תוכנית אנדיניה (בספרדית: Plan Andinia) היא תאוריית קונספירציה אנטישמית נפוצה באמריקה הלטינית, אשר טוענת כי קבוצות יהודיות וישראל מקדמות מזימה להקים מדינה יהודית שנייה בחלקים נרחבים של דרום ארגנטינה וצ'ילה, ובפרט בחבל פטגוניה. על פי תאוריה זו, המדינה היהודית הנוספת, שלעיתים מכונה "רפובליקת אנדיניה", נועדה לקום באמצעות השתלטות טריטוריאלית סמויה על אזורים אלו וניתוקם ממדינות האם.
הבסיס לתיאוריה נשען על סילוף מכוון וניפוח של עובדות היסטוריות אמיתיות מסוף המאה ה-19 ומתחילת המאה ה-20. יוזמות אלו עסקו בהגירה חקלאית יהודית מאורגנת לארגנטינה – הגירה שאושרה ואף עודדה על ידי ממשלת ארגנטינה – ובהצעות מוקדמות וגנוזות להקמת בית לאומי ליהודים מחוץ לפלשתינה. בעוד שבפועל מדובר היה במאמץ למצוא מפלט ליהודים נרדפים באמצעות ארגון גלי עלייה והקמת מושבות חקלאיות, מבלי שהיו תוכניות רציניות להקמת מדינה יהודית עצמאית בארגנטינה, הקונספירציה מסגרה את אירועים אלו מחדש. תומכי התיאוריה מציגים את ההתיישבות החקלאית כראיה לשלב התחלתי בפרויקט בניין אומה וכמזימת התפשטות חשאית.
התאוריה נפוצה במקור בחוגי ימין קיצוני, בשורות הצבא הארגנטינאי ובקרב קבוצות ניאו-נאציות בארגנטינה ובצ'ילה, שהשתמשו בה כאמצעי רטורי בולט כדי לתקוף יהודים ומוסדות יהודיים. עם הזמן, היא קנתה לה אחיזה רחבה גם בחלקים מהשמאל הרדיקלי באותן מדינות. גופים החוקרים את תופעת האנטישמיות, דוגמת הליגה נגד השמצה והמרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, הבהירו כי אין כל הוכחות לקיומה של התוכנית והיא אינה אלא עלילה חסרת בסיס.
מקורות התיאוריה
בניגוד לסברה שייחסה את המצאת התיאוריה לשנות השבעים, מחקרים מראים כי שורשיה האמיתיים של עלילה זו נעוצים בראשית שנות השישים, והיא נולדה כאקט של נקמה פוליטית ואנטישמית. הדחיפה ליצירת הקונספירציה התרחשה בעקבות חטיפתו של פושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן במאי 1960 על ידי סוכני המוסד מביתו שבפרברי בואנוס איירס. האירוע, שעורר סערה דיפלומטית כבדה וזעם בחוגי הימין המקומיים, הוביל את בניו של אייכמן – ובראשם קלאוס והורסט אייכמן – להתארגן מבחינה פוליטית 1, האוניברסיטה הלאומית של חנרל סרמיינטו, ארגנטינה.)). בסוף שנת 1960 הם הקימו קבוצת צעירים בעלת סממנים ניאו-נאציים מובהקים, שנקראה "החזית הלאומית הסוציאליסטית הארגנטינאית" (FNSA). הארגון הקטן פעל באזורים הצפוניים של בואנוס איירס, קיים קשרים עם רשתות של הימין הקיצוני ועם התנועה הניאו-נאצית העולמית של ג'ורג' לינקולן רוקוול, וניסה להשפיע על דעת הקהל המקומית כדי להביא להחזרתו של אביהם מישראל. לאחר הוצאתו להורג של אייכמן, החלו האחים וחבריהם להסלים את פעילותם הקיצונית, ובמרץ 1962 החלו להוציא לאור מגזין רשמי בשם "Rebelión". לקראת סוף שנת 1963 פורסם במגזין זה מאמר שחתם סדרה של כתבות קודמות תחת הכותרת "האם ארגנטינה היא מושבה של ישראל? רפובליקת אנדיניה או מדינה יהודית חדשה בארגנטינה". בפרסום זה, פרי עטם של בני משפחת אייכמן ושותפיהם, נוסחה התיאוריה לראשונה, כשהיא לוקחת את המבנה הלוגי של הקונספירציות האנטישמיות הקלאסיות ומתאימה אותן למציאות הארגנטינאית של אותם ימים 1, האוניברסיטה הלאומית של חנרל סרמיינטו, ארגנטינה.)).
בשנות השבעים קיבלה התיאוריה תנופה ציבורית אדירה ועברה עיבוד מחודש, בעיקר בזכות פעילותו של ד"ר וולטר בווראג'י איינדה. איינדה, כלכלן בהשכלתו שהשלים דוקטורט באוניברסיטת הרווארד לאחר שגלה מארגנטינה במהלך שלטונו הראשון של חואן פרון, הצליח עם שובו להשתלב בחיים האקדמיים בבואנוס איירס ובמקביל פעל עמוקות בחוגים לאומניים ואנטי-פרוניסטיים. איינדה לקח את התיאוריה השולית יחסית של יוצאי ה-FNSA והפך אותה לנשק תעמולתי להמונים. בתחילת שנת 1971 הוא הפיץ בעילום שם פמפלט בן עשרה עמודים בקרב קצינים ומש"קים בצבא הארגנטינאי, שבו התריע על החדירה היהודית לשטח הלאומי. המהלך המשמעותי ביותר שלו התרחש בינואר 1972, אז פרסם תחת שם העט "אורליו סז'ייראי" (Aurelio Sallairai) מסמך פסאודו-דוקומנטרי שהעניק לעלילת אנדיניה את הפורמט של "הוראות סודיות" שהוכתבו לכאורה מפי רב, תוך שהוא מחקה את הסגנון המוכר של "הפרוטוקולים של זקני ציון". העתקים של מסמך זה הופצו באגרסיביות ברחבי המדינה, וחולקו במיוחד לאיגודים מקצועיים, לאנשי הכוחות המזוינים, לחוגים קתוליים שמרניים ולתושבי המחוזות הדרומיים ריו נגרו ונאוקן. בווראג'י איינדה המשיך לבסס את התיאוריה בספרים תחת שמו האמיתי, בהם שילב ניתוחים כלכליים שהאשימו את היהודים ביצירת האינפלציה הדוהרת בארגנטינה, ואף הגדיל לעשות כאשר עיטר את כריכת אחד מספריו באיור של מפת ארגנטינה צלובה בתוך כוכבי מגן דוד.
בעוד שבארגנטינה שירתה התיאוריה אג'נדות מקומיות נגד איגודים ומתנגדי משטר, בשנות השמונים היא חצתה את הגבול ואומצה בצ'ילה, שם זכתה לפרשנות שונה בהובלתו של מיגל סראנו. סראנו, שהיה סופר מוכר, כיהן לאורך השנים כשגריר צ'ילה בהודו, יוגוסלביה ואוסטריה, והפך לאחת הדמויות הבולטות ביותר בזרם הניאו-נאצי העולמי. בניגוד למפיצים הארגנטינאים, סראנו שילב את תוכנית אנדיניה לתוך קוסמוגוניה הינדית ולתורת נסתר המכונה "היטלריזם אזוטרי". בשנת 1987 הוא פרסם ספר שהוקדש לתיאוריה, ובו הרחיב משמעותית את המזימה כך שכללה כעת לא רק את ארגנטינה, אלא גם השתלטות מוחלטת על חבל פטגוניה הצ'יליאני ועל השטח האנטארקטי. סראנו תיבל את הפצת הקונספירציה בחרדות ביולוגיות וגזעניות עמוקות, כשהוא מזהיר מפני התבוללות עם עמים ילידים ואפרו-קובנים וטוען כי צ'ילה ניצבת על סף קריסה אתנית שתהפוך אותה לאומה אסייתית-מונגולואידית. הוא כרך את התיאוריה בשיבוח קיצוני של הגזע הארי והנורדי, וקבע באחד מכתביו כי "מעולם לא הייתה תרבות או ציוויליזציה שלא הייתה תוצר של האדם הלבן, של הנורדי מהקוטב, של הגותים האלוהיים, או האלים". באמצעות שימוש בתיאוריה מורחבת זו, פעל סראנו לחבל ציבורית בהסכמי הגבולות בין צ'ילה לארגנטינה, כשהוא טוען שארגנטינה אינה אלא בובת חוטים המופעלת על ידי ישראל כדי לחנוק את צ'ילה מבחינה גיאוגרפית ולהכשיר את הקרקע להגעת יהודים נוספים.
עיקרי התיאוריה
על פי התיאוריה, כפי שהיא מופצת על ידי תומכיה, ובהם גורמים ניאו-נאציים והכלכלן וולטר בווראג'י איינדה (אשר פרסם את משנתו תחת שם העט אורליו סז'ייראי בשנת 1972), התנועה הציונית תכננה להשתלט על טריטוריה עצומה בדרום אמריקה. המאמינים בקונספירציה טוענים כי הוגי הציונות, ובראשם יהודה לייב פינסקר בספרו "אוטואמנציפציה" (1882) ובנימין זאב הרצל בספרו "מדינת היהודים" (1896), הגו תוכנית כפולה להקמת שתי מדינות יהודיות: מדינה אחת של אפשרויות "אידיאליות" והיסטוריות בארץ ישראל, ומדינה שנייה של אפשרויות "מעשיות" ביבשת אמריקה. לטענת מפיצי התיאוריה, בקונגרס הציוני הראשון בבזל ב-1897 אושרה מזימה להפוך את ארגנטינה ליעד המרכזי למדינה המעשית, וזאת בשל שטחה העצום, משאביה הטבעיים העשירים, אוכלוסייתה הדלילה והאקלים הממוזג.
כדי להוציא את המזימה אל הפועל, התיאוריה גורסת כי קיים "סנהדרין" – ממשלת צללים יהודית חשאית הממוקמת בארגנטינה, בדומה לאלו הקיימות לטענתם בכל מדינות העולם. גוף זה מתאם ברית בינלאומית חובקת ארצות, המנצלת שתי כוחות מנוגדים: הקפיטליזם היהודי (שמרכזו בוול סטריט) והקומוניזם הבינלאומי. הבונים החופשיים משמשים כמתווכים המאפשרים את החדירה של שני הכוחות הללו למוסדות השלטון של המדינה, מסייעים להם לשתק את מנגנוני הביטחון וההגנה, ומבטיחים להם חסינות מוחלטת 2.
נדבך מרכזי בגרסתה המודרנית של התיאוריה נשען על מסמך המתעד לכאורה פרוטוקול של כינוס סודי שנערך בשנת 1969 בבית כנסת בבואנוס איירס. באותו מפגש, דמות המכונה "הרב הגדול גורדון" חילקה לחסידיה הוראות מדויקות כיצד להביא לקריסתה של ארגנטינה. מטרת העל שהוצגה לא הייתה רק יצירת מקלט, אלא הבטחת טריטוריה שתשמש בסיס יציב לעם היהודי שממנו ניתן יהיה להתחיל את כיבושה מחדש של הארץ ההיסטורית במזרח התיכון, למקרה שבו מדינת ישראל תותקף ותתערער על ידי כוחות צבאיים של מדינות ערב. כדי להבטיח את קיומו של הפרויקט, המסמך טוען כי אין להסס מלעורר שואה עולמית או אפוקליפסה.
האסטרטגיה המפורטת באותו מסמך פיקטיבי דורשת חתרנות כלכלית וחברתית שיטתית שתחליש את ארגנטינה עד כדי כך שניתוק פטגוניה ממנה יהיה בלתי נמנע. מבחינה כלכלית, התוכנית מורה על ריקון מוחלט של מאגרי המטבע החזק והזהב של המדינה, עידוד שחיתות פוליטית ומינהלית, וגניבת כספי ציבור. במקביל, יש ליצור באופן מכוון אינפלציה דוהרת, אגירת סחורות וספסרות, באמצעות עידוד העלאות שכר והקפצת מחירי מוצרי הצריכה הבסיסיים בשיעור גבוה, במטרה שהכלכלה הלאומית תימסר לידי קפיטליסטים יהודים. במישור החברתי והפוליטי, ניתנה הוראה להשתלטות על אמצעי התקשורת ועל תנועות ההמונים של הפועלים, ובפרט על הפרוניזם, כדי להוביל אותן לכיוון סוציאליסטי ולגרור את המדינה לכאוס, ניוון ומהפכה.
חלק מהותי מאותו תהליך פירוק פנימי מכוון נגד הכוחות המזוינים של ארגנטינה. על פי התיאוריה, קיימת אסטרטגיה לעורר עימות אלים ומכוון בין הצבא לבין אזרחי המדינה, תוך דיכוי אכזרי של כל ניסיון תגובה או הגנה עצמית מצד העם. המטרה היא לשחוק את הלגיטימציה של הצבא, לשבור לחלוטין את המורל של החיילים, ולהשחיר את פני המערכת הצבאית. באופן זה, כאשר ארגנטינה תנסה להשיב לידיה את המחוזות שפרשו, היא תעמוד בפני צבא מפורק, חסר אונים, נטול תקציבים, ובעל רזרבות דלק שיספיקו ליומיים בלבד.
ברמה הגיאוגרפית, יעדי התוכנית כוללים יצירת קונפדרציה של מחוזות פטגוניה שישתרעו על פני כל רכס הרי האנדים ועד לקו הרוחב 42, ויכללו נמל בינלאומי בבאיה בלנקה. המאמינים בתיאוריה מייחסים לטריטוריה זו תכונות אסטרטגיות חסרות תקדים: הרי האנדים מיועדים לשמש כבונקר טבעי עצום, שתחת אדמתו ייבנו ערים שלמות. לפי החזון המיוחס ליהודים, תשתיות תת-קרקעיות אלו יכילו את כלל האוכלוסייה ואת מפעלי התעשייה הכבדה והקלה, מה שיהפוך את המדינה החדשה לחסינה לחלוטין אפילו בפני פצצת אטום. יתרה מכך, יבשת אנטארקטיקה משולבת בתוכנית כ"מקרר טבעי" אדיר ממדים. התיאוריה גורסת כי היבשת הקפואה תשמש לאחסון בטוח של עודפי הייצור החקלאי העצומים שיגודלו בפטגוניה במשך שנים. בכך יהפכו היהודים את האזור למזווה של העולם, ויזכו במונופול שליטה עולמי על חלוקת מזון, אותו יחלקו לעולם "החילוני" אך ורק על פי נוחותם וצרכיהם, מבלי להסתכן באובדן של גרגר תבואה אחד.
כדי להבטיח אחיזה הרמטית במדינה החדשה, התוכנית קובעת השתלטות מלאה על כל מקורות הנפט והאנרגיה באזור הדרום. בד בבד, תתבצע השמדה מתוכננת ושיטתית של כל בתי הזיקוק, מכליות הדלק, משאבות ומאגרי אנרגיה ארגנטינאיים שיישארו מחוץ לגבולות אנדיניה. התיאוריה חותמת את חזון האימים בהבטחה שהברית הבינלאומית תספק מטרייה צבאית ודיפלומטית למדינה המורדת; נטען כי אם ארגנטינה השבורה בכל זאת תצליח לארגן פלישה, כוחות צבא בינלאומיים ינחתו מיד באזור כדי להגן על גבולותיה של האומה החדשה מתוקף אמנות בינלאומיות, והמעצמות וארגוני האו"ם יכירו בה מיד עם הכרזת עצמאותה.
תרגום לעברית של תכנית אנדיניה
מידע מתועד זה נועד להעריך בצורה הרחבה ביותר את התרחיש הקודר ביותר המאיים על ארצנו, אשר עשוי להוות אובדן מוחלט של שטח המדינה שלנו, או גזילתו החלקית, ובמקרה כזה, יקיף את האזור הנרחב והעשיר ביותר של מולדתנו.
רבים הם אלו המצביעים על הסכנה הקומוניסטית, אך איש אינו מציין מי היו יוצרי הקומוניזם, מי הם אלו שסיפקו את הכספים לביסוסו, הפצתו והרחבתו של הקומוניזם. הקומוניזם כשלעצמו אינו מהווה דבר מלבד גורמים שפלים של ארגונים בינלאומיים אחרים, המסוכנים ושטניים פי אלף מכל הקומוניסטים גם יחד.
החדירה הקומוניסטית העמוקה לממשלת ארגנטינה ולכל מוסדותיה הבסיסיים אינה מקרית, וגם אינה תוכנית מבודדת; זו אינה קנוניה חדשה, וגם לא מאולתרת, אלא תוכנית שנהגתה באופן מדעי, ומתואמת ברמה הבינלאומית. התכנון המדוקדק שלה – אנו יכולים לאמת זאת – מתחיל בשנת 1882, חקירתה והוצאתה לפועל בשנת 1897, בקונגרס היהודי העולמי בבזל (שווייץ), וכאן אושרו שתי תוכניות שנהגו על ידי היהודי יהודה לייב (לאון) פינסקר בספרו "אוטואמנציפציה", ועל ידי היהודי תיאודור הרצל בספרו "מדינת היהודים", שתיהן מבוססות על הקמת שתי מדינות יהודיות, כלומר:
I) הקמת מדינה יהודית של האפשרויות המעשיות באמריקה, תוך לקיחת ארגנטינה כיעד ראשון. מסיבה זו, ננקטו מיד הפעולות הבאות:
א) תחילתה של הגירה המונית;
ב) הרכישה המרוכזת של שטחי אדמה נרחבים על ידי "החברה להתיישבות יהודית" (Jewish Colonization Association) שמרכזה בלונדון;
ג) הקמתן של חברות בע"מ גדולות כמו "במברג", "דרייפוס", "בונגה ובורן בע"מ" וכו', אשר כיום הן הבעלים של שטחי אדמה עצומים כמו "לה פורסטל" שבצ'אקו וחוות רבות כמו הקבוצות "אסטנר בע"מ", "קומגה בע"מ" וכו'.
II) הקמת מדינה של האפשרויות האידיאליות בפלשתינה, אשר באותו תהליך המפורט בסעיף I, הושגה עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל (14 במאי 1948), ולאחר תאריך זה, מרוכז כל הכוח היהודי בעולם כדי להשתלט על ארגנטינה ויחד איתה על אמריקה כולה. אנו נוכיח מהי התוכנית וכי היא זכתה לתמיכה יוצאת דופן מצידו של הקריפטו-מרקסיסט ונשיא המדינה לשעבר, ארתורו פרונדיסי.
הקמת מדינה של אפשרויות מעשיות באמריקה ומדינה של אפשרויות אידיאליות בפלשתינה. 1882-1897.
זוהי נקודת המוצא של התוכנית הבינלאומית להשתלטות על הטריטוריה הארגנטינאית, אשר נמצאת כעת בשלבה האחרון.
בצרפת, בשנת 1882, ראה אור הספר "אוטואמנציפציה" מאת יהודה לייב פינסקר, יהודי יליד אודסה (רוסיה), שהגה את התוכנית להקים שתי מדינות יהודיות, אחת באמריקה והשנייה בפלשתינה. הראשונה רצוי שתהיה בארגנטינה. תוכנית זו, שבאותה עת לא הייתה אלא חלום (לכאורה), היוותה את נקודת המוצא של מציאות מדהימה שהלכה והתעצמה בהדרגה אך בנחישות עד ימינו אנו.
כך אנו רואים את העדכון מחדש של תוכניתו של פינסקר בעמוד 398 בספר "היסטוריה וגורל של היהודים", מאת ד"ר יוסף קסטיין (הוצאת Claridad, בואנוס איירס, 1945), אשר בתמלול אומר:
"…פינסקר מציע ליהודים לשוב ולצקת מציאות בחיי המראית-עין שלהם, בפלשתינה ובאמריקה – מרכז חדש -. הוא ממקד את תשומת ליבו בשתי מדינות: ארגנטינה, כארץ האפשרויות המעשיות, ופלשתינה, זו של האפשרויות האידיאליות. הברון מוריס דה הירש, מצרפת, באופן בלתי תלוי בפינסקר, מבין את חוסר המולדת של היהודים, ובשנת 1891 מארגן את הגירתם של שני שלישים מיהודי רוסיה (קצת יותר מ-9 מיליון באותה עת). מסיבה זו הוא מורה לרכוש אדמות בארגנטינה, אליה היגרו מאז 1889 יותר מ-7,000 יהודים. בסתיו 1891 הוא מייסד את 'החברה להתיישבות יהודית' שמושבה בלונדון, אשר הייתה אמורה לבצע את ההתיישבות ההמונית של יהודי רוסיה באמריקה, ובמיוחד בארגנטינה" (שם, עמ' 399).
יש לציין כי בעוד שהדבר נרקם מצרפת (מרכז הפעולה וההתפשטות היהודית), בשנת 1889, בטולצ'ין (רוסיה), כבר הופצו בחשאי עיתונים אודות ההתיישבות היהודית באמריקה, ועל כך מתריע בפנינו היהודי אלברטו גרצ'ונוף (יליד רוסיה) בספרו "אנטרה ריוס ארצי", שבתמלול אומר כך:
"בביתנו נערכו מפגשים חברתיים מעניינים… הרב הדתי, הרב האזרחי, מכובדי בתי הכנסת והשכנים המכובדים ביותר… בפגישות אלו שמעתי לראשונה לדבר על אמריקה… ניסיון ההתיישבות של הברון הירש האיר את פניהם של בני ישראל בטולצ'ין, כמו התקווה המשיחית לשיבה למלכות ישראל… כך ננטש הכול כדי לנסוע לאמריקה, לארגנטינה, שעיתון התעמולה פיאר והשווה לציון. ממלון המהגרים ומבואנוס איירס, לקחו אותנו למוזס ויל, בפרובינציית סנטה פה… שנוסדה על ידי הברון הירש…" (שם, עמ' 11, 12 ו-13).
בהתאמה לתוכניתו של פינסקר, בשנת 1895, היהודי תיאודור הרצל, יליד בודפשט (הונגריה), שגדל והתחנך בווינה ועבד כעיתונאי בפריז, כתב קונטרס שכותרתו "מדינת היהודים". קונטרס זה הופץ בכל החוגים היהודיים בעולם. בשנת 1896 הוא מכנס את הקונגרס היהודי העולמי בבזל (שווייץ). כאן אושרה התוכנית שהוכנה באופן מדעי כדי להשתלט על ארגנטינה ועל פלשתינה. בהזדמנות זו, הקים הרצל את הציונות המדינית, אשר בפני עצמה מייצגת את האומה היהודית, אומר המחבר. תזה זו מאושרת על ידי דעת הקהל העולמית של היהדות, ומוכחת על ידי יצירות רבות עד ימינו אנו. בנוסף, בקונגרס זה אושרה הקמתן של אגודות רבות, ועדות וכדומה, ברחבי העולם… "למעלה מתשע מאות קבוצות ציוניות", אומר וולף נייסלסון בספרו "תולדות הציונות" (עמ' 231). החשובות שבהן היו הבאות: הקונגרס היהודי העולמי, בבזל (שווייץ); הוועד הפועל הגדול, באמריקה הצפונית; הוועד הפועל, בווינה (אוסטריה); ה-Jewish Association Colonization, בלונדון; ה-Jewish Company, בלונדון, ובאמצעותן הוקמה מדינה יהודית עולמית אמיתית וענקית, כשכל מוסדותיה פועלים (ראו "דפים נבחרים" מאת זיגפריד קרבס ויצחק ארקבי. הוצאת Israel, רחוב סרמיינטו 2198, בואנוס איירס, 1949, עמ' 50/51).
תוכנית ענקית זו, שנהגתה על ידי פינסקר, שוכללה ואורגנה מדעית על ידי הרצל, אשר ביסודותיה מודגש הצורך בהקמתה של מדינת היהודים, כלומר, "להשיג אדמות בהן יוכלו לבסס את ממלכתם", שכן הציונות עצמה מהווה את "העם", וזקוקה רק לבסיס שבו תוכל להתבסס ולצאת לדרך, ומוסיף – "…הדבר צריך להיעשות בהתאם לצרכים היהודיים" (עמ' 49, 68, 70 וכו', מתוך "דפים נבחרים").
בדומה לפינסקר ב"אוטואמנציפציה" שלו, הרצל ב"מדינת היהודים" שלו, נטל כיעדים: את פלשתינה, כאומה היסטורית (שם, עמ' 112) ואת ארגנטינה, כארץ המובטחת (שם, עמ' 21) ובהקשר זה, הרצל כותב:
"ארגנטינה היא מטבעה אחת המדינות העשירות ביותר עלי אדמות, בעלת שטח עצום, אוכלוסייה דלילה ואקלים ממוזג. לרפובליקה הארגנטינאית יהיה האינטרס העליון למסור לנו חלקת אדמה…" (שם, עמ' 102).
הקונגרס הראשון בבזל קבע עבור ההמון הציוני שלוש סיסמאות בעלות השלכות עצומות:
א) "כבשו את הקהילות" (כדי להסתנן אל חייהן וארגוניהן).
ב) "האירו את התודעה של ההמונים הללו" (מרקס ואנגלס, חלוקה למעמדות, קומוניזם).
ג) "ארגנו את כוחותיהם והשליטו בהם משמעת למען מטרה מוגדרת". (הארגון הקומוניסטי להוצאתה לפועל של המהפכה החברתית). ("תולדות הציונות", מאת וולף נייסלסון, עמ' 237, הוצאת מ. גלייזר, בואנוס איירס, 1945).
"היהודים המשכילים וחסרי הנכסים מצטרפים לסוציאליזם (קומוניזם). המאבק החברתי יתנהל בכל מקרה על גבינו, משום שאנו נמצאים בעמדות המתקדמות ביותר, הן במחנה הקפיטליסטי והן בזה הסוציאליסטי (קומוניזם)" (שם, עמ' 105).
"המרכיבים של השכבות התחתונות שלנו הופכים לפרולטרים, ומצטרפים למפלגות החתרניות… בעוד כוחו העצום של הכסף בשכבות העליונות שלנו גדל…" (שם, עמ' 103).
העוצמה היהודית הבלתי נראית באה לידי ביטוי בשני כוחות אדירים המשלימים זה את זה: הקפיטליזם העולמי, שמושבו בעיקר בארה"ב, והקומוניזם הבינלאומי, שמושבו במוסקבה. קיים כוח סודי נוסף המבקר ומנתב את פעולתם של שני הראשונים, שהם שני קצוות אשר מסיבות אסטרטגיות אינם צריכים לקיים מגעים ישירים: הבנייה החופשית הבינלאומית. חבריה, שרבים מהם אינם יהודים, תומכים ומגנים על עמדתם של האחרונים, תוך שהם מסייעים בנוסף לעסקיהם ולחדירתם לממשלות. מאידך, אותם בונים חופשיים, שרבים מהם אינם קומוניסטים – תומכים ומגנים בחשאי על עמדתם של אלו, תוך שהם מאפשרים את חדירתם ומקלים על פעולתם בתוך התערובת "הדמוקרטית" המבלבלת, שהיא השכבה שבה שום דבר אינו מוגדר והכול מתערבב.
באופן טבעי, הכול מתבהר אם נקשיב לדברי השגריר היהודי בבואנוס איירס, כאשר במשתה לכבוד שר האוצר של ישראל והקהילה היהודית בארגנטינה, התבטא ב-25 באפריל 1955:
א) זו שעתה של יהדות ארגנטינה.
ב) הקהילה הארגנטינאית, היא מרכז יהודי חדש. "ההיסטוריה של התפוצות מורכבת מהרשומות של מרכזים יהודיים המשתנים תדיר…" "הקהילות קמות, מתפתחות, מטביעות את חותמן על ההיסטוריה שלנו, מעניקות לעמנו ערכים גדולים ואנשים בולטים ולאחר שמילאו את תפקידן בגורלות היהודיים, מפנות את מקומן למרכזים אחרים ולאזורים אחרים…" (עמוד 75, "תהיה תמיד דוד", מאת ד"ר אריה לאון קובובי, הוצאת לוסאדה, בואנוס איירס, שנת 1953-1958).
ג) [הצורך] במרכזים יהודיים המשתנים תדיר. משתנים בהתאם לתוכניות הכיבוש שנקבעו על ידי הקהל.
- כאשר בצרפת נאלצו לעורר את העוני, הכאוס והמהפכה החברתית, לשם פנו היהודים בהמוניהם, ולשם כך ליבו את האנטישמיות ברוסיה, אוסטריה, פולין, גרמניה וכו'. כשצרפת שקועה בכאוס, עוני, דם ודמעות, ומנהיגיה העיקריים הושמדו, היהודים מעבירים את מרכזיהם למדינה אחרת.
- לגרמניה: הם שמו להם למטרה את האומה הזו ולשם פנו תוך ליבוי האנטישמיות בצרפת ושאר המדינות השכנות למטרה זו. בשל העיצוב הפטריוטי של העם הגרמני, הם לא הצליחו לכבוש אותה, ומדינה זו נותרה מיועדת להיות קורבן של מלחמת העולם. היהודים התפזרו, ארגנו מחדש את כוחותיהם והעבירו את מרכזיהם לאומה אחרת:
- לאימפריה האוסטרו-הונגרית: הם הכפיפו אותה לכאוס, עוני, דם ושחיתות; הם פירקו אותה למספר רב של עמים קטנים כדי שלעולם לא תשוב לאיתנה. כשהיא נתונה לשליטה יהודית, אלה מעבירים את מרכזיהם לאומה אחרת:
- לרוסיה: אליה פונים היהודים מכל אומות אירופה, אך כאשר אימפריה זו חסמה את דרכם, הם פונים בהמוניהם אל:
- ארצות הברית של אמריקה: הם מאמצים את האזרחות האמריקאית וככאלה מהגרים לרוסיה, אך גם היא אינה מכניסה אותם. ואז הם מעוררים לחץ דיפלומטי כבד נגד ממשלת ארה"ב עד שהם מאלצים אותה לבטל הסכם סחר חשוב וישן עם רוסיה הצארית, בניגוד לאינטרסים של האומה ולטובת הקהילה היהודית. כך הם הצליחו, עם מותו של ניקולאי השני, להגדיל את ההגירה היהודית ולחזק את ארגוניהם ברוסיה, ובעזרת הסיוע הכלכלי של הקפיטליזם היהודי האמריקאי, הגרמני וכו', ב-1917 פרצה המהפכה החברתית ורוסיה נפלה קורבן ליהדות הבינלאומית. בנושא זה מאיר את עינינו היהודי הגדול יוסף קסטיין בעמ' 370 בספרו "היסטוריה וגורל של היהודים", והוא אומר לנו, בהתייחסו למהפכה הרוסית: "היה לה רק השם… היא הייתה יהודית ביסודה. צבאה פורק והפך לפסולת". לאחר נפילת רוסיה, השמדת צבאה, רציחתם של 17 מיליון מאנשיה הטובים ביותר בפחות משנתיים (10 מיליון מתו מרעב), כדי שלעולם לא תקבל בחזרה את חירותה, הם עברו למרכזים אחרים:
- לפלשתינה: לשם העבירו את כוחותיהם וריכזו את כל מאמציהם. הם היגרו בהמוניהם, במיוחד מרוסיה ומפולין, אחר כך מגרמניה, ולשם כך ליבו באלימות את האנטישמיות בכל מדינות אירופה. משנפלה גרמניה קורבן למלחמת העולם, כמו רוסיה לפניה, פלשתינה הוכפפה לטרור, לעוני, למקרי מוות, מהפכות ומלחמות, ובהתאם לתוכניתו של תיאודור הרצל, ב-14 במאי 1948 הוקמה מדינת ישראל ("כך חושלה מדינת ישראל", עמ' 251), בעזרת המעצמות הגדולות והארגונים היהודיים העולמיים. משנפלה פלשתינה סופית, המרכז היהודי עובר למרכזים אחרים, לאזורים אחרים, כפי שאומר קובובי:
- לארגנטינה: כן, כאן, היכן שכבר מאז 1883 הסתננו, החל מההשתלטות על פלשתינה, מתחילים היהודים לרכז את כל עוצמתם, הגירתם הגדולה, כוחם הכלכלי, השפעתם הפוליטית והלחץ הבינלאומי. התבססות המונית, השתלטות על העושר החיוני, רכישות מרוכזות של אדמות, כיבוש הנהלת החינוך היסודי, התיכוני והאוניברסיטאי; כיבוש כל מוסדות המדינה, מנשיאות האומה ועד לקונגרס, משרדי הממשלה, גופים כלכליים וכו'. שקיעת המדינה בעוני, בשחיתות ובכאוס; הפגיעה ביוקרה הפנימית והבינלאומית של מוסדותיה הבסיסיים בכלל, ושל הכוחות המזוינים בפרט. "החוקיות" המכונה כך בטעות, רחוקה מלהביע רווחה או קידמה, ותביא עימה מאבקים גדולים, דם, אש ומוות עם פרוץ המהפכה החברתית, והשלכתה המיידית: יישום הקומוניזם והשמדת מה שארגנטינאי. התוצאה המיידית שלה תהיה הקמת מדינה יהודית כפי שתכנן הנביא תיאודור הרצל. ככל הנראה אנדיניה, אשר מפתה נמצאת בידי שירותי המודיעין שלנו. הבלבול הנוכחי, התפוררות העם, רדיפת הארגונים הארגנטינאים האותנטיים וחבריהם, משמעותם שאנו בשלב האחרון של התוכנית.
בניתוח של מה שנאמר לעיל, נראה ביתר בהירות את התנועה המתואמת להפליא של שלושת הכוחות: א) הקפיטליזם היהודי הבינלאומי, אשר מתבסס במהירות בארצנו, עם הגירה יהודית המונית, שתגיע להשלכותיה המרביות בשנת 1962;
ב) הקומוניזם, אשר השתלט על הממשלה ועל כל גופיה, הן ברמה הלאומית והן ברמה המחוזית והעירונית. הוא חודר לארגונים הדתיים, לכוחות המזוינים, למרכזי הסטודנטים, לאיגודי העובדים, ולבסוף, לחיים עצמם של האומה, בחירות מוחלטת, בשם "החירות" ו"החוקיות";
ג) הבנייה החופשית: חברים בולטים בכת בינלאומית זו, המבוצרים בעמדות פסגה בכל מוסדות היסוד של המדינה ואף בנשיאות האומה עצמה ובפיקוד העליון של הכוחות המזוינים, משחקים את תפקיד המתווכים בין הקומוניזם לקפיטליזם היהודי, תוך שהם מאפשרים ותומכים בחדירה ובפעולה של שני הכוחות, אשר מנטרלים את ביטחון המדינה והגנתה בחסינות מוחלטת.
אם נשווה עם האירועים ודרכי הפעולה של הקומוניסטים שיושמו במדינות אחרות, ובמיוחד בפלשתינה, נוכיח שהם לא שינו כלל את שיטותיהם, כשהם משתלטים על כל התחומים והאמצעים שהוזכרו, ושהן הקפיטליזם הבינלאומי שמשתרש במדינה הוא יהודי, והן כמעט כל הקומוניסטים שהשתלטו על ארגונים חיוניים, גם הם יהודים. בניתוח התמליל שלמעלה ובהמשך להצהרתו של שגריר ישראל בבואנוס איירס, ד"ר אריה לאון קובובי, נוכיח באופן חד משמעי ובלתי ניתן להפרכה את כל מה שנאמר בדו"ח הנוכחי, וכי המרכז היהודי נמצא כיום בארגנטינה. ההצהרה אומרת: "אין גם ספק שמנהיגי יהדות ארגנטינה עטו על עצמם היררכיה חדשה ביקום היהודי, כשהם נוטלים על עצמם את האחריות של 'אצילות מחייבת' (nobleza obliga)". משמעות הדבר היא שאם יהודי אירופה השתלטו על פלשתינה, אך צודק שיהודי ארגנטינה ישתלטו על ארגנטינה. "אם נשפוט על פי לקחי העבר, שתי קבוצות של אנשים יכריעו לגבי התשובה שתיתן ארגנטינה היהודית להיסטוריה".
"אנשי הרוח ואנשי האמצעים… מאנשי הרוח ממתין עמנו לאותו ניצוץ של אש המוכיח שהם נאמני הגאונות היהודית… לאנשי האמצעים (הקפיטליסטים) להוכיח את עצמם, באמצעות הכסף שנרכש, כראויים להיות בני מלך ("Benei Melej")… השאיפה שאני מעודד היא שמספר גדל והולך של בעלי אמצעים יהיו מודעים לתפקיד יוצא הדופן שהם נקראים למלא, להזדמנות הגדולה שהוענקה לדורנו…" (קובובי, אריה, תהיה תמיד דוד, הוצ' לוסאדה, בואנוס איירס, 1958, עמ' 75/76).
באשר ל"הזדמנות הגדולה" שהוא מזכיר, עלינו לזכור שבתאריך הצהרתו (25 באפריל 1955) התקיימה ההתכנסות הגדולה וההתקפה האלימה ביותר שידעה המדינה, מאצטדיון הלונה פארק, נגד הכנסייה ונגד הקתולים על ידי הקומוניסטים, היהודים, הבונים החופשיים וממשלתו של פרון, תוך טיפוח סביבה נוחה לפרוץ המהפכה החברתית על ידי ניצול פתיותם של ההמונים, שלא היו מודעים למשחק שהם היו נתונים לו.
"הגיעה השעה לפרוץ להיסטוריה…" (אומר קובובי) ומוסיף: "…אני מקווה בלהט שערב זה יסמן את תחילתו של שלב מכריע עבור יהדות ארגנטינה, שכן אני יודע שהמרכזים היהודיים הוכיחו תמיד שהם עומדים בגובה גורלם כאשר הגיעה השעה לפרוץ להיסטוריה". בעמ' 75 של אותו ספר קובע קובובי: "הקהילה הארגנטינאית: מרכז יהודי חדש". (אנו מדגישים שזאת אומר פקיד יהודי בכיר בעל ייצוג בולט). איננו יכולים לפקפק בכך.
כדי לסיים עם הצהרותיו של מר קובובי, נעתיק, לאור אורכן, רק חלק אחד, שלא ישאיר לנו ספקות. לאחר מכן יש צורך להיות מודעים לסכנה ולעמוד על המשמר מפני אויביה הנסתרים והאמיתיים של מולדתנו. קובובי מצהיר: "ישראל מצפה לארגנטינה היהודית ו, אני בטוח, שארגנטינה היהודית תשיב: נוכחת!" (שם, עמ' 77/78).
לפני המפעלים הגדולים שעם עתיד לבצע, הן להגנתו והן במשימת כיבוש, מנהיגיו תמיד פונים לכוח האלוהי. כך עושה קובובי בנאומו ל-DAIA ביום השנה ה-20 שלה (12 בדצמבר 1955), באומרו: "ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום. עוז ושלום. כוח חומרי ורוחני ושלום ליהדות ארגנטינה, לעם היהודי ולמדינת ישראל, שהיא עטרתנו" (שם, עמ' 123/129). (כאן הוא מראה שהשלטון היהודי חייב להיות בארגנטינה).
אין ספק שתפילתו של קובובי באותו רגע טומנת בחובה הרהור עמוק, משום שעם המהפכה של 1955 סוכלו תוכניותיהם כאשר ההמון לא הגיב ולא עורר את המהפכה החברתית, שכן באותו המון הם תלו את תקוותיהם, המון שהוכן בקפידה ובקנאות על ידי וולטיץ'. הם לא נענו לקריאתו וכך נכשל הניסיון הראשון שלהם להשמיד את המעמדות המנהיגים של העם הארגנטינאי.
יש לזכור את הפנייה למצפונם של "אנשי האמצעים" שנעשתה על ידי קובובי, שכן שלוש שנים לאחר תאריך זה (26 באפריל 1955) "אנשי האמצעים" תפסו את השלטון (19 במאי 1958) ומאותו תאריך האומה כולה נשלטת על ידי שרירות ליבם של אנשי העסקים, מבית ומחוץ. זה בלתי ניתן להכחשה. מכאן ההרס והכפשת כל מה שלאומני והמסירה וההכפפה המוחלטת של הלאומי לכוח הפוליטי, הכלכלי, התרבותי והחברתי, הבינלאומי.
בדרך זו הכוח הכלכלי תפס את השלטון, וגורר ללא מעצור את האומה לאסון מוחלט. ראשית, עם הצעדים הכלכליים השגויים של ממשלת פרון, שאחריהם בא הממשל ההרסני של ארמבורו, ולאחר מכן הובא לקיצוניות על ידי ממשלת פרונדיסי, שמובילה אותנו לכאוס, עוני ושחיתות. אלו אינן טעויות. אלו תוכניות שנקבעו מראש בקפידה ב"סנהדרין" (ממשלה סודית יהודית שהוקמה בארצנו כמו בכל אחת מאומות העולם). אלו תמיד "היועצים" של כל הממשלות בענייני כלכלה ופוליטיקה פנימית ובינלאומית. תוכניות שמתממשות כך: א) לבזבז את מטבעות החוץ החזקים והמתכות שברשות האומה, תוך עידוד השחיתות המנהלית (עסקאות מפוקפקות ומעילה בכספי המדינה). ב) לעורר אג'יו וספקולציות, ולשחק את המשחק עם עידוד של העלאת שכר ובו זמנית, העלאה בקנה מידה גדול יותר של מחירי מוצרי הצריכה החיוניים. ג) באמצעות כך הם מצליחים לרושש את האומה, לעורר אווירת תסיסה בקרב העם ולממש את מסירת הכלכלה הלאומית לקפיטליסטים היהודים הבינלאומיים. ד) לתפוס את השלטון עם אנשים המגיעים מהמרכזים הכלכליים הגדולים (יהודים, בונים חופשיים וקומוניסטים בינלאומיים כולם) ו… ה) להכין את המהפכה החברתית.
לכאן הגענו היום. בעוד ש"אנשי האמצעים" השתלטו על הכוח הכלכלי של האומה ומפעילים את השפעתם בזירה הבינלאומית, "אנשי הרוח" (המנהיגים) מארגנים את כוחותיהם המהפכניים בחירות ובחסינות מוחלטת, תוך זריעת כאוס והשחתת כל המרכזים האינטלקטואליים, התרבותיים, החברתיים, הצבאיים, הסטודנטיאליים והדתיים; הפוליטיים והמדעיים.
מאותו תהליך עצמו סובלות כל שאר מדינות אמריקה הלטינית; שכן התוכנית נוגעת לכל אמריקה הלטינית; שיעדה הראשון הוא ארגנטינה. שכן זו חייבת להיות הבירה של האומה היהודית הלטינו-אמריקאית הגדולה, כפי שמבטא היהודי יליד ארגנטינה, קרלוס א. אטקין, בספרו "אברהם לאון והעם היהודי הלטינו-אמריקאי", הוצ' אינדואמריקנה, 25 דה מאז'ו 35, בואנוס איירס, שנת 1954, עמ' 84.
התוכנית עצמה מורכבת מ- (אומרים זיגפריד קרבס ויצחק ארקבי, הדיקן הנוכחי של מכללת סרמיינטו, בספר "דפים נבחרים", הוצ' Israel, סרמיינטו 2198, בואנוס איירס, 1949): "התוכנית בצורתה המקורית חייבת להיות פשוטה ביותר אם רוצים שכולם יבינו אותה". "יש להעניק לנו ריבונות על חלקת אדמה המתאימה לצרכינו ולשאיפותינו הצודקות כעם ו… לכל השאר, כבר נדאג בעצמנו" (עמ' 10). "הופעתה של ריבונות חדשה אינה מגוחכת ואינה בלתי אפשרית… לממשלות המדינות הנפגעות מהאנטישמיות יש אינטרס עליון לעזור לנו להשיג את הריבונות. למשימה זו, פשוטה בעיקרון, אך מסובכת ביישומה, מוקמים שני גופים גדולים: ה-'Society of Jewish' וה-'Jewish Company'." "מה שה-Society of Jewish הכינה מבחינה מדעית ופוליטית… ה-Jewish Company מוציאה לפועל…" "ובכן: אם רוצים לייסד כיום אומה, אין לעשות זאת כפי ש"לפני אלף שנה" הייתה האפשרות היחידה. לדוגמה, אם היינו צריכים להשמיד את חיות הטרף (חיות טרף או בהמות, שם שהתלמוד מייחס ללא-יהודים; גולדשמידט, כרך VII, עמ' 815, ב"בבא מציעא" 114 ב-18) במדינה מסוימת (ארגנטינה), לא היינו עושים זאת בדרכם של האירופים במאה החמישית. לא היינו תוקפים בנפרד את "הדובים" חמושים בכידונים ורומחים, אלא היינו מארגנים ציד גדול ושמח, סורקים ומבריחים את הבהמות (הארגנטינאים) עד שייאספו יחד, ואז היינו משליכים עליהן פצצת מליניט (בהכנה)" (עמ' 110). "מי שרוצה לצעוד איתנו, שישבע לדגלנו ויילחם למענו באמצעות המילה, בעל פה או בכתב, ובאמצעות פעולה. היהודים המקבלים את רעיונות המדינה שלנו מתקבצים סביב ה-Society of Jewish. כך היא משיגה את הסמכות הדרושה כדי לדבר ולשאת ולתת בפני הממשלות בשם היהודים. ה-Society תוכר, אם לומר זאת באנלוגיה הלקוחה מהמשפט הבינלאומי, כרשות המסוגלת לכונן מדינה, ובהכריזה על כך, המדינה כבר תהיה מכוננת". "שתי מדינות צריכות להילקח בחשבון: פלשתינה וארגנטינה"… "בשתי המדינות נעשו ניסיונות התיישבות בולטים, המבוססים על עיקרון ההסתננות ההדרגתית של היהודים (תוכנית הרב וייצמן). ההסתננות חייבת תמיד להסתיים ברע, אומר הרצל!, שכן מגיעים בהכרח למצב שבו הממשלה, תחת הלחץ של האוכלוסייה החשה מאוימת, אוסרת על הגירת יהודים. לפיכך, להגירה יש משמעות רק כאשר הבסיס שלה הוא ריבונותנו המובטחת" (עמ' 111). "ה-Society of Jewish תנהל משא ומתן עם הרשויות העליונות של המדינה ועם חסותן של המעצמות האירופיות והצפון אמריקאית".
פלשתינה או ארגנטינה? לאיזו מהשתיים יש לתת עדיפות? ה-Society תיקח את מה שיינתן לה וכלפי מה שתיטה דעתו הכללית של העם היהודי". ה-Society תברר את שני הדברים (אומר תיאודור הרצל), כדי להמשיך ולרמוז על העדפתו, ומוסיף: "ארגנטינה היא מטבעה אחת המדינות העשירות ביותר עלי אדמות, בעלת שטח עצום, אוכלוסייה דלילה ואקלים ממוזג". "לארגנטינה יהיה האינטרס העליון למסור לנו חלקת אדמה" (עמ' 112) ואז מבהיר תיאודור הרצל: "פלשתינה היא מולדתנו ההיסטורית הבלתי נשכחת… ה-Jewish Company Colonization Association הגויה, בחלקה, על פי המודל של חברות ההתיישבות הגדולות. היא תיווסד כחברת מניות, במעמד של ישות משפטית, בהתאם לחוקים האנגליים ותחת חסותה של אנגליה. מושבה המרכזי יהיה בלונדון… אומר שאנו זקוקים ל-1,000 מיליון מרקים…" (שם, עמ' 115). רכישת אדמות: "האדמה שתימסר ל-Society of Jewish, בהתאם למשפט הבינלאומי, צריכה כמובן להירכש על פי הכללים של המשפט הפרטי… היא תבטיח לעצמה את האדמות הדרושות באמצעות רכישה מרוכזת. מדובר יהיה בעיקר ברכישת נחלות השייכות לרשויות העליונות הנוכחיות של המדינה" (עמ' 116).
בעמוד 126 אומר תיאודור הרצל, באמת, כלומר בצורה דיאלקטית, מה יהיה מראהו של המאבק לאמנציפציה של הטריטוריה שיש לכבוש: "… הנכסים שיינטשו על ידי היהודים יאפשרו את עליית ההמון לאושר… המהפכה הצרפתית הראתה בקנה מידה קטן משהו הדומה למה שעתיד לקרות, אך לשם כך היה צריך לזרום דם בנחלים תחת הגיליוטינות, בכל מחוזות האומה. היא ביטלה זכויות נרכשות ומורשות, ובכך התעשרו רק הקונים הערמומיים של נכסי המדינה".
בניתוח תוכניתו של הנביא היהודי תיאודור הרצל, אנו רואים את הדברים הבאים:
- שה-"Society of Jewish" היא למעשה הייצוג המשפטי הבינלאומי של כל יהודי העולם. שהיא מרכזת את כל הסמכות והרשות של ממשלה נודדת המחפשת טריטוריה שבה תושיב את עמה, שזוהי הציונות העולמית, אשר כשלעצמה מהווה את מדינת היהודים, על פי מייסדה ד"ר הרצל. למחרת הקונגרס הציוני הראשון, רשם הרצל ביומנו: "אם עלי לסכם את תוצאות קונגרס בזל במילים ספורות, שאזהר מלהגיד בפומבי, הייתי אומר את הדבר הבא: בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. לו הייתי אומר זאת בפומבי, כולם היו צוחקים עליי. אולי בעוד חמש שנים, אך בוודאות בעוד חמישים שנה, כולם יצדיקו אותי. המדינה מבוססת ביסודה על הרצון המדיני של העם. הטריטוריה היא רק הבסיס המוחשי; המדינה, גם כאשר יש לה טריטוריה, היא משהו מופשט… ייסדתי, אפוא, בבזל, את הדבר המופשט הזה, הבלתי נראה, לפיכך, לרוב האנשים" (עמ' 49). "מה שה-Society of Jewish הכינה מבחינה מדעית ופוליטית, ה-Jewish Company מוציאה לפועל…" אומר המחבר בעמ' 110. לאור האמור לעיל, מוכח באופן חד-משמעי ששתי האגודות מייצגות את המנהל או הממשלה המחפשים את האדמה שבה יכוננו או יושיבו את עמם, שזהו הציונות העולמית. התבססותן, אם כן, בתוך הטריטוריה הלאומית משמעותה: כינונה של מדינה בתוך מדינה אחרת, ומטרתה המיידית או העקיפה היא להשיג את עצמאותה כמדינה יהודית, בתמיכתן ובלחצן של המעצמות והארגונים הבינלאומיים.
- שבהכנת תוכניתו הוא קבע בנחישות ברורה ומפורשת את הקמתן של שתי מדינות יהודיות, אחת בפלשתינה והשנייה בארגנטינה. כדי להדגיש את העדפתו בסדר העדיפויות, תיאודור הרצל תיאר בראש ובראשונה את ארגנטינה, בהדגישו אותה כ"הארץ העשירה ביותר בעולם", ובמקום השני את פלשתינה, כ"המולדת ההיסטורית". על כך אומר לאון פינסקר, בספרו "היסטוריה וגורל של היהודים", עמ' 399: … "שהברון מוריס דה הירש הורה לרכוש אדמות בארגנטינה" ושבשנת 1881 כבר היגרו 7,000 יהודים. אריה לאון קובובי – שגריר ישראל בארגנטינה -, בנאום שנישא ב-28 במאי 1955 בוועידה החמישית של הוועד הספרדי.
הרקע ההיסטורי האמיתי
הבסיס שעליו נשענת תיאוריית הקשר של תוכנית אנדיניה הוא עיוות וסילוף רטרואקטיבי ומכוון של ההיסטוריה הציונית והיהודית בארגנטינה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. אירועים היסטוריים אמיתיים לחלוטין, ובראשם הגירה חקלאית של יהודים בחסות המדינה, מוסגרו מחדש כראיה לשאיפה טריטוריאלית חשאית, וכשלב ראשון בפרויקט של בניין מדינה. במציאות, החל משנת 1880 הנהיגו ממשלות ארגנטינה, ובראשן ממשלו של הנשיא חוליו רוקה, מדיניות של הגירה אירופאית מסיבית שנועדה לקדם את הפיתוח הלאומי. הנטיות הליברליות של ממשל רוקה גרמו למהגרים אירופאים רבים, ובתוכם גם ליהודי אירופה, להרגיש רצויים במדינה.
בתקופה זו, הברון מוריס דה הירש והרב צדוק כהן תמכו ומימנו הקמת התיישבויות חקלאיות בארגנטינה שנועדו לסייע ליהודים שנמלטו מרדיפות, תוכנית שזכתה לאישור מוחלט מצד מדינת ארגנטינה. בסתיו של שנת 1891 ייסד הירש את חברת התיישבות היהודים (יק"א – JCA) שמקום מושבה היה בלונדון. מטרתה של החברה הייתה לארגן את יישובם ההמוני של יהודי רוסיה (שמנו אז למעלה מ-9 מיליון) באמריקה, ובמיוחד בארגנטינה. עוד בטרם הקמת החברה הרשמית, משנת 1889, כבר הספיקו להגר למעלה מ-7,000 יהודים. מאמץ ההתיישבות היהודי, שנודע לימים כמושבות הברון הירש, התרכז ברובו במחוז אנטרה ריוס. סופר ארגנטינאי יליד רוסיה, אלברטו גרצ'ונוף, תיאר בספרו "אנטרה ריוס המדינה שלי" את התחושות שליוו את תהליך ההגירה הזה, בציטוט שמפיצי הקונספירציה נוהגים להביא כ"הוכחה" למזימה, על אף שהוא מתאר התיישבות פשוטה: "בביתנו נערכו מפגשים מעניינים… הרב הדתי, הרב האזרחי, נכבדי בית הכנסת והשכנים המכובדים ביותר… בפגישות אלו שמעתי לראשונה לדבר על אמריקה… ניסיון הקולוניזציה של הברון דה הירש האיר את בני ישראל מטולצ'ין, כמו התקווה המשיחית של השיבה למלכות ישראל… כך ננטש הכול כדי לנסוע לאמריקה, לארגנטינה… ממלון המהגרים ומבואנוס איירס. לקחו אותנו למוזסוויל, במחוז סנטה פה… שנוסדה על ידי הברון דה הירש…".
תוכניתו של הברון הירש נועדה להקים אוטונומיה יהודית מקומית בארגנטינה כאלטרנטיבה למדינה בארץ ישראל, אך מדובר היה באוטונומיה מקומית בלבד להתיישבות אגררית, ולא בהקמתה של מדינה יהודית עצמאית או פרויקט פוליטי בדלני. מפעל ההתיישבות השתלב לחלוטין בכלכלה האזורית לצד קבוצות מהגרים אירופאיות אחרות. אמנם האוכלוסייה היהודית בארגנטינה גדלה ושגשגה בשנים שלאחר מכן, אך בסופו של דבר הקהילה הפכה לעירונית הרבה יותר, וזנחה ברובה את המרחבים החקלאיים.
בנוסף לכך, הוגים אנטישמיים נוהגים לציין הצעות ציוניות מוקדמות כהוכחה לשאיפת השתלטות, אך מבחינה היסטורית, הרעיון של הקמת מדינה יהודית שלא תוקם בפלשתינה אלא במקומות אחרים בעולם לא היה מיוחד או פורץ דרך באותה תקופה. היו תוכניות רבות להקמת מדינות יהודיות ברחבי העולם, כגון ההצעה להקים מדינה יהודית באוגנדה, בסין (תחת שלטון האימפריה היפנית) ואפילו באלסקה. הלכה למעשה, התנועה הציונית זנחה לחלוטין את כל התוכניות הקשורות לארגנטינה עשורים רבים לפני שהתיאוריה על תוכנית אנדיניה באה לעולם. יתרה מזאת, המוסדות היהודיים בארגנטינה, ובראשם ה-DAIA (נציגות האגודות הישראליות בארגנטינה), הוכרו על ידי כל ממשלות ארגנטינה השונות לדורותיהן, לרבות החונטות הצבאיות, וניהלו עמן שיח פתוח ורשמי, עובדה העומדת בסתירה מוחלטת לטענות על קיומו של ממשל צללים חתרני ונסתר.
השלכות פוליטיות ופגיעה בנפש
הפצתה של תיאוריית הקונספירציה הובילה לאורך השנים לתוצאות מעשיות, אלימות וטראגיות עבור יהודים ומוסדות ישראליים. בתקופת הדיקטטורה הצבאית ששלטה בארגנטינה בין השנים 1976 ל-1983, חוגים צבאיים רחבים התייחסו לתוכנית כאל עובדה מוגמרת. אמונה זו תורגמה למדיניות אקטיבית של רדיפה, שבמסגרתה אסירים ועצורים יהודים עברו חקירות ועינויים קשים. חוקרי המשטר הצבאי דרשו מהקורבנות, ובהם העיתונאי חקובו טימרמן, למסור פרטים על התוכנית, ובמיוחד דרשו לספק להם מידע מודיעיני על היערכות צה"ל לקראת פלישה צבאית מתוכננת לפטגוניה 3.
כדי לבסס את העלילה בדבר שיתוף פעולה חתרני בין קפיטליסטים יהודים לאנשי שמאל רדיקלי, תומכי הקונספירציה אימצו כהוכחה חיה את פרשת דוד גרייבר. גרייבר, איש עסקים ובנקאי ארגנטינאי-יהודי, נחקר בשנות השבעים בחשד שהלבין 17 מיליון דולרים עבור ארגון הטרור השמאלי (והאנטי-ישראלי) "מונטונרוס", כספים שהושגו מפעילויות לא חוקיות כמו תשלומי כופר. לאחר שדווח כי גרייבר נהרג בהתרסקות מטוס במקסיקו באוגוסט 1976, התעוררו ספקות כבדים סביב מותו, כולל מצד התובע המחוזי של מנהטן שחשד כי ביים את ההתרסקות על רקע קריסת עסקיו והבנקים שבשליטתו. בעקבות זאת, אלמנתו לידיה פפלאו, אחיו ואחיינו נעצרו באופן לא חוקי על ידי המשטרה הארגנטינאית, עונו באכזריות, ונאלצו תחת איומים מצד שר הכלכלה של הדיקטטורה למכור את מניותיהם בחברת "פפל פרנסה". פרשה זו, שבה בנקאי יהודי מואשם במימון קבוצות גרילה חתרניות דרך רשת בנקים בינלאומית (שאחד מהם היה בנק הסחר ישראל-שוויץ לשעבר), שימשה את תומכי התיאוריה כראיה ניצחת לניסיון היהודי להרוס את הכלכלה והחברה הארגנטינאית מבפנים.
במאה ה-21, התאוריה ממשיכה לגבות מחיר ולעורר עוינות כלפי מבקרים ישראלים. תומכי הקונספירציה מזהים באופן מוטעה ומכוון תרמילאים ישראלים – יוצאי צבא המטיילים בהמוניהם בפטגוניה – כחיילים בשירות פעיל או כסוכנים הנמצאים בסיורי שטח מודיעיניים לקראת מימוש ההשתלטות. האשמות אלו החריפו משמעותית סביב אסונות טבע; ישראלים הואשמו בהצתה מכוונת של שריפות ענק בפארק הלאומי טורס דל פיינה, תחילה ב-2011 ושוב בשנת 2026, והוצגו כמי שמבצעים פעולות חבלה אקטיביות כחלק מתוכנית ההשתלטות. טענות אלו גובו לעיתים על ידי פוליטיקאים מקומיים וגורמי תקשורת, ועוררו את זעמה של הליגה נגד השמצה 4.
גם ההתקרבות העמוקה של נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי ליהדות ולישראל מספקת אמתלות חדשות למפיצי התיאוריה ולתומכיה. מיליי, שהחל להתעניין ביהדות בעקבות האשמות על אהדה לנאציזם ב-2021, מתפלל ולומד עם הרב האורתודוקסי שמעון אקסל וואהניש, שמונה בהמשך לשגריר ארגנטינה בישראל, ואף הביע כוונה להתגייר. תמיכתו חסרת התקדים של מיליי בממשלת ישראל במהלך המלחמה בעזה – הכוללת הבטחה להעביר את שגרירות ארגנטינה לירושלים והצבעה באו"ם נגד מדינה פלסטינית – בולטת במיוחד אל מול ניתוק היחסים עם ישראל מצד שכנותיה של ארגנטינה באמריקה הלטינית. בנוסף, שרת הביטחון שלו פטריסיה בולריץ' האשימה את בוליביה וצ'ילה במתן מחסה לגורמים אסלאמיים קיצוניים כמו חיזבאללה וכוחות ממשמרות המהפכה האיראניים, מה שגרר משברים דיפלומטיים. עבור אנשי הימין הקיצוני והתומכים בתיאוריית אנדיניה, השימוש התדיר של מיליי בסמלים יהודיים כמו תקיעה בשופר בעצרות בחירות, והתייצבותו המוחלטת לצד ישראל תוך יצירת מתחים עם המדינות השכנות, משמשים כהוכחה עכשווית להשתלטות הציונית על הנהגת המדינה 5.
לקריאה נוספת
- יגאל יששכרוב, יוליוס פופר "המלך היהודי של פטגוניה", באתר News1 מחלקה ראשונה, 18 באוגוסט 2016
- "The Andinia Plan". Andinia.com.
- "The Andinia Plan – Articles". Andinia.com.
- "תוכנית אנדיניה – המדינה היהודית החדשה", בואנוס איירס, ארגנטינה.
- ארנסטו בוהוסלבסקי, נגד פטגוניה היהודית. משפחת אייכמן והלאומנים הארגנטינאים והצ'יליאנים מול תוכנית אנדיניה (מ-1960 ועד ימינו) (Contra la Patagonia judía. La familia Eichmann y los nacionalistas argentinos y chilenos frente al Plan Andinia (de 1960 a nuestros días)), האוניברסיטה הלאומית של חנרל סרמיינטו, ארגנטינה.
- יואב קרני, לאסיר יש כבר שם, ולתא יש מספר, באתר גלובס, 21 בנובמבר 1999.
- איזבל דברה ואלמודנה קלטרווה, מסירותו המפתיעה של הנשיא מיליי ליהדות ולישראל מעוררת מתיחות בארגנטינה ומעבר לה, AP, 3 ביוני 2024.
- "הליגה נגד השמצה זועמת על תאוריות קשר אנטישמיות המופצות בקשר לשריפה הטרגית בפטגוניה הצ'יליאנית". הליגה נגד השמצה. 5 בינואר 2012.
- ארנסטו בוהוסלבסקי, נגד פטגוניה היהודית. משפחת אייכמן והלאומנים הארגנטינאים והצ'יליאנים מול תוכנית אנדיניה (מ-1960 ועד ימינו) (Contra la Patagonia judía. La familia Eichmann y los nacionalistas argentinos y chilenos frente al Plan Andinia (de 1960 a nuestros días
- "תוכנית אנדיניה – המדינה היהודית החדשה", בואנוס איירס, ארגנטינה.
- יואב קרני, לאסיר יש כבר שם, ולתא יש מספר, באתר גלובס, 21 בנובמבר 1999.
- "הליגה נגד השמצה זועמת על תאוריות קשר אנטישמיות המופצות בקשר לשריפה הטרגית בפטגוניה הצ'יליאנית". הליגה נגד השמצה. 5 בינואר 2012.
- איזבל דברה ואלמודנה קלטרווה, מסירותו המפתיעה של הנשיא מיליי ליהדות ולישראל מעוררת מתיחות בארגנטינה ומעבר לה, AP, 3 ביוני 2024.
![גרמניה הפשיסטית 1945-1933. ב־30 בינואר 1933 ממנה נשיא הרייך פאול פון הינדנבורג את אדולף היטלר לרייכסקאנצלר. ב־1 בפברואר נושא רייכסקאנצלר היטלר החדש (בתמונה) נאום לאומה הגרמנית בקריאה של ממשלת הרייך, ששודרה בכל תחנות השידור בגרמניה. [ברלין – אדולף היטלר מול מיקרופון רדיו בנאום רדיו]. צילום: לא ידוע.](https://alilona.co.il/wp-content/uploads/2025/09/image-13.png)
