משפט יהודי סאבוי היה סדרה של חקירות משפטיות, מעשי עינויים והוצאות להורג המוניות של יהודים שהתרחשה ברוזנות סאבוי (באזורי שווייץ וצרפת המודרנית) בין החודשים אוגוסט לאוקטובר 1348. אירועים אלו התחוללו בשיאה של פאניקה חברתית שנגרמה עקב התפשטות המגפה השחורה, כאשר תחת חוסר האונים של רשויות הכנסייה והרפואה, הופנו האשמות כלפי מיעוטים זרים, ובעיקר כלפי היהודים, בטענה שהם האחראים להפצת המחלה באמצעות הרעלת מעיינות, בארות ומקורות מים.
החקירה הושפעה באופן ישיר מהתערערות הסדר הציבורי באזורי פרובנס ודופינה הסמוכים, שם כבר החלו רדיפות נגד קבצנים ונוודים. בסאבוי, קיבלה הרדיפה אופי ממוסד ורשמי לאחר ששליטי הרוזנות, ובראשם הברון לודוויג השני מווד והרוזן אמדאוס השלישי מז'נבה, הורו בעשרה באוגוסט 1348 על "חקירה, וכן הליכים אחרים, נגד יהודי רוזנות סאבוי, מכיוון שהיהודים, כך נודע משמועות, הרעילו מעיינות, מקורות מים, ודברים אחרים מסוג זה". בניגוד לאלימות ההמונית הספונטנית, ההליכים בסאבוי נוהלו על ידי פקידי שלטון, שופטים ונוטריונים, והתבססו על פרוטוקולים משפטיים מפורטים שתיעדו וידויים שהושגו לרוב תחת עינויים קשים.
חשיבותו ההיסטורית של המשפט טמונה בתפנית הרעיונית שחולל: המעבר מתפיסת ההרעלה כאירוע מקומי ומצומצם, להצגתה כקנוניה יהודית בין-לאומית ומאורגנת שנועדה להשמיד את הנצרות. התיעוד הרשמי של החקירות, ובמיוחד זה שנשלח מטירת שיון למועצת העיר שטרסבורג, שימש כמודל וכראיה מרשיעה עבור קהילות אחרות ברחבי האימפריה הגרמנית. הפרוטוקולים הללו הופצו צפונה ומזרחה וסיפקו את ההצדקה המשפטית והאידאולוגית להשמדתן של למעלה מ-300 קהילות יהודיות באירופה באותן שנים.
המשפט חשף את האופן שבו תפס השלטון הנוצרי את המבנה הקהילתי היהודי כרשת חשאית המאפשרת תיאום פשעים רחבי היקף. אדון טירת שיון, שתיעד את האירועים, סיכם את תוצאות המהלך במכתבו במילים: "בעלי תפקידים מסוימים מונו על ידי האדון כדי להעניש את היהודים, ולא נותר מהם, אני מאמין, ולו אחד". בכך, המשפט לא רק הוביל לחיסולן הפיזי של הקהילות היהודיות בצפון סאבוי, אלא גם קיבע את דימוי היהודי כגורם עויין ומסוכן ברמה עולמית.
מבנה השלטון ברוזנות סאבוי של שנת 1348 התאפיין בביזור סמכויות משמעותי, אשר השפיע על אופן קבלת ההחלטות בנוגע ליהודים. באותה עת, הרוזן הרשמי אמדאוס השישי היה נער כבן ארבע עשרה בלבד, ונעדר תפקיד מרכזי בהכרעות המדיניות. את מקומו מילאו דמויות בכירות אחרות ברוזנות: הרוזן אמדאוס השלישי מז'נבה, הברון לודוויג השני מווד ומועצת העיר שמברי. מנהיגות משותפת זו, לצד אצילים ופקידים נוספים, התכנסה בעשרה באוגוסט בעיר שאטל, שם התקבלה ההחלטה הרשמית לפתוח בחקירה כוללת נגד היהודים. ההוראה ניתנה על רקע השמועות שהופצו בציבור.
השינוי החד ביחס השלטונות כלפי היהודים בולט במיוחד בהשוואה לאירועים שהתרחשו ברוזנות פחות מעשרים שנה קודם לכן. בשנת 1329, תחת שלטונו של הרוזן אדוארד, הואשמו יהודים בחטיפה ורצח של נערים נוצרים לצורכי פולחן חג הפסח. למרות שחלק מהנאשמים הודו במעשים תחת עינויים, השופט שמינה הרוזן קבע כי מדובר בהודאות חסרות ערך שניתנו בכפייה והכריז על חפותם. לעומת זאת, בשנת 1348, הנסיבות השתנו באופן מהותי; התמותה חסרת התקדים שיצרה המגפה השחורה, שלא נמצא לה הסבר אחר, דחפה את הרשויות לתת אמון בהאשמות. בנוסף, השלטונות בסאבוי הושפעו מהרשעות דומות שהתרחשו כבר בדופינה שבדרום, והסתמכו על מידע שהגיע מעמיתיהם שם כבסיס אמין לפתיחת ההליכים.
מנגנון החקירה שהוקם היה בירוקרטי ושיטתי, ונוהל על ידי פקידים חילוניים ללא מעורבות של סמכות כנסייתית. בראש המערכת עמדו אדוני הטירות והמושלים המקומיים, דוגמת אדון טירת שיון שפעל מכוח סמכותו של מושל מחוז שבלי. פקידים אלו היו אלו שארגנו את המעצרים ומימנו את ההליכים, לעיתים באמצעות כספים שהוחרמו מהיהודים עצמם. דמות מפתח נוספת במנגנון הייתה הנוטריון, שתפקידו היה לתעד את המפגשים, לתרגם את דברי הנאשמים לשפה הלטינית ולערוך אותם לכדי פרוטוקולים מסודרים ורשמיים. נוטריון בולט המוזכר בהקשר זה הוא אנרי בנו של ג'יראר, שהיה מעורב בתיעוד החקירות בשיון ובמקומות נוספים באזור.
החוקרים והשופטים החזיקו בכוח כמעט בלתי מוגבל והפעילו שיטות תשאול מתוחכמות, שכללו הצלבת מידע שנאסף בחקירות קודמות ושימוש בארכיונים. השימוש בעינויים היה תכוף יותר מאשר בחקירות משפטיות אחרות באותה תקופה, ככל הנראה בשל הרצון לחשוף את "הקנוניה" במהירות האפשרית. הפרוטוקולים נערכו בזהירות כדי להראות שכללי החקירה המקובלים נשמרו, תוך הדגשה שהנאשמים עונו "בצורה מתונה" וכי וידוייהם לא נמסרו ברגע העינוי עצמו אלא לאחריו. תיעוד זה לא נועד לשקף נאמנה את דברי היהודים, אלא לעצב גרסה רשמית המאששת את חשדות השלטון ומצדיקה את הענישה ההמונית.
מהלך החקירה בשיון
השלב הראשון של החקירות החל בטירת שיון ב-15 בספטמבר 1348 ונמשך עד ה-18 באוקטובר. חקירות אלו התאפיינו בגישה שיטתית ומדוקדקת מצד השלטונות, שניסו לבסס את אשמת היהודים באמצעות הליכים משפטיים סדירים לכאורה. בניגוד לחקירות המאוחרות יותר, בשיון העמידו החוקרים את הנאשמים בפני מספר סבבים של חקירה שהתקיימו בימים שונים, תוך שהם משווים בקפדנות בין הגרסאות שמסרו הנאשמים בכל סבב וסבב. אופי החקירה היה טכני מאוד: הנאשמים נשאלו שוב ושוב על מראהו של הרעל, צבעו, אופן פעולתו המשוער והמיקום המדויק של מקורות המים שבהם הוטמן.
ההאשמות שהועלו בשלב זה נשאו אופי מקומי ומצומצם יחסית, והתמקדו במקורות מים קטנים בערים שבהן גרו היהודים או בקרבתן, בעיקר בצדו המזרחי של אגם למאן (אגם ז'נבה של ימינו). החוקרים ניסו להוכיח כי כל אחד מהחשודים הרעיל מקור מים אחד או שניים בערים כמו וילאנובה, מונטרו ואביאן. הדינמיקה של החקירה התבססה על רשת של הפללות הדדיות בתוך הקהילה והמשפחה. החוקרים ניצלו את הקשרים האישיים כדי לגרום לחשודים להפליל איש את רעהו. כך למשל, יהודי בשם ממסון מוילאנובה אולץ לאמת את דבריו של הרופא בלביני, בעוד שממסון ואשתו הואשמו בתורם על ידי אישה בשם בליטה. בנה של בליטה, אקווטוס, הואשם אף הוא והפנה את האצבע לעבר יהודים אחרים, מה שהוביל לעימותים ישירים בין הנאשמים בפני החוקרים.
אחת הדמויות המרכזיות בחקירות אלו הייתה בלביני, רופא מהעיר תונון-לה-באן. עדותו חושפת את הניסיון של החוקרים להסביר כיצד קיוו היהודים להינצל בעצמם מהמים המורעלים. בלביני טען בתחילה כי הזהיר את אשתו ובנו שלא לשתות מהמעיין שהרעיל, אך החוקרים לא הסתפקו בכך ודחפו אותו להודות בקיומה של הוראה רחבה יותר. לפי הפרוטוקול, בלביני הלשין על מוסוס, וזה בתורו סיפר כי "שהמנהיגים [ככל הנראה, הרבנים] מסרו לו וליהודים אחרים הוראות להימנע משתיית המים המורעלים במשך תשעה ימים מיום ההרעלה".
כמו כן, החוקרים השתמשו בלחץ דתי וקהילתי כדי לחלץ הודאות, ובלביני אולץ לומר שמנהיגי היהודים איימו עליו בחרם אם לא ישתתף בקנוניה, וכי ההוראה להרעיל את הבארות ניתנה "בהתאם לחוקיהם".
שיטות ההוכחה בשיון שילבו בין דקדקנות בירוקרטית לאלימות פיזית. אף שהפרוטוקולים מציינים שהנאשמים עונו "בצורה מתונה" וכי ההודאות לא נמסרו בזמן העינוי עצמו אלא לאחריו, ברור כי האיום בעינויים והשימוש בהם היוו כלי מרכזי להשגת הוידויים. החוקרים הציגו לנחקרים פרטים מפלילים שכבר נאספו מחבריהם או מקרובי משפחתם, מה שהקשה על החשודים להכחיש את המיוחס להם. בסופו של דבר, החקירה בשיון הובילה למסקנה קולקטיבית דורסנית, כפי שסיכם הנאשם ממסון בעדותו הכפויה:
"כי כל היהודים מגיל שבע ומעלה בערך אינם יכולים לזכות את עצמם מן ההאשמות, מכיוון שכולם ללא יוצא מן הכלל ידעו ולכן היו אשמים בעניין זה".
טירת שיון. צילום: ז'יל לורן, gileslaurent.com, רישיון CC BY-SA.
מהלך החקירה בשאטל
השלב השני של החקירות התקיים בעיר שאטל במהלך חודש אוקטובר 1348, וסימן שינוי מהותי בגישת השלטונות. בניגוד ליסודיות שאפיינה את חקירות שיון, ההליך בשאטל היה מהיר וארך יומיים בלבד – בעשרה ובאחד עשר באוקטובר. חמשת הנאשמים שהובאו בפני החוקרים נחקרו פעם אחת בלבד, ללא סבבי חקירה חוזרים, מה שמעיד על כך שהמטרה בשלב זה לא הייתה בירור האמת אלא הרשעה מהירה וענישה המונית. שינוי זה שיקף את עמדת השלטונות החדשה, לפיה אשמת היהודים כבר הוכחה בוודאות ויש לעבור לשלב של ענישה קולקטיבית.
במסגרת חקירות אלו, האשמות התרחבו מבחינה גיאוגרפית באופן דרמטי, מעבר לרמה המקומית של אגם למאן אל היקף בין-יבשתי. שני חשודים מרכזיים סיפקו את הנרטיב הזה: אגימטוס מז'נבה ואיקונטוס. אגימטוס טען כי ניצל מסע עסקים שערך כדי להפיץ את הרעל ברחבי אירופה, בין היתר בוונציה, בדרום איטליה, בערים לאורך חוף הים התיכון ועד טולוז שבדרום צרפת. במקביל, איקונטוס סיפר כי נדד צפונה עד לאזור בריסל שבארצות השפלה ופיזר שם את הרעל בכמה ערים. תיאורים אלו תמכו בסברה של החוקרים כי סאבוי שימשה כמרכז של קנוניה רחבת היקף שנועדה להשמיד את הנוצרים כולם.
החקירה בשאטל חשפה גם את מה שהחוקרים תפסו כמניע הכלכלי וכהיררכיה המעמדית בתוך המבצע. בניגוד לקשרים המשפחתיים בשיון, כאן הוצגה תמונה של מארגנים עשירים השוכרים את שירותיהם של יהודים עניים לביצוע ההרעלה. איקונטוס, שתואר בפרוטוקול כקבצן שפשט יד במהלך מסעו, העיד כי קיבל שני פלורינים מיהודי עשיר בשם אבוגט, המתואר כ"החזק והעשיר ביותר מבין היהודים של בס". באופן דומה, אקווטוס רובי, אדם עני שפשט רגל עקב הימורי קוביות, העיד כי קיבל שישה סולידי מיהודי בשם סאלאמינוס כדי להרעיל מעיינות באזור ג'נבה.
גם ג'וקטוס משאטל העיד כי שימש כסוכן משנה שקיבל חמישה סולידי גדולים של זהב מהרב רובי פירט כדי להעביר רעל ומכתבי הנחיות ליהודים אחרים בעיר ווי (Vevey). המעבר לתשלום כספי (במטבעות פלורין וסולידי) מילא עבור החוקרים את המקום של נאמנות אישית, והסביר כיצד קנוניה כה נרחבת יכולה להתקיים בין אנשים מאזורים וממעמדות שונים שלעיתים כלל לא הכירו זה את זה. תפיסה זו אפשרה לשלטונות לטעון כי הקנוניה אורגנה על ידי הנהגה מרכזית ושולבה במערכת הכלכלית והחברתית של הקהילה היהודית.
תפיסת ההיררכיה הקהילתית היהודית
במהלך שלביה המתקדמים של החקירה, התגבשה אצל שלטונות סאבוי התפיסה כי העיר שמברי שימשה כמרכז העצבי והלוגיסטי של הקנוניה היהודית. שמברי, שהייתה העיר הגדולה ברוזנות ובה שכנה הקהילה היהודית הגדולה ביותר, נתפסה כמוקד שבו נרקמו התוכניות ומשם הופצו ההנחיות והרעל לשאר חלקי סאבוי ומחוצה לה. החוקרים סברו כי היכולת של המנהיגות היהודית בעיר לארגן פעולות בקהילות הפריפריה היא שאפשרה את ביצוע ההרעלה בהיקף כה רחב. האמון ברעיון זה התחזק בשל העובדה שבאותה עת כבר היו יהודי שמברי נתונים תחת מעצר וחקירה נרחבת, שסיפקה וידויים אשר שימשו כבסיס לשאלות שהופנו לנחקרים באתרים אחרים כמו שאטל.
דמויות המפתח שסומנו על ידי החוקרים כמארגנים הראשיים היו הרב רובי פירט, ויהודי עשיר בשם אבוגט. רובי פירט הוצג כמי שעומד בראש המערכת ונותן הוראות ישירות למבצעים. כך למשל, אגימטוס מג'נבה העיד כי זומן על ידי הרב לשמברי כדי לקבל ממנו את הרעל ושם שוכנע להפיצו במהלך מסע עסקיו. אבוגט נתפס כמי שמשתמש במשאביו הכלכליים כדי לגייס סוכנים מהמעמדות הנמוכים, כדוגמת איקונטוס הקבצן, ולשלם להם עבור הטמנת הרעל במקומות מרוחקים.
המבנה הקהילתי היהודי נתפס בעיני החוקרים הנוצרים כבסיס הארגוני המאפשר את קיום הקנוניה האנטי-נוצרית. הם זיהו היררכיה ברורה שבה המנהיגים והרבנים מנצלים את סמכותם הדתית והחברתית כדי לכפות את השתתפותם של פשוטי העם. החוקרים אילצו נחקרים להודות כי מנהיגי הקהילה קיימו מפגשים סדירים וחשאיים, כפי שנטען לגבי וילאנובה, שם נמסר כי "מנהיגי היהודים קיימו באופן קבוע מפגש בינם לבין עצמם מחוץ לשער העליון של וילאנובה, והיהודים הפשוטים קיימו מפגש דומה". עצם היותם של היהודים מיעוט מובחן בעל ארגון פנימי חזק הפך את ההאשמה בקנוניה למשכנעת יותר בעיני השלטונות.
מעבר לתיאום ההרעלה, החוקרים סברו כי המבנה הקהילתי שימש גם להגנה עצמית של היהודים מפני תוצאות מעשיהם. לפי הבנת החוקרים, הרעלת מקורות מים משותפים חייבה תיאום מדוקדק כדי למנוע פגיעה ביהודים עצמם. בשל כך, יוחסו למנהיגים הוראות ספציפיות המורות לכלל הקהילה להימנע משתיית מים בתקופות מסוימות לאחר הטמנת הרעל. תפיסה זו הפכה את הקהילה כולה לאשמה בעיני החוקרים, שכן היא הניחה כי כל יהודי, מתוקף חברותו בקהילה ובשל הצורך להגן על חייו, היה חייב להיות שותף לסוד הקנוניה. כך הפך הארגון החברתי היהודי, שנתפס קודם לכן כחלק משגרת החיים, לראיה המרכזית לקיומו של מבצע השמדה מאורגן.
תוצאות והוצאה להורג
תוצאות החקירות בסאבוי הובילו לענישה קשה וחסרת תקדים, שהתבטאה בהוצאות להורג המוניות ובהשמדה פיזית של קהילות שלמות. לאחר שהתקבעה אצל השלטונות המסקנה כי היהודים אשמים בקנוניה נרחבת, הפכו גזרי הדין לכלי לחיסול הנוכחות היהודית באזור. בערים רבות הובלו היהודים אל המוקד ונשרפו למוות על פי הדין. מקרה בולט המוזכר במסמכים הוא גורלה של קהילת וילאנובה, עליה העיד אדון הטירה בשיון כי "בהליך משפטי נשרפו בוילאנובה כל יהודי המקום". הענישה לא הסתכמה רק בגוף, אלא כללה גם החרמה שיטתית של רכושם וכספם של היהודים על ידי הרשויות. הכספים שהוחרמו שימשו בין היתר לכיסוי הוצאות החקירה וחולקו בין האצילים והפקידים שניהלו את הרדיפה.
המסמכים חושפים פער עמוק ומהותי באופן שבו בחר השלטון להעניש את נתיניו היהודים לעומת נתיניו הנוצרים באותה פרשה. בעוד שהיהודים סבלו מענישה קולקטיבית שהופנתה נגד הקהילה כולה, ללא הבחנה בין יחידים, הענישה כלפי נוצרים נותרה ממוקדת באנשים בודדים שנחשדו בשיתוף פעולה. אדון הטירה מציין כי במקביל לשריפת כל יהודי וילאנובה, בעיר אוגסט נענשו שלושה נוצרים בלבד בעוון הפצת רעל, ועונשם היה פשיטת עורם בעודו הוא נוכח במקום. הניגוד בין חיסול קהילה יהודית שלמה לבין הענשתם של נוצרים יחידים מדגיש כי השלטונות תפסו את היהודים כקבוצת מיעוט שניתן להעניש יחדיו באופן גורף.
אופיין של ההאשמות נגד הנוצרים השתנה אף הוא ככל שהתקדמה החקירה נגד היהודים. בעוד שבשלבים המוקדמים של המגפה הואשמו נוצרים מסוימים ביזמת ההרעלה, בשלביה המאוחרים של חקירת סאבוי הם תוארו כמי שפעלו בשליחותם של היהודים בלבד. אדון הטירה הדגיש במכתבו כי אותם נוצרים שסבלו מעינויים על גלגל העינויים "אישרו שהרעל שפיזרו ניתן להם על ידי היהודים". כך נוצר נרטיב שבו היהודים הם המתכננים והמממנים של הפשע, והנוצרים המעורבים הם סוכני משנה בלבד.
גורלן הסופי של הקהילות היהודיות במחוזות הצפוניים של סאבוי היה מר. תהליך הרדיפה המשפטית והענישה ההמונית הוביל להתרוקנות כמעט מוחלטת של האזור מיהודים עד סוף שנת 1348.
תיעוד והיסטוריוגרפיה
התיעוד המרכזי ששרד אודות פרשת משפטי סאבוי הוא מכתבו של אדון טירת שיון, שנשלח בסוף שנת 1348 לחברי מועצת העיר שטרסבורג כחלק מחקירה שניהלו מנהיגי העיר בנוגע לאשמת היהודים. המסמך כולל הקדמה, שני פרוטוקולים מפורטים של חקירות שנערכו בשיון ובשאטל, ודיווח כללי על הענישה במחוז שבלי. עותק יחיד של המסמך המקורי אבד ככל הנראה במהלך המאה ה-18 או ראשית המאה ה-19, ומרבית המהדורות המצויות בידינו כיום מבוססות על העתקה שביצע יוהן שילטר משטרסבורג בשנת 1698. חשיבותו של המסמך טמונה בכך שהוא היחיד המתאר בפירוט את ההתרחשויות בבתי הדין המקומיים בסאבוי, בניגוד למקורות מנהלתיים אחרים המסתפקים בדיווח על החרמת כספים או מעצרים.
במהלך המאה ה-19, חוקרים כגון יוסטוס הקר והיינריך גרץ ניתחו את המסמך כעדות להתפרצות דחפים בלתי רציונליים ואיבה דתית עמוקה כלפי היהודים. הקר ראה בהאשמות תוצר של אימת המגפה ונטיית אנשי התקופה לייחס כל חולי להרעלה, בעוד גרץ הדגיש את המניע הדתי והציג את האירועים כנקודת שיא של שנאת ישראל בימי הביניים. חוקרים אלו נטו להציג את ההאשמות כתירוץ מופרך לאלימות שכבר הייתה קיימת, והניחו כי השלטונות פעלו רק כדי ליצור מראית עין של הליך הוגן מבלי להאמין באמת ובתמים באשמת היהודים.
המחקר המודרני, ובו עבודותיהם של צפריר ברזלי וקייטלין מסלר, מציע קריאה מחודשת וביקורתית במסמך המפריכה טעויות שהשתרשו בהיסטוריוגרפיה. בניגוד לטענה המקובלת בעבר, שמרכז הקנוניה היה בטולדו שבספרד, הניתוח המודרני מראה כי אזכור העיר טולדו נבע מטעות בתרגום או בפרשנות של שם אחד הנאשמים, וכי הפרוטוקולים הצביעו דווקא על שמברי כמוקד ההתארגנות. כמו כן, נשללה הסברה שההאשמות התבססו על "כישוף יהודי"; תיאורי הרעל במסמך הם לרוב טכניים ומתמקדים בצבע, כמות וכלים, ללא מאפיינים על-טבעיים. ברזלי מדגיש כי לפחות בשלבים הראשונים, השלטונות אכן ניסו לנהל חקירה שיטתית לבירור האמת, וכי האמונה באשמת היהודים התגבשה בהדרגה עקב נסיבות המגפה.
מעבר להיבט המשפטי, הפרוטוקולים משמשים כצוהר לחיי היומיום של יהודי סאבוי באמצע המאה ה-14. דרך העדויות ניתן ללמוד על השיוך הסוציו-אקונומי המגוון של הקהילה, שכללה רבנים ועשירים לצד רופאים, סוחרים זוטרים, קבצנים ומהמרים. המסמך מעיד על ניידותם הרבה של יהודי האזור, שנדדו לרגל עסקיהם לצמתים מרכזיים כמו דרום איטליה וארצות השפלה, עובדה שנוצלה על ידי החוקרים כדי לשוות לקנוניה אופי בין-לאומי. הקשרים המשפחתיים והקהילתיים ההדוקים, המשתקפים בהפללות ההדדיות, חושפים רשת חברתית ענפה ששימשה את השלטונות כבסיס להוכחת היכולת המעשית לארגן מבצע הרעלה מתואם.
