התנגדות עולי צפון אפריקה במושבי העולים בשנות ה-50 הייתה מנעד רחב של פעולות מחאה, התנגדות ומשא ומתן עיקש מול המוסדות הקולטים והשלטוניים במדינת ישראל. מערכת יחסים זו, שהתאפיינה בתכיפות גבוהה של משברים ומתחים, התנהלה אל מול הגופים המרכזיים שעיצבו את מדיניות הקליטה וההתיישבות באותה התקופה: הסוכנות היהודית, משרדי הממשלה השונים (ובהם משרד החינוך ומשרד הסעד) ותנועות ההתיישבות הפוליטיות. המתיישבים, שלא היו בבחינת חומר ביד היוצר, נקטו יוזמות עצמאיות וחתרניות כדי לעצב את תנאי חייהם, לשפר את עמדת המיקוח שלהם במערכת היחסים הלא-שוויונית שבה היו נתונים, ולהגן על חירותם הרוחנית והאזרחית.
התמודדות זו התרכזה בעיקר במושבי העולים החדשים שהוקמו במהלך העלייה ההמונית בפריפריה, בדגש על יישובי חבל לכיש ואזורי הכפר בדרום הארץ, כמו המושבים עוצם, נוגה, שדה דוד, איתן, שחר, נועם, אחוזם, זוהר, שדות מיכה ומחנה המעבר וההכשרה חרובית. באזורים אלו הופעלו כלפי המתיישבים מנגנוני שליטה, תכנון ואכיפה נוקשים, אשר הובלו על ידי הנהלת חבל לכיש בראשותו של אריה (לובה) אליאב ועל ידי תנועת המושבים הכללית, שהייתה מזוהה פוליטית באופן מובהק עם מפלגת השלטון מפא"י. מנגנונים אלו ניסו לכפות על העולים כללים מחמירים, החל מתהליכי המיון הרפואי והסלקציה בארצות המוצא, דרך הפנייתם הישירה מהאוניות אל הכפרים, ועד להכתבת נהלי עבודה חקלאיים, נהלי שיווק מאורגן ומבנים קהילתיים וחינוכיים מנוהלים.
במסגרת המחקר המדעי והשיח הציבורי, המפגש המורכב בין הגורמים המיישבים למיושבים זכה לפרשנויות קוטביות. בעוד שההיסטוריוגרפיה המסורתית, העיתונות הממסדית ואנשי מדעי החברה שגויסו באמצע שנות החמישים (כמו האנתרופולוגים אלכס ויינגרוד ודורותי וילנר) נטו להצניע את המחאות או לחלופין לפרשן דרך תפיסות של פסיביות, חוסר הסתגלות, אדישות לרכוש או הסתה מפלגתית ועדתית חיצונית, הרי שהמחקר הביקורתי המאוחר מציג את המציאות כאינטראקציה חברתית דינמית ונטולת יציבות. לפי גישה זו, המתיישבים המזרחים פעלו כשחקנים אקטיביים ונחושים, אשר השכילו לפענח את השיטה השלטונית, לתמרן בתוך סדקי המערכת, לנצל יריבויות פוליטיות בין תנועות (כגון התחרות על מכסות ההתיישבות בין מפא"י החילונית לתנועת הפועל המזרחי הדתית), ולגייס את דעת הקהל לטובת מאבקיהם המקומיים.
התנגדותם של העולים התנהלה בשני צירים מרכזיים והקיפה את כל תחומי חייהם, החל משלבי טרום-העלייה ועד לביסוס היישובים. בציר המקומי והיומיומי, נקטו המתיישבים דפוסים חתרניים מתמשכים שכללו עקיפה של חוקי הסלקציה, סירוב להנחיות המדריכים בשטח, התחמקות מעיבוד גידולים תעשייתיים כפויים, שבירת מונופול השיווק המשותף לטובת מכירה עצמית בשוק השחור, ואדישות מופגנת כלפי רכוש המוסדות כסוג של התרסה. בציר הגלוי והפומבי, התפרצו משברים חריפים שכללו סירוב לרדת מכלי הרכב בהגעה ליישובים, הפגנות סוערות מול משרדי הממשלה והסוכנות בירושלים ובתל אביב, כתיבת מכתבי תחינה ואזהרה ישירות לבכירי המדינה, שביתות לימודים נגד כפיית זרמי חינוך, ואף שביתות רעב קולקטיביות ואירועים אלימים כלפי מדריכים ומנהלי עבודה שנחוו כמשגיחים כוחניים. מאבקים אלו אילצו את המוסדות המיישבים, שתלותם במתיישבים לצורך אכלוס גבולות המדינה הייתה מוחלטת, לסגת לא פעם מתוכניותיהם המקוריות, לנהל משא ומתן, ולהגיע לפשרות ולשינויים מרחיקי לכת במדיניות הכלכלית, המשקית והחינוכית בכפרים.
הרקע התיאורטי והמחקרי
סוגיית ההתנגדות של אוכלוסיות מוכפפות למדיניות של מוסדות שלטוניים משמשת מושא לפולמוס מחקרי ותאורטי נרחב, כאשר בין החוקרים אין הגדרה מוסכמת למושג ההתנגדות עצמו. הדיון האקדמי חלוק בשאלות יסוד, כגון אם פעולה חברתית חייבת להיות מודעת, פומבית ומאורגנת על מנת שניתן יהיה להגדירה כהתנגדות. בניסיון למפות את הרצף של הפעולות החברתיות, מוצעת הבחנה לפיה המושג "מחאה פוליטית" נחשב לטעון פחות, והוא מכיל בתוכו רצף רחב של פעולות – החל בדרישה נקודתית ומוגבלת לשינוי מדיניות קיימת, ועד לתביעה גורפת למיגור השלטון כולו. חשיפת פעולותיהם היזומות, ולעתים החתרניות, של העולים מארצות האסלאם בשנות החמישים נושאת חשיבות רבה במחקר המודרני, דווקא על רקע חולשתם היחסית באותה תקופה, תלותם המוחלטת במדינה ובמוסדות הציוניים, וסימונם המתמשך כפסיביים בשיח הציבורי והאקדמי גם יחד, שנמשך למעשה עד ימינו.
במסגרת הדיון התאורטי, בולט פולמוס מושגי בין תפיסותיו של החוקר ג'יימס סקוט לבין מבקריו. סקוט מתמקד בצורות התנגדות יומיומיות ושקטות של איכרים ברחבי העולם, אותן הוא מכנה התנגדות של "גרירת רגליים". בעבודתו הוא נוטה לעתים להציג את ההתנגדות כמעשה חיצוני ליחסי הכוח, בבחינת מרחב אוטונומי ומנותק שהכוח הממסדי אינו מצליח לחדור אליו. לעומת תפיסה זו, חוקרים דוגמת דונלד מור, הנשענים בין היתר על תאוריות של אנטוניו גרמשי ומישל פוקו, מעלים ביקורת נוקבת וטוענים כי אין לראות בהתנגדות מרחב אוטונומי חיצוני. לפי מור, פעולות המחאה וההתנגדות הן חלק בלתי נפרד מאינטראקציות חברתיות דינמיות ומורכבות, הכוללות בה בעת שיתוף פעולה עם המוסדות וכניעה לתכתיביהם, לצד ניסיונות התחמקות מהם או ניסיונות ל"שיפור עמדות". ברוח זו, גם האנתרופולוגית טניה מאריי לי, שחקרה יישוב מחדש של איכרים באינדונזיה בשנות החמישים, הדגישה כי התנגדות היא אינטגרלית להפעלת כוח, וכי יישום תוכניות ביורוקרטיות אינו תהליך לינארי אלא תוצר של משא ומתן דינמי, פשרות ותמרונים, המאלצים את המתכננים לשנות את תוכניותיהם המקוריות כדי להשיג את הסכמת אוכלוסיית היעד ולא להצטייר כמי שנוקטים כפייה גרידא.
ההיסטוריוגרפיה המסורתית של שנות החמישים נטתה להתעלם באופן שיטתי מניסיונותיהם של המהגרים לעצב את תנאי חייהם בעצמם, והצניעה את העובדה שהם ניהלו עימותים חזיתיים או נקטו התנגדות שקטה מול מנגנוני השליטה. התעלמות מחקרית זו בולטת במיוחד לנוכח העובדה שהעיתונות היומית של אותה תקופה הייתה רוויה בכתבות מפורטות שדנו בהתנגדויות המתיישבים, במחאותיהם ובנטישתם ההמונית של יישובים אליהם נשלחו. יהודה שנהב הצביע על כך שמזרחים התנגדו להגמוניה הממסדית מראשית ההגירה לישראל, ובכך הוא קורא תיגר על התפיסה המקובלת במחקר לפיה מהומות ואדי סאליב בשנת 1959 היוו את ראשית המחאה המזרחית. חסר מחקרי זה בולט גם בספרות המאוחרת; ההיסטוריון בראיין רובי, אשר פרסם בשנת 2015 מחקר שביקש לתעד את המאבקים הנשכחים על זכויות האזרח בישראל בין השנים 1948-1966, התמקד בתיאור קורותיהם של המהגרים במעברות ובעיירות הפיתוח בפריפריה, אך התעלם כמעט לחלוטין מההתיישבות המזרחית באזורי הכפר ובמושבים, על אף שמקורות משטרתיים שאותם חקר כללו תיאורים של ניסיונות לאכוף סדר אזרחי במושבים עצמם.
דוגמה מובהקת למגמה פרשנית זו, המבוססת על תפיסות מוקדמות וסטראוטיפיות, ניתן למצוא במחקרה של דבורה הכהן על מושבי מפעל הנגב. הכהן מביאה לאורך פרק שלם עדויות ותיאורים רבים של פעולות מצד המתיישבים, שניתן להכתירן כפעולות מחאה ברורות, כגון סירובם של המתיישבים לציית למדריכים או מעשי התרסה שבהם אספו את צינורות ההשקיה וקשרו את הפרות לצרכנייה כעונש לסוכנות. אולם, הכהן בוחרת למסגר את העדויות הללו תחת כותרת הפרק "סוד ההסתגלות למושב", ואת מעשה קשירת הבקר והצינורות היא מפרשת כפרקטיקה המעידה על יחסם המזלזל של אנשי הכפרים לרכוש שקיבלו מהסוכנות. מיסגור זה עומד בסתירה לעדויות עצמן ואף לקביעתה שלה בסוף הפרק, שם ציינה כי סירובם של המתיישבים הבהיר לקולטים שהעולים אינם מוכנים להיות בידם כחומר ביד היוצר. בניגוד לכפיית הקטגוריות הללו של מדעי החברה, הגישה המחקרית המודרנית קוראת לתת משמעות עצומה למילים ולמושגים של השחקנים עצמם, ולראות בפעולות היומיומיות הקטנות הללו סוג מובהק של התנגדות.
למעשה, בשנות החמישים התרחש גיוס ממוסד של אנשי מדעי החברה למחקר במושבי העולים, שהיה, לפי ניתוחה של חנה הרצוג, תוצאה ישירה של מחאת העולים עצמם. הממסד והגורמים המיישבים נזקקו לעזרת הסוציולוגים והאנתרופולוגים כדי להבין מדוע העולים מסרבים להישאר במושבים ומפגינים נגד המערכת. עם זאת, הן החוקרים של התקופה (כגון אלכס ויינגרוד ודורותי וילנר, שתיעדו וניתחו בספריהם את דפוסי המחאה והאלימות במושבי הדרום) והן הגורמים המיישבים, לא פירשו את התנהלות העולים כמחאה לגיטימית, מכיוון שאפשרות זו לא עלתה בקנה אחד עם תפיסת עולמם. השאלה המרכזית שהטרידה את מערכת הקליטה לא הייתה כיצד לשנות את המציאות החברתית והמבנית הלא-שוויונית שגרמה למתח, אלא כיצד לשנות את העולים עצמם ולתרבת אותם. יתרה מכך, כאשר נשמעו גילויי מחאה של קבוצות מוחלשות, נטה השלטון להגיב כלפיהם בחריפות, תוך שימוש מופרז במוסדות המופקדים על הסדר הציבורי ובמשטרה, לצד ניסיונות מתמידים להכחיש את קיומה של אפליה על רקע אתני או מבני.
התנגדות ראשונית בארצות המוצא ובמחנות המעבר
היומרה והשליטה של מוסדות העלייה והקליטה הממסדיים בגורלם של העולים לא היו מוחלטות כבר משלביו הראשונים של מפעל המיון והקליטה. עוד בטרם הגעתם לחופי מדינת ישראל, מצאו המועמדים להגירה מארצות צפון אפריקה דרכים מגוונות ויזומות להערים על צוותי המיון בארצות המוצא ולעקוף את הפרקטיקות הכוחניות ואת חוקי הסלקציה הנוקשים שניסו לכפות עליהם. חוקי סלקציה אלו התבססו על קריטריונים מחמירים של גיל, מצב בריאותי רעוע וקיומו של מפרנס במשפחה. על מנת לחמוק מגזירות אלו, נקטו יהודי מרוקו ותוניסיה שיטות שונות שכללו מתן עדות שקר לגבי גילם האמיתי, עריכת נישואים פיקטיביים, והתנגדות אקטיבית לפרקטיקות של הטיפול הרפואי שניתן למועמדים הפוטנציאליים להגירה. דוגמה חיה למאמצים משפחתיים אלו מתועדת בעדותה של רבקה גרינקר, אשתו של השליח יהודה גרינקר, אשר תיארה משפחה שצירפה לשורותיה דודה פיקטיבית, וזאת מתוך כוונה נחושה שלא להשאיר אישה בודדת מאחור במרוקו. שיטות עקיפה אלו בוצעו לעתים בעידודם של גורמים קהילתיים מקומיים, ולעתים אף בסיוע של אנשי מנגנון הסלקציה עצמם ובפרט שליחי העלייה.
לצד פעולות ההתחמקות האינדיבידואליות והמשפחתיות, פיתחו המועמדים לעלייה דפוסים מובהקים של סולידריות כפרית קולקטיבית מוקדמת, שהתבטאו בהתארגנות כגוף אחד אל מול החלטות הפסילה של צוותי המיון. שליח הסוכנות לתוניסיה, מ' רבן, תיאר בדו"ח רשמי מקרה שבו נפסלה משפחה אחת מתוך כפר שלם שנערך לעלייה. בתגובה להחלטת המוסדות, התלכדו בני הכפר והציגו אולטימטום פסקני וחד-משמעי לפיו "אם משפחה זו לא תאושר לעליה, לא יעלה כל הכפר".
דפוס דומה של התארגנות קולקטיבית, פומבית ועיקשת התרחש בכפר בתוך מרוקו, כאשר צוות המיון והבדיקה (שאנשי המקום כינו "הפולונז" – הפולנים) בחר לאשר רק כ-30 משפחות מתוך 120 משפחות הכפר, בעוד שאר המשפחות נפסלו בשל קריטריונים של גיל, מצב בריאותי או היעדר מפרנס. רבקה גרינקר תיעדה את רגעי העימות החזיתי וציינה כי כאשר הגיע יום הבדיקה הרפואית והמשפחות הפסולות לא נקראו לגשת לרופא, קמה תסיסה קשה ביותר בין האנשים. בני הכפר סירבו להישמע להנחיות, הפגינו עמדה מלוכדת והודיעו באופן רשמי לרופא כי לא ילכו לבדיקה אם לא יקראו כל האנשים ביחד. המועמדים לעלייה עמדו על דעתם על אף שחוו פחד עמוק, ובניגוד למשפחות אחרות שעמדו לפני צוות המיון "כנרות חנוכה ורועדים מפני 'הפולונז' אבל לבכות אינם מעיזים".
גילויי המחאה בארצות המוצא הלכו והתרחבו בתחילת שנת 1955, ועברו משאלות של מיון רפואי וגילאי לדיון אקטיבי ולמאבקים פוליטיים ודתיים על אופי החיים המיועד לעולים עם הגעתם לישראל. המתחים הללו, שהתעוררו במחנות המעבר במרוקו ובמרסיי, שיקפו תחרות פוליטית ואידאולוגית עזה בין תנועות ההתיישבות השונות על גיוסם של העולים הדתיים מהרי האטלס. נציגי תנועת הפועל המזרחי (ובהם חיים מויאל ומר יערי) ביקשו להבטיח כי העולים, שהיו אנשי תורה ושומרי מסורת, ישולבו במסגרת יישובים דתיים מובהקים שיבטיחו להם שירותי דת מלאים ומדריכים שומרי מצוות, והציעו להם חלופות התיישבותיות למסגרת הכללית של תנועת המושבים שאליה יועדו במקור על ידי יהודה גרינקר. במסגרת פעילות מפלגתית ואזרחית זו, הפעילו שני הצדדים – הן נציגי תנועת המושבים והן נציגי התנועות הדתיות והרבנים המקומיים (ובהם הרב בן ישעיה, מנהל מחנה המעבר בקזבלנקה) – לחצים כבדים ומנגנוני שכנוע על אנשי הכפרים איית-עבאס ואיית-בוגמאז', דבר שהפך את העולים עצמם לשחקנים מרכזיים במערכת המיקוח המפלגתית עוד בטרם עלייתם על הקרקע.
בעקבות החרפת התחרות הפוליטית והדיון על אופיים הדתי של היישובים, הגיע הדבר בחודש מרס 1955 לבירור משפטי-הלכתי פורמלי (דין תורה) בפני ראש בית הדין והדיין במאראקש, ר' מכלוף אבוחצירא. הבירור, שנערך בנוכחותם של חיים מויאל ויהודה גרינקר, נועד להסדיר את גבולות הפעילות של התנועות השונות בקרב העולים. לאחר שמיעת טענות שני הצדדים, פסק הדיין כי יש להגן על האוטונומיה וחופש הבחירה של העולים, וקבע כי אין לכפות על אנשי דמנאת מעבר ארגוני להפועל המזרחי בניגוד לרצונם, תוך שהוא מוודא ותובע מגרינקר התחייבות מפורשת לספק את כל צורכי הדת ואורח החיים המסורתי שלהם במושבים הכלליים. למרות פסיקה זו, שביקשה לייצר הסדרה מוסדית, נמשכו מאמצי השכנוע של נציגי הפועל המזרחי בקרב ועדי המשפחות בדמנאת (ובהם אהרון בוחבוט, מסעוד שמחון והרב מסעוד דחאן) במטרה להניע אותם להצטרף לזרם הדתי, אך חברי הוועד בחרו בשלב זה לעמוד על החלטתם המקורית ולא נענו לפניות החוזרות.
מחאת עולי דמנאת בנמל חיפה
בחודש מאי 1955 הגיעו לנמל חיפה שתי אוניות עולים מצפון אפריקה: האונייה "נגבה" והאונייה "גולדן איילס". על סיפונה של ה"גולדן איילס" נמצאה קבוצה של 35 משפחות (220 נפשות) מהעיירה דמנאת שבמרוקו, שהוגדרו כאנשים דתיים ושומרי מסורת. קבוצה זו אורגנה במקור במרוקו על ידי נציג תנועת המושבים, יהודה גרינקר, עבור יישובי התנועה הכללית. עם זאת, במהלך שהותם במחנות המעבר ובזמן ההפלגה ממרסיי, ניהלו נציגי הפועל המזרחי, ובהם חיים מויאל ודוד נוימן, מגעים עם העולים במטרה לשנות את שיוכם הארגוני לזרם הדתי. עם הגעתם לנמל, הביעו מרבית בני הקבוצה את רצונם לקבוע בעצמם את יעד התיישבותם, וסירבו לעבור למחנה המעבר חרובית שבחבל לכיש, שהיה מזוהה עם תנועת המושבים ומפלגת מפא"י.
כאשר ניתנה הוראת הפינוי על ידי מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, סירבו העולים לרדת מהאונייה ולעלות על כלי הרכב שיועדו עבורם. מתוך 35 המשפחות, 27 משפחות עמדו על דעתן והודיעו כי אינן מסכימות להשתלב ביישוב שבו ההדרכה והחינוך אינם דתיים. העולים הציגו דרישה חלופית: לעבור למחנה "משואה", שהיה יישוב דתי של תנועת הפועל המזרחי, כדי להבטיח את המשך אורח חייהם המסורתי וחינוך ילדיהם. הסירוב לעזוב את הנמל שיבש את תוכנית הפינוי המקורית של הסוכנות וגרם למתח ברציפים. בעקבות זאת, גויסו למקום שוטרי הנמל, צעד שפורש על ידי נציגי התנועות הדתיות כניסיון להפעיל לחץ ואיומים על העולים כדי לאלץ אותם לקבל את סידור הקליטה המקורי.
העולים ניצלו את העובדה שהאירוע התרחש ערב הבחירות לכנסת השלישית, תקופה שבה המפלגות ניהלו מאבק על חלוקת מכסות המתיישבים לפי מפתח פוליטי. עמדתם של העולים אילצה את נציגי המוסדות והזרמים הפוליטיים להגיע לנמל ולנהל עמם משא ומתן ישיר שנמשך עד חצות. בין המשתתפים בבירור היו י. ברגינסקי, חבר הכנסת מיכאל חזני, אברהם ציגל, חנוך הילמן, קלמן לוין, נציג הפועל המזרחי אהרון סיקורני ומזכיר תנועת המושבים גרשון צוקר. במהלך השיחה שאל ברגינסקי את העולים מי הקים את ארגונם, והם השיבו כי היה זה מר גרינקר. מנגד, חבר הכנסת חזני תמך בדרישת העולים וטען כי אין למנוע מהם להתיישב במקום שבו הם בוחרים, תוך שהוא מאיים להעלות את הנושא לדיון ציבורי בכנסת נגד הסוכנות ותנועת המושבים.
בעקבות סירובן של המשפחות, החליט אברהם ציגל לעכב את הפינוי לחרובית ולמצוא פתרון ביניים. ניתנה הוראה להעביר את 27 המשפחות למחנה "שער העלייה", שהוגדר כמקום נייטרלי, עד לקיום בירור מקיף והכרעה סופית בהנהלת הסוכנות היהודית. למחרת היום זכה האירוע להד בתקשורת: עיתון "הצופה" פרסם כתבה המוקיעה את ניסיונות הכפייה החילונית בנמל, ומנגד, עיתונים כמו "דבר" ו"למרחב" האשימו את הפועל המזרחי בניהול משטר של חטיפת עולים וציד נפשות. למרות חילופי ההאשמות בין המפלגות, המאבק בנמל הסתיים בהישג עבור העולים, שהצליחו למנוע את העברתם בכפייה ולעמוד על זכותם לבחור את הזרם ההתיישבותי שלהם.
מחאת עולי איית-בוגמאז'
עלייתם והתיישבותם של עולי הכפר איית-בוגמאז' שבהרי האטלס הגבוה לוו בסדרת מחאות ופעולות שביצעו המתיישבים עם הגעתם ארצה. תחילתו של התהליך הייתה במחנה המעבר וההכשרה הזמני חרובית, הסמוך לכפר מנחם, שם רוכזו בינואר 1955 כ-60 עד 65 המשפחות הראשונות של הארגון. העלייה והארגון של בני הכפר נעשו במרוקו על ידי יהודה גרינקר מטעם תנועת המושבים, והעולים הסכימו להשתלב במסגרת זו. במחנה חרובית סיפקה הקרן הקיימת לישראל לעולים תעסוקה בעבודות נטיעה, ייעור והכשרת קרקע, וצוות המקום מנה מתנדבים מבני המושבים והקיבוצים, ובהם המדריך הדתי בצלאל בהרואי ואשתו. במקום הוקמו שירותים דתיים שכללו בית כנסת ומקווה. למרות זאת, זמן קצר לאחר פתיחת המחנה, החלו להתפתח בו מתחים סביב שאלת הזהות הדתית והפוליטית של המקום. נציגים ושליחים של הפועל המזרחי הגיעו למחנה וניהלו מגעים עם העולים, במהלכם הציגו את חרובית כמקום שאינו מתאים לאורח חייהם הדתי והציעו להם להצטרף לזרם הדתי. עימותים אלו הגיעו לשיא בחג הפורים, כאשר אוטובוס מלא בחורי ישיבה הגיע למחנה בהיעקבו של צוות המדריכים, ובחורי הישיבה נכנסו לצריפי המגורים, לבית הספר ולגן הילדים, והביעו מחאה חריפה נגד המדריכים והגננות במקום.
במהלך השהות בחרובית, חל מפנה במגעים הכלכליים והפוליטיים של העולים מול משרדי הממשלה. ערב חג הפסח הגיעו למחנה 17 שיקים רשמיים שנשלחו ישירות מלשכת שר הסעד לראשי משפחות מקרב עולי איית-בוגמאז'. הגעת הכספים הללו נעשתה ללא תיאום או בקשה מצד הנהלת המחנה, מנהל החבל שאול אורן או מוסדות הסעד המקומיים, אשר דאגו קודם לכן רק לסידורן של משפחות אלמנות וחולים מועטות. מאחר שמרבית העולים עבדו באופן רצוף בקק"ל ופרנסתם הייתה מובטחת, חלוקת השיקים הישירה מלשכת השר פורשה על ידי הנהלת חבל לכיש כצעד פוליטי ומנגנון שנועד לחזק את הקשר והנאמנות של העולים לזרם המפלגתי הדתי לקראת הבחירות.
ב-22 במאי 1955 הועברו 65 משפחות מחרובית אל מקום התיישבותן הקבוע במושב עוצם (לכיש א'), הסמוך למשטרת עירק-סווידאן. עם הגעתם, פרצו מריבות בין ראשי המשפחות סביב מיקום צריפי המגורים, וכמה עולים פלשו לצריפים שהיו קרובים לצרכנייה. למחרת יצאו האנשים לעבודה באופן תקין, אך בערב היום השלישי הגיע ליישוב נציג הפועל המזרחי, משה רביבו מירושלים, ולן במקום. בבוקר היום הרביעי, ה-25 במאי, פתחו העולים בשביתת עבודה פעילה ומאורגנת. הם התאספו בהפגנה ליד המזכירות והודיעו למדריכים ולצוות הכפר כי אין הם יוצאים לעבודה בקק"ל. העולים העלו טענות מגוונות, ובהן קושי העבודה הפיזית, דרישה להעסיק גם את ילדיהם, וסירבו להישמע להנחיות המנהלים. המתיישבים הכריזו כי הם מעוניינים להפוך את עוצם לכפר השייך להפועל המזרחי ולעבור להדרכה דתית, בטענה שהמדריכים החילוניים מנסים לפגוע באמונתם.
המחאה בעוצם פרצה את גבולות המושב והפכה לבעלת הד ציבורי נרחב בתקשורת ובמוסדות השלטון. משלחת של כ-15 עד 20 מתיישבים, ובראשם מסעוד יפרח, יצאה אל הכביש הראשי, שם המתינו להם כלי רכב שהסיעו אותם להפגנות במשרדי הסוכנות היהודית ובמשרדי הפועל המזרחי בתל אביב ובירושלים. המתיישבים התבצרו במשרדים והצהירו כי לא ישובו לעוצם כל עוד לא יובטח להם סידור במסגרת מושב דתי. במקביל, עיתון "הצופה" פרסם בעמודו הראשון כתבות שבהן האשים את מדריכי מפא"י בהפעלת מעשי כפייה, אונאה ושטיפת מוח כלפי הילדים, וטען כי אחד המדריכים ארגן מדורה והסית את הילדים נגד הוריהם. מנגד, הנהלת חבל לכיש ותנועת המושבים דחו את הטענות ופרסמו גילויי דעת שבהם הגדירו את האירועים כתוצר של הסתה ותככים מפלגתיים שנועדו להשיג רווח פוליטי לקראת הבחירות ולהגדיל את מכסות ההתיישבות של הפועל המזרחי מעבר ל-20% שהוקצבו להם.
החרפת המאבק בעוצם הובילה לתקרית מעצר והתערבות משטרתית. רכז מטה התעסוקה של הסוכנות ומשרד העבודה בחבל, יצחק בינצקי (שהיה חבר מושב נחלים של הפועל המזרחי), דיווח למשטרה כי מסעוד יפרח איים יום קודם לכן בטורייה על מדריך קק"ל בשטח. המשטרה הגיעה למושב, פתחה בחקירה ועצרה את יפרח. בעקבות המעצר, התערב בעניין מנהל חבל לכיש, אריה (לובה) אליאב; לאחר בדיקה התברר כי יפרח כלל לא עבד באותו יום בקק"ל וכי אין לו כל קשר לאירוע האיום. אליאב הפעיל לחץ חריף על המערכת המשטרתית באשקלון, הביא לשחרורו המיידי של יפרח, ותבע את בינצקי לחקירה ולאחריות על כך שגרם למעצר שווא של המתיישב. האירועים בעוצם הובילו את הנהלת הסוכנות לקיים ישיבות דחופות ולשלוח משלחת מיוחדת לבצע מיון בין המשפחות במושב, תוך קביעה כי מי שיתעקש לעבור לזרם הדתי יועבר ליישוב מתאים, אך נקודת ההתיישבות עצמה תישאר תחת תנועת המושבים.
מאבקים סביב יחסי העבודה וניהול המשק
השנים הראשונות לאחר הקמת מושבי העולים החדשים לוו במתח מתמשך בין המתיישבים לבין הרשויות המנהלות, אשר בא לידי ביטוי במגוון דפוסי התנגדות ומחאה במסגרת יחסי העבודה והניהול המשקי. בניגוד לכללים הנוקשים שניסו המוסדות לכפות מגבוה, פיתחו המתיישבים פעולות חתרניות יומיומיות ומקומיות בתחומי המושב עצמו, שכללו "סטיות" מכוונות מהתכנון החקלאי המקורי של מחלקת ההתיישבות. התנגדות זו התבטאה בסירוב מתרחב לעבד גידולים תעשייתיים כגון סלק סוכר וכותנה, אשר תקופת גידולם ארוכה ואשר המוסדות ניסו להכתיב את גידולם. המתיישבים העדיפו להתחמק מהנחיות אלו ובמקום זאת הכניסו למשקיהם ענפים עצמאיים אחרים שהמוסדות לא אישרו בתכנון המקורי, כגון החזקת פרות לחלב ותביעה לקבלת מכסות של לולים ואפרוחים כאמצעי חיוני לעזרה בפרנסתם. מחקר שחובר בסוכנות בשנת 1961 על מושבי אזור נהורה, כמו מושב זוהר ומושב נוגה, תיעד כיצד המתיישבים החכירו או עיבדו אדמות חקלאיות בשותפויות פנימיות, החזיקו בעלי חיים מחוץ לתכנון, ואף העסיקו דרך קבע עשרות פועלים שכירים (בני מיעוטים) בעונות הבוערות, וכל זאת בניגוד גמור לכללי המושב הקואופרטיבי שאסרו על עבודה שכירה.
דפוס מרכזי נוסף של התנגדות משקית היה שבירת השיווק המאורגן והעדפת שיווק עצמאי בשוק השחור. על פי הכללים, נדרשו חברי המושבים לשווק את כל תוצרתם החקלאית באופן בלעדי באמצעות חברת "תנובה" או חברת הבת "נוב" (שהוקמה בעקבות לחץ ממושך של המתיישבים כדי לאפשר שקילה במקום ותשלום מהיר). אולם, בשל תפקוד לקוי של חברת "נוב", שכלל השארת סחורה שעות רבות בשמש מחוץ לסככה, הלנת שכר ממושכת ומחירים נמוכים שקיבלו בעד התוצרת, פנו מתיישבים רבים במושבי לכיש למכירה ישירה של היבול על הקרקע לסוחרים פרטיים. תופעה זו גרמה לחברת "נוב" לשלוח מכתבי איום למושבים על הוצאת המשקים מטיפולה, בעוד שמרכז החבל, יהושע היימן, מצא את תלונות המתיישבים מוצדקות והביע חשש מפני פגיעה מוחלטת באמון השיווק המאורגן. נציגי היישובים, ובהם יהודה שריפי ממושב נוגה, ניסו לשלב כוחות, קיימו אספות נציגים משותפות, והקימו ועדות תיאום כדי לעמוד על זכויותיהם ולהשיג מחירים מתקבלים על הדעת מול המוסדות, מתוך תפיסה שהצהיר עליה אחד המשתתפים באספה: "אנו חייבים להתארגן ושישמעו אותנו בכל מקום ואז ידברו אתנו אחרת".
לצד המחאות המאורגנות, עשו המתיישבים שימוש נרחב בטקטיקות שקטות של "גרירת רגליים" ואדישות מופגנת כלפי הנחיות המדריכים ורכוש המוסדות, כחלק ממה שהמדריכים פירשו כיחס אדיש ולא אכפתי, אך למעשה היווה מעשה הפגנתי נגד המוסד שנתפס אשם במצבם הכלכלי. המתיישבים סירבו לבצע הנחיות מקצועיות בשטח, גילו חוסר עניין במבני המשק, הותירו ברזי מים פתוחים ולא התערבו במקרים של שרפות שאיימו על רכוש הסוכנות. דוגמה מובהקת להתנהלות זו התרחשה במושב פטיש, כאשר המתיישבים ביקשו להביע את מחאתם על הבטחות שלא קיימה הסוכנות היהודית. אחד המתיישבים תיאר את האירוע כמעשה התרסה ברור ומתוכנן: "כאשר רצינו להעניש את הסוכנות על הבטחות שלא קיימה [ … ] התגובה המקובלת אצלנו היתה שכל אחד אסף את הצינורות מן החלקה שלו והניח אותם במרכז הכפר. את הפרות לקחו וקשרו אותן לעמוד ליד הצרכניה, זו היתה ההתרסה והמחאה כלפי הסוכנות ורכושה".
המתחים המשקיים סביב ניהול משאבי הטבע והמכסות הובילו בשנת 1962 לפריצתה של שביתת המים בחבל לכיש, שהיוותה אירוע מחאה פומבי ומתמשך. הרקע למשבר היה החלטתה של חברת "מקורות" לסגור את ברזי המים להשקיה במושבי לכיש, וזאת בתגובה לחריגתם של החקלאים ממכסות המים השנתיות שהוקצבו להם על ידי המתכננים. בתגובה לצעד כוחני זה, אשר סיכן באופן מיידי את הירקות ששתלו המתיישבים, פתחו חברי המושבים שחר, איתן, נועם ואחוזם בפעולות מחאה אקטיביות וסוערות. הם הגיעו בהפגנות המוניות אל מול משרדי המחלקה להתיישבות בקריית גת, ומשם שלחו משאיות מלאות במתיישבים ישירות לעיר ירושלים תחת איומים פומביים. הברזים נפתחו מחדש על ידי המוסדות רק לאחר עשרה ימי מאבק עיקשים, שבמהלכם כבר נבלו חלק מהגידולים החקלאיים בשדות, והאירוע הוביל ליצירת תארים מנהיגותיים חדשים בקרב המתיישבים, כגון התואר "מוכתר-מים".
שביתת הרעב במושב נוגה
בחודש אוגוסט 1956 פרץ במושב נוגה שבחבל לכיש סכסוך מתוקשר וממושך, אשר העלה סוגיות משמעותיות במערכת היחסים בין המתיישבים למוסדות הקליטה. הרקע למחאה היה מתח שהתפתח בין מדריכי ועובדי החבל לבין קבוצת מתיישבים יוצאי עיראק, שהגיעו למקום במסגרת תנועת "מן העיר אל הכפר" לאחר ששהו בישראל שנים מספר. המתיישבים הציגו טענות קשות על יחס עוין, מאיים ומפלה מצד המדריכים, ועל כך שלמעלה מחצי שנה לא קיבלו את שכר עבודתם בקטיף בוטנים וכותנה מהחברה הקבלנית "מת"ח" (מפעלים לתעסוקה חקלאית). כמו כן, הלינו התושבים על כך שהמדריכים מפלים אותם לרעה בקביעת המכסה השבועית של ימי העסקתם, ומשתמשים בלשון גסה ובאמצעי לחץ כדי להחזיק את שליטתם במושב.
המתח המצטבר הוביל לעימות פיזי חזיתי, שבמהלכו ארבעה מבני משפחת עזרא היכו את אחד המדריכים. בתגובה לאירוע זה, נקטו עובדי החבל והנהלת הסוכנות יד נוקשה והפעילו סדרת סנקציות חריפות נגד המתיישבים. המדריכים פנו למשטרה, וארבעת הגברים נעצרו וישבו חבושים במשך שבוע ימים עוד לפני שהובאו למשפט, שבסיומו הוטל עליהם תשלום קנסות בסך 35 ל"י כל אחד. עם שובם של הארבעה לכפר, החליטה הנהלת חבל לכיש לפעול להרחקתם המוחלטת מהמושב. כצעד ראשון, הם הוצאו לחלוטין מסידור העבודה ונקלעו למצב כלכלי קשה ביותר. אנשי הסוכנות הבהירו כי מעמדם של התושבים הוא כשל מועמדים בלבד, וכי בכוונת המחלקה להתיישבות לפנות לבית המשפט כדי לדרוש את פינוים מהמושב בהתאם ל"חוק המועמדים להתיישבות חקלאית".
בתגובה לצעדי הגירוש והסנקציות הכלכליות, תושבי המושב פתחו בשביתת רעב כללית שנמשכה 36 שעות, ובה השתתפו כל הגברים, הנשים והילדים מגיל עשר ומעלה. המתיישבים סירבו לדרישת הסוכנות להרחקת ארבעת הגברים, תבעו להחליף את המדריכים ולבטל את העונשים, והודיעו כי אם יורחקו הארבעה – יעזבו כל השאר את המקום מתוך סולידריות. במסגרת המאבק, פרסמו 25 מתושבי נוגה גילוי דעת חריף בעיתונות היומית נגד המדריכים והמוסדות, שבו השתמשו בניסיונם ובוותק שלהם בארץ כדי לאתגר את הרטוריקה הציונית של הממסד. בגילוי הדעת כתבו המתיישבים: "בעיני המדריכים של חבל־לכיש, המזכירים לנו את המשגיחים מתקופת הברון רוטשילד, אנו נחשבים עדיין לבידואים. אין אנו רוצים בקציני־סעד עלינו [ … ] אלא במדריכים חקלאיים ותו לא [ … ] המדריכים משתמשים בלשון גסה [ … ] מאיימים, מקללים, ומשתמשים בכל אמצעי לחץ על מנת להחזיק את שליטתם ביד. דבר זה נותן לנו את ההרגשה של עובדי־כפיה ולא של אזרחים חופשיים במדינת ישראל [ … ] בידי המדריך הזכות המלאה לא לתת למתישב לצאת לעבודה מבלי להתחשב במצבו המשפחתי. את הסנקציה הזו מטיל המדריך לפי שיקול דעתו אם הוא מוצא שהמתישב לא היה "ילד טוב"".
השביתה והפרסום הנרחב של הסכסוך בעיתונות השפיעו על אדריכלי ההתיישבות והביאו להתערבותו של מנהל מחלקת ההתיישבות, רענן ויץ, ששלח מכתב מפורט ומודפס בצפיפות לשר האוצר לוי אשכול. אף שראשי המחלקה ודובר הסוכנות ניסו למסגר את האירוע בתקשורת כסכסוך עדתי וחמולתי פנימי בין עולי עיראק לעולי פרס (איראן), חשף מכתבו הפנימי של ויץ מציאות שונה של סולידריות בין-עדתית; הוא ציין במפורש כי החלוקה איננה עדתית מובהקת, שכן מספר משפחות מעולי פרס בחרו להצטרף באופן פעיל למחנה של משפחת עזרא העיראקית במאבקה. ויץ הסביר כי מקור המאבק האמיתי היה מבני וכלכלי, ונוצר משום שיוצאי פרס התיישבו ראשונים בכפר והחזיקו ברוב המשרות הציבוריות.
נוכח העמידה האיתנה של השובתים, החשש מהתפרקות המושב וההד הציבורי, נאלצה הסוכנות היהודית לסגת מכוונת הגירוש המקורית שלה. הנהלת החבל הציעה פשרה, ויוצאי עיראק הסכימו לחתום על מכתב התנצלות במסגרת הסכם שסיים את הפרשה. אף שדובר הסוכנות הצהיר בפני הכתבים כי אין לראות בהסכם שנחתם תקדים לפתרון סכסוכים דומים בכפרי עולים, הרי שהאירוע בנוגה הסתיים בניצחון מעשי של המתיישבים, שהצליחו לסכל את הפעלתו של "חוק המועמדים להתיישבות חקלאית" נגד חבריהם, להוכיח את כוחה של סולידריות קולקטיבית, ולערער על הסמכויות הנרחבות שלקחו לעצמם עובדי החבל בניהול חיי הכפר.
מאבקי הורים במערכת החינוך והתרבות
בתחום החינוך והתרבות התפתחו מעשי התנגדות ומאבקים רבים שניהלו הורי התלמידים במושבי העולים, אשר אתגרו את הסדר והמבנה שמערכת החינוך והממסד ניסו לקבוע עבור ילדיהם. ביטוי מרכזי לכך היה התנגדותם הגורפת והאסרטיבית של ההורים לניסיונות חוזרים ונשנים של מערכת החינוך להוציא את ילדיהם מהתחום הלימודי הטהור ולהעבירם לתחום ההכשרתי במלאכה או בחקלאות. ההורים סירבו לשלוח את בניהם ובנותיהם לבתי ספר חקלאיים, מתוך תפיסה והנחה שהעברת הילדים למסלולים אלו מהווה אפליה ואינה נאה לאדם בן זמננו. המפקח יוסף שפירא, שתיעד ביומנו פגישות ישירות עם ההורים במושבים, ציטט מילה במילה את עמדתם הנוקבת כלפי המדיניות הזו: "חלקנו כחקלאים לא שפר, למה נחנך ילדים לחקלאות? האם ה'אשכנזים' ילמדו בגימנסיות וילדינו ישארו בורים בחקלאות?".
לצד המאבק על תוכני הלימוד, ניהלו ההורים מערכות מחאה ענפות נגד ניסיונות כפייה מוסדיים בשאלת קביעת אופיו הדתי או החילוני של החינוך הרשמי ביישובים. בין החודשים ספטמבר ודצמבר 1957 התפתח מאבק משפטי וציבורי חריף במושב שדה דוד שבחבל לכיש, שבו דרשו התושבים להעביר את ילדיהם למוסדות חינוך דתיים. בעידודם של פעילי ציבור מקומיים, ובהם עיוש אטג'י שעמד בראש קבוצת ההורים, סירבו התושבים לקבל את תכתיבי הרשויות. המחאה הגיעה לשיאה כאשר 42 ראשי משפחות ממתיישבי שדה דוד נסעו להפגין באופן פומבי במשרד החינוך והתרבות בירושלים, בניסיון להיכנס אל בניין המשרד בקריאות מחאה, עד אשר המשטרה שהוזעקה למקום הרחיקה אותם מהבניין. המפגינים הבהירו כי זו הפעם השלישית שהם נאלצים להפגין בבירה, ובמקביל שקלו להגיש באופן רשמי, באמצעות עורך דין, צו על תנאי לבית המשפט הגבוה לצדק נגד משרד החינוך בתביעה להקמת בית ספר דתי. המאבק הממושך בשדה דוד הסתיים בניצחון המתיישבים; משרד החינוך נאלץ למנות ועדת ביקורת מיוחדת שנשלחה למושב וערכה בו סקר רשמי, ולאחר שהתברר כי קיים רוב מכריע של כשמונים אחוז מההורים המעוניינים בחינוך דתי, הוחלט לבטל את המדיניות הקודמת ולהפוך את בית הספר לממלכתי-דתי בינואר 1958.
במקביל לאירועים בשדה דוד, בספטמבר 1957, התרחשה פרשה מסועפת ומתמשכת בתחום החינוך במעברת חרובית ובמושב שדות מיכה. במעברת חרובית ניהלו התושבים, שהיו יהודים דתיים מעולי צפון אפריקה, מאבק ממושך שנמשך מספר שנים נגד הפניית ילדיהם לבית ספר רשמי שהיה תחת ניהולו של הממסד החילוני של תנועת המושבים. למרות איומים מתמידים לפטר את ההורים מעבודתם בקק"ל אם יתמידו בסירובם, רשמו ההורים 76 ילדים לבית ספר ממלכתי-דתי. משלא איפשר המצב החוקי והמנהלי את העברת הילדים, החליטו כ-60 תושבים מחרובית לשבות מעבודתם ולעלות להפגנה בירושלים. המפגינים, שנתקבלו במשרד החינוך על ידי מר עדיאל מהמזכירות הפדגוגית, השמיעו עמדה תקיפה והודיעו כי לא ייתכן לאסור עליהם חינוך דתי כפי שרצו, והזהירו כי אם לא יקבלו תשובה חיובית ומיידית לדרישתם, יחזרו למשרד החינוך יחד עם נשיהם וטפיהם ויכריזו על שביתת רעב המונית.
המחאה בחרובית התנהלה בסמיכות זמנים מתוכננת להשבתת לימודים מוחלטת שהכריזו ההורים במושב שדות מיכה, אשר דרשו אף הם להעביר את ילדיהם לחינוך דתי רשמי. סמיכות אירועים זו הושפעה ישירות מ"מסע התעוררות" שערך הרב הראשי הספרדי לישראל, הרב יצחק נסים, ביישובי העולים ובמושבי הדרום בראשית ספטמבר 1957, שבו קרא למתיישבים להתחזק באמונתם ועמד על הצורך בהתעוררות רוחנית ובהגברת לימוד התורה. המאבקים המשולבים הללו בחינוך אילצו את המערכת הממסדית להתמודד עם דרישות ההורים, והוכיחו כי המשפחות במושבי העולים פועלות בנחישות וביעילות מאורגנת כדי להבטיח את הערכים התרבותיים והחינוכיים של ילדיהם מול תכתיבי מוסדות המדינה.
מכתבי יחידים לבכירי המדינה
לצד פעולות המחאה הציבוריות וההפגנות בשטח, פיתחו המתיישבים ערוץ התמודדות מנהלי ואסרטיבי שהתבסס על כתיבת מכתבים רשמיים ישירות לבכירי המדינה ומנהלי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. פניות אלו, שנשלחו לעתים קרובות על ידי מתיישבים יחידים, מבוגרים או קשישים, נכתבו ברובן בכתב יד ונועדו לאתגר את הכללים הנוקשים של המערכת, לשפר עמדות ורמת חיים, ולנהל מאבק קיומי בתנאים של דוחק ועוני. הנושאים המרכזיים שעלו במכתבים הקיפו בקשות להרחבת מבני המגורים בשל צפיפות רבה, תלונות על מחסור בכלי עבודה חקלאיים כבדים, בקשות לחריגה מהתכנון החקלאי באמצעות אישור תוספת של לולי עופות, ותביעות להגדלת הקצבת ימי העבודה עבור מבוגרים שאינם מסוגלים לעבד משק גדול. דוגמה לכך היא פנייתו של מיכאל חדד ממושב איתן, שפנה ישירות בכתב יד אל רענן ויץ, ובהמשך לאיגוד תנועת המושבים ולראש המועצה האזורית שפיר, בדרישה לקבלת מכסת אפרוחים כעזרה נוספת לפרנסת משפחתו, תוך שהוא מתנה זאת באסרטיביות: "ואם לי אין זכות לאפרוחים אני מבקש פטור ממסים". פניות דומות נשלחו בכתב יד על ידי ישראל כהן, יעקב יפרח ואליהו סופר אל מרכז הגוש מטעם הסוכנות, יהושע היימן, בדרישה לאפשר להם את ענף הלול בשל מספר ימי עבודה מצומצם, כאשר אליהו סופר מזהיר במכתבו את נציג הסוכנות: "אני כתבתי רק לך אולם אם לא תענה לי בצורה מתקבלת על הדעת אפנה למקום אחר". המוסדות המיישבים נאלצו להתייחס למכתבים אלו באופן מפורט ותוך זמן קצר יחסית, ובמקרים מסוימים, כמו במושב שדות מיכה, הביאו מכתבי התלונה של ועד הכפר לשינוי נהלים מוחלט ביחסי העבודה, לפיקוח על שעות פתיחת המרפאה ולשיתוף המתיישבים בהנהלת הכפר.
פרשה בולטת הממחישה את השימוש בעיקש ובתחכום בערוץ המנהלי היא סדרת מכתביו של משה חורי, מתיישב מבוגר ממושב איתן, שניהל בין השנים 1960-1961 התכתבות ענפה ועצמאית מול הדרגים הבכירים ביותר במדינה. חורי החל את מאבקו ביולי 1960 במכתב בכתב יד לרענן ויץ, שבו התלונן על קשיי פרנסה בשל גילו המבוגר המקשה עליו לעבוד בחקלאות. באוגוסט 1960 שלח מכתב יד נוסף, יחד עם יעקב יפרח וישראל כהן, אל מנהל החבל לוי ארגוב, ובו דרש להעלות את מכסת ימי העבודה שניתנו להם מעבר לעשרה ימים בחודש, מאחר ששכר זה בקושי הספיק לתשלום מסי המושב, המים והחשמל. בנובמבר 1960, משהבין כי נציג הסוכנות בחבל, יהושע היימן, מפעיל עליו לחץ מוגבר לעזוב את המושב ולעבור לעיר בקריית גת ואינו מספק לו ימי עבודה, סירב חורי להיכנע לתכתיבים והחליט להעלות את רמת המאבק לפסים פוליטיים ואזרחיים רחבים.
ב-27 בנובמבר 1960 שלח משה חורי פנייה מודפסת וישירה אל ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שבה גולל פרשה כאובה תוך שימוש ברטוריקה אזרחית מובהקת המדגישה את זכויותיו. חורי הסביר במכתבו כי הוא מעבד בהצלחה חלקה בת שמונה דונמים של ירקות, כותנה ובוטנים, וכי עם הגדלת רשת המים במושב לשלושים דונם ביקש מהסוכנות להסתפק בשטח המצומצם עד שבניו יגדלו, ולקבל ימי עבודה בתעסוקה הניתנים לזקנים במושב, אך נתקל בסירוב ובדרישה לפנות את המשק. חורי חתם את מכתבו בפנייה ישירה לראש הממשלה: "ברצוני לשאלך אדוני ראש הממשלה, כך יקרה לאדם ביום עלותו לארץ הובא ישר מאוניה לכפר, ולאחר חמש שנים מופעל עליו לחץ לעזוב הכפר ולצאת לעיר? כל זמן לא אמצא קליטה ופרנסה? לעשות הכל מחדש?". פנייה אסרטיבית זו אילצה את לשכת ראש הממשלה להתערב בנעשה בחבל לכיש; עוזרת הלשכה מיכל פלדמן העבירה את המכתב לטיפול דחוף של הסוכנות היהודית, תוך דרישה רשמית לבדוק את הטענות ולהעביר ללשכת ראש הממשלה חוות דעת ותשובה ברורה.
ההתערבות הממשלתית נשאה פרי ומשה חורי המשיך להתגורר במושב איתן ולעסוק בחקלאות, תוך שהוא שומר על עמדה תקיפה ומשגיחה מול פקידי הרשויות. באפריל 1961, כאשר זיהה ליקויים משמעותיים בתשתיות המים בחלקתו הזרועה כותנה, ובהם היעדר שעון מים וברזים שבורים רבים, שלח מכתב אזהרה חריף ליהושע היימן. במכתב זה סירב חורי לקבל על עצמו את נזקי הניהול הלקוי של המוסדות, והטיל עליהם באופן רשמי את האחריות הנזיקית והכספית העתידית, תוך שהוא כותב: "ואני מזהירכם שכל מה שיקרה בחלקה אתם תשלמו ברצונכם הטוב כי אני הודעתי והזהרתי אותכם עם מכתב וגם דיברתי עם המזכיר". מכתביו של חורי, כמו גם פניותיהם של חקלאים אחרים, הדגימו כיצד הפכו המתיישבים את הפנייה המנהלית לכלי יעיל של התנגדות, שבאמצעותו הצליחו להגמיש את כללי התכנון, לבלום ניסיונות פינוי כפויים, ולחייב את בכירי השלטון להכיר במעמדם כאזרחים בעלי זכויות קבועות.
תגובת הממסד
מול פעולות המחאה וההתנגדות של המתיישבים, הפעילו המוסדות המיישבים ומנגנוני המדינה מערך של סנקציות, כלים משפטיים ואמצעי אכיפה גלויים וסמויים. הבסיס החוקי המרכזי לסמכותה של הסוכנות היהודית להרחיק מתיישבים מן הכפרים היה "חוק המועמדים להתיישבות חקלאית, תשי"ג-1953", שהתקבל בכנסת ב-28 ביולי 1953. חוק זה נועד להעניק לרשויות כוח משפטי מוחלט לטיהור המושבים ממתיישבים שהוגדרו על ידן כלא מתאימים. העילות הרשמיות להפעלת החוק והרחקת תושבים נעו סביב הזנחת משקים, הפרת שלום המושב, סכסוכים חברתיים או מעשי אלימות. לצד זאת, שימש החוק גם כלי פוליטי ומיוני; הסוכנות ניסתה להשתמש בו לניסיונות הרחקה על רקע פוליטי – כגון השתייכות למפלגה שאינה מפא"י שנאסרה על מתיישבים בתנועת המושבים – או כלפי "מקרים סוציאליים", קשישים, נכים ובעלי נכויות שנחשבו לא פרודוקטיביים. הנהלת המחלקה להתיישבות אף ארגנה מבצעי העברה מתוכננים, ודרשה ממנהלי האזורים למלא טפסים מפורטים המגדירים את "סיבת הנחשלות" של המשפחות תחת קטגוריות של "זיקנה", "זקן וחולני", "שחפן" או "עמוד השדרה", מהלך שהיווה מעין סלקציה נוספת בארץ המבוססת על גיל ומצב בריאותי עבור מי שהצליח לחמוק מהמיון בצפון אפריקה.
במקרים שבהם ניסו המתיישבים לפרוץ את גבולות המושב ולמחות בפומבי, הפעיל הממסד אכיפת סדר בכוח וגירוש משטרתי, תוך שיתוף פעולה הדוק ומתוכנן בין מחלקות הסוכנות לבין משטרת ישראל. המשטרה, שעד שנת 1958 מנתה בעיקר שוטרים אשכנזים, העמידה את עצמה לרשות התנועות המיישבות ופעלה במוצהר כמכשיר לאכיפת סדר ותִרבות, תוך פגיעה בחופש התנועה והתעסוקה של המזרחים. דוגמה מובהקת לכך הייתה פקודה מנהלית מחמירה שהופצה לאזורים, לפיה כל פנייה ישירה של משפחות עולים והכרזת שביתות שבת במשרדים בתל אביב או בירושלים תיענה בהחזרה כפויה לכפרים, כאשר נכתב במפורש:
"בקשר לביקורים תכופים והכרזות שביתות שבת במשרדים בתל אביב, של משפחות עולים חדשים שנשלחו ישר מהאניות לכפר, מבקשים להודיע לועדי הכפרים ולמדריכים להסביר ולהזהיר את המשפחות שבנסיעתם לתל־אביב לא יצליחו לסדר כל דבר, אלא יזיקו לעצמם בסדורם החדש. עליהם להעביר דרך האזור כל דרישה שלהם ואם האזור יראה אותה כמוצדקת תועבר לטיפול המחלקה לקליטה. כל פניה ישיר [כך] של משפחות לתל אביב, יוחזרו אפילו בכח משטרתי".
מדיניות זו יושמה הלכה למעשה ב-10 ביוני 1956, כאשר משפחת עולים חדשה ממרוקו ששהתה במחנה חרובית פתחה בשביתת שבת מול משרדי מחלקת הקליטה בתל אביב בדרישה לעבור למעברת בית שאן כדי להתאחד עם קרוביה; למקום הוזמנה משטרה אשר פיזרה את השובתים בכוח והחזירה אותם לחרובית. שיתוף פעולה זה התבטא גם בגיבוי שהעניקה המשטרה המקומית באזור לכיש למדריכים החילונים, ובסירובה לטפל בתלונות של מתיישבים מזרחים נגד זיופים ומעשים של המדריכים, כפי שקרה במושב שדה דוד כאשר המתיישב עיוש אטג'י אולץ לפנות למשטרת ירושלים לאחר שמשטרת קריית גת סירבה לחקור תלונה על זיוף מסמכי הוצאה לפועל שביצעו מדריכים במטרה להרחיקו מהכפר עקב מקומו בהנהגת קבוצת ההורים הדתיים.
כדי להצדיק את השימוש באמצעי כפייה אלו ולשמר את מונופול השליטה, ניהל הממשל תעמולה נגדית נרחבת באמצעות העיתונות הממסדית, ובפרט בעיתון "דבר" ובביטאון "בתלם". רטוריקה זו התבססה על הכחשה שיטתית של המודעות הפוליטית והדמוקרטית של העולים, וציורם כדמויות פסיביות, תמימות, "חסרות רצון עצמי" ו"חומר ביד היוצר" של מסיתים חיצוניים. במסמכי תנועת המושבים ובדיווחיהם של מנהלי החבל, כמו אריה אליאב וגרשון צוקר, הוסברה כל מחאה אקטיבית של המתיישבים – בין אם בנמל חיפה ובין אם במושב עוצם – כתוצר של "הסתה מאורגנת" או "פעולת פיתוי" של אנשים בלתי אחראיים ושתדלנים מטעם הפועל המזרחי ומשרדי הסעד והדתות. יצחק קורן אף טען כי תעמולת הפועל המזרחי החדירה בעולים את ההכרה ההרסנית, כלשונו, שהם יכולים לבוא בדרישות "מופרזות" כלפי המוסדות. בד בבד, פעולתם הדמוקרטית והלגיטימית של הזרמים הדתיים, שביקשו להציע לעולים חלופת חיים התואמת את אמונתם, סומנה בתעמולת הממשל כ"תעלולי הפוהמ"ז", "ציד נפשות", "שערוריה", "חטיפות ומסחר באנשים חיים" ו"התנקשות במפעל ההתיישבות" מתוך חשבון מפלגתי צר לקראת הבחירות. הממסד הציג את העולים כמי שמובלים באוניות ובמשאיות מבלי להבין את המתרחש סביבם, ותיאר את השביתות כהתפרעויות הנובעות מ"קפריזות של נשי העולים ובכל מיני גורמים מקריים".
תעמולה נגדית זו שיקפה אחד משני דברים: או זדון, או חוסר הבנה, מכוון ומבני של המערכת השלטונית סביב האירועים, וחשפה את סירובה המוחלט להכיר בכך שלעולים מארצות המזרח יש תפיסה דמוקרטית נרחבת ומודעות אזרחית מלאה. הקולטים והחוקרים שגויסו מטעמם פירשו את סירובם של המתיישבים לציית לתכתיבים או לעבוד בפרך כ"יחס מזלזל ברכוש" או כאדישות, ולא הבינו כי מדובר בפעולות מחאה מתוחכמות ובעלות היגיון פוליטי וכלכלי פנימי. המערכת סירבה להבין כי העולים השכילו לפענח במהירות את המבנה המפלגתי בישראל, וניצלו באופן מחושב את השסעים ואת יחסי הכוחות בין מפא"י לפועל המזרחי כדי למקסם את תנאי חייהם, להגן על חירותם הרוחנית ולתבוע את זכויותיהם האזרחיות כאנשים חופשיים ולא כעובדי כפייה.
למרות עוצמתם של מנגנוני הדיכוי והאכיפה, כוחו של הממסד המיישב נתקל במגבלות מבניות קשות, והיומרות לשלוט באופן מוחלט בחיי המתיישבים לא תמיד התגשמו. דורותי וילנר הצביעה במחקרה על הקושי הממשי של מחלקת ההתיישבות לאכוף בפועל את "חוק המועמדים להתיישבות" ולגרש תושבים, אלא אם היה מדובר בדפוס אלים וחריג במיוחד; מתוך 220 מתיישבים ברחבי הארץ שהמחלקה ניסתה להרחיק באופן רשמי באמצעות החוק, רק שמונים הורחקו בפועל, בעוד שאר הניסיונות נכשלו נוכח ההתנגדות העזה והסולידריות הקולקטיבית שהפגינו חבריהם למושב. חוסר יכולתן של המדינה והסוכנות להשתמש במלוא סמכויותיהן הכוחניות נבע מתוך יחסי תלות הדדיים; לא רק המתיישבים היו תלויים במוסדות לפרנסתם, אלא גם המדינה נזקקה למתיישבים כ"חיילים" מטעמה שתפקידם לאכלס ולשמור על השטחים הריקים ואזורי הספר, שבהם שאפה המדינה הצעירה לבסס את ריבונותה וביטחונה, דבר שהעניק למתיישבים כוח מיקוח ממשי שפרם פעם אחר פעם את תוכניות הניהול מגבוה.
לקריאה נוספת
- יהודה גרינקר, "עלית יהודי אטלס (מרוקו)", תל אביב, 1973. פרק ז' – קשיים מבית.
- סמדר שרון, "כך כובשים מולדת: תכנון ויישוב חבל לכיש בשנות החמישים", פרדס הוצאה לאור, דצמבר 2017. פרק 5 – "גילויי מחאה ודפוסי התנגדות של המתיישבים".
- שלוש "ברית מס' 36 – אביתר (תרי) שלוש, פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955: "שניים אוחזין בדמנאת", באתר מורשת יהדות מרוקו.
