סנט ג'ון פילבי

הארי סנט ג'ון ברידג'ר פילבי (באנגלית: Harry St John Bridger Philby;‏ 3 באפריל 1885 – 30 בספטמבר 1960), הידוע גם בכינויו "ג'ק פילבי" או בשמו המוסלמי "השייח' עבדאללה", היה ערביסט, חוקר ארצות, סופר וקצין מודיעין בריטי בכיר ב-MI6. פילבי נחשב לדמות מפתח בעיצוב המזרח התיכון המודרני, בהיותו יועצו הקרוב והמשפיע ביותר של המלך עבד אל-עזיז אבן סעוד ומי שסייע לו לאחד את חצי האי ערב תחת שלטונו ולהקים את ממלכת ערב הסעודית. פילבי, שתואר על ידי ההיסטוריון רוברט לייסי כאדם "יהיר, רגזן ומרדן לחלוטין", נודע כמי שפעל בנחישות לסיכול השאיפות הציוניות בארץ ישראל, וכמי שתיווך את עסקאות הנפט ההיסטוריות שהעבירו את מרכז הכובד הכלכלי והפוליטי באזור מידי בריטניה לארצות הברית.

חשיבותו ההיסטורית של פילבי נגזרת מתפקידו כ"אדריכל" מאחורי הקלעים של הברית בין בית סעוד לחברות הנפט האמריקאיות. הוא היה הדמות המרכזית בתיווך הזיכיונות לחברת "Standard Oil of California" (לימים "Aramco"), תוך שהוא מנהל משחק כפול שפגע באינטרסים של האימפריה הבריטית, אותה שירת רשמית. פילבי פעל בשותפות חשאית עם דמויות רבות עוצמה כמו אלן דאלס (לימים ראש ה-CIA), ויחדיו הניחו את היסודות לרשת מודיעין וכלכלה שהשפיעה על מדיניות החוץ האמריקאית במזרח התיכון לאורך עשורים. דמויות בקהילת המודיעין הגדירו אותו כמרגל המקצועי הראשון שהקדיש את חייו להשמדת החזון הציוני, עוד לפני הקמת מדינת ישראל.

מעבר לפעילותו המדינית, פילבי היה חוקר ארצות נועז שהיה לאירופאי הראשון שמיפה את הגבול הסעודי-תימני וחצה את מדבר "אל-רובע אל-ח'אלי" ("הרובע הריק"). נאמנותו המוחלטת לאבן סעוד, שגבלה ב"פולחן גיבור", הובילה אותו לאמץ את אורח החיים המקומי, להתאסלם בשנת 1930 ולהשתלב באופן מלא בחצר המלוכה הווהאבית. לצד הישגיו האקדמיים בתחומי האורניתולוגיה והארכיאולוגיה, שמו נקשר בשערוריות פוליטיות כבדות, בהן תמיכה בנאציזם בתקופת מלחמת העולם השנייה וחשדות לבגידה במולדתו.

פילבי היה אביו של המרגל הסובייטי המפורסם קים פילבי. הקשר בין השניים היה מורכב ועמוק; קים, שהתחנך בדרכו של אביו כסוכן חשאי ומרדן מקצועי, גויס למודיעין הבריטי בהמלצתו האישית של אביו, תוך שג'ק משמש לו ככיסוי וכערוץ כניסה לצמרת השלטון. בחוגי המודיעין הסובייטי נחשב קים לסוכן שנועד בין היתר לרגל אחר אביו ואחר אבן סעוד. בשנותיו האחרונות חי פילבי בביירות לצד בנו, שם מת ונקבר. על מצבתו נחקק הכיתוב: "הגדול שבחוקרי ערב".

ראשית חייו

הארי סנט ג'ון ברידג'ר פילבי נולד בבאדולה שבציילון הבריטית (כיום סרי לנקה), בנו של מגדל תה. הוא גדל במשפחה נוצרית מסורתית ושמרנית מאוד מבחינה פוליטית, רקע ממנו בחר להתרחק בשלב מוקדם של חייו. פילבי התחנך במוסדות היוקרתיים ביותר של האימפריה הבריטית, תחילה בבית הספר "ווסטמינסטר" ולאחר מכן ב"טריניטי קולג'" שבקיימברידג'. בתקופת לימודיו בקיימברידג' היה חברו לכיתה של ג'ווהרלל נהרו, מי שלימים הפך לראש ממשלתה הראשון של הודו העצמאית. במהלך לימודיו האקדמיים החל פילבי להתמחות בשפות מזרחיות תחת הדרכתו של אדוארד גרנוויל בראון, והפגין כישרון לשוני יוצא דופן שאיפשר לו לרכוש שליטה מעמיקה באורדו, פנג'אבי, בלוצ'י, פרסית ובסופו של דבר גם בערבית.

עזיבתו של פילבי את הממסד האקדמי סימנה את הפיכתו למורד בערכי משפחתו ובמוסכמות המעמדיות של אנגליה. כפי שהצהיר מאוחר יותר באוטוביוגרפיה שלו, הוא הפך ל"משהו כמו פנאטי" וטען כי היה "הסוציאליסט הראשון שהצטרף לשירות האזרחי ההודי". בשנת 1907 עבר את בחינות השירות האזרחי והגיע להודו בשנה שלאחר מכן, שם הוצב בלאהור שבמחוז פנג'אבי. למרות הרקע השמרני שלו, פילבי אימץ עמדות אנטי-אימפריאליסטיות, מה שזעזע את הממסד הבריטי וסימן את תחילת דרכו כאיש מקצוע עצמאי שאינו נכנע לתכתיבי הממשל.

הקריירה המוקדמת שלו בשירות האזרחי בהודו לוותה במתחים מול הרשויות הבריטיות. פילבי נטה להתערבב יתר על המידה עם "האלמנט המקומי", דבר שעורר חשד בקרב הממונים עליו. זמן קצר לאחר נישואיו בשנת 1910, תויג על ידי השירות האזרחי כבלתי כשיר וקידומו נחסם לצמיתות. ההאשמה הרשמית נגדו הייתה כי איפשר למוסלמי להיות כבול באזיקים בפומבי להינדי "טמא", אירוע שנתפס כחוסר יכולת ניהולית. פילבי עצמו הגיב לביקורות על אופיו הווכחני ועל נטייתו לתקן כל דבר שנתקל בו, החל מממשלות וכלה בעטים נובעים, באומרו כי "מעולם לא היה לי המזל לפגוש ממשלה מושלמת או עט נובע מושלם". כישלון הקריירה הממסדית שלו בהודו הוביל אותו ב-1915 אל עולם הביון, כאשר מונה לראש ענף הכספים של המנהל הבריטי בבגדאד, תפקיד ששימש ככיסוי לפעילותו בשירות החשאי.

הקריירה המוקדמת במודיעין הבריטי

בשלהי 1915 גויס פילבי על ידי פרסי קוקס לתפקיד ראש ענף הכספים של המנהל הבריטי בבגדאד. המשימה הרשמית כללה קביעת פיצויים לבעלי עסקים ונכסים, אך בפועל שימש התפקיד ככיסוי לפעילותו בשירות החשאי. בבגדאד זכה פילבי לטעום לראשונה את טעם התככים של הבזארים ואת עוצמת האדרנלין הנלווית לריגול. המפעילה הראשונה שלו הייתה גרטרוד בל, שעבדה לצד לורנס איש ערב במחלקת המודיעין הצבאי הבריטי, וממנה למד פילבי את האמנויות העדינות של מלאכת הריגול. המקורות מצביעים על כך שייתכן שפילבי החזיק בגישה לרשומות הפיננסיות הסודיות של מחלקת המודיעין, נכס יקר ערך שכלל רשימות של מודיעים ערבים בשכר.

בנובמבר 1917 נשלח פילבי ללב חצי האי ערב בראש משלחת פוליטית לאבן סעוד, מנהיג הכת הווהאבית. באותה עת, אזור הנג'ד במרכז ערב היה כה לא מוכר במערב, עד שמיקומה המדויק של ריאד נותר בגדר תעלומה עבור קרטוגרפים. פילבי הגיע לריאד ב-30 בנובמבר 1917 לאחר רכיבה על גמל על פני המדבר. המפגש עם אבן סעוד הותיר עליו רושם בל יימחה; הוא החל להעריץ את המנהיג הסעודי וראה בו "פרא אציל" וחלוץ שאינו מושפע מהציוויליזציה המודרנית המושחתת. פילבי פיתח כלפי אבן סעוד "פולחן גיבור", ובאופן חשאי החל לתמוך בו כחלופה לשריף חוסיין ממכה, זאת בניגוד גמור למדיניות הבריטית הרשמית שתמכה בהאשמים.

באותה תקופה חלה נקודת המפנה המשמעותית ביחסו של פילבי למולדתו. פרסום הצהרת בלפור בנובמבר 1917 הכה אותו בתדהמה ועורר בו איבה עמוקה כלפי הציונות. הוא ראה בהבטחה לבית לאומי ליהודים מעשה בגידה חסר תקדים וטען כי מדובר ב"מעשה בגידה שכדי למצוא לו מקבילה – על השקלים, הנשיקה וכל השאר – עלינו לחזור לגן גת שמנים" ¹. לשיטתו, הצהרת בלפור הפכה את פלשתינה למשבצת חסרת חשיבות על לוח השחמט הבריטי ואת הערבים לכלים שניתן להזיזם כרצון האימפריה. רגשות אלו העמיקו את בריתו החשאית עם אבן סעוד, שכן שניהם חלקו שנאה משותפת ליהודים ולשאיפותיהם הלאומיות.

בצורה די אירונית, תפקידו של פילבי בנסיבות שהובילו להצהרת בלפור היה משמעותי. פילבי ולורנס איש ערב שלחו סדרה של הערכות מודיעין שחזו כי הצבא העות'מאני ינוע על פני פלשתינה ויאיים על המאחזים הבריטיים במצרים. דוחות ה"אימה והדכדוך" הללו, שנועדו במקור לשכנע את הממשלה הבריטית להצהיר על תמיכה פומבית בזכותם של הערבים להגדרה עצמית, השיגו את התוצאה ההפוכה: הממשלה הבריטית, שראתה בפילבי ובחבריו "חבורת משוגעים" והטילה ספק ביכולות הלחימה של הגרילה הערבית, בחרה להישען דווקא על הקהילה היהודית המקומית והבינלאומית. הבריטים התרשמו מהתוכניות החשאיות של יהודי ארץ ישראל לסייע בכיבוש ירושלים ומהקמת רשת ריגול יהודית לניטור תנועות האויב (ניל"י). כך, הניסיונות של פילבי לחזק את העניין הערבי באמצעות מודיעין מאיים רק הגבירו את הנחיצות הבריטית בבעלי ברית יהודים, מה שהוביל בסופו של דבר לפרסום הצהרת בלפור עצמה.

בשנת 1920, לאחר המרד העיראקי נגד הבריטים, מונה פילבי לשר לביטחון פנים בעיראק המנדטורית. שנה לאחר מכן, ביוני 1921, הועבר מתפקידו בשל אופיו הקיצוני והטייתו לטובת הערבים, אך לורנס איש ערב הציל את הקריירה שלו וסידר לו מינוי כנציג הבריטי הבכיר בעמאן שבעבר הירדן. בפועל, שימש פילבי כראש השירות החשאי באזור כולו, כולל ארץ ישראל. בתקופה זו פעל בתיאום עם לורנס כדי להבטיח שפלשתינה תישאר אומה ערבית עצמאית מחוץ לתחום ההתיישבות היהודית.

גולת הכותרת של פעילותו בעמאן הייתה הקמת "הלגיון הערבי" במאי 1923, כוח חמוש תחת הכוונה בריטית שנועד, לתפיסתו של פילבי, להיות הכוח שיילחם בסופו של דבר ביהודים. למרות מאמציו, הוא חש תסכול עמוק מהמשך ההגירה היהודית לארץ ישראל. יחסיו עם הנציב העליון, סר הרברט סמואל, הידרדרו במהירות, בעיקר בשל היותו של סמואל יהודי וציוני. בינואר 1924 התפטר פילבי מתפקידו הרשמי בעמאן, כשהוא מצהיר בפני חבריו כי אינו יכול להמשיך לעבוד עם הנציב העליון ש"בהיותו יהודי ציוני, אינו יכול להחזיק את המאזניים ביושר בין האינטרסים הציוניים והערביים". התפטרות זו אפשרה לו להפוך לסוכן חופשי ולשרת באופן גלוי יותר את האינטרסים של אבן סעוד.

הקמת ערב הסעודית

לאחר התפטרותו הרשמית מתפקידו בעמאן בשנת 1924, הפך פילבי לסוכן חופשי שהקדיש את מרב מרצו לקידום שאיפותיו של אבן סעוד. עיתוי ההתפטרות לא היה מקרי; באותה עת החל אבן סעוד בהכנות למתקפה הסופית על ממלכת החג'אז שנשלטה על ידי השריף חוסיין, ופילבי, שחש בגידה מצד ממשלתו שלו בשל המדיניות הפרו-ציונית בארץ ישראל, בחר להעביר את נאמנותו המוחלטת למנהיג הסעודי. לפי מקורות מודיעיניים, פילבי סייע באופן פעיל לנפילת השושלת ההאשמית בכך שהעביר לאבן סעוד מידע מודיעיני מסווג של השירות החשאי הבריטי, מידע שהיה חיוני להצלחת המערכה הצבאית המהירה.

תרומתו של פילבי לניצחון הסעודי הייתה כה משמעותית, עד שאבן סעוד מינה אותו באופן פומבי לאחראי על פרטי טקס ההכתרה שלו. בין השנים 1925 ל-1930 שימש פילבי כיועץ חסוי וכיועץ פיננסי למלך, תוך שהוא משחק משחק כפול מסוכן; הוא התגורר בג'דה והמשיך לקבל שכר מהשירות החשאי הבריטי במשך חמש שנים נוספות, בעודו פועל כסוכן אישי של אבן סעוד. בתקופה זו הוא ביצר את מעמדו בחצר המלוכה, סייע בניהול המשא ומתן העסקי של הממלכה הצעירה וזכה לעמלות נדיבות שהפכו אותו לאדם אמיד.

השלב האחרון בהתמזגותו של פילבי עם התרבות הערבית התרחש באוגוסט 1930, כאשר הכריז על התאסלמותו. המהלך לא נבע מתוך אמונה דתית עמוקה – פילבי עצמו היה אתאיסט ותפס את ההתאסלמות כצעד תרבותי ופוליטי שנועד לאפשר לו להפוך לחלק בלתי נפרד מהמעגל הפנימי של חצר המלוכה, ממנו הודרו ה"כופרים". הוא אימץ את השם המוסלמי "עבדאללה" (עבד האל), אך בקרב סוחרי ג'דה נפוצה הבדיחה כי שמו צריך להיות "עבד אל-קירש" (עבד הגרוש) בשל רדיפתו אחר בצע כסף. המעבר לאסלאם הווהאבי הקיצוני דרש מפילבי לעבור ניתוח מילה בגיל 45, הליך שהיה טראומטי ומכאיב ביותר, אך הוא ראה בו מחיר הכרחי להפגנת נאמנותו.

מרגע התאסלמותו הפך עבדאללה פילבי לחבר מן המניין ב"קבוצת בני הלוויה" של אבן סעוד, מעגל שתואר כחצי מועצה מלכותית וחצי חבורת רעים. הוא ליווה את המלך לכל מקום, השתתף בלילות הרמדאן הארוכים של סעודה ורכילות, והורשה להחזיק נשים שפחות כפילגשים. אבן סעוד אף העניק לו כמתנה שפחה בשם מריאם. בעוד שבלונדון נתפס פילבי כמשוגע או כבוגד, ובחצר המלוכה היו שחשדו בו שהוא עדיין "מרגל בריטי בקרבנו", הוא המשיך לבסס את מעמדו כמי שמנהיג את המאבק החשאי נגד השפעת האימפריה הבריטית, ונגד התבססות הבית הלאומי היהודי במזרח התיכון.

מכשף הנפט

בסוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, עמדה ממלכתו הצעירה של אבן סעוד בפני משבר כלכלי חריף. השפל הגדול צמצם דרמטית את מספר עולי הרגל למכה, שהיו מקור ההכנסה העיקרי של הממלכה, והמלך הודה בפני דיפלומטים כי אין לו כסף אפילו למזון ולבוש עבור ילדיו. במהלך שיחה אינטימית בשלהי 1930, ניצל פילבי את רגעי הייאוש של המלך וציטט בפניו את הפסוק האהוב עליו מהקוראן: "אלוהים אינו משנה את מצבו של עם אלא אם הם משנים את עצמם". פילבי שכנע את המלך, שהיה הססן לגבי השקעות זרות, כי הוא ישן על "אוצר קבור" והאיץ בו להתחיל בחיפושי נפט. פילבי הפך ל"שוליית הקוסם" של הנפט הסעודי, כשהוא מוביל את המהלך שישנה לצמיתות את מאזן הכוחות הגלובלי.

המהלך של פילבי היה מעשה מכוון של בגידה באינטרסים הבריטיים. עוד בשנת 1921 נפגש פילבי עם מקבילו האמריקאי באיסטנבול, אלן דאלס, שלימים הפך לראש ה-CIA. דאלס, שהיה אז ראש מחלקת המזרח הקרוב במחלקת המדינה, הושפע עמוקות מדעותיו של פילבי לגבי פלשתינה והנפט הערבי. פילבי הבין כי "הנקודה המכרעת היא נפט" והחל לפעול להכנסת הון אמריקאי לממלכה כדי להוציאה מחסותה של בריטניה ². בשנת 1932, פגש פילבי בלונדון את נציגי חברת "Standard Oil of California" (הידועה כ-Socal) והבהיר להם באופן ישיר כי מה שהמלך רוצה עבור זיכיון הנפט הוא "מזומן על המקום".

בינואר 1933 החל המשא ומתן הרשמי, כשפילבי מנהל משחק כפול מתוחכם ורווחי. הוא קיבל מ-Socal שכר סודי של 1,000 דולר לחודש כ"ריטיינר" כדי לקדם את ענייניהם, בעודו מעמיד פנים בפני חבריו בחברת הנפט הבריטית "Anglo-Persian" (השותפה ב-IPC) שהוא סוכן חופשי המוכן לעזור לכולם. פילבי פעל לעורר מלחמת הצעות שתעלה את המחיר עבור אבן סעוד, אך בפועל הבטיח שהאמריקאים יזכו. הוא ניצל את מעמדו כמוסלמי כדי לנסוע למכה, מקום אליו נאסרה הכניסה לנציגים המערביים האחרים, וחזר עם רמזים מסתוריים שנועדו להלחיץ את המשתתפים. בסופו של דבר, ב-9 במאי 1933, נחתם החוזה שהעניק ל-Socal זכויות בלעדיות ל-60 שנה בתמורה לתשלום מראש בזהב. פילבי חש סיפוק עצום מכך שהצליח להעביר את השליטה בנפט לידיים אמריקאיות ולדחוק את רגלי האימפריה הבריטית.

הזיכיון המקורי הוביל להקמת "Aramco" (חברת הנפט הערבית-אמריקאית). פילבי הפך לסוכן קבוע של החברה בשכר של 1,000 ליש"ט בשנה, ובמרץ 1938, כשנחשף עורק הנפט העשיר ביותר בעולם בקידוח מספר 7 בדאהראן, זכה לבונוסים שמנים. הוא השכיר לחברה את המטה המנהלי שלה בג'דה והמשיך לייעץ לאנשי הנפט כיצד לנווט בחצר המלוכה הסעודית, תוך שהוא מטמיע בהם את גישותיו האנטי-ציוניות. פילבי לימד את האמריקאים כי שנאת יהודים היא כלי פוליטי יעיל בערב הסעודית, ובכך יצר ברית הדוקה בין האינטרסים של חברות הנפט לבין האידיאולוגיה האנטי-ישראלית.

במקביל לקשרים האמריקאיים, פילבי טווה רשת של קשרים כלכליים עם גרמניה הנאצית. חברת "Standard Oil of New Jersey", שהצטרפה מאוחר יותר ל-Aramco, קיימה קרטל עם ענקית הכימיקלים הנאצית "I.G. Farben", ופילבי היה מעורב בשינוע נפט סעודי לגרמניה דרך ספרד הנייטרלית של פרנקו. במהלך מלחמת העולם השנייה, כשהתגלו הקשרים הללו, השתמשו דאלס ושותפיו בחברות הנפט באיום ישיר על הממשל האמריקאי והבריטי: אם יופעלו נגדם סנקציות או יחשפו קשריהם עם הנאצים, הם יפסיקו את אספקת הנפט הסעודי למאמץ המלחמתי של בעלות הברית. פילבי, דרך לקוחו אבן סעוד, הבטיח שהנפט יהפוך לנשק פוליטי וכלכלי שבאמצעותו ניתן לסחוט את מעצמות המערב ולהבטיח את עליונות האינטרסים הסעודיים והנאציים באזור.

קשריו עם גרמניה הנאצית ומלחמתו בציונות

בשנת 1929, בעודו מכהן בתפקידים רשמיים למחצה, החל פילבי לטוות קשרים אסטרטגיים עם מוחמד אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים. פילבי ניהל משא ומתן עקיף עם המופתי, ממנו צמחה טיוטת הסדר שהציעה הקמת פרלמנט שבו יהיה ליהודים ולערבים ייצוג יחסי, תחת סמכות נציב עליון בריטי שיגן על האינטרסים הציוניים. בעוד שהמופתי קיבל את הצעתו של פילבי, מנהיגי הציונות – חיים ויצמן, דוד בן-גוריון ופנחס רוטנברג – דחו את התוכנית מכל וכל, כיוון שמשמעותה הייתה קיבוע מעמדם של היהודים כמיעוט בארץ ישראל. פילבי השתמש במופתי, שנתפס באותן שנים כמנהיג פרגמטי המשתף פעולה עם הבריטים, כדי לנסות ולנטרל את הצהרת בלפור מתוך המערכת ³.

במהלך אמצע שנות ה-30 הידק פילבי את קשריו עם גרמניה הנאצית, מתוך אמונה כי היא הכוח העולה שיחליף את בריטניה. מקורות מודיעיניים טוענים כי בתקופה זו נפגש פילבי עם אדולף אייכמן בעת שזה ערך סיור לימודי במזרח התיכון, וכי אייכמן הוא שהעניק לפילבי את הרעיון הראשוני לפדות יהודים תמורת רווח כספי. בהמשך, עבד פילבי בצמוד לאוטו פון בולשווינג, קצין מודיעין נאצי שהקים בארץ ישראל עסק ליבוא ויצוא ככיסוי לריגול. פון בולשווינג ופילבי חלקו שנאה עזה ליהודים והסכימו כי יש למנוע כל הגירה יהודית לאזור. פילבי ניהל סדרת שיחות חשאיות עם הגרמנים, חלקן הגדול בספרד, במטרה להבטיח אספקת נפט סעודי לרייך השלישי במקרה של מלחמה, תוך שימוש בספרד של פרנקו כצינור להעברת הנפט כדי לעקוף אמברגו בינלאומי.

ב-18 במאי 1937 נפגש פילבי עם דוד בן-גוריון במועדון "אתנאום" בלונדון. בן-גוריון ניסה להשתמש בפילבי כמתווך להסכם עם המלך אבן סעוד, ופילבי שלח לו טיוטת חוזה לפיה הציונים יוותרו על הצהרת בלפור בתמורה לקבלתם למזרח התיכון כחלק מפדרציה ערבית בראשות אבן סעוד. התוכנית נתקלה בהתנגדותו של בן-גוריון לסעיפים שמנעו הגירה יהודית. למרות זאת, פילבי המשיך לטפח את אמונם של המנהיגים הציונים בו במשך שנים, בעוד שמטרתו האמיתית הייתה חבלה וסיכול המפעל הציוני.

ביולי 1939 חזר פילבי לבריטניה והתמודד בבחירות המשנה במחוז היית' (Hythe) מטעם "מפלגת העם הבריטית" (BPP) האנטישמית והפרו-נאצית ⁴. הוא תקף את הממשלה על הערבויות לפולין ושיבח את היטלר על כך ש"השיב את אחד הגזעים הגדולים בעולם למעמדה של אחת האומות המובילות בעולם כפי שהיה". הוא זכה ב-576 קולות בלבד.

עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, הציע פילבי ללואיס נאמייר תוכנית פדיון: אבן סעוד יסכים להשאיר את פלסטין ליהודים בתמורה ל-20 מיליון ליש"ט. באוקטובר 1939 הוצגה התוכנית לחיים ויצמן ומשה שרת במועדון "אתנאום", בנוכחות בנו קים פילבי. ויצמן הבטיח לגייס את תמיכת רוזוולט, אך פילבי חזר לסעודיה והדליף את הפרטים לחוגי המלוכה כדי לעורר התנגדות ולטרפד את העסקה. במקביל, פעל כסוכן כפול בשירות הנאצים; הוא שיתף פעולה עם פון בולשווינג בתוכנית לחדור למשא ומתן על הגירה יהודית ואז להדליפו כדי לעורר זעם ערבי שידחוף את אבן סעוד לזרועות הרייך השלישי.

באוגוסט 1940, בעודו בדרכו לארצות הברית כדי לשאת הרצאות תבוסתניות בפני קבוצות בדלניות המתנגדות לסיוע לבריטניה, נעצר פילבי בבומביי תחת תקנה 18B של הגנת המדינה בשל אהדתו לנאצים המהווה סכנה למאמץ המלחמתי. הוא גורש לאנגליה ונכלא לתקופה קצרה. המעצר התרחש בתקופה שבה המופתי עצמו הפך לאיום כה חמור על האינטרסים הבריטיים, עד כי פנחס רוטנברג הציע לממשלה להתנקש בחייו. באוקטובר 1940 אישר וינסטון צ'רצ'יל תוכנית להתנקשות במופתי. במאי 1941 הוטסו לעיראק חברי אצ"ל, בראשות דוד רזיאל, כדי לבצע את המשימה בעזרת הצבא הבריטי, אך המבצע בוטל לאחר שרזיאל נהרג בהפצצה של מטוס גרמני ³. פילבי שוחרר ממעצרו כעבור ארבעה חודשים בלבד בזכות קשריו עם דמויות מפתח בצמרת המודיעין הבריטי, כמו ולנטיין ויוויאן ודיוויד פוטמן.

באפריל 1942 נחתמה ברית סודית בין מדינות הציר לבין המופתי, שפילבי תמך בה, אשר הבטיחה את ביטול הבית הלאומי היהודי בתמורה לסיוע ערבי. הונאת ה"פדיון" נמשכה עד אוגוסט 1943, כאשר הקולונל הרולד הוסקינס נפגש עם אבן סעוד. המלך התפרץ בזעם והצהיר כי הוא מושפל מההצעה לשחד אותו ב-20 מיליון ליש"ט. הוסקינס גילה כי המלך מעולם לא התכוון להגיע להסדר, וכי המשא ומתן של פילבי היה הונאה מתוכננת ⁵). בברלין הוכתרה פעילותו כהצלחה כבירה; היא אפשרה לנאצים להפיץ תעמולה לפיה המלחמה משרתת את האינטרסים היהודיים, ובכך העמיקה את האיבה המוסלמית כלפי בעלות הברית והציונות. המופתי מצידו, הציג את עצמו בכתביו לאחר 1948 כמי שהתנגד נחרצות לשלטון הבריטי ולבית הלאומי היהודי, בעוד שפילבי המשיך לפעול להבטחת עליונות האינטרסים הסעודיים והנאציים.

קים פילבי והקשר הסובייטי

מערכת היחסים בין ג'ק פילבי לבנו, הארולד אדריאן ראסל "קים" פילבי, הייתה רצופה בהקבלות גורליות ובהשפעות הדדיות עמוקות. פילבי האב עמד על כך שבנו יעבור מסלול חינוכי זהה לשלו, החל מבית הספר "ווסטמינסטר" ועד ל"טריניטי קולג'" בקיימברידג'. למרות שקים פיתח איבה כלפי אביו – בין היתר בשל היחס המשפיל שהפגין ג'ק כלפי אמו ובשל השמועות על הנסיבות המפוקפקות של נישואיהם – הוא הפך במידה רבה להמשך ישיר של אביו כ"מרדן מקצועי" ומתחזה. בשנות ה-30, כחלק מניסיונו של קים להתקרב לאביו מחדש לאחר תקופת ריחוק, הוא אימץ לבקשת הסובייטים זהות של איש ימין פשיסט, מה שאפשר לו לזכות באמונו של ג'ק. פילבי האב, שהיה נואש לראות את בנו מצליח, האמין למצג השווא וסייע לו בדרכו המקצועית.

תרומתו המכריעה ביותר של ג'ק לקריירה של בנו הייתה החדרתו לשורות המודיעין הבריטי. לאחר שחרורו של ג'ק ממעצר ב-1940, הוא החל להעביר את בנו בין קשריו הרבים בצמרת הממסד. בשיחה גורלית עם ולנטיין ויוויאן, סגן ראש ה-MI6, ערב פילבי האב באופן אישי למהימנותו של קים. כשנשאל על עברו הקומוניסטי של הבן בקיימברידג', השיב ג'ק: "הו, כל זה היה שטויות של ילדי בית ספר. הוא דמות מתוקנת כעת". ערבות זו, שהגיעה מאדם שנתפס למרות הכל כחלק מהרשת האריסטוקרטית של האימפריה, היא שסללה את הדרך לגיוסו של קים לשירות החשאי.

מנקודת המבט של המודיעין הסובייטי, ג'ק פילבי עצמו היה מטרה מודיעינית רבת ערך בשל קשריו עם אבן סעוד וחברות הנפט האמריקאיות. במסמכי הקג"ב שנחשפו מאוחר יותר, התברר כי קים קיבל את שם הקוד "Synok" ("בני" ברוסית), וכי אחת המשימות העיקריות שהוטלו עליו בראשית דרכו הייתה לרגל אחר אביו ואחר המתרחש בחצר המלוכה הסעודית. הסובייטים גילו עניין מיוחד בעסקאות הנפט שג'ק רקח עבור הנאצים דרך ספרד, שכן דלק סעודי זול היווה איום ישיר על ביטחון ברית המועצות. קים העביר למפעיליו במוסקבה מידע מפורט על תוכניותיו של אביו, ובכך הפך את אביו ליעד המרכזי של פעילותו המודיעינית הראשונה.

בשנת 1955, לאחר שפילבי האב הוגלה מערב הסעודית בעקבות ביקורת גלויה שמתח על המלך סעוד, הוא עבר להתגורר בביירות שבלבנון. שם התאחד עם קים, והשניים חיו יחדיו במשך תקופה. פילבי האב המשיך לסייע לקריירה של בנו גם בלבנון, כשהוא מציג אותו בפני רשת הקשרים הענפה שלו במזרח התיכון, כולל נשיא לבנון כמיל שמעון. בתקופה זו, המידע שזרם לשניהם – הגישה של ג'ק לנתוני חברת "Aramco" והגישה של קים למודיעין הבריטי – אפשרה להם לדעת כמעט הכל על המהלכים המדיניים באזור, כולל פרטי "מבצע מוסקטר" במהלך משבר סואץ ב-1956. הקשר ההדוק נמשך עד למותו של ג'ק בביירות ב-1960, שלוש שנים לפני שקים ערק סופית לברית המועצות.

מלחמת סיני

משבר סואץ בשנת 1956 ייצג עבור פילבי את ההזדמנות האסטרטגית הממשית האחרונה להביא לסיכול המפעל הציוני. לאחר הניצחון הישראלי במלחמת העצמאות ב-1948, הקצין פילבי את עמדותיו והפך לנחוש עוד יותר בדעתו להביא לחיסול הישות המדינית היהודית, תוך שהוא הופך לפחות סלקטיבי לגבי האמצעים הנדרשים לכך. במהלך שנות ה-50, בעודו ממשיך לשמש כיועץ וכסוכן עבור חברת אראמקו, ניהל פילבי משחק כפול ומורכב של זהויות; הוא אימץ דמויות סותרות של נאצי, מוסלמי, מרגל בריטי וסוכן אמריקאי חשאי, ואף החל להציג חזות תומכת בברית המועצות ככוח האנטי-אימפריאליסטי המוביל, מתוך רצון להטעות את יריביו ולהחליש את ההשפעה המערבית באזור ².

פילבי שימש כאידאולוג וכתועמלן הראשי של אראמקו, והיה דמות מפתח בעיצוב מדיניות החוץ האמריקאית במזרח התיכון תחת ממשל אייזנהאואר והאחים דאלס. הוא בנה עבור אראמקו אסטרטגיית הסברה שהציגה את הממלכה הסעודית כבבואה של "המערב הישן" האמריקאי – ארץ של דת פשוטה וערכים שמרניים שבה שורר שלטון האקדח. הצלחת התעמולה של פילבי הייתה כה מוחלטת, שבינואר 1956 הצהיר הנשיא אייזנהאואר בפני ראש הממשלה הבריטי אנתוני אידן כי הוא תומך בריבונות סעודית על כל חצי האי הערבי. קו זה נועד לדחוק את האינטרסים הבריטיים מכווית, עיראק ועומאן לטובת חברות הנפט האמריקאיות ולהבטיח את שליטתן הבלעדית במשאבי האזור.

באפריל 1955 גורש פילבי מערב הסעודית בעקבות ביקורת שמתח על השחיתות המוסרית שהביא כסף הנפט לבית המלוכה, ועבר להתגורר בביירות. שם התאחד עם בנו, קים פילבי, ויחד יצרו השניים שיתוף פעולה מודיעיני הדוק וחסר תקדים. בעוד ג'ק מחזיק בגישה לצמרת חברות הנפט "אראמקו" ו"בכטל", קים חזר לשירות פעיל במודיעין הבריטי כסגן המפקד של איש הקשר למבצע "מוסקטר" – התוכנית המשולבת של בריטניה, צרפת וישראל לתקיפת מצרים, הידועה בישראל כמלחמת סיני ומבצע קדש. הגישה המשולבת של השניים למידע מודיעיני בריטי מסווג ולנתונים הפנימיים של חברות הנפט אפשרה להם להעביר מידע חיוני על המבצע המתוכנן לברית המועצות, ובכך לסייע לסובייטים לתמרן נגד מדינות המערב ולחשוף את התוכנית בזירה הבינלאומית.

במהלך ימי המשבר, פעל פילבי כתועמלן בשירותו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, ופרסם מאמרים רבים בעיתונות הבינלאומית שבהם תקף את המדיניות הבריטית ותמך בלאומיות הערבית. קים פילבי פעל במקביל לאביו וקיים קשרים עם קבוצות לאומניות ערביות בלבנון, שראו בו את העיתונאי הזר המזוהה ביותר עם הקו הנאצרי. הדלפת המידע על מבצע "מוסקטר" העניקה לקרמלין את השהות הדרושה לאיים באולטימטום על בריטניה וצרפת, תוך ניצול המהומה סביב התעלה כדי להסיט את תשומת הלב מדיכוי המרד בהונגריה. פילבי האב אף התבטא בבוטות נגד המדיניות המערבית וטען כי "היהודי האירופי של ימינו, על השקפת עולמו החילונית ואורחותיו הזרים והדוחים, נחשב לזר ולפולש לא רצוי בשערי ערב" ².

כישלון מלחמת סיני סימן את סיום ההגמוניה הבריטית במזרח התיכון ואת ביסוסה של ערב הסעודית כציר המרכזי של המדיניות האמריקאית באזור, בהתאם לחזונו ארוך הטווח של פילבי. מורשת זו של האחים דאלס, שכללה שימוש בנאצים בשירות האינטרסים של חברות הנפט, העיבה על היחסים עם ישראל גם בשנים שלאחר מכן. דוד בן-גוריון החזיק במידע רב על מעורבותו של ריצ'רד ניקסון ברשתות הנאציות של דאלס, דבר שהוביל את ההנהגה הישראלית להסתייגות מניקסון בבחירות 1960. עם עלייתו של ג'ון פ. קנדי לשלטון, הוא נאלץ להתמודד עם השלכות המדיניות של קודמיו; קנדי גילה כי ה-CIA השתמש בכספים אמריקאיים למימון קבוצת מחקר טכנית גרמנית במצרים, שהורכבה ממדענים נאצים תחת הנהגת עוזרו של אייכמן, אלוייס ברונר, במטרה לפתח טילים המצוידים בראשי קרב ביולוגיים וכימיים ^{6 7 8}.

בתגובה לגילויים על הפרויקט המצרי המכונה "מפעל 333", החליט קנדי בספטמבר 1962 על המכירה הראשונה של נשק אמריקאי לישראל – טילי הגנה מסוג "הוק". על פי מקורות מודיעיניים, קנדי זעם על המורשת שהותיר דאלס והבטיח כי לאחר הבחירות של 1964 הוא "ישבור את ה-CIA לאלף חתיכות ויפזר אותן לכל עבר". אולם, הרצח של קנדי בנובמבר 1963 קטע את המאמצים הללו; יורשו, לינדון ג'ונסון, חזר במידה רבה למדיניותם של האחים דאלס והמשיך לתעדף את האינטרסים של חברות הנפט והלקוחות הערביים שלהן ².

הישגים אקדמיים ומחקר

לצד פעילותו המדינית והמודיעינית הסוערת, פילבי ביסס את מעמדו כחוקר בולט בעל טווח עניין רחב שכלל גאוגרפיה, זואולוגיה וארכאולוגיה. הישגו הגאוגרפי המרשים ביותר היה חציית מדבר ה"רובע הריק" (Rub' al Khali) בשנת 1932, הישג עליו זכה במדליית המייסדים של החברה הגאוגרפית המלכותית. פילבי היה האירופאי הראשון שמיפה על גבי גמלים את הגבול שבין ערב הסעודית לתימן, ומחקריו ויומני המסע שלו נחשבים עד היום למקורות משמעותיים בחקר חצי האי ערב. החוקר יעקב גולדברג ציין כי פילבי שלט במחקר הערבי באופן שאיש לא הצליח לפניו, אם כי העיר כי נטייתו ל"פולחן גיבור" כלפי אבן סעוד ועוינותו לבריטניה גרמו לעיתים לעיוותים היסטוריים בכתביו.

בתחום הזואולוגיה והאורניתולוגיה, פילבי גילה עניין עמוק בציפורי האזור בשיתוף פעולה עם ג'ורג' לאטימר בייטס. במהלך מסעותיו אסף דגימות רבות של ציפורים עבור בייטס, ובעקבות דגימות אלו תוארו כמה מינים ותת-מינים חדשים למדע. הבולט שבהם הוא "חוגלת פילבי" (Alectoris philbyi), הנקראת על שמו. בנוסף, תוארו על סמך איסופיו הנקר הערבי ותת-מין של שעיר מצוי (Otus scops pamelae). דגימותיו נשמרות כיום במוזיאון הבריטי. לעיתים שימשה התעניינותו המדעית ככיסוי לפעילות חשאית; באחד המקרים נשלחה עור של שועל מדבר כשבתוכה הוסתרו מפות סקר רגישות. פילבי תרם רבות לכתב היד של בייטס על ציפורי ערב, עבודה ששימשה מאוחר יותר את ריצ'רד מיינרצהגן בספרו "ציפורי ערב".

בתחום הארכאולוגיה, פילבי נודע בזכות גילוי מכתשי וואבר. בשנת 1932, בעודו מחפש אחר העיר האבודה "אובאר" המתוארת בקוראן, נתקל פילבי באתר המכתשים והיה המערבי הראשון שביקר בהם ותיאר אותם. פילבי גילה שם חתיכות של מטאוריטים וזכוכית שנוצרה כתוצאה מהתנגשות המטאוריט בחול המדבר. גילוייו בתחום זה, כמו גם מחקריו על ההיסטוריה הערבית בתקופה הקדם-אסלאמית, פורסמו בסדרת ספרים מקיפה. הערכתו האקדמית לוקה לעיתים במחלוקת; בעוד שגולדברג האשים אותו בניסיון "לשכתב" את ההיסטוריה המודרנית של סעודיה כדי להאדיר את אבן סעוד כלוחם חופש, תרומתו לתיעוד הגאוגרפי והזואולוגי של חצי האי נותרה נכס צאן ברזל במחקר המזרח התיכון.

מותו ומורשתו

בשנת 1960, במהלך ביקור אצל בנו קים בביירות שבלבנון, חלה פילבי באופן פתאומי והובהל לבית החולים. האיש שחייו היו כה גדושי אירועים, פנורמיים, נועזים ותיאטרליים, שכב כעת מחוסר הכרה. הוא התעורר רק לרגע קט, ומלמל לבנו את מילותיו האחרונות: "כל-כך משעמם לי" ². מיד לאחר מכן נפטר בגיל 75. פילבי נקבר בבית הקברות המוסלמי ברובע באסטה בביירות, ועל מצבתו נחקק הכיתוב: "הגדול שבחוקרי ערב".

מורשתו של פילבי נותרה שנויה במחלוקת עזה ומחולקת בין הישגיו המדעיים לבין פעילותו הפוליטית והמודיעינית. חוקרים מסוימים סיכמו את דמותו כבוגד בריטי ואנטישמי קיצוני, שמעולם לא סלח לממשלתו על סיום הקריירה שלו בשירות הציבורי. לפי גישה זו, פילבי השתמש במשימות המודיעין שלו כדי לנקום בממשלה הבריטית, תוך שהוא חושף מידע מסווג בפני אבן סעוד, עוזר בחשאי להבטחת זיכיונות נפט אמריקאיים על חשבון מתחרים בריטיים, ופועל בשיתוף עם המודיעין הנאצי כדי לחבל במאמצים להקמת בית לאומי ליהודים. השופט ארתור גולדברג, ששירת במודיעין האמריקאי, הגדיר את פילבי ושותפיו כמי שנתנו סיוע ונוחות לאויב בזמן מלחמה.

מנגד, חוקרים כמו יעקב גולדברג מציינים כי פילבי היה דומיננטי במחקר הערבי באופן שאיש לא הצליח להשתוות לו, בזכות תרומותיו העצומות לארכאולוגיה, לספרות, לגאוגרפיה ולזואולוגיה של חצי האי ערב. עם זאת, גם גולדברג מזהיר כי פילבי אינו מקור אמין להיסטוריה של האזור בשל הערצתו העיוורת לאבן סעוד, אותו הציג כמעט כאדם מושלם, ובשל האנגלופוביה החריפה שלו שגרמה לו להציג את הבריטים תמיד כאשמים ואת הסעודים כצד הנפגע. פילבי תואר כמי שראה הכל בשחור ולבן, ללא גוונים דקים, מה שהוביל אותו לצמצם את ההיסטוריה של ערב למחזה מוסר של מאבק תמידי בין נבלים לגיבורים.

השפעתו של פילבי על המדיניות העולמית נמשכה זמן רב לאחר מותו. נטען כי ה"חנק האנטישמי" שהוא עזר למסד במדיניות החוץ האמריקאית במזרח התיכון, בשיתוף עם אלן דאלס, שרד לאורך עשורים. פילבי נחשב לדמות המרכזית שבנתה קואליציה של כוחות עוצמתיים – חברות נפט אמריקאיות, פוליטיקאים ואנשי מודיעין – שהוקדשו להרס הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. עבור תומכיו, הוא נותר גדול חוקרי ערב שהביא סדר חסר תקדים לחצי האי; עבור מתנגדיו, הוא היה המרגל המקצועי שעיצב את נשק הנפט והקדיש את חייו למלחמה חשאית ובלתי פוסקת נגד הציונות.

לקריאה נוספת

• יוצרי המלכים: המצאת המזרח התיכון המודרני, קארל א. מאייר ושרין בלייר בריסאק, הוצאת ו.ו. נורטון (2008), עמ' 226–58.
• וורן דוקטר (2015). צ'רצ'יל והעולם האסלאמי: אוריינטליזם, אימפריה ודיפלומטיה במזרח התיכון. לונדון: הוצאת בלומסברי.
• ריצ'רד ג. גריפית'ס (1980). שותפים לדרך מימין: חובבים בריטים של גרמניה הנאצית, 1933-9. לונדון: קונסטבל.
• ריצ'רד גריפית'ס (2016). מה עשית בזמן המלחמה? פרפורי הגסיסה האחרונים של הימין הבריטי הפרו-נאצי, 1940-45. לונדון: טיילור ופרנסיס.
• מרטין פיו (2013). הידד לחולצות השחורות! פשיסטים ופשיזם בבריטניה בין המלחמות. ניו יורק: רנדום האוס.
• נסיכי האופל, לורן מוראוויץ', רומן וליטלפילד (2005).
• מילון אוקספורד לביוגרפיה לאומית, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד (2004).
• יובל ערבי, ה. ס. ג'. ב. פילבי, רוברט הייל (1952).
• פילבי של ערב, אליזבת מונרו, פייבר את פייבר (1973).
• המלחמה החשאית נגד היהודים, ג'ון לופטוס ומארק אהרונס, הוצאת סנט מרטין (1994).
• ערב, המפרץ והמערב, בייסיק בוקס (1980).
• בית סעוד, דייוויד הולדן וריצ'רד ג'ונס, הולט ריינהרט ווינסטון (1981).
• רוברט לייסי (1981). הממלכה. ניו יורק: הארקורט ברייס ג'ובנוביץ'.
• יעקב גולדברג (אפריל 1985). "פילבי כמקור להיסטוריה הסעודית של ראשית המאה העשרים: בחינה ביקורתית". לימודי המזרח התיכון, כרך 21 (2): עמ' 223–243.
• קנוניית פילבי, ברוס פייג', דייוויד ליץ' ופיליפ נייטלי, דאבלדיי (1968).
• ערב הסעודית וארצות הברית, 1931–2002, מאת ג'וש פולאק (2002).
• מיראז': כוח, פוליטיקה וההיסטוריה הנסתרת של הנפט הערבי, מאת איילין קיטינג, פרומתאוס בוקס (2005).
• פיליפ מטר, המופתי של ירושלים והפוליטיקה של פלשתינה,‏ Middle East Journal, כרך 42, גיליון 2, אביב 1988, עמ' 227–240.
• מיילס קופלנד, שחקן המשחק: וידוייו של המפעיל הפוליטי המקורי של ה-CIA, הוצאת אורום, 1989.
• כריסטופר סימפסון, רוח נגדית: גיוס הנאצים על ידי ארצות הברית והשפעותיו על המלחמה הקרה, הוצאת ויידנפלד וניקולסון, 1988.

הערות שוליים

1. הציטוט מתייחס לבגידתו של יהודה איש קריות בישו, שנחשבת בתרבות המערבית למעשה הבגידה האולטימטיבי. פילבי השווה את הצהרת בלפור לאירועים בגן גת שמנים, שם הסגיר יהודה את ישו לידי הרומאים תמורת שלושים שקלי כסף ובאמצעות נשיקה ששימשה כסימן זיהוי. השימוש בדימויים אלו נועד להדגיש את חומרת הבגידה, את שפלותם של הבוגדים ואת המניע החומרי והציני המלווה אותה.
2. המלחמה החשאית נגד היהודים, ג'ון לופטוס ומארק אהרונס, הוצאת סנט מרטין (1994).
3. פיליפ מטר, המופתי של ירושלים והפוליטיקה של פלשתינה,‏ Middle East Journal, כרך 42, גיליון 2, אביב 1988, עמ' 227–240.
4. ריצ'רד ג. גריפית'ס (1980). שותפים לדרך מימין: חובבים בריטים של גרמניה הנאצית, 1933-9. לונדון: קונסטבל.
5. המלחמה החשאית נגד היהודים, ג'ון לופטוס ומארק אהרונס, הוצאת סנט מרטין (1994
6. מסמך מסווג של ה-CIA מיוני 1964 (OCI No. 0336/64C) מאשר כי הממשל האמריקאי ראה במדיניות המערב-גרמנית כלפי מצרים, שכללה העברת סיוע טכני וכלכלי נרחב, כלי חיוני לבלימת ההשפעה הסובייטית במזרח התיכון. על פי המסמך, ארה"ב הייתה מודעת לחששותיה הכבדים של ישראל מפני פעילות המדענים הגרמנים בקהיר, אך תמכה בהמשך הקו הגרמני משיקולים אסטרטגיים, תוך הימנעות מפעולה אקטיבית לעצירת הפרויקט.
7. מיילס קופלנד, שחקן המשחק: וידוייו של המפעיל הפוליטי המקורי של ה-CIA, הוצאת אורום, 1989.
8. כריסטופר סימפסון, רוח נגדית: גיוס הנאצים על ידי ארצות הברית והשפעותיו על המלחמה הקרה, הוצאת ויידנפלד וניקולסון, 1988.