה, החוק נותר הכלי המרכזי המגן על הפועל מפני הפיכתו לחלק משרשרת ייצור שאינה פוסקת, ובכך תורם לעיצוב הפרהסיה הישראלית בשבת.
חקיקת חוק שעות עבודה ומנוחה (התשי"א-1951)
חקיקת חוק שעות עבודה ומנוחה בשנת 1951 היוותה נקודת מפנה דרמטית בעיצוב יחסי העבודה והפרהסיה בישראל. חבר הכנסת ראובן שרי, שהביא את החוק לקריאה שנייה בשם ועדת העבודה, הגדיר את החוק כ"לבנה נוספת בבנין התחוקה הישראלית ונכס מציין תרבות-עם, האוצל מרוחו וחזונו של עמנו על צדק סוציאלי וזכויות האדם העובד". שרי הדגיש כי החוק נועד לקבוע מעמד חוקי להסדר שעות העבודה והמנוחה לכל סוגי העובדים השכירים – "בין עובדים עבודת הגוף ובין עובדים עבודת הרוח" – וזאת לטובת חוסנה של האומה ורווחתו הגופנית והרוחנית של האזרח. בדבריו הבהיר כי החוק מבטל למעשה "משטר כמעט פיאודאלי של יחסי עבודה", שבו פועלים עבדו מעלות השחר ועד שקיעת החמה, ומחליף אותו בהסדר מודרני המגן על הפועל.
ראובן שרי הסביר כי הקטנת שבוע העבודה מעבר למקובל עלולה להטיל על הצרכן את התייקרות הייצור ולפגוע במשק הלאומי, אך מנגד, הדגיש כי המנוחה הרציפה והממושכת היא הכרחית להרחבת הדעת. לדבריו, "נופש אמיתי מחייב מנוחה רצופה, נופש אמיתי מחייב אפשרות של הרחבת הדעת שבמנוחה ובחופש מעבודה, ולא חפזון שבין יום עבודה אחד למשנהו". גישה זו ראתה בפועלים בני אדם הזקוקים לזמן איכות עם משפחתם, ולא כמכונות בשרשרת הייצור.
מנגד, נציגי החזית הדתית המאוחדת הציגו עמדה שזיהתה סתירה פוטנציאלית בין צרכי הפנאי של העובדים לבין קדושת השבת. חבר הכנסת זרח ורהפטיג הזהיר כי אם השבת תהיה יום המנוחה היחיד, היא עלולה להפוך ל"יום מנוחה בלתי-יהודי" המוקדש לספורט ושעשועים במקום לרוח, דבר שיוביל לחילול שבת המוני. הוא טען: "אנו חוששים, שרוצים לעשות מיום השבת יום מנוחה בלתי-יהודי, שבו לא ילמדו תורה ולא יעסקו בענינים רוחניים, אלא יעבדו בעבודה אחרת; יצאו מבתי-החרושת ויבואו לתקן את הבתים והדירות, יצאו ממקומות התעשיה ויעסקו בעבודות כגון ספורט ושעשועים שמפתחות את הגוף וחשובות מאד, אך אינן נותנות אפשרות להתמסר לענינים רוחניים". על כן, הציעו הנציגים הדתיים לקצר את שבוע העבודה ל-45 שעות ולהעניק חצי יום חופש ביום רביעי, כדי לאפשר לעם חילוץ-עצמות ובילויים מחוץ לשבת, ובכך למנוע מצב שבו השבת נתפסת כמגבלה המונעת צרכים אנושיים בסיסיים 1.
חבר הכנסת דוד-צבי פנקס חיזק טיעון זה והדגיש כי מתן אפשרות למנוחה באמצע השבוע תאפשר לפועל למלא את צרכיו בלי לחלל שבת. פנקס הציע כי "שעות העבודה ביום רביעי לכל שבוע לא יעלו על 6 שעות ולא יסתיימו אחרי שעה 2 אחר-הצהרים", ובכך תיווצר שהות לטיולים וביקורי קרובים "וכל דבר אחר שהשבת הישראלית אינה סובלת אותו". פנקס פנה לחברי הכנסת בבקשה ובתחנונים להתעלות לגודל האחריות, והזהיר כי קביעת דמות השבת היא קריטית לעתיד האומה: "נהיה חומת מגן לשבת והיא תהיה חומת מגן לישראל". החשש הדתי היה כי כפיית המנוחה על השבת בלבד תייצר ניכור ושנאה כלפי השבת מצד הציבור החילוני שזקוק לפעילות פנאי ותחבורה.
ממלא מקום שרת העבודה, פנחס לבון, דחה את הניסיונות לקשור בין המנוחה הסוציאלית לקדושה הדתית. לבון הצהיר באופן נחרץ: "אין אנחנו מציעים הצעת חוק על קדושת השבת, אנחנו מביאים הצעה על מנוחת השבת. חובת המדינה היא להבטיח את המנוחה ביום השבת. שמירת הקדושה של שבת היא ענין שבין אדם למקום, והיא נתונה רק לשנים אלה ביחסיהם ביניהם. אין לממשלה ואין לכנסת כל חובה וכל זכות להתערב בענין זה". לבון תקף את הצעות קיצור שעות העבודה של הדתיים ושל מפ"ם, וטען כי במדינה שנמצאת בתהליך של בניין וקיבוץ גלויות, אי אפשר לקצר את שעות העבודה יותר ממה שכבר קוצר.
המחלוקת החריפה גם בנוגע לסמכויות ההיתר לעבודה בשבת, המעוגנות בסעיף 12 לחוק. חבר הכנסת אברהם גולדראט, נציג פועלי אגודת ישראל בחזית הדתית המאוחדת, מחה על כך שניתנת לשר העבודה סמכות נרחבת "לעשות בשבת כבתוך רשות שלו", וטען כי "אין לכנסת הראשונה שום סמכות ושום ריבונות בשטח הדת, אין אנו מכירים בריבונות זו בשטח השבת. אנו מכירים בריבונות אחת, בריבונות של רבון העולמים". מנגד, חברי הכנסת מהשמאל כמו חנן רובין ממפ"ם ביקשו להחמיר את הסנקציות הכלכליות על העסקה בשבת, והציעו תשלום של 100% תוספת (במקום 50%) כדי להפוך את העבודה בשבת לבלתי כדאית כלכלית למעסיקים, ובכך להבטיח שרק "צרכים חיוניים ביותר לכלל" יצדיקו ויתור על יום המנוחה.
לבסוף, הדיון הדגיש כי החוק עוצב כפשרה פוליטית וסוציאלית ולא כחוק דתי בשום צורה. ראובן שרי סיכם את הגישה הממשלתית באומרו כי השבת בישראל מקודשת "מתוך הכרתם של רבבות עובדים, שבשבילם היא נכס לאומי סוציאלי", ולא כתוצאה מכפייה דתית. החוק נתקבל תוך דחיית ההסתייגויות לקיצור שבוע העבודה או להענקת חצי יום חופש ביום רביעי, אך הוא קיבע את העיקרון לפיו המדינה היא האחראית להסדרת המנוחה השבועית, תוך מתן סמכויות מנהליות להחרגת שירותים חיוניים – הסדר שהיווה את התשתית למגבלות על התחבורה הציבורית בעשורים הבאים.
הכלים המשפטיים והמנהליים
המערכת המשפטית והמנהלית המסדירה את השבתת התחבורה הציבורית בשבת בישראל נשענת על שילוב של פקודות מנדטוריות, חקיקה סוציאלית והאצלת סמכויות לדרגי הביצוע. כאמור, העוגן המנהלי המרכזי להגבלת פעילות התחבורה הוא חוק שעות עבודה ומנוחה, אשר קובע את השבת כיום המנוחה הרשמי ומטיל איסור גורף על העסקת עובדים ביום זה.
מנגנון השליטה המנהלי המרכזי מבוסס על סעיף 12 לחוק, המעניק לשר העבודה סמכות להתיר העסקת עובדים בשבת רק במקרים חריגים של פגיעה ב"צרכים חיוניים לציבור". החוק קובע כי היתר כללי לענף שלם (כמו ענף התחבורה) מחייב החלטה של ועדת שרים מיוחדת הכוללת את ראש הממשלה, שר העבודה ושר הדתות. בדיוני הכנסת הובהר כי הצורך בוועדה זו נובע מהמורכבות הציבורית של הנושא, כדי ששר הדתות "יוכל לייעץ באחריות ובתבונה, ושר-העבודה וראש-הממשלה יוכלו לשקול את העצה". העובדה ששרי הממשלה נמנעו לאורך עשורים ממתן היתר כללי להעסקת נהגים ועובדי תחבורה בשבת היא הכלי המנהלי המונע את פעילות הקווים, תוך הישענות על הטיעון הסוציאלי של הגנה על יום המנוחה של העובד.
כלי משפטי נוסף המבצר את השבתת התחבורה הוא סעיף 9א לחוק, שהוסף בתיקון מאוחר יותר ביוזמת שר העבודה החילוני יגאל אלון, והרחיב את האיסור על עבודה בשבת גם על עצמאים וחברי אגודות שיתופיות. תיקון זה מנע מחברי הקואופרטיבים של התחבורה הציבורית (אגד ודן) את האפשרות המשפטית להפעיל את קווי האוטובוסים בשבת כביכול כעובדים עצמאיים, ובכך הכפיף גם אותם למסגרת הסוציאלית של יום המנוחה האחיד.
לצד החקיקה הארצית, פועלות הרשויות המקומיות באמצעות חוקי עזר המסדירים את פתיחתם וסגירתם של עסקים ומוסדות. סעיף 249(21) לפקודת העיריות, הידוע כ"חוק ההסמכה", מעניק לרשויות את הכלים המנהליים לאכוף את השבתת הפעילות המסחרית והציבורית בתחומן "בהתחשב בטעמים שבמסורת דתית". שילוב זה של הגבלות על העסקת נהגים ברמה הארצית יחד עם סמכויות הפיקוח המקומיות, יצר מבנה משפטי המונע את הפעלת התחבורה הציבורית בשבת. כפי שציין השר זבולון המר, מדובר במנגנון שנועד לתת כלים יעילים למימוש הסטטוס קוו, המאזן בין צרכי הציבור לבין השמירה על צביון יום המנוחה כערך לאומי-סוציאלי.
תחבורה ציבורית בשבת בחיפה
חיפה מהווה מקרה בוחן ייחודי בנוף הישראלי, בהיותה אחת הערים היהודיות היחידות שבהן פועל שירות אוטובוסים חלקי גם בשבתות ובחגים. שורשיו של הסדר זה נעוצים במציאות הדמוגרפית והכלכלית של העיר בתקופה שקדמה למלחמת העצמאות, אז התקיימה בחיפה אוכלוסייה מעורבת. בניגוד לחברות התחבורה היהודיות בשאר חלקי הארץ, החברות היהודיות בחיפה בחרו להפעיל שירותים בשבת מתוך הכרח תחרותי אל מול קווי תחבורה ערביים שהופעלו במקביל. ההחלטה להפעיל תחבורה יהודית ביום המנוחה נבעה מהרצון למנוע את דחיקת החברות היהודיות מהשוק ולספק מענה לציבור הנוסעים היהודי.
לצד המניע הכלכלי, עמדו ביסוד הפעלת השירות בחיפה שיקולים ביטחוניים מובהקים. המטרה הייתה למנוע את כניסתם של קווי שירות ערביים לשכונות יהודיות בשבתות (ששירתו בין היתר את האוכלוסייה הבריטית), וכן להבטיח שירות בטוח לציבור הנוסעים היהודי שביקש להגיע לחוף בת גלים. צורך זה התעורר ביתר שאת לאחר התנפלות ערבית על יהודים בחוף כיאט, שהיה ממוקם באזור ערבי. למרות התנגדות חריפה מצד הציבור הדתי להפעלת שירות תחבורה יהודי בשבת, המציאות הביטחונית והתחרותית הכריעה את הכף והשירות החל לפעול. עם קום המדינה, הוחלט במסגרת הסדר הסטטוס קוו להקפיא את המצב הקיים, ובכך הונצחה פעילות התחבורה הציבורית בעיר גם תחת הריבונות הישראלית.
במציאות הנוכחית, התחבורה הציבורית בחיפה בשבת פועלת במתכונת חלקית בלבד. אף על פי שקיים רישיון להפעלת מרבית הקווים ביום שבת, בפועל תדירות ההפעלה נמוכה וקווים רבים אינם פועלים כלל. השירות פוסק ביום שישי אחר הצהריים בדומה לשאר חלקי המדינה, אך מתחדש בשעות הלילה המאוחרות ובשבת בבוקר באמצעות מספר מצומצם של קווים עירוניים המקשרים בין השכונות להדר ולחופי הים. בצהרי השבת מתרחבת הפעילות וכוללת גם קווים בינעירוניים לצפון הארץ. ראוי לציין כי אמצעי תחבורה אחרים בעיר, דוגמת הכרמלית, הרכבלית ורכבת ישראל, אינם פועלים בשבת וממשיכים לשמור על דפוס ההשבתה המקובל בשאר הארץ.
שינוי משמעותי במפת התחבורה בשבת בחיפה חל בשנת 2013 עם הפעלת המטרונית. קו 1 של המטרונית, הפועל לאורך ציר החוף מהקריות ועד למרכזית חוף הכרמל, פועל 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. עובדה זו הופכת את חיפה לעיר היחידה בישראל שבה מתקיימת תחבורה ציבורית רציפה ללא הפסקה ביום המנוחה. לצד המטרונית, פועלים בעיר קווי לילה (200 ו-210) לאורך כל השנה, המספקים כיסוי תחבורתי נרחב בשעות הקטנות של הלילה. קווים אלו, המוגדרים כחלק אינטגרלי מהתחבורה הציבורית הרגילה, מאפשרים נגישות למוקדי התחבורה המרכזיים גם בסופי שבוע, למרות שהם מושבתים למשך מספר שעות מכניסת השבת ועד לשעה 22:00 בשישי. חריג זה בחיפה מדגיש כיצד נסיבות היסטוריות וכלכליות יצרו מודל תחבורתי השונה מהנורמה הלאומית, אך גם בו נשמרים איזונים וסייגים במועדים דוגמת יום כיפור וחלק מהחגים.
ביקורת ופרשנות מודרנית
הפרשנות המודרנית על אופיה של השבת הציבורית בישראל חושפת תהליך עמוק של שחיקה בטיעון הסוציאלי המקורי, אשר עמד בבסיס חקיקת המגן בשנותיה הראשונות של המדינה, אל מול התחזקות התפיסה הרואה במגבלות אלו כפייה דתית בלבד. בעוד שבעבר הוגדרו המגבלות כחקיקה סוציאלית שנועדה להגן על כל עובד באשר הוא עובד, בשיח המודרני נתפסים איסורים אלו כהתערבות בחופש הפרט. חבר הכנסת אורי אבנרי ביטא גישה ביקורתית זו בחריפות בזמן אמת, כאשר טען כי השימוש בטיעונים חברתיים אינו אלא "הסוואה, קומפלאז' בלעז. מה שנדון כאן אינו הגנת המדינה על מנוחת העובד, אלא התערבות גסה של מדינה בחופש האדם, לשם כפיית מצווה דתית ותו לא". לדבריו, מדובר בצעדים שנועדו "להפוך כל שבת ליום כיפור ואת כל הארץ לבני ברק", ובכך הוא סימן את המעבר מתפיסת החוק כסוציאלי להגדרתו ככלי של כפייה דתית.
הביקורת המודרנית מצביעה על כך שהמתח האידיאולוגי הוביל ליצירת מונחים חדשים בשיח הציבורי, המעמידים את ה"חירות" אל מול ה"מצווה". השחיקה בטיעון הסוציאלי באה לידי ביטוי גם בעמדת "הליגה למניעת כפייה דתית", אשר תבעה לבטל את ההגבלות הקיימות על פעילות ציבורית בשבת וראתה בהן פגיעה בזכות להיות עם חופשי.
עם קריסת התפיסה הסוציאליסטית הריכוזית של המדינה ומעבר הכלכלה לגישה קפיטליסטית וליברלית יותר בהובלת מפלגת הליכוד והחרדים עצמם, נותר חוק שעות עבודה ומנוחה כשהוא "עירום" מהרציונל המקורי שלו. בעוד שבשנותיה הראשונות של המדינה נתפס האיסור על העסקה בשבת ככלי הכרחי להגנת הפועל מפני ניצול, הגישה הכלכלית המודרנית מקדשת את חופש העיסוק ואת זכותו של הפרט לעבוד מתי שבא לו. כתוצאה מכך, הצידוק הסוציאלי נשחק, והרציונל היחיד שנותר גלוי לעין בציבוריות הישראלית הוא הרציונל הדתי. מצב זה יצר עיוות היסטורי שבו הציבור החילוני, מתוך התנגדות לכפייה דתית, מוצא את עצמו מנגח דווקא את אותה חקיקה שנועדה במקור להגן על זכויותיו שלו כעובד. בעידן של שוק חופשי, האיסור על העסקה בשבת כבר לא נתפס כהגנה על החלש מפני המעסיק, אלא כחסם המונע מהאדם הליברלי את חירותו הכלכלית והאישית. כך, בטוויסט היסטורי, ערכים סוציאליים של מנוחה ורווחה הפכו מזוהים באופן בלעדי עם הממסד הדתי.
בתחום הפרשנות המשפטית, ניתן לזהות שינוי מגמה באופן שבו בתי המשפט מפרשים את האיסורים. לאורך השנים נטה בית המשפט לפרש בצמצום חקיקה האוסרת על עבודה ופתיחת בתי עסק בשבת, תוך מעבר מהנמקות טכניות-פרוצדורליות להנמקות ערכיות. השופטת איילה פרוקצ'יה קבעה כי החוק הסמיך את הרשויות להסדיר את מנוחת השבת אך לא את שמירתה מנקודת מבט דתית, ומצאה כי איסורים מסוימים לא נועדו "להבטיח את רווחת האדם ביום המנוחה, אלא כל-כולו נועד לעצב את איכותו ותכניו של יום השבת בעיר ברוח ציוויי ההלכה". קביעה זו מדגישה את הפער שנפתח בין התכלית הסוציאלית המקורית לבין היישום המעשי, שנתפס בבתי המשפט כניסיון לעיצוב דתי של המרחב הציבורי בחוסר סמכות. תופעה זו מודגמת היטב בפרשות המרכולים ומשחקי הכדורגל, שם הניסיונות לאכוף את החוק נתקלו בהתנגדות חריפה מצד גורמים חילוניים שראו באכיפה "כפייה דתית", תוך התעלמות מהעובדה שהאכיפה נועדה להגן על העסקים הקטנים ועל השחקנים מפני דרישות השוק לעבודה בכל ימות השבוע.
השחיקה הזו באה לידי ביטוי גם בהתנהלות הדרג הפוליטי, שמעדיף להתחמק מהכרעה במה שמכונה "תפוח האדמה הלוהט" של השבת. שרי הפנים והממשלה נמנעו פעם אחר פעם מקבלת החלטות עקרוניות, והותירו את הזירה למאבקים משפטיים. חוסר היכולת של המערכת הפוליטית להציג שוב את השבת כערך סוציאלי משותף, הוביל לכך שהשבת הציבורית הפכה מזוהה עם אינטרסים סקטוריאליים-דתיים בלבד. בכך, ההגנה על זכויות העובדים – שהייתה פעם גולת הכותרת של תנועת העבודה ונחשבה כשיא הקדמה – הפכה בעיני חלקים נרחבים בציבור למטרד דתי שיש להסירו.
עם זאת, לצד הביקורת, קיימת פרשנות מודרנית המבקשת להחזיר את השבת למקומה כערך חברתי המאחד קבוצות שונות. הצעות חוק מודרניות, שנכתבו ברוח אמנת גביזון-מדן 2, מנסות לגשר על הפער בין "החוק בספר" ל"חוק בשטח" באמצעות פשרות המשלבות קיצור של שבוע העבודה מ-45 שעות ל-39 יחד עם הגבלת המסחר בשבת:
"קיצור שבוע העבודה יאפשר למשפחה מן השורה הן לעבוד לפרנסתה והן להקדיש זמן במהלך השבוע
לפעילויות נחוצות אחרות כגון סידורים וקניות, כך שאפשר יהיה לצמצם את שעות הפתיחה בשבת של קניונים שמחוץ למרכזי הערים, מבלי לפגוע במהלך החיים של משפחות אלו".
ראוי לציין כי מתווה זה, שנחשב כיום ל"מודרני" ומתקדם, הוצע למעשה כבר בשנת 1951 על ידי נציגי החזית הדתית המאוחדת 1. חברי הכנסת הדתיים זיהו כבר אז את הסתירה שתיווצר בין צרכי העובדים לבין השבת, והזהירו כי ללא חצי יום חופש נוסף באמצע השבוע (ביום רביעי), תיווצר שנאה כלפי השבת בקרב העם. בהקשר זה, הפרוטוקולים ההיסטוריים חושפים כי דווקא המפלגות הדתיות היו אלו שחזו את הבעיה הסוציאלית-דתית ואת הפתרון המבני עבורה, פתרון שנדחה אז על ידי מפא"י בשם צרכי הייצור של המדינה הצעירה, אך חזר לשולחן הדיונים כעבור עשורים כבסיס לפשרה הלאומית המוצעת.
לקריאה נוספת
- גדעון ספיר, "וקראת לשבת עונג"? עבודה, מסחר ובילוי בשבת בישראל מקום המדינה ועד היום, מחקרי משפט לא, התשע"ז – 2017.
- מאגר החקיקה הלאומי, חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951.
- דברי הכנסת, הישיבה המאתים וחמישים ואחת של הכנסת הראשונה, 14 במאי 1951.
- אריאל פינקלשטיין, אילה גולדברג, שלומית רביצקי טור-פז ויערי פדן, דו-שנתון דת ומדינה בישראל, ערך: שבת ויום המנוחה. המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2024.
- אריאל פינקלשטיין, "השבת בישראל: תמונת מצב", המכון לאסטרטגיה ציונית, שבט תשע"ו, ינואר 2016
- תומר יהוד ואריאל פינקלשטיין, "חוקי המסחר והעבודה ביום המנוחה במדינות העולם: מחקר השוואתי", המכון לאסטרטגיה ציונית, תמוז תשע"ו, יולי 2016.
- גדעון זעירא, אוריאנה אלמסי, איתי פידלמן, אורי טל-ספירו ופלורה קוך דבידוביץ, אכיפת ההוראות בדבר פתיחת עסקים וסגירתם בימי המנוחה על-ידי הרשויות המקומיות, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 6 בפברואר 2014.
- אריאל פינקלשטיין, עבודה ומנוחה: סקירה משווה לגבי מגבלות על העסקת עובדים בימי המנוחה בעולם, נאמני תורה ועבודה, מרץ 2018.
- נדב אליאש, אביעד הומינר, אייל ברגר ואריאל פינקלשטיין, "שבת ישראלית – הצעה להסדרת מעמד השבת בישראל ברוח אמנת גביזון מדן", נייר עמדה, המכון לאסטרטגיה ציונית, אדר א תשע"ד, פברואר 2014.
- יעל פרידסון, השבת השַבָּת לעם ישראל: לא רק מצוות, באתר nrg, 13 בדצמבר 2012.
- דברי הכנסת, הישיבה המאתים וחמישים ואחת של הכנסת הראשונה, 14 במאי 1951. עמ' 1730
- גדעון ספיר, "וקראת לשבת עונג"? עבודה, מסחר ובילוי בשבת בישראל מקום המדינה ועד היום, מחקרי משפט לא, התשע"ז – 2017. עמ' 52-63.
