האוטונומיה היהודית באוקראינה הייתה ניסיון ייחודי ליצור מסגרת ממשלתית רשמית שתגן על זכויות היהודים ותסדיר את חייהם הלאומיים כחלק ממדינה רב־לאומית עצמאית. הניסיון צמח מתוך השתתפותן הפעילה של המפלגות היהודיות במהפכה האוקראינית של 1917 ובמוסדות הרפובליקה העממית האוקראינית שהוקמו בעקבותיה. בחודשים יולי 1917 עד אפריל 1918, עם התגבשות מוסדות השלטון החדשים, הצליחו נציגי היהודים לממש לראשונה עקרונות של אוטונומיה לאומית־תרבותית באמצעות ייסוד תפקיד "סגן מזכיר לענייני יהודים", שהפך עד מהרה למשרד לענייני יהודים — גוף ממלכתי עצמאי שהוסמך לחוקק, לנהל ולפקח על ענייני החינוך, הקהילות, השפה והזכויות האזרחיות של בני העם היהודי באוקראינה. משה זילברפרב, שכיהן כראש המשרד, תיאר את מעמדו ההיסטורי במילים:
"השר לענייני היהודים, למיטב ידיעתנו, אין לו אח ורע בהיסטוריה היהודית. השר לענייני היהודים לא היה נציג יהודי רם־דרג שתפקידו לממש את מדיניות הממשלה בענייני החיים היהודיים (כפי שהיה, למשל, הרב הראשי היהודי בפולין במאה השש־עשרה), ואף לא היה שטאדלן [מתווך] או ציר מטעם העם היהודי (כמו, לדוגמה, הפרנס הכולל (מַרְשָאלוֹק) והנציגים הכלליים (שטאדלנים) בפולין). אלא שהיה זה הגוף הממשלתי העליון, ובמידה מסוימת גם עצמאי, שתפקידו היה לשמור, להבטיח ולחזק את הזכויות הלאומיות של היחיד ושל הקהילה הלאומית" 1.
האוטונומיה היהודית באוקראינה התגבשה על רקע מהפכת פברואר, קריסת השלטון הרוסי ותחייתה של התנועה הלאומית האוקראינית. בתוך המציאות הרב־לאומית החדשה התעצבו יחסי גומלין מורכבים בין התנועה האוקראינית לבין חמש המפלגות היהודיות שנטלו חלק בראדה המרכזית – הבונד, הפארייניגטע, פועלי ציון, הפולקספארטיי והציונים. על אף ההבדלים האידיאולוגיים העמוקים ביניהן, פעלו כולן לקידום זכויות לאומיות וליצירת מבנים דמוקרטיים של ממשל עצמי יהודי. פעילות זו הולידה לראשונה בחקיקה את רעיון האוטונומיה הלאומית־אישית – מתכונת משפטית־מדינית שביסודה הכרה בזכותו של כל מיעוט לנהל את ענייניו התרבותיים והחינוכיים בעצמאות, תחת מסגרת המדינה. הניסיון קצר־הימים, שנקטע עם הפלת הראדה באפריל 1918, הותיר חותם עמוק בהיסטוריה של יהודי מזרח אירופה ובתולדות המחשבה המדינית היהודית.
רקע היסטורי
בראשית המאה ה־20 עמדה אוקראינה בצומת דרכים היסטורי. האימפריה הרוסית, ששלטה בה במשך מאות שנים, נשחקה במלחמת העולם הראשונה – “המלחמה הגדולה” – שבה איבדה מיליוני חיילים ואזרחיה סבלו מרעב ומקריסה כלכלית. בתוך המשבר התפשטה באוכלוסייה תחושת ייאוש מהשלטון הצארי ומן המלחמה שנראתה חסרת תכלית. לנין ותנועת הבולשביקים ניצלו את המצב כדי לקדם את גישת התבוסתנות המהפכנית, שלפיה על רוסיה להפסיד במלחמה כדי שקריסת המשטר תוליד מהפכה עולמית. עם עלייתם לשלטון במהפכת אוקטובר 1917 פרשה רוסיה מהמלחמה, והמערכת הפוליטית כולה התמוטטה.
בתוך הוואקום הזה ביקשו עמים שונים בתחומי האימפריה לשוב ולהקים לעצמם ישויות לאומיות. באוקראינה נולדה תנועת עצמאות שראתה בהתפוררות רוסיה הזדמנות היסטורית לשחרור לאומי. בראשית שנת 1917, עם נפילת המשטר הצארי ברוסיה, התגבשה באוקראינה מציאות מדינית חדשה שאפשרה צמיחה מהירה של תנועות לאומיות וחברתיות. בתוך אווירה מהפכנית זו נוסדה במרץ 1917 הראדה המרכזית האוקראינית — גוף שהוקם בידי אינטלקטואלים ופעילים אוקראינים מתוך שאיפה לאחד את כלל הארגונים והחוגים הלאומיים סביב דרישה לאוטונומיה טריטוריאלית־תרבותית לאוקראינה, תוך קביעת האוקראינית כשפה הרשמית. הראדה, שהחלה כגוף מוניציפלי בעיר קייב, התרחבה בהדרגה והפכה לרשות מייצגת של כלל תושבי אוקראינה. במגילת ההכרזה של המזכירות הכללית מה־27 ביוני 1917 נאמר כי "[מ]גוף ביצועי של קבוצות ציבוריות ומפלגתיות מאוחדות, כפי שהייתה בראשית המהפכה, הפכה [הראדה המרכזית] לא רק לרשות המבצעת העליונה אלא גם לרשות המחוקקת העליונה של העם האוקראיני המאורגן כולו" 1.
אולם בעיצומה של התחייה האוקראינית התעצמה גם האיבה האתנית. דורות של תעמולה אנטישמית שהטיפו לה “מאות השחורות” – ארגון לאומני קיצוני ברוסיה הצארית – הותירו בקרב אוכלוסיית הכפרים באוקראינה רגשות שנאה מושרשים כלפי היהודים, שנתפסו כסוחרים, כמנצלים, ולעיתים גם כסוכנים של רוסיה. מצב זה הפך את הקהילה היהודית למיעוט חשוד ומבודד דווקא בשעה שבה ביקשה להשתלב במדינה החדשה.
היהודים באוקראינה עמדו בפני דילמה כפולה. מצד אחד, רבים מהם נטו להזדהות עם רוסיה הגדולה ועם רעיונות מהפכניים שדגלו בשוויון ובביטול גבולות לאומיים – דבר שעורר כלפיהם חשד כאל נאמני בולשביקים. מצד שני, מפלגות יהודיות סוציאליסטיות וציוניות השתתפו בפועל בבניין הלאומיות האוקראינית החדשה, וראו בה הזדמנות נדירה להבטיח אוטונומיה לאומית־תרבותית כחלק ממדינה דמוקרטית. הסתירה הזו – בין הזדהות עם רעיון אוניברסלי לבין תמיכה בשלטון לאומי מקומי – עיצבה את יחסי היהודים עם הסביבה האוקראינית והפכה אותם לשבריריים.
בתוך המציאות הסוערת הזאת עלתה דמותו של סימון פטליורה, לימים מנהיגה הצבאי והמדיני של אוקראינה העצמאית. פטליורה, בן למשפחת כמרים מעניים, נודע עוד בצעירותו באהדתו ליהודים וביחסו ההוגן כלפיהם. הוא ראה בשוויון זכויות עיקרון מוסרי, והתנגד בכתב ובמעשה לאנטישמיות. בראייתו, מדינה אוקראינית חופשית חייבת להבטיח זכויות שוות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת ולאום. בשל השקפתו זו כונה בקרב עמיתיו “חובב היהודים”. השקפתו ההומניסטית, שנבעה מן המסורת הסוציאל־דמוקרטית של תחילת המאה ה־20, עיצבה את יחסו כלפי הקהילה היהודית גם בשנות המאבק על עצמאות המדינה.
בין השנים 1917 ל־1918 נוצרה באוקראינה מערכת של ממשל מהפכני שניסתה לשלב בין לאומיות מודרנית לבין רב־תרבותיות. בתוך המסגרת הזאת ביקשו נציגי היהודים לעגן את מעמדם באמצעות האוטונומיה הלאומית־תרבותית – רעיון חדשני שנועד להבטיח חינוך, תרבות ושלטון קהילתי עצמאי תחת ריבונות אוקראינית. יוזמה זו סימנה את שיאו של תהליך שבו, על רקע התמוטטות רוסיה הצארית ומלחמת האזרחים המתקרבת, נולדה תקווה לחיים משותפים בין אוקראינים ויהודים — תקווה שעתידה הייתה להתרסק בשנות הדמים הבאות.
המפלגות היהודיות השונות
המפלגות היהודיות שהשתתפו בראדה המרכזית של אוקראינה נוצרו על רקע ההתעוררות הפוליטית והתרבותית בקרב היהדות המזרח־אירופית בסוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, ובשנת 1917 כבר היו לתנועות מאורגנות בעלות מצע אידאולוגי מגובש. חמש המפלגות שפעלו באוקראינה באותה תקופה היו הבונד, הפארייניגטע, פועלי ציון, הפולקספארטיי והציונים. אף שכולן נשאו דגל של שוויון זכויות לאומיות, הן נבדלו בגישתן לשאלת האוטונומיה, לשאלת השפה וליחסן לתנועה הלאומית האוקראינית 1.
הבונד – הליגה הכללית של הפועלים היהודים בליטא, פולין ורוסיה – נוסד בווילנה בשנת 1897, וביסס את עצמו כתנועת פועלים סוציאל־דמוקרטית השייכת לאינטרנציונל הסוציאליסטי ולתנועת הפועלים הרוסית. עקרונותיו הדגישו את שוויון הזכויות לשפה היהודית ואת הצורך במערכת חינוך עצמאית ליהודים. מאז הקונגרס השישי של התנועה בשנת 1905 אימץ הבונד את רעיון האוטונומיה התרבותית־לאומית שנוסח בידי הסוציאל־דמוקרטים האוסטריים, וקרא להענקת זכויות שוות לכל לשון ולכל קבוצה אתנית בממלכה הרוסית המאוחדת, תוך הבטחת אוטונומיה טריטוריאלית לאזורים בעלי צביון ייחודי – כמו אוקראינה וליטא – ואוטונומיה אישית־תרבותית לכל מיעוט אתני בתוכם.
פועלי ציון צמחו מתוך התנועה הציונית העולמית, והחלו לפעול באוקראינה בראשית המאה ה־20. בקונגרס שנערך בפולטבה בשנת 1906 התגבשה המפלגה כזרם ציוני־סוציאליסטי שהציב לעצמו שתי מטרות משלימות: מאבק סוציאליסטי למען זכויות הפועלים היהודים, ושאיפה לטריטוריאליות לאומית בארץ־ישראל. במצעה תמכה המפלגה באוטונומיה לאומית־אישית ליהודי התפוצות, אך ראתה בה שלב ביניים בדרך לאוטונומיה טריטוריאלית בארץ־ישראל.
הפולקספארטיי, “מפלגת העם היהודית”, נוסדה ב־1906 ביוזמת ההיסטוריון וההוגה שמעון דובנוב. היא ביקשה לבסס את זכויות היהודים במסגרת של אוטונומיה לאומית־תרבותית חילונית ואקס־טריטוריאלית, הנשענת על הקהילות היהודיות המקומיות ועל פרלמנט לאומי שייבחר באופן דמוקרטי. במסגרת זו אמורים היו לפעול מוסדות חינוך, תרבות ושלטון עצמי, ובראשם שר לענייני היהודים בממשלת המדינה. בכך הניחה הפולקספארטיי תשתית רעיונית למודל של “אוטונומיזם” שהיה מקור השראה לעיצוב מוסדות האוטונומיה היהודית באוקראינה.
הפארייניגטע – “מפלגת הפועלים הסוציאליסטית היהודית המאוחדת” – הוקמה במאי 1917 ממיזוג של שתי מפלגות: המפלגה הסוציאליסטית־ציונית והמפלגה הסוציאליסטית היהודית לעבודה (“סֶרפּ”, שכונתה גם “הסיימיסטים”). האיחוד הזה יצר גוף סוציאליסטי רחב שדרש הקמת אוטונומיה לאומית־אישית ליהודים, הכוללת ממשל עצמי בענייני תרבות, חינוך, בריאות ורווחה, תוך קידום שוויון מלא במסגרת דמוקרטית.
המפלגה הציונית עצמה, שפעלה כחלק מן ההסתדרות הציונית העולמית מאז 1897, ראתה באוטונומיה התרבותית בגולה אמצעי לפיתוח התודעה הלאומית של העם היהודי. הציונים דגלו בהקמת מרכז לאומי בארץ־ישראל, אך לאחר החלטות הקונגרס העולמי בועידת הלסינגפורס (הלסינקי) בשנת 1906 קיבלו את הרעיון של אוטונומיה יהודית במדינות הפזורה, שתתמקד בחינוך, ברווחה ובחיים הקהילתיים, ותשמש ככלי לחיזוק אחדות העם.
לכל אחת מן המפלגות הללו הייתה גם תפיסה ייחודית באשר לשאלת השפה והחינוך. בעוד שהבונד, הפארייניגטע והפולקספארטיי ראו ביידיש את “מאַמע לשון”, שפתם של ההמונים היהודים, והדגישו את זכותה לשוויון במוסדות המדינה, הציונים ו“פועלי ציון” קידמו את העברית כשפת תחייה לאומית וכסמל לקשר עם ארץ־ישראל. כל המפלגות תמכו ברעיון של רפורמה דמוקרטית בקהילות היהודיות ובביסוס מוסדות חילוניים ונבחרים, אך הציונים הסתייגו מהתערבות המדינה בניהול הפנימי של הקהילה.
מבחינה רעיונית, ניתן להבחין בשלוש תפיסות עיקריות של האוטונומיה היהודית: “האוטונומיזם ההיסטורי” של דובנוב, שראה ביתרון הרוחני שבאי־טריטוריאליות; הגישה המעשית־פוליטית של הסוציאליסטים, שראו באוטונומיה כלי לארגון דמוקרטי של היהודים במסגרת מדינה רב־לאומית; והגישה החינוכית־לאומית של הציונים, שראו בה שלב בדרך לחידוש העצמאות הלאומית בארץ־ישראל.
יחסן של המפלגות היהודיות לתנועה הלאומית האוקראינית עבר שינוי במהלך 1917. בעוד שבראשית השנה ניכרה הסתייגות מצד חוגים אינטלקטואליים יהודיים, כבר ביוני 1917 הביעו ארגונים יהודיים סוציאליסטיים תמיכה פומבית בדרישת הראדה לאוטונומיה טריטוריאלית. ב־29 ביוני 1917 קבע ועד המחוז הדרום־מערבי של פועלי ציון כי על הממשלה הזמנית להכיר בראדה ובמזכירות הכללית כ“גופים האוטונומיים של האומה האוקראינית”. גם הסניף באומן של מפלגת סֶרפּ, שהצטרפה בהמשך לפארייניגטע, הכריז כי ילך “כתף אל כתף עם היסודות הדמוקרטיים באוקראינה במאבקם לאוטונומיה לאומית־טריטוריאלית”.
וולודימיר ויניצ’נקו, ראש המזכירות הכללית באותם ימים, הדגיש בזיכרונותיו כי המפלגות היהודיות נהגו כלפי הרעיון האוקראיני “בהוגנות ובהבנה”. לדבריו, “הייתה מידה של כנות בפיוס, רצון לשיתוף פעולה ידידותי ועבודה משותפת למען מטרה משותפת… בעיקר ניכרה כנות זו בקרב נציגי הארגונים היהודיים. הם כבר קיבלו את הראדה בתודעתם כגוף מייצג משלהם וראו עצמם בה כחברים שווים, בעלי זכויות פוליטיות ולאומיות שווה”.
כך נוצר שיתוף פעולה נדיר בין התנועה הלאומית האוקראינית לבין נציגי הציבור היהודי, שביססו את מעמדם הפוליטי במסגרת מוסדות המדינה המתהווה, והניחו את התשתית להכרה בזכויות לאומיות ולראשית האוטונומיה היהודית באוקראינה.
המשרד לענייני יהודים
המשרד לענייני יהודים, שהוקם ב־13 ביולי 1917, היה הגוף הממשלתי הראשון בהיסטוריה היהודית שנועד לייצג את העם היהודי כקבוצה לאומית מוכרת בתוך מדינה ריבונית. בראשו עמד משה זילברפרב, נציג מפלגת הפארייניגטע, שמונה תחילה כסגן מזכיר לענייני יהודים במזכירות הכללית של הראדה המרכזית, ובהמשך כשר לענייני יהודים בממשלה האוקראינית. תפקידו של המשרד הוגדר לשמור על זכויות המיעוט היהודי באוקראינה, להסדיר את ענייניו המשפטיים והחברתיים, ולפתח את חייו הלאומיים והתרבותיים במסגרת המדינה החדשה 1.
המשרד חולק לשלוש מחלקות עיקריות, שכל אחת מהן טיפלה בתחום חיוני אחר בחיי הציבור היהודי. מחלקת החינוך, בראשות אברם שטרשון, עסקה בארגון מערכת חינוך יהודית ממלכתית, בהכשרת מורים, ובהקמת מוסדות לימוד יהודיים; היא גם פעלה להפיכת השפה היידית לשפת הוראה רשמית לצד האוקראינית, הרוסית והפולנית. מחלקת הקהילות והממשל העצמי, שבראשה עמד אברם רבוצקי, הייתה אחראית על ארגון מוסדות הקהילה ובחירות דמוקרטיות לוועדים מקומיים. מחלקת העניינים הכלליים, בראשות ישעיה חורין, ריכזה את הקשרים עם המשרדים האחרים, את הטיפול בענייני זכויות אזרח, ואת ייצוג היהודים במוסדות הצבא והממשל.
באוקטובר 1917 נוסדה ביוזמת המשרד המועצה הלאומית היהודית, גוף מייעץ שאיחד את נציגי כל חמש המפלגות היהודיות הפועלות באוקראינה. לאחר הרחבת הרכבה כללה המועצה כחמישים חברים. תפקידה היה לתאם בין הפעילות המפלגתית לבין עבודת המשרד, לשמש סמכות עליונה בענייני חקיקה וארגון קהילתי, ולייצג את כלל הציבור היהודי בפני מוסדות המדינה. עם הזמן הפכה המועצה לגוף מנחה למשרד, אך חילוקי דעות חריפים הביאו לפרישת הציונים משורותיה. אף על פי כן, המועצה המשיכה לתפקד ולהפעיל השפעה ניכרת על מדיניות החינוך, על הקהילות המקומיות ועל ההתמודדות עם גלי הפרעות שפקדו את הערים היהודיות.
המשרד לענייני יהודים פעל להבטחת זכויות אזרח של יהודים ולהגנה מפני אפליה, ארגן מערך משפטי לטיפול במקרי אלימות, ודאג להקמת בתי ספר וסמינר למורים יהודים בקייב. הוא פעל לקידום השפה היידית במוסדות המדינה, ולחיזוק מעמד היהודים כקהילה לאומית שוות־זכויות באוקראינה. פעולותיו שיקפו את תפיסת האוטונומיה האישית־תרבותית, ולראשונה בתולדות מזרח אירופה הוכרה היהדות כמיעוט לאומי בעל מוסדות עצמיים, שותף לחקיקה ולניהול חיי המדינה.
פעילות היהודים בראדה
השתתפותן של המפלגות היהודיות בראדה המרכזית הייתה מהבולטות ביותר מבין המיעוטים באוקראינה. מאז יולי 1917 נכללו נציגי היהודים בכל דרגות הממשל — מהראדה עצמה ועד למוסדות המבצעים המקומיים — והיוו מרכיב פעיל בעיצוב מדיניותה של הרפובליקה העממית האוקראינית. במסגרת החלוקה החדשה של הראדה נקבע כי ליהודים יוענק ייצוג נרחב, ובין חברי "המועצה הקטנה" (הגוף המתמיד של הראדה בין כינוסיה) הוקצו למפלגות היהודיות כ־25 אחוז מהמושבים. לפי החלוקה הפנימית, קיבלו הבונד והפארייניגטע שלושה־עשר מושבים כל אחת, פועלי ציון תשעה, הפולקספארטיי שניים והציונים שלושה־עשר. במקביל, שותפו נציגים יהודים גם במועצות העירוניות ובוועדות המקומיות של המזכירות הכללית, וביולי 1917 מונה משה זילברפרב לסגן מזכיר לענייני יהודים — תפקיד חסר תקדים בהיסטוריה היהודית, שהפך במהרה למוסד ממלכתי עצמאי לניהול ענייני הקהילה היהודית 1.
בתוך הראדה עצמה התקיימו יחסים מורכבים בין המפלגות היהודיות. הסוציאליסטים — הבונד, הפארייניגטע ופועלי ציון — היוו רוב פוליטי ופעלו במשותף לקידום רעיון האוטונומיה הלאומית־אישית ולשילוב היהודים במוסדות המדינה. לעומתם עמדו הציונים, שהיו למיעוט פוליטי אף כי מחוץ לראדה נהנו מתמיכה ציבורית רחבה יותר בקרב יהודי אוקראינה. המחלוקות נסבו סביב שאלת מקומה של האוטונומיה היהודית במסגרת המדינה החדשה: בעוד הסוציאליסטים הדגישו את הצורך בבניית מוסדות אזרחיים־חילוניים לניהול חיי היהודים באוקראינה, הציונים ראו באוטונומיה שלב חינוכי־לאומי בלבד בדרך להגשמה מדינית בארץ־ישראל, והתנגדו להענקת סמכות חוקתית לגופים יהודיים במסגרת המדינה האוקראינית.
לצד המחלוקות האידאולוגיות, ניכר שיתוף פעולה בעניינים מעשיים. המפלגות היהודיות תמכו במאבקה של הראדה מול הממשלה הזמנית הרוסית, והדגישו את זכותה של אוקראינה לאוטונומיה רחבה. במקביל ניהלו מאבקים פנימיים סביב אופי הייצוג היהודי במוסדות המדינה: הוויכוחים סביב הרכב המועצה הלאומית היהודית — שהייתה אמורה לכלול נציגים מכל חמש המפלגות — הביאו לפרישת הציונים מישיבותיה הראשונות, לאחר שדרישתם לייצוג יחסי לכוחם הציבורי נדחתה. אף על פי כן, הציונים המשיכו לשלוח נציגים לישיבות מסוימות לצורכי תיאום מידע בלבד.
בדיונים המרכזיים בראדה ניכרה מעורבות יהודית בנושאי חברה, חינוך וזכויות אזרח. באוקטובר 1917 יזם זילברפרב את הקריאה הציבורית “אל האזרחים הנבונים של אוקראינה”, שקראה לשים קץ לפוגרומים ולהגן על שלום הציבור. באותו זמן נדונה גם הצעת הציונים לקיים דיון רשמי בהצהרת בלפור, אך ההצעה נדחתה ברוב קולות, מתוך חשש שדיון רשמי בנושאי ציונות יפורש כהתרחקות מהעניין האוקראיני המקומי.
אחת ההצלחות החשובות של הסוציאליסטים היהודים הייתה קידום חקיקת "חוק הקהילות" בדצמבר 1917, ביוזמת הבונד ופועלי ציון. החוק הסדיר את מוסדות הקהילה היהודית על בסיס בחירות דמוקרטיות והגדיר את אחריותן של מועצות הקהילה לניהול ענייני חינוך, תרבות ורווחה. בהמשך, בינואר 1918, עבר בראדה אחד ההישגים הגדולים של המפלגות היהודיות — "חוק האוטונומיה הלאומית־אישית". החוק קבע כי לכל מיעוט באוקראינה הזכות לארגן מוסדות נבחרים לניהול ענייניו הלאומיים, ושהחלטות מוסדות אלה יזכו לתוקף מחייב בענייני חינוך, תרבות ושפה. על חקיקת החוק חתום גם משרד היהודים, ובראשו זילברפרב ועוזריו ישעיה חורין ומ. שאץ (אנין), אשר תיארו את החוק כ"מעין הצהרת זכויות האדם — אך לא של יחידים, אלא של עמים".
המפלגות היהודיות נטו להתנגד לאוניברסל הרביעי, ההכרזה על עצמאותה הרשמית של אוקראינה בינואר 1918. הסיבה המרכזית להתנגדות זו נבעה מן הרצון לשמור על אחדות יהדות רוסיה ולמנוע פילוג בין הקהילות היהודיות במזרח אירופה. אף על פי כן, עם פרוץ המרד הבולשביקי וכניסת הצבא האדום לקייב, הביעו כל המפלגות היהודיות תמיכה מלאה בראדה ובמאבקה נגד הבולשביקים. יהודים רבים, ובהם פעילי מפלגות, התנדבו לשירות אזרחי ולסיוע לוגיסטי, אך גל הפוגרומים שפרץ בתקופה זו ערער את האמון בין הקבוצות והעמיק את תחושת חוסר הביטחון בקרב היהודים.
האירועים הקשים של ינואר 1918, שכללו את נסיגת הראדה מקייב, הביאו למעשה לסיום תקופת שיתוף הפעולה הפורה בין המפלגות היהודיות לשלטון האוקראיני. אף על פי כן, תרומתן של המפלגות היהודיות לעיצוב המדיניות הלאומית של אוקראינה נותרה משמעותית: הן היו בין הראשונות בעולם שהצליחו לעגן בחוק עקרונות של אוטונומיה לאומית־תרבותית, ולהקים משרד ממשלתי ייחודי לענייני יהודים — הישג חסר תקדים בתולדות יחסי יהודים ומדינה במזרח אירופה.
קריסת הסדר באוקראינה
עם התמוטטות הצבא הרוסי לאחר מהפכת אוקטובר 1917, קרס הסדר המדיני באוקראינה, וחיילים רבים יוצאי מלחמת העולם הראשונה עזבו את החזית וחזרו לארצם כשהם חמושים ומרוסקים מוסרית. חוסר המשמעת בצבא, יחד עם התפוררות השלטון המרכזי, יצרו מצב של אנרכיה מוחלטת. הדרכים והחזיתות התמלאו בגדודים דמויי כנופיות אשר נעו דרך הערים היהודיות שעל גדות הדניפר, בזזו רכוש, שרפו בתים והטילו אימה על האוכלוסייה. כך נהפכו היהודים לקורבנות הראשונים של הכאוס שירד על הארץ.
ולודימיר קדרובסקי, שהיה מפקח הצבא האוקראיני, תיאר את הפוגרום הראשון בקנה מידה גדול בנובמבר 1917 בפרובינציית פודוליה. הוא כתב כי הקורפוס הרוסי השני של המשמר ביצע “ביזה מוחלטת והשמדה של שבע־עשרה עיירות אוקראיניות". על פי עדות נוספת של קצין רוסי, החיילים קיבלו “פקודה להרוס ולבזוז את כפרי האיכרים חסרי הישע” וכתוצאה מכך “איבדו כל מראית עין של צבא, הסתובבו בהמוניהם ברחובות, פרצו לחנויות ובתים פרטיים ובזזו את רכוש התושבים". מציאות זו, שבה כוח צבאי חסר פיקוד שוטט ללא שליטה, הפכה את הערים היהודיות למטרה נגישה ובלתי מוגנת.
המהפכה הבולשביקית החריפה את האנרכיה. נפילת הממשלה הפרוביזורית של קרנסקי והקמת שלטון הסובייטים יצרו ואקום שלטוני מוחלט בדרום־מערב רוסיה. הצבא לשעבר התפורר ליחידות לאומיות, וחיילים רוסים, לטבים ואוקראינים נדדו ללא פיקוח, כשהם מציגים את עצמם כבולשביקים ומשתמשים בשם זה כדי להצדיק ביזה ורצח. הכוחות הבולשביקים שפלשו לאוקראינה בתחילת 1918 החריפו את מצב האנרכיה, ומאבקם בממשלת קייב הוביל להתנגשות כוללת בין צבאות, כנופיות חמושות ואוכלוסייה אזרחית.
לצד האיבה הצבאית, נחשפו גם השסעים החברתיים והאתניים העמוקים. שנים של תעמולה רוסית אנטישמית יצרו בסיס של עוינות כלפי היהודים, אשר הואשמו לא רק במעמדם הכלכלי אלא גם בהשתייכותם לכוחות המהפכה. מדיניות הצארים, שהגבילה את מגוריהם בתחום המושב והפיצה תעמולה של “המאות השחורות”, הותירה באוכלוסייה הכפרית דימוי מושרש של היהודי כאויב פנימי. עתה, בשנים 1917–1918, כאשר הכפרים קמו נגד הערים ויצאו נגד האליטות העירוניות, הופנו רגשות הנקם הישנים כלפי היהודים – שנתפסו כסמל לשלטון הישן, למסחר, ולבולשביזם גם יחד. השילוב של שנאה חברתית, תעמולה אנטישמית ומצב ביטחוני מתפורר הפך את הפוגרומים לתופעה כללית. בתוך חודשים ספורים נרצחו אלפים, קהילות שלמות נהרסו, ויהודים רבים ברחו מערבה או לקייב בתקווה למצוא מחסה.
כך התגבשה באוקראינה מציאות של התפרקות מוחלטת: שלטון שאינו שולט, צבא שאינו ממושמע, והמונים משוללי שליטה שהפנו את זעמם כלפי היהודים. תהליכים אלו סימנו את ראשיתו של גל הפוגרומים הנורא שילווה את המדינה בשנים הבאות, ויסמן את המעבר מאוטונומיה מדינית צעירה לתקופה של אלימות חסרת מעצורים.
הקמת משטר ההטמן וביטול האוטונומיה היהודית
עלייתו של פאבלו סקורופדסקי לשלטון באפריל 1918 סימנה תפנית חדה במדיניות הפנימית של אוקראינה. לאחר תקופה קצרה של שלטון רפובליקני תחת הרדה המרכזית, שבו ניתנו למיעוטים זכויות לאומיות־תרבותיות נרחבות, קם משטר ריכוזי, שנשען על הצבא הגרמני והאוסטרי. המשטר החדש ביטל את עקרונות הדמוקרטיה החברתית של הרפובליקה הקודמת ושאף להשיב את הסדר הישן. סמוך לאחר התבססותו ביטל סקורופדסקי שורה של חוקים שהתקבלו בתקופת הראדה, ובראשם את חוק האוטונומיה הלאומית־אישית, שהעניק ליהודים ולמיעוטים אחרים זכות לניהול חייהם הקהילתיים והתרבותיים במסגרת מוסדות נבחרים.
ב־18 ביולי 1918 הוכרזה רשמית בטלותו של החוק, והמערכת האוטונומית שנבנתה בחודשים שקדמו לכך חדלה להתקיים. הביטול נתפס כמהלך שנועד להחזיר את מרכז הכובד לשלטון ריכוזי ולדכא את ביטויי העצמאות של הקבוצות האתניות השונות. מוסדות היהודים, שהתבססו על עקרונות של בחירה חופשית, שוויון זכויות ושימוש בלשון יידיש לצד שפות המדינה, נסגרו בזה אחר זה. הפסקת פעילותם של משרד היהודים והמועצה הלאומית היהודית נתקבלה בקרב הציבור היהודי כאות לכך שהתקופה של יחסי אמון ושיתוף הפעולה עם השלטון הסתיימה.
האוכלוסייה היהודית, שנהנתה עד אז מהכרה רשמית בשפתה ובמערכת חינוך עצמאית, ראתה בביטול החוק ביטוי לאובדן ההישג ההיסטורי של שנות המהפכה. באזורים העירוניים, שבהם פעלו מפלגות הבונד, הפועלים הציוניים והעממיים, נשמעה מחאה חריפה על פגיעה בזכויות הלאומיות. במקביל, בקרב שכבות הביניים ניכרה תחושת אכזבה וחשש, שכן האוטונומיה נחשבה לא רק למנגנון תרבותי אלא גם לערובה לביטחון קיומי. התבטלו הסמכויות של נציגי הציבור היהודי במוסדות המדינה, והיחסים בין הקהילה לשלטון הפכו פורמליים ומרוחקים.
ביטול האוטונומיה נתפס גם כשלב מכריע בהיחלשותה של האוקראינה העצמאית. הריכוזיות שהנהיג סקורופדסקי עוררה התנגדות רחבה בקרב הכוחות הסוציאליסטיים והדמוקרטיים, ויצרה תחושת ניכור בין השלטון לבין האוכלוסייה. בקרב היהודים התעצמה ההכרה כי סדרי השלטון הישנים חוזרים בדמות חדשה, וכי ההבטחות לשוויון זכויות ולביטחון אישי אינן תקפות עוד.
הפוגרומים ביהודים
גל הפוגרומים באוקראינה בשנים 1918–1920 פרץ בעקבות הפלישה הסובייטית הראשונה לשטחי המדינה בדצמבר 1918, זמן קצר לאחר נפילת משטר ההטמן פאבלו סקורופדסקי. כניסת הצבא האדום ממזרח ערערה את הסדר המדיני הרופף והשליטה המקומית קרסה כמעט בן־לילה. יחידות הצבא האוקראיני של הדירקטוריון, שהורכבו מעריקים ומלוחמים חסרי משמעת, מצאו את עצמן במאבק כפול – נגד הבולשביקים מצד אחד ונגד כנופיות חמושות שצצו מכל עבר מצד אחר. בתוך הכאוס הזה התפשטה במהירות התעמולה שזיהתה את היהודים עם הבולשביקים, בשל מעורבותם של יהודים בולטים במהפכה ובמוסדות השלטון הסובייטיים. האמונה כי “היהודים אשמים בבולשביזם” הפכה להצדקה עממית לפגיעה בהם, והובילה להתפרצות חסרת רסן של אלימות כלפי קהילות שלמות. כל כיבוש מחדש של עיר או נסיגת צבא לוותה בגל פרעות חדש – והפלישה הסובייטית שימשה הניצוץ שהבעיר את אחת התקופות האפלות בתולדות יהדות אוקראינה.
בתוך המרחב האנרכי שנקרע בין צבאות יריבים, אלפי כפרים ועיירות יהודיות הפכו למוקדי טבח, ביזה ואונס. במעל 1,200 פוגרומים מתועדים, שהתרחשו ביותר מ־1,300 יישובים, נהרגו לפחות 50,000 יהודים (הערכות אחרות הציבו את מניין הקורבנות על למעלה מ-120,000 ואף קרוב ל-200,000). גל הרצחנות נפרס על פני כל רחבי המדינה – מווהלין ועד פודוליה, ממחוז קייב ועד חרקוב – והותיר אחריו חורבן קהילתי חסר תקדים בתולדות יהדות מזרח אירופה.
העיירה אוברוץ' שבווהלין הייתה הראשונה להיפגע: אנשיו של האטמן האוקראיני אולכסי קוזיר־זירקה נכנסו אליה בראשית ינואר 1919 וטבחו כ-80 מיהודיה. תוך ימים אחדים נגררו אחריהם יחידות נוספות, והפגיעות התפשטו לערים ולכפרים סמוכים — ז’יטומיר, ברדיצ’ב ולובני — שם נרצחו יהודים בידי חיילים חמושים והמון מקומי. גל האלימות הראשון התפשט במהירות, כשהוא מלווה בשוד מאורגן של רכוש, שריפת בתים ומעשי התעללות בגברים, נשים וילדים.
במהלך פברואר 1919 התרחב הטבח לכל רחבי ווהלין ופודוליה. הפוגרום בפרוסקורוב, שנערך ב־15 בפברואר, נחשב לאחד הקשים והמתועדים ביותר: חייליו של האטמן איוואן סמסנקו, מפקד יחידה של צבא הדירקטוריון, חדרו לעיר לאחר ניסיון מרד בולשביקי וטבחו בתוך שעות יותר מ־1,600 יהודים. רבים מהקורבנות נרצחו בבתיהם ובבתי הכנסת, נשים רבות נאנסו, וילדים נרצחו לעיני הוריהם. שלושה ימים לאחר מכן נערך טבח נוסף בפלשטין, שבו הומתו כ-500 יהודים. כמעט במקביל התחוללו מעשי רצח נוספים בז’יטומיר, שם נהרגו מאות יהודים נוספים.
האלימות גאתה ככל שהמלחמה החריפה. יחידות הצבא האוקראיני, שהורכבו בחלקן מעריקים ומאיכרים חסרי משמעת, פרשו לכל עבר ונהגו לפי גחמות מפקדיהן. בכפרים רבים הפכו הפוגרומים למעשה יומיומי: בבתים נבזזו רכוש וחפצי קדושה, נשים נאנסו ברחובות, ובמקומות רבים נשרפו בתי כנסת על יושביהם. הפורעים השתמשו לעיתים בעינויים אכזריים – כריתת איברים, עקירות עיניים, הטבעות וירי המוני בבורות חפורים מראש. קולותיהם של הניצולים תיעדו את גודל הזוועה. באבזובקה, מושבה יהודית ליד באלטה, תואר כיצד "ההריגות נערכו באכזריות נוראה… עלמות אחדות נפלו בידי הסקריקים, הן נאנסו", ושבעה מקרי רצח נרשמו באותו יום בלבד.
במרץ נמשכו הפוגרומים גם במרכז אוקראינה. עשרות קהילות חרבו בזו אחר זו, והאוכלוסייה היהודית חוותה פחד מתמיד. בגל אחד של שבועות נספו אלפים נוספים בז’יטומיר, פולטבה, לובני ובערים רבות אחרות. הנתונים שנאספו לאחר מכן בידי נחום גרגל הצביעו על כך שכ־40 אחוז מהפוגרומים בוצעו על ידי יחידות נאמנות לדירקטוריון, בעוד היתר נערכו בידי כנופיות מקומיות, אנרכיסטים וחיילים לבנים. החיילים, שהיו מצויים לרוב בעיצומו של רעב, קיפאון ותוהו מוחלט, פרקו את תסכולם על הקהילות היהודיות, אשר נתפסו בעיניהם כזרים וכבעלי ברית של הבולשביקים.
באביב אותה שנה נוספו גל של פוגרומים נוספים בדרום המדינה. מרד רחב־היקף של ניקיפור הריהורייב, איל מלחמה מקומי שפעל תחילה לצד הבולשביקים, הפך למסע רצח המוני נגד יהודים. בליזבטגראד, העיר הגדולה במחוז חרסון, נערך ב־15 במאי טבח בן שלושה ימים שבו נרצחו יותר מ־1,500 יהודים; למחרת, בצ’רקאסי, נהרגו כ־700 נוספים. ההתפרעויות נמשכו באומן, שם נרצחו מעל ארבע מאות יהודים בידי המון מוסת. בטרוסטיאנץ נרצחו כ־400 נוספים, כשכנופיה לא־מזוהה תקפה את בתי היהודים לאחר נסיגת הבולשביקים.
בחודשים יולי–ספטמבר 1919, לאחר כניסת צבא המתנדבים של אנטון דניקין לשטחי אוקראינה, גבר היקף ההרג עוד יותר. יחידות הקוזאקים של הצבא הלבן ביצעו מעשי טבח מאורגנים ואלימים אף מהפוגרומים הקודמים, תוך שימוש בשיטות שיטתיות של הרס, אונס ועינוי. בטבח בפסטוב, שנערך בספטמבר, נרצחו למעלה מאלף יהודים, ובערים נוספות סביב קייב, ז’יטומיר וחרסון הומתו מאות נוספות. לעיתים תועדו מקרים שבהם הוצאו להורג משפחות שלמות בבת אחת, ובתי כנסת נחרבו עד היסוד. הפוגרומים הללו בוצעו בידי יחידות סדירות של ממש, ולא בידי המון ספונטני, והם נחשבו לשלב האכזרי והמאורגן ביותר בגל האלימות.
בסך הכול, בין תחילת ינואר 1919 לסוף אותה שנה, התחוללו למעלה מאלף ושלוש מאות פוגרומים ברחבי אוקראינה. לפי רשימותיו של גרגל, 31,071 יהודים נרצחו בוודאות, אך מספרם האמיתי היה גבוה בהרבה, שכן רבים נעלמו ולא תועדו. בעיירות שלמות לא נותרו אלא שרידים בודדים מהקהילה, ובאחרות נותרו מאות פליטים חסרי קורת גג, מרוששים וגדועים ממשפחותיהם. באזורים שבהם חלפו הכנופיות נשארו בתי עיירות חרבים, בתי כנסת שרופים ורחובות מלאים בגופות.
בשלהי 1919 ובמהלך ראשית 1920 דעכה עוצמת הפוגרומים, אך ההתפרצויות נמשכו במקומות שונים. גם כאשר החזירו הבולשביקים את שליטתם בשטח, המשיכו כנופיות חמושות ורסיסי צבאות מקומיים להכות בקהילות הנותרות. הטבח בטֶטייב במרץ 1920, שבו הועלו באש מאות יהודים בבית הכנסת שאליו נמלטו, נחרת כאחת הזוועות האחרונות של אותה תקופה.
בתוך שלוש שנים של אנרכיה מוחלטת, רעב ומלחמה, הושמדו קהילות עתיקות ומבוססות, והאוכלוסייה היהודית באוקראינה ספגה אובדן שאינו ניתן לשחזור. ברחבי המדינה הותירו הפוגרומים שדות חרוכים, קהילות בלא גברים, נשים אלמנות, וילדים יתומים – עדות אילמת לשנים שבהן האלימות הפכה לנורמה והחיים היהודיים באוקראינה חרבו כמעט כליל.
מדיניות הדירקטוריון כלפי היהודים ומאבק בפוגרומים
עם נפילת שלטון ההטמן פאבלו סקורופדסקי בדצמבר 1918 עלה סימון פטליורה לעמדת הנהגה והפך לדמות המרכזית בשלטון החדש של הדירקטוריון. תחילה שימש כמפקד הצבא העליון, אך למעשה היה כבר מראשית הדרך מנהיגה בפועל של הרפובליקה האוקראינית. לאחר פרישתו של ולדימיר ויניצ’נקו במאי 1919 ריכז בידיו גם את הסמכות האזרחית והמדינית, והנהיג את המדינה בשנים הגורליות של המאבק לעצמאות. ממשלת הדירקטוריון בהנהגתו ביקשה לשקם את הסדר הפנימי ולחדש את העקרונות הדמוקרטיים של תקופת הראדה, תוך מתן הגנה ושוויון זכויות למיעוטים הלאומיים ובראשם ליהודים 2.
כבר בראשית 1919 פורסמו צווים ראשונים שהכריזו על ענישת כל משתתף בפוגרומים ועל אחריותם הישירה של מפקדים וקצינים ליחידותיהם. הצווים קבעו במפורש כי כל פעולה נגד אזרחים חפים מפשע תיחשב פשע צבאי. לצורך יישום ההוראות הוקמה רשת של בתי דין שדה, שנדרשו לשפוט במהירות את המעורבים. לצד הצעדים המשפטיים ננקטו גם פעולות מנהליות: יחידות צבא שזוהו כמעורבות בפוגרומים פורקו, ומפקדים שהעלימו עין ממעשי הרצח הועמדו לדין. כמה מן הקצינים הוצאו להורג לאחר שהורשעו באחריות ישירה למעשים.
במאי 1919 הוקמה ועדת חקירה מיוחדת, שנועדה לאסוף עדויות, לתעד את ממדי הפוגרומים ולהציע צעדי מנע. הוועדה פעלה באופן עצמאי, גבתה עדויות מנפגעים וממפקדים כאחד, והגישה את ממצאיה לדירקטוריון. על סמך נתונים אלה גובשה מדיניות כוללת, שנועדה להילחם בשורשי האלימות. ההנהגה ביקשה להבהיר כי המדינה אינה מזדהה עם רדיפות היהודים וכי היא רואה בהם חלק בלתי נפרד מן החברה האוקראינית.
לצד הוועדה הוקם גם אינספקטוריון צבאי מיוחד בראשות ולדימיר קדרובסקי, שנועד לפקח על המשמעת בצבא ולמנוע פעולות איבה כלפי אזרחים. האינספקטוריון קיבל סמכויות רחבות לבדיקת התנהלות היחידות הצבאיות, לחקירת מפקדים ולדיווח ישיר לדירקטוריון. קדרובסקי סייר באזורים שנפגעו, תיעד את ממדי ההרס, והורה על עונשים מידיים לכל מי שנמצא אשם במעשי אלימות.
במהלך קיץ 1919 הוסיף הדירקטוריון לפרסם צווי מניעה, שבהם נקבע כי כל גילוי של אנטישמיות נוגד את רוח המדינה החדשה. הצווים קראו לציבור לשמור על שלום האוכלוסייה היהודית והזהירו כי אחריות תוטל לא רק על מבצעי הפוגרומים אלא גם על מי שימנע מלמנוע אותם. יחד עם זאת, המאבק התנהל בתנאים קשים של מלחמה, רעב והתפוררות הצבא. חרף המאמצים, הפוגרומים נמשכו במקומות שונים, אך פעילותו של הדירקטוריון סימנה את הפעם הראשונה שבה שלטון אוקראיני עצמאי נקט באופן רשמי מדיניות של גינוי, חקירה וענישה כלפי פשעי שנאה.
מאבק זה, על אף מגבלותיו, הביא לראשונה להכרה ממלכתית בעוול שנגרם ליהודים ולניסיון להגן עליהם כחלק בלתי נפרד ממאבק המדינה על עצמאותה. הדירקטוריון הציג בכך את עקרונותיו הדמוקרטיים והניח את הבסיס לתפיסת אחריות שלטונית כלפי כל אזרחי אוקראינה, ללא הבדל דת ולאום 2.
יחסי שיתוף ופיוס בין יהודים לאוקראינים
בשנת 1919, לאחר התפרצות גלי הפוגרומים הראשונים וקריסת הסדר המדיני ברחבי אוקראינה, נעשו מאמצים בולטים לביסוס יחסי פיוס ושיתוף פעולה בין נציגי האוכלוסייה היהודית לבין שלטונו של הדירקטוריון. על רקע השיקום המדיני והצבאי בראשות סימון פטליורה, הגיעו לקמניץ־פודולסק, ששימשה באותה עת מרכז ממשל זמני של הרפובליקה, משלחות של מנהיגים יהודים, רבנים, נציגי מפלגות ופעילים ציוניים במטרה להציג את עמדת הקהילות ולבחון את דרכי שיתוף הפעולה עם השלטון האוקראיני 2.
בפגישות אלו הביעו חברי המשלחות עמדות ברורות בזכות הדיאלוג עם הממשלה והנכונות לתמוך במאבקה על עצמאותה. רבנים ונכבדים מקומיים הצהירו כי טובת העם היהודי תלויה ביציבותה של אוקראינה וביכולת השלטון להשליט סדר וצדק. נציגים ציונים ופעילי "פועלי ציון" ראו בהידברות עם פטליורה ביטוי להבנה הדדית בין שני עמים החיים זה לצד זה, וקראו להקמת מסגרת אזרחית משותפת שתבטיח ביטחון אישי ושוויון זכויות מלא.
הדיאלוג שנוצר בקמניץ־פודולסק סימן שינוי ביחסי יהודים ואוקראינים: הוא ביטא מעבר מהסתגרות ופחד אל רצון מוצהר לבנות מערכת יחסים של שותפות אזרחית. אחדים מהמשלחת הדגישו כי מטרתם היא "להעמיד יסוד חדש לחיים משותפים", מתוך הכרה בכך שגורל הקהילות קשור קשר הדוק לגורל המדינה. ההנהגה האוקראינית קיבלה את המשלחות ברוח פיוס, והביעה הערכה למחויבותן של הקהילות לשמירת הסדר ולסיוע במניעת הסתה.
בקרב חוגים ציוניים ניכרה מגמה לראות בממשלת פטליורה ביטוי לרוח חירות לאומית הראויה לתמיכת כל מי שמבקש חופש לעמו. העיתונות היהודית שהמשיכה לפעול באוקראינה העצמאית עודדה את מגמת ההשתלבות וקראה לקהילות "לעמוד לימין המדינה האוקראינית הנאבקת על עצמאותה". גם בחוגי "פועלי ציון" הודגש כי האינטרס של יהודי אוקראינה הוא להיות שותפים מלאים בבניין החברה החדשה, ולא להישאר מבודדים ממנה.
המשלחות לקמניץ־פודולסק, אשר התקיימו בשיאו של המשבר המדיני והביטחוני, הפכו לסמל של רצון משותף להתגבר על העוינות ההיסטורית. הן הדגישו את הצורך בשיתוף פעולה מוסרי ופוליטי, וביטאו אמונה כי ניתן לבסס חיים משותפים על יסודות של צדק, אחריות הדדית ושוויון זכויות. בכך נוצר, לראשונה מאז פרוץ המהפכה, דפוס חדש של יחסי הבנה בין נציגי הציבור היהודי לבין הנהגת הרפובליקה האוקראינית.
יוזמת הגדוד היהודי העצמאי
לאחר תבוסת הצבא האוקראיני מול כוחותיו של אנטון דניקין באוקטובר 1919, נמלט סימון פטליורה לוורשה שבפולין, שם המשיך לכהן כראש ממשלתה הגולה של הרפובליקה העממית האוקראינית. בגלות זו גברה ההכרה בקרב הנהגתו בצורך למצוא פתרון מעשי לשאלת ביטחונם של היהודים באוקראינה, ולהחזיר את האמון בין הקהילה היהודית לבין השלטון האוקראיני. על רקע זה צמחה יוזמה יוצאת דופן להקמת יחידה יהודית עצמאית במסגרת הצבא האוקראיני – גוף שנודע מאוחר יותר בשם "הגדוד היהודי" או "הג’נדרמריה היהודית". מטרתו הייתה לאפשר ליהודים להגן על עצמם במסגרת ממלכתית ולמנוע את הישנותם של מעשי הטבח שפקדו את הערים והעיירות היהודיות ת ופעילים ציוניים במטרה להציג את עמדת הקהילות ולבחון את דרכי שיתוף הפעולה עם השלטון האוקראיני 2.
לפי התוכנית שהוצגה בפני פטליורה, מימון היחידה היה אמור להגיע מתקציב המדינה, והפיקוד העליון עליה להישאר בידי הצבא האוקראיני. היחידה תוכננה לפעול תחת פיקוח הממשלה ולהורכב מחיילים יהודים בלבד, שתפקידם יהיה לשמור על הסדר והביטחון ביישובים היהודיים. היוזמה נתפסה כניסיון כן לשלב את היהודים במערך הביטחון הלאומי ולבסס את שיתוף הפעולה בין שתי הקבוצות הלאומיות. היא זכתה לתמיכה בקרב חוגים יהודיים מתונים וראתה אור כהמשך ישיר למדיניות הפיוס שניסה פטליורה ליישם בגלותו.
באותה תקופה שימש זאב ז’בוטינסקי, המנהיג הציוני בעל המעמד הבינלאומי, מתווך בין נציגי היהודים לבין ממשלתו של פטליורה. ז’בוטינסקי ניהל מגעים עם שרי הדירקטוריון האוקראיני, ובראשם שר החוץ סלבינסקי, במטרה לגבש הסכם רשמי להקמת היחידה. ההסכם, שכונה מאוחר יותר "הסכם ז’בוטינסקי–סלבינסקי", קבע כי ליהודים תוענק זכות להקים יחידות הגנה אזרחיות ולשאת נשק מטעם המדינה, בכפוף לנאמנות מלאה לממשלת אוקראינה. ההסכם נועד לשלב בין הצורך היהודי בביטחון לבין האינטרס האוקראיני לבסס יציבות אזרחית, והוא סימל את מאמציו של פטליורה לשנות את דימויו בקרב יהודי העולם.
למרות הסכמות עקרוניות בין הצדדים, ההסכם לא יצא אל הפועל. המצב הצבאי הרעוע, הלחץ הגובר מצד הצבאות האדומים והלבנים, וחוסר היציבות המדינית מנעו את מימושו. אף על פי כן, עצם היוזמה נחשבת עדות מובהקת לנכונותו של פטליורה להכיר ביהודים כחלק בלתי נפרד מן האומה האוקראינית ולשלבם במנגנון המדינה 3.
בשנים שלאחר מכן נותר פטליורה בגלות. עם התדרדרות יחסיה של פולין עם ברית המועצות ועקב חששו שיוסגר לשלטונות הסובייטיים, עזב את ורשה ועבר בשנת 1924 לפריז. שם נרצח ב־25 במאי 1926 ביריות אקדח על ידי שלום שוורצברד, שען יהודי צרפתי שנקם את מות בני משפחתו וקרבנות הפוגרומים באוקראינה. במשפט שנערך בפריז, שנמשך שמונה ימים ועורר הדים בינלאומיים, תיארה העדה חיה גרינברג את הזוועות שחוותה בפוגרום בפרוסקורוב, שבו הרגו הפורעים את היהודים תוך קריאות "תחי אוקראינה!" ו"יחי אבינו פטליורה!". חבר המושבעים קבע כי שוורצברד פעל מתוך מניע מוסרי של נקמה ולא ממניע פלילי, וזיכה אותו פה אחד, תוך חיובו לשלם למשפחת פטליורה פיצוי סמלי בלבד.
עיצוב דמותו של פטליורה בזיכרון הציבורי ובמחקר
דמותו של סימון פטליורה עוצבה לאורך המאה ה־20 באחת המחלוקות ההיסטוריות העמוקות ביותר בזיכרון האוקראיני והיהודי. בעוד שבחברה האוקראינית נחשב למנהיג לאומי שניסה לבנות מדינה עצמאית ודמוקרטית בתנאים של כאוס מהפכני, בתודעה היהודית נחרתה תקופתו כזמן של אלימות נוראה, שבמהלכה התרחשו הפוגרומים הקשים ביותר שידע העם היהודי במזרח אירופה. בתוך השיח הציוני, אירועים אלו נודעו בשם "פרעות פֶּטְליוּרָה" — ביטוי שהשתרש בעקבות תעמולה סובייטית שנועדה להכתים את התנועה הלאומית האוקראינית כולה, ולהציג את מאבק העצמאות שלה כביטוי לשנאת יהודים ולאולטרה־לאומנות.
הדימוי השלילי של פטליורה בתודעה היהודית לא נבע רק מהיקף ההרג אלא גם מהזדהותם של מקצת ממבצעי הפוגרומים עם צבאות הרפובליקה. ואולם, ככל שחלפו השנים, נחשפו מסמכים ועדויות שהראו כי פטליורה עצמו ניסה למנוע את מעשי הרצח, הוציא צווים מפורשים נגד האשמים והורה על עונשים כבדים לקצינים שהשתתפו בהם. במסגרת מאמצי הממשלה הוקמו ועדת חקירה ממלכתית ואינספקטוריון צבאי, שפעלו לדיכוי האלימות ולתיעוד המקרים. חוקרים יהודים בני התקופה, ובהם יוסף ליכטן, מרגולין וחונצ’ק, הצביעו על כך שמדיניותו הרשמית הייתה של גינוי מוחלט לאנטישמיות וניסיון עקבי להשליט סדר במדינה שנקרעה בין צבאות אדומים ולבנים 2.
בקרב אישים ציוניים ואינטלקטואלים בני הזמן נמצאו גם מי שראו בו דמות מורכבת ולא אויב. זאב ז’בוטינסקי, שפעל עמו ישירות במסגרת המגעים להקמת הגדוד היהודי, תיאר אותו כמנהיג שחתר בכנות לשילוב היהודים במדינה החדשה. גם הסופר ישראל זנגוויל ראה בפטליורה מנהיג שנאבק בתנאים בלתי אפשריים, שביקש להגן על אזרחיו אך נכשל בשל התפוררות מוחלטת של הצבא והשלטון המקומי.
לעומתם, מבקריו, ובראשם חנה ארנדט, הציבו את דמותו כסמל לכישלון המוסרי של מהפכה לאומית שאיבדה שליטה על כוחותיה. בעיניה, עצם העובדה שהפוגרומים יכלו להתרחש בהיקף כה רחב גם ללא פקודה ישירה מלמעלה מעידה על חולשה מוסרית של המשטר ועל אחריותו של פטליורה כמנהיג. גישה זו התבססה בעיקר על זיכרון הקורבנות והאופן שבו עוצבה התודעה ההיסטורית בציבור היהודי ובמערכת הסובייטית, ששילבה את השם "פטליורה" במיתוס של האויב הלאומי, לצד תנועות אחרות שנאבקו בבולשביקים 2.
במחקר המאוחר נעשה ניסיון לאזן בין התפיסות. ההיסטוריונים היהודים שעסקו בתקופה הדגישו כי פטליורה פעל בתנאים של התמוטטות כוללת, אך ניסה לשמר מדיניות של שוויון אזרחי ואחריות שלטונית כלפי כל המיעוטים. הם ראו בו דמות טרגית של מהפכן שנלכד בין אידיאל מוסרי לבין מציאות של אנרכיה. כך נוצרה דמות כפולה: באוקראינה הוא נותר סמל לעצמאות לאומית ולמאבק ברוסיה הסובייטית, ואילו במסורת היהודית־ציונית נשמר שמו בעיקר בהקשר של "פרעות פֶּטְליוּרָה" — ביטוי לתעמולה קומוניסטית שהצליחה להשפיע על דורות של זיכרון, אך גם תזכורת למחיר האנושי הכבד ששילמו שני העמים בתקופה הסוערת ההיא.
סיכום
האוטונומיה הלאומית היהודית באוקראינה הייתה אחד הניסיונות הנועזים ביותר במזרח אירופה להעניק למיעוט יהודי מעמד ממלכתי שוויוני ולהבטיח את זכויותיו התרבותיות והאזרחיות בתוך מדינה עצמאית. היא יצרה תקדים היסטורי: יהודים לא רק הוכרו כחלק אינטגרלי מהחברה האוקראינית, אלא גם קיבלו זכות לביטוי לאומי עצמאי באמצעות מוסדות נבחרים, מערכת חינוך וייצוג ממשלתי. למשך חודשים ספורים נדמה היה כי אפשר לכונן דגם של דו־קיום בין הלאומיות האוקראינית לבין האוטונומיה היהודית, שבו שוויון אזרחי וזהות לאומית מתקיימים זה לצד זה.
אך עם קריסת הסדר המדיני באביב 1918, ביטול חוק האוטונומיה בידי ההטמן סקורופדסקי והפלישה הסובייטית לאוקראינה, נמחצה המסגרת השברירית שנבנתה. האוטונומיה, שנשענה על מוסדות דמוקרטיים צעירים ועל מערכת חינוך אזרחית, לא יכלה לשרוד בעולם שבו הצבא התפרק, השלטון התחלף מדי חודשים והחברה כולה שקעה באנרכיה. הפוגרומים שפרצו בשנים 1918–1920 – שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים – סימנו את קריסת האידיאל של שותפות לאומית והפכו את תקוות האוטונומיה לזיכרון טראגי.
משמעות הכישלון חרגה מעבר לגבולות אוקראינה. בעיני רבים היא המחישה את מגבלות הרעיון האוטונומי בגולה: כאשר המדינה מתפוררת, זכויות המיעוטים מתפוררות עמה. בעיני אחרים, היא הוכיחה דווקא את חשיבותו של מאבק יהודי לריבונות עצמית, שכן גם מדינה מתקדמת ודמוקרטית לא הצליחה להגן על קהילתה ברגעי משבר. האוטונומיה היהודית באוקראינה נותרה אפוא סמל כפול — מצד אחד, עדות להיתכנות של שוויון אזרחי אמיתי, ומצד אחר, תזכורת מרה לשבריריותו של חזון זה בעולם שסוע של שנאה, מהפכה ומלחמה.
לקריאה נוספת
- "פרעות והגנה עצמית באוקראינה, 1919–1920", העבר, יז (תש"ל), עמ' 5–135. (מאמרים ומסמכים)
- טאראס חונצ'ק, Symon Petliura and the Jews: A Reappraisal, מהדורה מעודכנת ומתוקנת, טורונטו: האגודה ההיסטורית האוקראינית, 2008.
לורה אנגלשטיין, *"That Scoundrel Petliura", בתוך: The Resistible Rise of Antisemitism: Exemplary Cases from Russia, Ukraine, and Poland, וולת'ם, מסצ'וסטס: הוצאת אוניברסיטת ברנדייס, 2020.
ג'פרי ויידלינגר, In the Midst of Civilized Europe: The Pogroms of 1918–1921 and the Onset of the Holocaust*, ניו יורק: מטופוליטן בוקס, 2021. - טטיאנה בטנובה, Jewish National Autonomy in Ukraine, 1917–1918: Institutional Organization, Self-Perception, Attitudes, and Historiographical Interpretations, עבודת מוסמך, האוניברסיטה המרכז־אירופית (Central European University), המחלקה להיסטוריה, בודפשט, הונגריה, 2007.
- הנרי אברמסון, A Prayer for the Government: Ukrainians and Jews in Revolutionary Times, 1917–1920, הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1999, עמ' 78–83.
הערות שוליים
- טטיאנה בטנובה, Jewish National Autonomy in Ukraine, 1917–1918: Institutional Organization, Self-Perception, Attitudes, and Historiographical Interpretations, עבודת מוסמך, האוניברסיטה המרכז־אירופית (Central European University), המחלקה להיסטוריה, בודפשט, הונגריה, 2007.
- טאראס חונצ'ק, Symon Petliura and the Jews: A Reappraisal, מהדורה מעודכנת ומתוקנת, טורונטו: האגודה ההיסטורית האוקראינית, 2008.
- הנרי אברמסון, A Prayer for the Government: Ukrainians and Jews in Revolutionary Times, 1917–1920, הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1999, עמ' 78–83.
