מבצע אלסוס הרוסי (באנגלית: Russian Alsos או Soviet Alsos) הוא שם הקוד המערבי למבצע סובייטי נרחב ומורכב שנערך בין השנים 1945-1946 בשטחי גרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. מטרתו המרכזית של המבצע הייתה איתור וניצול של מתקני גרעין גרמניים, חומרי גלם אסטרטגיים – ובראשם אורניום – וגיוס כפוי או מרצון של אנשי סגל מדעי וטכני מהשורה הראשונה בגרמניה הנאצית, לטובת קידום פרויקט פצצת האטום הסובייטית. המבצע התנהל תחת פיקוחו הישיר של ה-NKVD ונוהל מבצעית על ידי דמויות מפתח כגון אברם זבניאגין ולברנטי בריה, בשיתוף פעולה הדוק עם המדענים הסובייטים הבכירים ביותר, בהם איגור קורצ'אטוב, יולי חריטון ולב ארצימוביץ'.
המבצע יצא לפועל בשלהי מלחמת העולם השנייה ומיד לאחריה, כחלק מהמאמץ הסובייטי הכולל להעברת טכנולוגיה וניצול מומחים גרמנים, בדומה לתוכניות מקבילות במערב כדוגמת מבצע מהדק נייר האמריקאי. בעוד שבהיבטים המבצעיים הוא נשען על המודל של חטיבות השלל שנעו עם הכוחות הצבאיים והחרימו רכוש גרמני, אלסוס הרוסי התאפיין בגישה מתוחכמת וסלקטיבית יותר שנועדה להעתיק מכונים מדעיים שלמים, על ציודם וצוותיהם, אל עומק ברית המועצות. כפי שהעיד יולי חריטון על חשיבות המבצע ומציאת האורניום בגרמניה:
"איגור ואסילייביץ' קורצ'אטוב אמר ש-100 הטונות הללו יעזרו לקצר את העיכוב בהשקת הכור התעשייתי הראשון בערך בשנה אחת".
הישגיו של המבצע נחשבים למכריעים בשינוי מאזן הכוחות הגרעיני בראשית המלחמה הקרה. תרומתם של המדענים הגרמנים וניצול מאגרי האורניום שאותרו (כ-300 טונות של תחמוצת אורניום ומרכיביה) חסכו לברית המועצות, על פי הערכות היסטוריות ומודיעיניות, בין שנה לחמש שנים של פיתוח עצמאי. מעבר לחומרי הגלם, המבצע הניח את התשתית לתעשיית העשרת האורניום הסובייטית דרך פיתוח צנטריפוגות גזיות מתקדמות ושיטות דיפוזיה, וכן סיפק את הציוד האלקטרוני ומכשירי המדידה שהיו חסרים במעבדות הסובייטיות באותה עת. מקס שטנבק, מהמדענים הגרמנים הבולטים שהובאו לברית המועצות, התייחס לימים לטענות על מקור הפצצה באומרו: "כל הדיבורים שהגרמנים תכננו את הפצצה עבור הסובייטים הם שטויות", ובכך הדגיש את תפקידם כיועצים ומפתחי טכנולוגיות ייצור, בעוד שהתכנון הסופי נותר בידי הסובייטים.
השלכות המבצע חרגו מעבר להישגים הטכניים המיידיים, שכן הן הובילו להקמת "גולאג אטומי" רחב היקף, שבו עבדו מאות אלפי אסירים תחת מערכת פיקוח נוקשה של המינהל הראשי הראשון (PGU). המידע שנאסף על ידי המודיעין המערבי אודות המדענים הגרמנים בברית המועצות, בעיקר דרך יירוט מכתבים וניתוח נתונים סביבתיים, היה מאוחר יותר המפתח להבנת יכולות הגרעין הסובייטיות ולפענוח צילומי אוויר של מתקנים סודיים.
מבצע אלסוס הרוסי נחשב לאחד המבצעים המוקדמים ביותר של המלחמה הקרה, והוא סימן את ראשיתה של היריבות המודיעינית והטכנולוגית בין הגושים העולמיים המתהווים. המבצע המחיש את המעבר המהיר משיתוף פעולה צבאי בין בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית למאבק חשאי ויצרי על הירושה המדעית של הרייך השלישי. המרדף האגרסיבי אחר הטכנולוגיה הגרעינית וכוח האדם הגרמני לא נועד רק לשיקום ברית המועצות מהריסות המלחמה, אלא היווה נדבך מרכזי בבניית יכולת ההרתעה מול ארצות הברית והמערב. ההצלחה הסובייטית באיתור מוקדי הידע והחומרים הגרעיניים בשטחי הכיבוש, תוך הקדמת צוותי החיפוש המערביים בחלק מהיעדים, העניקה למוסקבה את הכלים להפוך למעצמה גרעינית מוקדם בהרבה מהצפוי, ובכך עיצבה מחדש את יחסי הכוחות הגלובליים ואת הדינמיקה הבין-גושית בעשורים שבאו לאחר מכן.
רקע היסטורי
שורשי המבצע הגרעיני הסובייטי בשטחי גרמניה נעוצים בשלב שבו הפרויקט המקומי היה עדיין "בעריסה". עד סוף שנת 1944, ייצור האורניום המתכתי בברית המועצות הסתכם בקילוגרם בודד, והציקלוטרון היחיד שהיה ברשות המדענים פורק והובא מלינגרד למוסקבה. המידע המודיעיני אודות פרויקט מנהטן האמריקאי זרם אמנם בשפע, אך טרם הועמד למבחן מעשי במעבדות. בנסיבות אלו, ההנהגה הסובייטית, בראשות לברנטי בריה, זיהתה את הפוטנציאל הטמון בניצול משאביה המדעיים והחומריים של גרמניה הנאצית עם התקדמות הכוחות הצבאיים לעבר ברלין.
ב-18 בספטמבר 1944 פורסם צו מכונן שהקים כוח משימה ייעודי בתוך המינהל הראשי התשיעי של ה-NKVD. תפקידו המוצהר של כוח זה היה "לתמוך בעבודתם של פיזיקאים גרמנים שהוזמנו לברית המועצות". הבחירה במינהל התשיעי לא הייתה מקרית; מינהל זה היה אחראי עוד משנת 1939 על מחנות הכרייה והמטלורגיה (GULGMP), וכאשר עלה הצורך בסקירת מרבצי אורניום והגברת הייצור, המשימה הוטלה עליו באופן טבעי. בדצמבר 1944 הועברו סמכויות כריית ועיבוד האורניום ממשרד המתכות השחורות לידי ה-NKVD, ובמקביל הוקם בתוך המינהל התשיעי מכון NII-9 (הידוע כיום כמכון בוכבר) כדי לספק תמיכה מדעית למבצעים אלו.
ההסלמה במאמצי האיתור הגיעה לשיאה ב-23 במרץ 1945. במהלך פגישה בלשכתו של סטלין, הציע לברנטי בריה לשלוח צוותים מומחים לגרמניה כדי "לגשש בגרמניה ולחפש שם חידושים בטכנולוגיה אטומית גרמנית ואת יוצריה". למחרת, הנחה בריה את האקדמאי איגור קורצ'אטוב, המנהל המדעי של הפרויקט, להגיש הצעות להקמת מספר צוותי חיפוש שיישלחו לגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. באותו יום חתם בריה על הנחיה סודית הממנה את סגנו, קולונל-גנרל אברם פבלוביץ' זבניאגין, לאחראי על המבצע לאיתור וגירוש מדעני גרעין גרמנים או כל אדם אחר שיוכל להועיל לפרויקט הפצצה הסובייטי.
המבנה הפיקודי של המבצע שילב עוצמה פוליטית, מודיעינית ומדעית. בעוד שהיבטים מבצעיים והלוגיסטיים הופקדו בידי יחידות ה-SMERSH (מודיעין צבאי נגדי), ההנחיה המדעית הוטלה על שניים מבכירי מעבדה מס' 2 – לב ארצימוביץ' ויולי חריטון 1. השניים, לצד מדענים נוספים כמו איסאק קיקואין וגאורגי פליורוב, הועלו לדרגת קולונל ב-NKVD והולבשו במדים רשמיים לצורך המשימה. היקף המבצע היה כה נרחב עד שמתוך פחות מ-100 מדענים שעבדו במעבדה מס' 2 במוסקבה באותה עת, קרוב ל-40 מהם נשלחו לשטחי גרמניה והכיבוש.
המוטיבציה הסובייטית לפעולה המהירה נבעה לא רק מהצורך בידע, אלא גם מחשש מפני יכולותיה של גרמניה. למרות שבתקופה המוקדמת שבין 1943 ל-1945 לא הופיעו מסמכים המעידים על איום ממשי של נשק גרעיני גרמני נגד ברית המועצות, גאורגי פליורוב עצמו יצא לגרמניה במאי 1945 עם מוני גייגר כדי לבדוק האם הגרמנים הצליחו לבצע ניסוי גרעיני. במכתבו לקורצ'אטוב כתב פליורוב: "על מנת לקבוע סופית מה באמת נבחן שם, נחפש כמובן רדיואקטיביות מלאכותית, לא טבעית. לרוע המזל, זמן רב עבר מאז, אך אני חושב שעם המכשירים שלנו נוכל להגיע לרגישות הנדרשת". החיפוש אחר עדות אובייקטיבית לניסוי, כגון "אדם שבמקרה היה שם בקרבת מקום", הפך לחלק בלתי נפרד מהרקע להקמת צוותי ה"אלסוס" הרוסי.
הגשר הראשון להבנת מצב פרויקט האורניום הגרמני הוקם באוסטריה. עם כיבוש וינה, שלח פיקוד ה-NKVD את ולדימיר שבצ'נקו (מנהל מכון NII-9) ואת איגור גולובין לבירה האוסטרית. בין ה-13 באפריל ל-10 במאי 1945, ערכו השניים תחקורים למדענים ממכון הרדיום של האקדמיה הווינאית וממכון הפיזיקה השני של אוניברסיטת וינה. דוחותיהם סיפקו למוסקבה את הסקירה הראשונה על הארגונים המעורבים בפרויקט האורניום הגרמני, זיהו את מיקומם של ציקלוטרונים בגרמניה וסימנו חברות כמו "אואר" (Auer Gesellschaft) ו-I.G. Farben כשותפות מרכזיות בייצור אורניום מתכתי. הצלחת המשימה בווינה, שכללה גם תפיסת 340 קילוגרם של אורניום מתכתי, היוותה את יריית הפתיחה להקמת התשתית המבצעית של "אלסוס הרוסי" לקראת הכניסה לברלין.
צוותי החיפוש בשטח
עם פריצת טבעת ההגנה של ברלין על ידי כוחות הצבא האדום ב-25 באפריל 1945, החל מרוץ נגד הזמן לאיתור מתקני המדע והטכנולוגיה הגרמניים. המהירות הייתה חיונית, שכן הכוחות הצבאיים האמריקאיים התקרבו לברלין במהירות, והסובייטים חתרו להשתלט על מירב הנכסים האינטלקטואליים והחומריים לפני הגעת בעלות הברית. הצוות המרכזי של מבצע החיפוש, בראשות הקולונל-גנרל אברם זבניאגין, הגיע לברלין בערב ה-3 במאי 1945. הצוות כלל את בכירי הפיזיקאים הסובייטים, בהם יולי חריטון, איסאק קיקואין ולב ארצימוביץ'. עם הגעתם, השתלט הצוות על בניין שלם ברובע פרידריכסהאגן, שהיה גדול דיו כדי לשמש מטה וגם לאכלס מדענים גרמנים שאותרו על ידי הצוות.
היעדים המרכזיים שסומנו בראש הרשימה היו מכון הקייזר וילהלם לפיזיקה (KWIP), אוניברסיטת ברלין והטכניון של ברלין. כבר ב-4 במאי פשט הצוות על מכון הקייזר וילהלם. המכון נמצא שלם לחלוטין, אך רוב הציוד המרכזי פונה ממנו קודם לכן להכינגן שבקצה היער השחור. עם זאת, הסובייטים מצאו במקום אוצר מודיעיני יקר ערך: בשל בלבול בהעברת ההוראות, סגן מנהל המכון, לודוויג בווילוגה, לא השמיד את הארכיון. כתוצאה מכך, כל המסמכים במכון נפלו לידי הצוות הסובייטי כשהם שלמים, וסיפקו תיאור מלא של פרויקט האורניום הגרמני והישגיו.
בבדיקה יסודית שביצעו המדענים הסובייטים והאמריקאים, שהגיעו מאוחר יותר לאתר, התברר עומק הפעילות המדעית שהתרחשה במקום. במרתף המכון נמצאה מעבדת בונקר חסינה מפני פצצות, שהגרמנים כה התגאו בה. המעבדה כללה בור שבו נבנה הכור (Exponential uranium pile), ומיכלים ומסגרות לסידור קוביות האורניום שעדיין עמדו בסמוך. גאורגי פליורוב ואיסאק קיקואין סקרו את המקום ומצאו בתיקי המכון את חישוביו של ורנר הייזנברג לגבי הגדלים הקריטיים עבור כור גרעיני, כולל "נוסחת שלושת הארקטנגנטים" הידועה.
שיטת הפעולה של צוותי החיפוש הייתה אגרסיבית ויסודית. במקרים שבהם המכון נמצא ריק מציוד כבד, הסובייטים לא היססו לפרק תשתיות פיזיות בסיסיות. כפי שדיווח קצין צבא אמריקאי שסקר את מכון הקייזר וילהלם לאחר שהסובייטים עזבו את הגזרה: "הכל ריק… אפילו המתגים והחיווט הוסרו על ידי הרוסים". הציוד שפורק כלל לוחות חשמל, מכשירי מדידה ומשאבות ואקום. במעבדתו של מנפרד פון ארדנה בברלין-ליכטרפלדה, פורקו מתקנים מורכבים ביותר, בהם מיקרוסקופ אלקטרוני חדש, ספקטרומטר מסה רושם, ציקלוטרון של 60 טון ומתקן להפרדת איזוטופים פלזמה-יונית.
הלוגיסטיקה של שינוע הציוד לברית המועצות דרשה פתרונות יצירתיים בשטח. המדען הגרמני ממוצא-יהודי ניקולאוס ריהל תיאר בזיכרונותיו כיצד נערכו הפירוק וההעמסה של מפעלי "אואר" (Auer) באורניינבורג ובברלין במהירות שיא. כאשר אזל העץ הדרוש לבניית תיבות אריזה עבור פריטים גדולי-ממדים – כמו הציקלוטרון של פון ארדנה, ספק כוח של מיליון וולט או שנאי של המיקרוסקופ האלקטרוני – החיילים הסובייטים פירקו ולקחו את העץ ממסלולי באולינג סמוכים כדי להשלים את המשימה. סך הכל מולאו כ-750 תיבות בציוד ממעבדתו של פון ארדנה לבדה.
מעבר לציוד ולמסמכים, צוותי החיפוש הפעילו לחץ פסיכולוגי ופיזי לאיתור כוח אדם. ניקולאוס ריהל תיאר כיצד הובא למטה הסובייטי בפרידריכסהאגן ל"כמה ימים" של דיונים שהפכו לעשור בברית המועצות. הצוותים הסובייטים היו כה יסודיים עד שדלו רכיבים אפילו מתוך ערמות אשפה. כפי שדיווח סם גאודסמיט, ראש משלחת אלסוס האמריקאית, בחצר המכון נותרו שאריות ציוד שהסובייטים לא לקחו, כולל גושי תחמוצת אורניום דחוסים ומחברות המעידות על סוג המחקר שבוצע. הפעילות בשטח לא הותירה כמעט דבר מאחור, כפי שסיכם זאת הגנרל זבניאגין בשיחה עם פועליו כשראו חולדה חולפת במעבדה באלקטרוסטאל: "זה בבירור שלנו" 1.
האורניום הגרמני
אחד ההישגים המכריעים ביותר של מבצע אלסוס הרוסי, שאיפשר את האצת פרויקט הגרעין הסובייטי, היה איתור ותפיסה של מלאי אורניום גרמני בכמויות תעשייתיות. ערב סיום המלחמה, מצבה של ברית המועצות מבחינת חומרי גלם היה קטסטרופלי; למרות כל המאמצים, המעבדה האטומית היחידה במדינה, מעבדה מס' 2, החזיקה במאי 1945 בשבע טונות בלבד של תחמוצת אורניום. חומרת המחסור בולטת אל מול הדרישות הטכניות של המתקנים המתוכננים: טעינת הכור המחקרי הראשון "F-1" הצריכה 46 טונות, ואילו הכור התעשייתי הראשון לייצור פלוטוניום ("כור A") בהרי אורל דרש 150 טונות של אורניום.
צוותי החיפוש הסובייטיים היו מודעים היטב למחסור הקריטי, אך הם ניצבו בפני תחרות עזה מצד האמריקאים. הגנרל לסלי גרובס, מנהל פרויקט מנהטן, פעל באגרסיביות כדי למנוע מהסובייטים גישה לאורניום הגרמני, ואף ארגן משלוח של 1,200 טונות של עפרות אורניום ממכרה מלח ליד שטאספורט – אזור שהיה אמור ליפול לידי ברית המועצות – רגע לפני הגעת הצבא האדום. למרות זאת, הסובייטים הצליחו לאתר מלאים משמעותיים שנותרו בשטחי הכיבוש שלהם, אשר שינו את פני הפרויקט לחלוטין.
איתור המלאי המרכזי הראשון התרחש במפעל של חברת אואר באורניינבורג, מצפון לברלין. למרות שהמפעל הופצץ בכבדות על ידי חיל האוויר האמריקאי לקראת סוף המלחמה – פעולה שנועדה במפורש למנוע מהסובייטים את השימוש בו – צוותי החיפוש מצאו במקום קרוב ל-100 טונות של תחמוצת אורניום טהורה למדי. החומר נלקח על ידי ברית המועצות כפיצויים, והוא היווה בין 25% ל-40% מכלל האורניום שנלקח מגרמניה וצ'כוסלובקיה בתום המלחמה.
במקביל, יולי חריטון ואיסאק קיקואין פתחו במבצע חיפוש עצמאי ואינטנסיבי ברחבי גרמניה. במהלך חיפוש אקראי ברובע גרונאו בברלין, הם הגיעו למפעל שייצר מסכות גז, שם גילו רמזים ראשונים לעבודות עם אורניום. מבדיקת רישומי המפעל עלה כי חברה בשם רוהס שלחה מאות טונות של אורניום ליעד לא ידוע. בעזרת שירותי המודיעין הצבאי SMERSH, אותר ונעצר בפוסטדאם מנהל המשרד הבלגי של החברה. תחת חקירה, חשף המנהל כי האורניום מאוחסן בעיירה בשם נוישטאדט.
המשימה הפכה למורכבת בשל העובדה שבגרמניה היו כ-20 עיירות בשם זה, 10 מהן באזור הכיבוש הסובייטי. לאחר ביקורים עקרים בתשע עיירות, הגיעו חריטון וקיקואין לעיירה העשירית – נוישטאדט-אמ-גלווה. שם, בתוך מחסן של מפעל לעיבוד עורות, הם זיהו חביות שנראו כחביות עופרת המיועדות לעיבוד עורות. בבדיקה מדוקדקת התברר כי החביות שייכות לחברת "הופמן אנד מולצן" והן הכילו למעשה למעלה מ-100 טונות נוספות של תחמוצת אורניום.
ההשפעה האסטרטגית של ממצאים אלו הייתה עצומה. בסך הכל, הצליחו הצוותים לאסוף כ-300 טונות של תחמוצת אורניום ותרכובותיה. כפי שדיווח קורצ'אטוב בשנת 1946: "כתוצאה מעבודתם המאומצת, הקבוצה מצאה והביאה לברית המועצות 300 טונות של תחמוצת אורניום ותרכובות אורניום אחרות. עובדה זו שינתה באופן מהותי את המצב לא רק לגבי כור האורניום-גרפיט, אלא גם לגבי כל מתקני האורניום האחרים". חריטון העריך מאוחר יותר כי האורניום שאותר בגרמניה חסך לברית המועצות שנה שלמה של פיתוח, ואיפשר להם להפעיל את הכורים הראשונים שלהם בזמן שתעשיית הכרייה המקומית הייתה עדיין בראשית דרכה. האורניום הגרמני, שחלקו אף הגיע מרצפות המחסנים וכלל לכלוך ושאריות חומצה בורית, הפך לדלק המרכזי של הפצצה הסובייטית הראשונה.
גיוס ושינוע המדענים הגרמנים
במקביל לאיתור הציוד וחומרי הגלם, התמקד המבצע הסובייטי בגיוס שיטתי של כוח אדם מדעי. דמות המפתח הראשונה שאותרה הייתה ניקולאוס ריהל, מנהל המטה המדעי של חברת אואר. באמצע מאי 1945, בעזרת עמיתו של ריהל, קארל גונתר צימר, הגיעו הפיזיקאים הסובייטים גאורגי פליורוב ולב ארצימוביץ' לכפר ממערב לברלין כשהם לבושים במדי קולונלים של ה-NKVD. השניים ביקשו מריהל להצטרף אליהם לברלין ל"כמה ימים" של דיונים, שהפכו למעשה לשהות של עשור בברית המועצות. ב-9 ביולי 1945 הוטסו ריהל, צוותו ומשפחותיהם למוסקבה, לאחר שריהל הוחזק במשך שבוע במטה הסובייטי בפרידריכסהאגן וצפה בפירוק מפעלו.
קבוצה בולטת אחרת של מדענים גויסה על בסיס הסכם מוקדם שנערך בין ארבעה מדענים בכירים: מנפרד פון ארדנה, גוסטב הרץ, פטר אדולף תייסן ומקס פולמר. המדענים כרתו ברית שקבעה כי מי שייצור ראשון קשר עם הנציגים הסובייטים ידבר בשם כולם. מטרותיהם היו למנוע את ביזת המכונים שלהם, להמשיך בעבודתם בהפרעה מינימלית ולהגן על עצמם מפני העמדה לדין על פעולות פוליטיות מהעבר. ב-27 באפריל 1945 הגיע תייסן למכונו של פון ארדנה מלווה בקצין סובייטי שהיה גם כימאי בכיר, והגיש לפון ארדנה "מכתב הגנה". ב-10 במאי ביקר אצל פון ארדנה הגנרל מחניוב עם צוותו; פון ארדנה הסכים בכתב להמשיך את עבודתו בברית המועצות, וב-21 במאי הוטס למוסקבה עם מזכירתו, עוזריו ומשפחתו.
מניעיהם של המדענים שהסכימו לעבור לברית המועצות היו מגוונים ונעו בין כפייה לרצון אישי. עבור חלקם, כמו גוסטב הרץ, המניע היה מקצועי; הרץ חש שיוערך יותר בברית המועצות ולא רצה לקבל "צדקה" מאמריקה. עבור אחרים, המעבר היה "בריחה מרעב". גרמניה שלאחר המלחמה הייתה מלאה בשמועות על מעשי זוועה של חיילים רוסים, והמדענים הבינו שהסכמה לעבוד עבור הסובייטים עשויה להגן על משפחותיהם ולספק להם תנאי מחיה משופרים. רבים פותו על ידי הבטחות לעבודה לטווח קצר (שנה או שנתיים), בעוד אחרים, כמו היינץ בארוויץ', הונעו מהשקפות עולם שמאליות וממצוקה כלכלית, בהיותו מובטל עם משפחה גדולה. כפי שהתבטא מדען גרמני שעבד בסוחומי: "לרוע המזל, מדענים דומים מאוד לפרוצות" 1.
שיא הגיוס הכפוי הגיע בלילה שבין ה-21 ל-22 באוקטובר 1946, במסגרת מבצע רחב היקף הידוע כ"מבצע אוסאביאחים" (Operation Osoaviakhim). יחידות NKVD וצבא סובייטי בפיקודו של הגנרל איוון סרוב הקיפו ב-4:15 לפנות בוקר בתים של אלפי מדענים וטכנאים גרמנים בכל רחבי אזור הכיבוש המזרחי. למשפחות ניתנה פקודה לארוז את חפציהן והן הועלו על 92 רכבות שונות שהובילו אותן לברית המועצות לעבודה בתעשיות החימוש והגרעין. בין המגורשים היו גם מדעני מים כבדים ממפעל "לאונה", בהם קארל-הרמן גייב, שהועמסו ונשלחו מזרחה ללא התראה מוקדמת.
השינוע כלל לא רק את האנשים, אלא גם את סביבתם המקצועית. המעבדות של הרץ, פון ארדנה ותייסן פורקו במלואן ונשלחו ברכבות לסוחומי שבגאורגיה, שם הוקמו עבורם מכוני מחקר חדשים. זבניאגין פעל באגרסיביות לגיוס כוח אדם נוסף גם מתוך מחנות שבויים; גרנוט ציפה, למשל, אותר במחנה השבויים קרסנוגורסק וצורף לקבוצתו של מקס שטנבק בסוחומי. עד סוף שנות ה-40 עבדו רק במכון A של פון ארדנה קרוב ל-300 גרמנים, מה שהמחיש את היקפו העצום של גיוס המוחות שביצעה ברית המועצות בגרמניה.
מוקדי המחקר בברית המועצות
עם הגעתם לברית המועצות, פוזרו המדענים הגרמנים במספר מוקדי מחקר ייעודיים שהוקמו או הוסבו במיוחד עבורם תחת פיקוח ה-NKVD. המוקדים המרכזיים בתחום העשרת האיזוטופים הוקמו בסוחומי שבגאורגיה, על בסיס בתי הבראה לשעבר. מכון "A", שהוקם בסינופ תחת ניהולו של מנפרד פון ארדנה, התמקד בהפרדה אלקטרומגנטית של איזוטופים, פיתוח שיטות לייצור מחיצות נקבוביות להפרדה וטכניקות מולקולריות. במקביל, במרחק של כשבעה קילומטרים משם באגודזרי, הוקם מכון "G" בראשות גוסטב הרץ, שבו נחקרה הפרדת איזוטופים באמצעות דיפוזיה בזרימת גזים אינרטיים, פיתוח משאבות קונדנסציה וספקטרומטרי מסה לקביעת הרכב האיזוטופים של האורניום. המכונים אוישו במאות גרמנים, כולל שבויי מלחמה בעלי הכשרה מדעית, והיוו את עמוד השדרה הטכנולוגי של תוכנית ההעשרה.
עבור ייצור האורניום המתכתי, נבחר אתר באלקטרוסטאל, סמוך למוסקבה, המכונה "מפעל 12". ניקולאוס ריהל וקבוצתו הופקדו על הפיכת מפעל תחמושת לשעבר למפעל אורניום תעשייתי תוך שימוש בציוד שפורק ממפעלי אואר בגרמניה. ריהל פיקח על תהליכי הכימיה הרטובה והמטלורגיה, כולל הטמעת שיטת המרה באמצעות אתר ושימוש בטכנולוגיית אורניום טטרפלואוריד במקום תחמוצת אורניום. תחת ניהולו, המפעל גדל במהירות ובשנת 1950 כבר ייצר כטונה אחת של אורניום מתכתי ביום, תפוקה שאיפשרה את הזנת הכורים הסובייטיים הראשונים. ריהל השתתף באופן קבוע במועצות המדעיות של המינהל הראשי הראשון (PGU) ותרומתו הייתה כה מכרעת עד שנחשב לאחד המדענים הזרים היחידים שזכו לתואר "גיבור העמל הסוציאליסטי".
מוקד מחקר ייחודי נוסף היה מעבדה "B" בסונגול (Sungul) שבהרי אורל, שפעלה תחת המינהל הראשי התשיעי וזכתה לכינוי "אובייקט 0211". המעבדה עסקה בטיפול ושימוש במוצרים רדיואקטיביים הנוצרים בכורים, רדיוכימיה ורדיוביולוגיה. הסגל המדעי כלל מדענים גרמנים דוגמת קארל גונתר צימר והנס-יואכים בורן, לצד מדענים סובייטים שהיו אסירים פוליטיים או גולים. בראש המחלקה לביופיזיקה עמד ניקולאי טימופייב-רסובסקי, אזרח סובייטי שעבד בגרמניה לפני המלחמה, נעצר בברלין ונשלח לסונגול לאחר שחולץ ממחנה גולאג אכזרי כדי לתרום לפרויקט הגרעין.
במקביל, הוקמה מעבדה "V" באובנינסק, הידועה גם כ"מאלו-ירוסלבץ-10", תחת ניהולו של היינץ פוזה. המעבדה הוקמה כ"שאראשקה" (מעבדת כלא) והתמקדה בפיתוח כורים גרעיניים מבוססי בריליום כמאט וקירור בגז. פוזה גייס באופן אישי מדענים מגרמניה עבור המעבדה, שכללה 16 יחידות מחקר שונות שעסקו בפיזיקה גרעינית יישומית, ציקלוטרונים ומדידות גרעיניות. המדען הסובייטי אלקסנדר לייפונסקי מונה למנהל המדעי של האתר, ועל המעבדה הוטלה המשימה לתכנן כור בעל הספק גבוה המשתמש באורניום מועשר. בשנת 1948 הוקפה המעבדה בגדרות והפכה למתקן סגור לחלוטין, שבו המשיכו המדענים הגרמנים את פיתוחיהם עד להעברתם לסוחומי ב-1952.
כדי להבטיח את סודיות המיקומים, השתמשו הסובייטים במערכת של תיבות דואר ומספרי אובייקטים. המדענים הגרמנים חיו בבידוד יחסי מהאוכלוסייה המקומית, ותחת אבטחה כבדה, אך זכו לתנאים חומריים מועדפים שנועדו להבטיח את תפוקתם. כפי שתיאר זאת ריהל, המעבר בין המוקדים השונים סיפק לו הבנה עמוקה של המערכת הסובייטית, כאשר כל אתר היווה חולייה בשרשרת הייצור – מהפקת האורניום באלקטרוסטאל, דרך מחקרי ההעשרה בסוחומי ועד לטיפול בפסולת רדיואקטיבית וביולוגיה של קרינה בסונגול.
הישגים טכנולוגיים בולטים
תרומתם הטכנולוגית של המדענים הגרמנים לפרויקט הגרעין הסובייטי הייתה רחבת היקף ושינתה את פני התעשייה, במיוחד בתחום העשרת האורניום. פריצת הדרך המשמעותית ביותר הושגה בתחום הצנטריפוגות הגזיות על ידי קבוצתו של מקס שטנבק במכון "A". בניגוד לצנטריפוגות המסיביות והמסורבלות שפותחו קודם לכן, שטנבק, יחד עם גרנוט ציפה, פיתח קונספט של צנטריפוגה קלה. המתקן התבסס על צינור דק-דופן בקוטר 25 מ"מ ואורך 25 ס"מ בלבד, שהסתובב במהירויות עצומות על גבי תמיכת מחט במקום מיסבי כדור רגילים שלא יכלו לעמוד בעומס. פיתוח זה איפשר העשרת אורניום ביעילות גבוהה ובצריכת אנרגיה נמוכה משמעותית משיטות אחרות. המערכת הייתה כה מתקדמת עד כי שטנבק הציע ללברנטי בריה לבנות מפעל העשרה המבוסס על צנטריפוגות אלו על גבי מתקני הדיפוזיה הקיימים כדי להגיע לרמת העשרה של 90%.
במקביל, הושגו הישגים טכנולוגיים קריטיים בתחום הדיפוזיה הגזית, שם הבעיה המרכזית הייתה פיתוח מחיצות נקבוביות ויעילות. קבוצתו של פטר תייסן במכון "A" פיתחה מחיצות המבוססות על רשת ניקל דקה שצופתה באבקת ניקל קרבוניל ועברה תהליך אפייה. במקביל, ריינהולד רייכמן ממכון "G" פיתח מחיצות מסוג "פיה" שיוצרו בשיטת שיחול של תערובת ניקל עם חומרים אורגניים. המחיצות הגרמניות היוו שיפור דרמטי לעומת המחיצות הסובייטיות המוקדמות; הן איפשרו עבודה בלחצי גז גבוהים פי שניים או שלושה (עד 50 מ"מ כספית), מה שהגדיל את תפוקת מתקני ההעשרה פי 2 עד 2.5 ללא צורך בשינוי מבני במכונות. עבודה זו זיכתה את תייסן בפרס סטלין מדרגה ראשונה ואת רייכמן בפרס סטלין לאחר מותו.
בתחום ייצור המים הכבדים, הוביל מקס פולמר את תכנון המתקן התעשייתי בנורילסק שבסיביר. פולמר וקבוצתו פיתחו שיטה המבוססת על זיקוק אמוניה בזרם נגדי. המערכת תוכננה להפיק מים כבדים כחומר מאט לכורים גרעיניים. למרות שהמתקן בנורילסק סבל מקשיים טכניים בשל זיהומים באמוניה שגרמו להיווצרות קצף, עבודתו של פולמר הניחה את היסודות לידע הסובייטי בתחום זה. פולמר הציג את תוכניותיו בפני המועצה המדעית של ה-PGU באוגוסט 1946, וקבוצתו השלימה את עבודת התכנון ב-1948, אז הועבר לעבוד על הפרדת פלוטוניום מתוצרי ביקוע.
מעבר לפיתוחים הגרעיניים הישירים, פרויקט הגרעין הסובייטי נשען באופן כמעט מוחלט על ציוד עזר ורכיבים טכנולוגיים מתוצרת גרמנית עד ראשית שנות ה-50. המעבדות הסובייטיות, שסבלו ממחסור חמור בציוד בסיסי, צוידו במכשירי מדידה, משאבות ואקום ורכיבי רדיו שנלקחו כשלל מלחמה. בניסוי הגרעיני הראשון ב-1949, כמעט כל הרכיבים האלקטרוניים – נגדים, קבלים, ממסרים ומנועים – היו מתוצרת גרמנית, וחלקם אף הגיעו ממפעלי הטילים V-2. מערכת הבקרה באתר הניסויים בסמיפלטינסק כללה מאות ממסרים גרמניים, והחישובים המורכבים של הפרויקט בוצעו באמצעות מחשבונים אלקטרו-מכניים מתוצרת מרצדס וריינמטאל שיובאו מגרמניה בכמויות גדולות.
הסתמכות זו על הטכנולוגיה הגרמנית באה לידי ביטוי גם במכשור המדעי המתקדם. מנפרד פון ארדנה סיפק שרטוטים וייצר מיקרוסקופ אלקטרוני שולחני חדש, עליו זכה בפרס סטלין ב-1947. ורנר שוצה פיתח ספקטרומטר מסה מבצעי שאומץ מיד במפעלי העשרת האורניום באורל. אפילו מערכות המדידה המהירות לצילום הפיצוץ האטומי היו רפליקות של מצלמות צייס גרמניות. כפי שסיכם זאת אחד הפיזיקאים הסובייטים שעסק בפיתוח המכשור למבחנים האטומיים:
"באותן שנים היו מעט מאוד רכיבי רדיו מקומיים במדינה… המכשירים שיוצרו למבחן הראשון הורכבו בעיקר מרכיבי רדיו שלל".
המעבר לרכיבים מתוצרת ברית המועצות החל רק במהלך שנות ה-50, לאחר שהידע והציוד הגרמני כבר הוטמעו במערכת.
המחיר האנושי
הניהול הלוגיסטי של פרויקט הגרעין הסובייטי יצר מערכת דואלית קיצונית, שבה חיו המדענים הגרמנים ברווחה חומרית יוצאת דופן שזכתה לכינוי "כלוב הזהב" 2. המדענים הבכירים נהנו מפריווילגיות שחרגו בהרבה מאלו של עמיתיהם הסובייטים, ובוודאי מאלו של האזרח הממוצע. כחלק מהתגמול על הישגיהם, הוענקו למדענים כמו ניקולאוס ריהל ואיגור קורצ'אטוב דאצ'ות מפוארות באזור מוסקבה, מכוניות שרד מסוג פובדה ובונוסים כספיים עצומים. פון ארדנה, למשל, השתמש בפרס כספי של 100,000 רובל כדי לרכוש את הקרקע למכונו הפרטי בגרמניה מאוחר יותר. למדענים אף הותר לשלוח חבילות מזון מברית המועצות המורעבת לקרוביהם בגרמניה הרעבה, והם חיו בבתי הבראה שעברו הסבה, בתנאים תיירותיים למחצה.
עם זאת, הרווחה הכלכלית לוותה בבידוד חברתי ומקצועי ובמשטר סודיות חונק. חופש התנועה של המדענים ומשפחותיהם הוגבל לחלוטין, וכל יציאה לוותה בליווי חמוש של מאבטחי NKVD. הסודיות הייתה כה קיצונית עד שריהל התלונן בפני הגנרל זבניאגין: "אברם פבלוביץ', דרישות הסודיות שלך חונקות אותנו", וקיבל את התשובה הלאקונית: "גם אותנו". המדענים נותקו מהקהילה המדעית הבינלאומית, ומאמציהם לפרסם מאמרים בכתבי עת סובייטים תחת שמות עט נדחו על ידי בריה מטעמי ביטחון. תחושת הניתוק הוחרפה על ידי קירות אבטחה שהוקמו סביב אתרי העבודה, שהפכו ממתקנים פתוחים למחנות סגורים עם גדרות תיל.
בצד האפל של המערכת הלוגיסטיקה ניצב "הגולאג האטומי" – כוח עבודה עצום ומנוצל שהיווה את עמוד השדרה של הבנייה והכרייה. הפרויקט הסובייטי נשען על המינהל הראשי של מחנות הבנייה התעשייתית (GULPS), שבסוף שנת 1945 כלל 13 מחנות ובהם 103,000 אסירים. עד שנת 1950 צמח מספר המעורבים במערכת המינהל הראשי הראשון (PGU) לכ-700,000 איש, כאשר למעלה ממחציתם היו אסירים והשאר יחידות בנייה צבאיות. האסירים, שכונו לעיתים "קונטינגנט מיוחד", כללו שבויי מלחמה לשעבר ואזרחים שחזרו מהשבי הגרמני ונאסרו באשמת פחדנות. הם עבדו בתנאים פיזיים קשים ביותר בהקמת ערים אטומיות כמו צ'ליאבינסק-40 וארזאמאס-16, ובכריית אורניום במקומות נידחים כמו קולימה וטג'יקיסטן.
החיפזון להשגת הפצצה וההתעלמות מחוקי בטיחות הובילו לנזקים בריאותיים וסביבתיים חמורים. במתקן מאיאק שבאורל, העובדים נחשפו למנות קרינה גבוהות במיוחד במהלך הפרדת הפלוטוניום. פרופסור אנגלינה גוסקובה, שעבדה שם כרופאה צעירה, העידה כי בקבוצת הסיכון הגבוהה ביותר היו נשים צעירות, וכי "120 מקרים של מחלת קרינה נרשמו בקרבם, להם קראו 'פנאומוסקלרוזיס של פלוטוניום'". בנוסף, פסולת רדיואקטיבית מהייצור הושלכה ישירות לנהר הטצ'ה, מה שגרם לזיהום כבד לאורך עשרות קילומטרים ולתחלואה רדיואקטיבית נרחבת בקרב האוכלוסייה המקומית בכפרים שלאורכו.
היבטים אלו מדגישים כי פרויקט הגרעין הסובייטי לא היה רק הישג מדעי, אלא מבצע לוגיסטי כוחני ששילב מצד אחד תמריצי יוקרה למדענים הגרמנים והסובייטים, ומצד שני ניצול חסר רחמים של כוח אדם ומשאבי טבע. ניקולאוס ריהל תיאר בזיכרונותיו את האירוניה של המערכת, כאשר צפה בחיילים סובייטים שחזרו מהשבי הגרמני נאסרים ונשלחים לעבודות כפייה בבניית המפעלים שנועדו להגן על המולדת שזה עתה שחררו. נזקי הקרינה והזיהום הסביבתי נותרו כחותם ארוך טווח של תקופה זו, שבה היעד המבצעי של השגת הנשק האטומי עמד מעל לכל שיקול אנושי.
סיום המבצע
תהליך השבת המדענים לגרמניה החל בראשית שנות ה-50, לאחר שפרויקט הגרעין הסובייטי הגיע לבשלות תעשייתית והצורך בידע הגרמני הישיר פחת. על מנת להבטיח שהמידע הסודי והעדכני שבראשם של המדענים "יתיישן" ולא יוכל לשמש את המערב באופן מיידי, הנהיגו הסובייטים "תקופת הסגר". החל משנת 1951, הועברו מרבית המדענים הגרמנים ומשפחותיהם ממוקדי המחקר והייצור הרגישים למתקני מעבר מבודדים, בעיקר באזור סוחומי ובמכונים בקייב. בתקופה זו הם הועסקו במשימות בלתי מסווגות או במחקר בסיסי בלבד. המדען גרנוט ציפה, למשל, הועבר ללנינגרד ב-1952 ולאחר מכן שהה שנתיים במחנה מעבר בקייב בטרם שוחרר.
נוכחותם של המדענים באזורי ההסגר בקווקז אושרה על ידי המודיעין המערבי באמצעים יצירתיים; באחד המקרים, מכתב ששלחה וירנה ובר לדודתה תיאר ליקוי חמה שהגיע ל-97% כסות ב-30 ביוני 1954. בדיקה עם מצפה הכוכבים של הצי האמריקאי אישרה כי ליקוי חמה בשיעור זה התרחש באזור סוחומי בדיוק בשעה שתוארה, מה שאימת את מיקומם הפיזי של המדענים הגרמנים באותה עת. ניקולאוס ריהל וקבוצתו הועברו אף הם להסגר באגודזרי בשנת 1952, שם התגורר ריהל בבית שתוכנן על ידי מקס פולמר ואוכלס קודם לכן על ידי גוסטב הרץ.
לפני שחרורם, זכו המדענים הגרמנים הבולטים להוקרה יוצאת דופן מטעם הממשל הסובייטי, ששיקפה את חשיבות תרומתם להצלחת הפרויקט. ניקולאוס ריהל הועמד בראש רשימת המעוטרים וקיבל את תואר "גיבור העמל הסוציאליסטי", פרס סטלין מדרגה ראשונה ופרס לנין. עמיתיו לקבוצת אלקטרוסטאל, גונתר וירת'ס והרברט תימה, קיבלו את פרס סטלין ואת עיטור דגל העבודה האדום. מנפרד פון ארדנה קיבל שני פרסי סטלין, ב-1947 וב-1953, כאשר הפרס השני בסך 100,000 רובל שימש אותו לרכישת קרקע בגרמניה המזרחית. גוסטב הרץ והיינץ בארוויץ' זכו בפרס סטלין מדרגה שנייה ב-1951, ופטר תייסן קיבל את פרס סטלין מדרגה ראשונה על פיתוח טכנולוגיות העשרה.
במהלך שנת 1954 ובאפריל 1955 החלה השיבה הרשמית לגרמניה. ברית המועצות ומזרח גרמניה (GDR) הכינו רשימה שכונתה "A-list", ובה שמות של 18 מדענים בכירים שהשלטונות שאפו להשאיר בתחומי גרמניה המזרחית בשל הידע הרגיש שברשותם. מנפרד פון ארדנה, גוסטב הרץ, מקס פולמר והיינץ פוזה אכן התיישבו במזרח גרמניה והקימו בה מכוני מחקר. פון ארדנה אף הורשה לקחת עמו את ציוד המעבדה המקורי שהביא מברלין ב-1945, בהתאם להסכם מוקדם שקבע כי ציוד זה לא ייחשב כפיצויים.
לעומתם, ניקולאוס ריהל, שהגיע למזרח גרמניה ב-4 באפריל 1955, בחר בנתיב אחר. למרות היוקרה והעושר שצבר בברית המועצות, שאיפתו המרכזית הייתה חופש. בראשית יוני 1955 נמלט ריהל עם משפחתו למערב גרמניה. הוא ויתר על הדאצ'ה שהוענקה לו ליד מוסקבה ועל הנכסים במזרח, והשתלב בסגל המדעי של האוניברסיטה הטכנית במינכן (TU Munich). ריהל הסביר כי המניע המרכזי לעזיבתו היה הרצון לשמור על מרחק אישי מהסובייטים ולשוב למולדתו. מדענים אחרים, כמו גרנוט ציפה, שבו אף הם למערב ופיתחו שם את הטכנולוגיות שלמדו ושיכללו במהלך המבצע, מה שהוביל לרישום פטנטים על הצנטריפוגה הגזית ופרסום הידע בקרב הקהילה המדעית הבינלאומית.
השפעה מודיעינית והיסטורית
המעקב המודיעיני המערבי אחר פרויקט הגרעין הסובייטי, כפי שעולה מדוחות ה-CIA שפורסמו בדיעבד, נשען במידה רבה על ניתוח עקבותיהם של המדענים הגרמנים שהועברו לברית המועצות 3. סוכנויות המודיעין של ארצות הברית ובריטניה, תחת הנחיית רשויות האטום של שתי המדינות, פתחו במערכת איסוף נמרצת כדי לזהות אילו מדענים גויסו ואילו דמויות סובייטיות עמדו מאחורי הגיוס. בתחילה, רמת האבטחה הסובייטית הייתה נמוכה יחסית, מה שאיפשר למודיעין המערבי להשתמש ביירוט מכתבים שנשלחו על ידי המדענים הגולים למשפחותיהם בגרמניה המזרחית כמקור מידע פורה. מכתבים אלו, למרות הצנזורה, סיפקו פרטים על מיקומם של המדענים ועל סוג העבודה שביצעו. כך למשל, מכתב ששלח ניקולאוס ריהל באוקטובר 1946 אימת את מיקומו באלקטרוסטאל, ומכתבים מאוחרים יותר אישרו כי מומחי האורניום והביופיזיקאים מתגוררים כ-60 קילומטרים ממוסקבה.
אחד ההישגים המודיעיניים הבולטים של המודיעין הבריטי ב-1951 היה איתור מדויק של קבוצת בורן בהרי אורל באמצעות ניתוח מטאורולוגי. המדענים הגרמנים הרבו לתאר במכתביהם את מזג האוויר והטופוגרפיה, והאנליסטים הבריטים השוו נתונים אלו עם מפות מזג אוויר יומיות של ברית המועצות. על ידי הצלבת המידע ממכתבים שנשלחו בימים ספציפיים, הם זיהו אזור משותף מצומצם בטווח של כ-100 עד 200 מיילים מסברדלובסק. המיקום הסופי צומצם לטווח של כ-20 עד 30 מיילים מהעיירה קישטים – אתר הכור הגרעיני הסובייטי – לאחר ניתוח של נסיעת רכבת שתיאר אחד המדענים במכתבו, שכללה חנייה במוסקבה ושימוש ברכבת דרומה מסברדלובסק. בדומה לכך, מיקומה של קבוצת פוזה באובנינסק זוהה באמצעות הצלבת זמני נסיעה ברכבת ממוסקבה, קרבה לנהר הפרוטווה והמרחק לבית החולים הקרוב.
המידע שסיפקו המדענים הגרמנים הפך לנכס אסטרטגי עבור המודיעין המערבי גם לאחר חזרתם לגרמניה באמצע שנות ה-50. המדענים שחזרו, ובראשם ניקולאוס ריהל שערק למערב מיד עם שובו, עברו תחקירים מעמיקים שחשפו פרטים טכניים, שמות ושיטות עבודה בפירוט שדוחות ה-CIA הגדיר כ"בלתי ייאמן" 3. עדויות אלו היוו את המפתח לפענוח המידע שנאסף מאוחר יותר באמצעות טיסות הריגול של מטוס ה-U-2. ללא המידע הטכני והמנהלי שהתקבל מהגרמנים על מתקני העשרת האורניום בורק-נייבינסק ומפעלי האורניום המתכתי, לא ניתן היה להגיע להבנה מלאה של תצלומי האוויר של מתקני הגרעין הסובייטיים.
לסיכומו של דבר, הצלחת מבצע "אלסוס הרוסי" השפיעה באופן דרמטי על מאזן הכוחות הגלובלי במלחמה הקרה. בעוד שהסובייטים לא נזקקו לעזרה הגרמנית כדי לתכנן את הפצצה עצמה (שכן הם הסתמכו על מודיעין מהפרויקט האמריקאי), התרומה הגרמנית הייתה חיונית בהקמת התשתית התעשייתית. החומרים שנאגרו בגרמניה, ובעיקר האורניום שאותר במפעל "אואר" ובנוישטאדט, חסכו לברית המועצות שנה שלמה של פיתוח. המדענים הגרמנים, על אף שהוגדרו לעיתים כסגל משני, הכשירו את עמיתיהם הסובייטים, פיתחו את המחיצות לדיפוזיה גזית ששיפרו את תפוקת ההעשרה פי שניים, ושיכללו את טכנולוגיית הצנטריפוגות הגזיות ששימשה את תעשיית הדלק הגרעיני שנים רבות לאחר מכן. קיצור לוח הזמנים של הפרויקט איפשר לברית המועצות להפוך למעצמה גרעינית מוקדם מהצפוי, ובכך הקנה לה את היכולת להפגין אגרסיביות רבה יותר בזירה הבינלאומית, בין היתר במלחמות אזוריות כמו מלחמת קוריאה.
לקריאה נוספת
- פאבל ו. אולייניקוב, מדענים גרמנים בפרויקט האטום הסובייטי, כתב העת The Nonproliferation Review, קיץ 2000, עמ' 1–30.
- הנרי ס. לוונטופט, בעקבות הניחוח הגרעיני הסובייטי, תוכנית הסקירה ההיסטורית של ה-CIA, 1994.
- ז'ורס א. מדבדב, סטלין והפצצה האטומית, Spokesman 67, 1999, עמ' 50–65.
- ניקולאוס ריהל ופרדריק זייץ, השבוי של סטלין: ניקולאוס ריהל והמרוץ הסובייטי לפצצה, האגודה האמריקנית לכימיה, 1996.
- פאבל ו. אולייניקוב, מדענים גרמנים בפרויקט האטום הסובייטי, כתב העת The Nonproliferation Review, קיץ 2000, עמ' 1–30.
- ניקולאוס ריהל ופרדריק זייץ, השבוי של סטלין: ניקולאוס ריהל והמרוץ הסובייטי לפצצה, האגודה האמריקנית לכימיה, 1996.
- הנרי ס. לוונטופט, בעקבות הניחוח הגרעיני הסובייטי, תוכנית הסקירה ההיסטורית של ה-CIA, 1994.
