נתיחה שלאחר המוות

נתיחה שלאחר המוות (בלטינית: Post-mortem או Autopsia) היא פעולת ביתור המבוצעת בגופו של נפטר לצורך לימוד ומחקר אנטומי, קביעת סיבת המוות או נטילת איברים למטרות ריפוי והשתלה. הנתיחה מהווה כלי רפואי מרכזי המאפשר לצפות באופן ישיר במבנה המרחבי של גוף האדם, ובכך היא מספקת נתונים למחקרים רפואיים, לחינוך רפואי של סטודנטים ומתמחים, ולזיהוי נסיבות מוות טבעיות או פליליות. בעוד שבעבר נחשבה הנתיחה למנוע העיקרי של קידום הידע התיאורטי והמעשי ברפואה, בעשורים האחרונים מסתמנת ירידה בשימוש בה ברחבי העולם, הן בשל שכלול אמצעי האבחון וההדמיה והן בשל שיקולים אתיים וחברתיים המעניקים משקל גובר לאוטונומיה של הפרט ולרגשות משפחתו.

בישראל, תולדות הנתיחה שלאחר המוות רצופות במאבקים ציבוריים והלכתיים מהחריפים שידעה המדינה, המשקפים התנגשות עמוקה בין האתוס של הקדמה המדעית לבין תפיסות דתיות ואנושיות בדבר קדושת גוף המת. בראשית ימי המדינה, וביתר שאת לאחר חקיקת חוק האנטומיה והפתולוגיה בשנת 1953, נהנה הממסד הרפואי מסמכויות נרחבות ובלתי מוגבלות כמעט, שאפשרו לרופאים לבצע נתיחות רבות בלא רשות המשפחות תחת האמתלה של "ספק בסיבת המוות". הרופאים ראו בנתיחה הכרח בל יעבור לשמירה על רמה רפואית גבוהה שתתחרה במדינות נאורות, בעוד שהמפלגות הדתיות והציבור החרדי טענו ל"חקיקה בניגוד לדין תורה" ולזלזול בבוטות בכבוד המת, אותו הגדירו כ"ספר תורה שנתקדש גם בקדושה עצמית".

הקונפליקט הגיע לשיאו במחצית השנייה של המאה ה-20, כאשר מאבקים אלו חרגו מזירת הדיון הפרלמנטרי והתבטאו בהפגנות המוניות, עצרות סוערות ופעילות אקטיבית של גופים כמו "הוועדה הציבורית להגנת כבוד האדם". ביקורת חריפה הופנתה כלפי מה שנתפס כהפיכת בתי החולים למעבדות מחקר על חשבון אוכלוסיות מוחלשות, כפי שבא לידי ביטוי בפרשיות קשות כגון השתלת הלב הראשונה בישראל ב-1968, אז נלקח ליבו של אברהם סדגת ללא ידיעת משפחתו. הלחץ הציבורי הממושך, שביטא רצונות אנושיים יסודיים לשמירה על שלמות הגוף ופרטיות המשפחה, הוביל בסופו של דבר למהפך חקיקתי.

בשנת 1980 תוקן חוק האנטומיה והפתולוגיה באופן שאימץ כמעט לחלוטין את הדרישות הדתיות-חברתיות, והתנה כל נתיחה בהסכמה מפורשת של הנפטר או משפחתו ¹. בכך הקדימה ישראל עשורים רבים מדינות מערביות אחרות, דוגמת בריטניה ², באימוץ סטנדרטים מחמירים המגינים על זכויות הנפטר וקרוביו. עם זאת, השינוי החוקי הותיר משקעים בממסד הרפואי; רופאים בכירים העלו טענות על פגיעה ביכולת הבקרה המדעית ועל "כפילות מוסרית" של חוגים הצורכים את הישגי הרפואה המודרנית אך מסרבים לתרום את גופם למדע.

רקע היסטורי

ניתוח המתים לצרכי מחקר ולימוד לווה לאורך ההיסטוריה האנושית בהתנגדויות עזות, שנבעו בעיקרן מטעמים דתיים ותרבותיים. אצל היוונים והרומאים העתיקים היה ניתוח המתים אסור לחלוטין מסיבות דתיות, ומציאות זו נמשכה גם עם עליית הנצרות הקדומה. הנצרות נחשבת כגורם העיקרי לעיכוב בהתפתחות מדע האנטומיה עקב התנגדותה החריפה לכל ביתור של גוויות בני אדם, כאשר כהני הדת גילו עמדות ששללו אף פעולות מצילות חיים כמו החייאת טובע, בטענה שהדבר מהווה התגרות ברצון הבורא. בניגוד למגמה זו, חכמי התלמוד היו בין הראשונים בהיסטוריה שביצעו נתיחות בגופות אדם כדי לברר פרטים רפואיים בעלי השלכות הלכתיות.

רק במאה ה-13 החלו ניתוחי מתים להתבצע בצורה מסודרת באירופה. בשנת 1238 הוציא הקיסר פרידריך השני פקודה המחייבת לבצע נתיחה פומבית של גוויית אדם אחת לחמש שנים באוניברסיטת סאלרנו באיטליה לטובת הלומדים. אחד האישים המרכזיים שביצעו נתיחות לצורכי לימוד אנטומי היה האמן ליאונרדו די-וינצ'י, אולם הדמות המזוהה ביותר כ"אבי האנטומיה המודרנית" היא אנדריאס וזאליוס. וזאליוס ביצע נתיחות פומביות וערער על התפיסות האנטומיות המוטעות שהיו מקובלות עד אז מימי גלינוס. למרות החלוציות הזו, ביתור גוויות הפך לפרקטיקה אקדמית שבשגרה במרבית מדינות אירופה רק החל מהמאה ה-17.

במאות ה-18 וה-19 החל הדיון ההלכתי והרפואי להעמיק, במקביל להתפתחות המדע בצרפת, אנגליה וארצות הברית. בתקופה זו פשט המסחר בגוויות ורבו שודדי הקברים שמכרו גופות לחוקרים ולבתי ספר לרפואה. בהלכה היהודית, הדיונים הראשונים על עצם הביתור הופיעו במאה ה-18, תחילה סביב לימוד על גופות כלבים בשבת, ובהמשך, במחצית המאה ה-19, התפתח ויכוח עקרוני בין פוסקי דור כמו הרב עטלינגר והמהר"ם שי"ף סביב ניתוחים שנועדו ללמוד על מחלת הנפטר.

במאה ה-20 החלו להתגבש הסדרים חוקיים במדינות אירופה השונות. המודל המקובל באותה עת התיר לנתח גופות של חולים עריריים שנפטרו בבתי חולים ללא קרובי משפחה, ובלבד שלא הובעה התנגדות מפורשת לנתיחה בחייהם. באותה עת, הגישה הרפואית הכללית ראתה בנתיחה כלי קריטי לבקרה מדעית וללמידה על מנגנוני מחלה, אולם לקראת סוף המאה ה-20 חלה ירידה משמעותית בשיעור הנתיחות בעולם. ירידה זו נבעה הן מהתקדמות אמצעי האבחון וההדמיה, שצמצמו את הצורך בנתיחה פיזית, והן מהכרה גוברת בעקרון האוטונומיה וחירות הפרט, המעניקים לאדם את הזכות להחליט מה ייעשה בגופו לאחר מותו ומונעים מהמדינה בעלות על גופת האזרח ³.

נתיחה לאחר המוות בראי ההלכה והמחשבה היהודית

היהדות שוללת באופן עקרוני כל פגיעה בגופה מפאת כבוד המת, ותפיסה זו מעוגנת בהכרה כי גוף האדם אינו הופך לגוש בשר חסר ערך לאחר המיתה. על פי המחשבה ההלכתית, לגוף המת יש קדושה עצמית ואין הוא נחשב רק לנרתיק ששימש את הנשמה. קדושת גוף האדם הושוותה לספר תורה, עד כדי כך שנקבע כי העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע קריעה כפי שקורעים על ספר תורה שנשרף. קדושה זו מיוחסת למעמדו המיוחד של עם ישראל שנקרא "גוי קדוש", ועל כן נתפסת נתיחת המת כפגיעה ישירה בקדושתו האינהרנטית של הנפטר.

ההתנגדות לנתיחה נשענת על ארבעה איסורים יסודיים מן התורה: ניוול המת ובזיונו, ביטול מצוות קבורה, איסור הלנת המת ואיסור הנאה מן המת. איסור הניוול נגזר לעיתים מדין "ואהבת לרעך כמוך", כאשר חלק מהפוסקים מגדירים ניוול כפעולה הנעשית ללא תועלת או לשם ביזיון, בעוד אחרים רואים בעצם ביתור הגוף ניוול גמור האסור בכל מקרה שאינו פיקוח נפש. מצוות הקבורה מחייבת להביא את המת על כל חלקיו לקבר ישראל, וכל חלק שנותר בחוץ גורם לביטול המצווה ולמעבר על הלאו של "לא תלין נבלתו על העץ". נוסף על כך, קיימת מחלוקת האם איסור גזל חל על המת, ויש הסבורים כי נתיחה ללא הסכמה מהווה גזל שאינו נדחה אפילו בפני הצלת חיים ⁴

מעבר לרובד ההלכתי הפורמלי, המאבק החרדי-דתי נגד הנתיחות מבטא רגשות אנושיים יסודיים המנוסחים בז'רגון דתי. התנגדות זו מייצגת יראה עמוקה מפני פגיעה ביקר למשפחה, רצון לשמור על שלמות התא המשפחתי גם ברגעי האבל, ומחאה נגד תפיסת המדינה כבעלת הבית על גופו של הפרט. הטיעון הדתי משמש כמעטפת לתביעה האנושית להתחשב ברגשות בני המשפחה ולהכיר בכך שהגוף המת אינו חסר זכויות. לפיכך, עקרון האוטונומיה וחירות הפרט מחייב לאפשר לאדם להחליט מה ייעשה בו, ומונע מהמערכת הרפואית להפקיע את הגופה לצרכיה.

עם זאת, ההלכה מכירה בחריגים המאפשרים נתיחה במצבים של פיקוח נפש. רוב הפוסקים מתירים נתיחה כאשר יש בה סיכוי סביר להציל חיים באופן מיידי, כגון זיהוי חיידק במגפה או בירור סיבת מוות במחלה תורשתית כדי לשמור על בריאות הקרובים שנותרו בחיים. קיימת מחלוקת מפורסמת בין הפוסקים האם היתר זה תקף רק כאשר החולה המסוכן נמצא "לפנינו" וניתן להצילו במישרין על ידי תוצאות הבדיקה, או שמא כל למידה על מנגנוני מחלה נחשבת לספק פיקוח נפש עתידי. בעוד שחלק מהרבנים נטו להקל בנתיחה לצורך בירור סיבת המוות, רוב הזרמים ביהדות החרדית נוטים להימנע מנתיחה בכל מחיר, ורואים בהסכמה המפורשת של הנפטר בחייו תנאי הכרחי לכל שימוש בגופו.

ראשית ימי המדינה

השורשים הרגולטוריים של נתיחת המתים בישראל נבטו עוד טרם הקמת המדינה, במסגרת ניסיונותיה של המנהיגות הציונית לייצר קונצנזוס רחב מול הממסד הדתי. בשנת 1944 נחתם ההסכם המפורט הראשון בין הרבנות הראשית להנהלת בית החולים הדסה, ובשנת 1947, עם ייסוד הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, הושג הסכם נוסף. המשא ומתן נוהל בין הרבנים הראשיים דאז, הגרי"א הרצוג והגרצ"פ פרנק, לבין מנכ"ל הדסה פרופ' יסקי. במסגרת הסכמים אלו הותרו נתיחות בארבעה מקרים ספציפיים: צורך ברפואה משפטית, חוסר יכולת לאבחן את סיבת המוות בחיים, מצבים שבהם הנתיחה עשויה להציל חולים אחרים באופן מיידי, או לצורך בירור מחלה תורשתית. תנאי יסודי להסכם היה קבלת אישור בכתב משלושה רופאים והתחייבות להביא לקבורה את הגופה על כל חלקיה.

עם הקמת המדינה, עוגנו הסמכויות הללו בחוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג-1953. חוק זה העניק לממסד הרפואי סמכויות נרחבות ביותר, שהיו כמעט בלתי מוגבלות בפועל. החוק קבע כי רופא רשאי לנתח גווייה כדי לקבוע את סיבת המוות או כדי להשתמש בחלק ממנה לריפוי אדם, ובלבד שהדבר אושר על ידי שלושה רופאים שהוסמכו לכך. אולם, נוסח החוק יצר פרצה משמעותית: הוא לא דרש את הסכמת המשפחה לנתיחה, והגדיר את הרופאים כבוררים הבלעדיים לקיומו של "ספק" בסיבת המוות. הממסד הרפואי, בהובלת דמויות כד"ר חיים שיבא וד"ר רפאל ג'בין, ראה בנתיחות כלי חיוני לקידום המדע הישראלי, וטען כי ללא גישה חופשית לגופות, הרפואה בישראל תידרדר לרמה "לבנטינית".

הפרקטיקה שהתפתחה בעקבות החוק הובילה ליצירת מונופול רפואי על ה"ספק". רופאים פירשו את המנדט לקביעת סיבת המוות במושגים הרחבים ביותר, תוך התעקשות שסיבת המוות לעולם אינה יכולה להיות ידועה בוודאות מוחלטת ללא נתיחה. מצב זה הוביל לכך שנתיחות שלאחר המוות הפכו משירות חריג לשגרה מנהלתית במערכת הבריאות. בבתי חולים ממשלתיים רבים הגיעו שיעורי הנתיחה לממדים של 60% עד 80%, ובבתי חולים מסוימים, דוגמת תל השומר, הגיעו השיעורים אף ל-93%. במקרים רבים, הנתיחות בוצעו ללא ידיעת המשפחות או חרף התנגדותן המפורשת, כאשר הדרג הרפואי מתייחס לדרישת שלוש החתימות כאל פורמליות טכנית בלבד.

במהלך שנות ה-50, החלו להצטבר תלונות על כך שרופאים עושים "מכמורת מהחוק" ומבצעים נתיחות באנשים שנפטרו ממחלות ידועות כגון סרטן, או זקנים שנפטרו בשיבה טובה. מנהלי בתי חולים הודו בשיחות פנימיות כי הם "ממש גונבים את הנתיחה מהמשפחות בכל מיני דרכים", כולל הסתרת העובדה שבוצעה נתיחה בתעודת הפטירה כדי למנוע חיכוך עם השאירים. הפער בין כוונת המחוקק המקורית, שראתה בנתיחה מוצא אחרון למקרי ספק, לבין המציאות בבתי החולים שהפכו למעבדות מחקר אנטומיות, הלך והתרחב, והניח את התשתית למאבקים הציבוריים האלימים שעתידים היו לפרוץ בשנות ה-60.

המאבק הציבורי

במהלך שנות ה-60 וה-70 הסלים המאבק סביב נתיחות המתים והפך לאחד הקונפליקטים החברתיים הטעונים ביותר בישראל. המחאה, שהחלה כזרם של מכתבי תלונה של אזרחים וקהילות למשרדי הממשלה ולעיתונות, התגבשה לכדי התנגדות המונית ואלימה נגד מה שנתפס כדורסנות של הממסד הרפואי. במוקד המחאה עמדה "הוועדה הציבורית להגנת כבוד האדם" (CSHD), ארגון חרדי אנטי-ציוני שארגן עצרות ענק, צעדות מחאה ושיבוש עבודת בתי חולים. פעילי הוועדה הפיצו פשקווילים וכתבים שכינו את הפתולוגים "שיכורי תאוות ביתורי גוויות", ונקטו באלימות שחייבה לעיתים הגנה משטרתית על רופאים.

המאבק הציבורי לווה בניסיונות הסברה של הממסד הרפואי; בשנת 1967 מסר ד"ר קלמן יעקב מן, מנהל בית החולים "הדסה", כי כ-800 מתנדבים חתמו על אישור נוטריוני למסירת גופם למחקר לאחר מותם, בניסיון להדוף את האשמות החוגים הדתיים. הוועדה מצדה הגיבה בהתנגדות חריפה לכל הסדר שאינו מבטיח את הסכמת המשפחה או הסכמה מוקדמת של החולה. המתח הגיע לשיאו הסמלי בעצרות מחאה המוניות שנערכו מדי שנה בליל תשעה באב בכיכר השבת בירושלים ⁵. עצרות אלו נועדו לקשור בין חורבן הבית למה שנתפס כ"חורבן כבוד האדם", ובהן מחתה הוועדה נגד נתיחות, הפלות, ובהמשך גם נגד השתלות איברים וחפירות ארכיאולוגיות.

למאבק היה היבט חברתי-עדתי בולט, כאשר אוכלוסיות מוחלשות ועולים מארצות האסלאם היו הנפגעים העיקריים מפרקטיקות הנתיחה ⁶. באפריל 1965 התעוררה סערה ציבורית בקרב קהילת יוצאי משהד מאיראן, לאחר ששבעה מבני הקהילה נהרגו בתאונת דרכים והועברו למכון הפתולוגי באבו כביר. חרף הבטחות מפורשות של שר המשטרה כי לא תבוצע נתיחה בשל היות סיבת המוות ידועה, בוצעו נתיחות בגופות. בני המשפחות החתימו 25,000 אזרחים על עצומה שקראה "להפסיק את ההפקרות בנתיחות שלאחר המוות… לא הייתה שום סיבה חוקית ואנושית להתעלל בגופות יקירינו". אירוע דומה התרחש במאי 1966 בבית החולים קפלן, שם נותחה גופתו של תושב מושב רווחה, עולה מכורדיסטן, בניגוד להבטחת הרופאים. האירוע הידרדר לתגרה אלימה שבה נפצעו רופאים, שוטרים ובני המושב. בבית המשפט תוארו המוחים כ"אנשים פרימיטיביים ואלימים", תיאור ששיקף את המתח בין הממסד הרפואי לציבור המהגרים.

המקרה המכונן והטראגי ביותר בתקופה זו היה פרשת אברהם סדגת בדצמבר 1968. סדגת, עולה מאיראן, אושפז בבית החולים בילינסון לאחר אירוע מוחי ונפטר כעבור יומיים. ללא ידיעת המשפחה ובזמן שהיא ממתינה מחוץ לחדר הניתוח תחת הרושם שמדובר בהליך קצר, קצר הצוות הרפואי בראשות פרופ' מוריס לוי את ליבו של סדגת לצורך השתלת הלב הראשונה בישראל ⁷. כאשר הורשתה המשפחה לראות את הגופה למחרת, הם נדהמו לגלות כי הוא תפור בחזהו, צלעותיו שבורות ואיבריו הפנימיים נקצרו. בית החולים הסתיר את העובדות במשך שלושה שבועות, בעודו חוגג את ההצלחה המדעית של ההשתלה (המושתל עצמו, יצחק סולם, נפטר זמן קצר לאחר מכן בשל כשל בכליות ⁸. רק לאחר פנייה לשרים ושכירת עורך דין, הודה בית החולים בשימוש בליבו של סדגת, וגם זאת תחת התניה מפורשת שהמשפחה תוותר על כל כוונה לתבוע את המוסד. שר הבריאות דאז, ישראל ברזילי, הגן על הפעולה בכנסת וטען: "כל מה שניתן לעשות כדי להציל חיי אדם, אנחנו לא רק רשאים, אלא חייבים לעשות זאת".

המאבק הציבורי חשף את תופעת "טפסי הבלנקו" שרווחה בבתי החולים. בשנת 1969 פורסם דו"ח מבקר המדינה שאימת את טענות הציבור על כך שהחוק אינו נאכף. התברר כי רופאים נהגו לחתום מראש על טפסים ריקים של אישורי נתיחה, והפרטים האישיים של הנפטרים מולאו בדיעבד. פרוטוקול סודי של מפגש מנהלי בתי חולים מ-1967, שנחשף בכנסת, גילה כי דמויות מפתח במערכת הבריאות דנו בדרכים להסתיר את הנתיחות מהמשפחות. ד"ר אליעזר גלטנר, מנהל בית החולים אסף הרופא, העיד באותו דיון: "אנחנו לא שואלים את המשפחות, אנחנו לוקחים את הגופה ומנתחים". ד"ר חיים שיבא הוסיף: "אנחנו ממש גונבים את הנתיחה מהמשפחות בכל מיני דרכים".

האלימות סביב הנושא החריפה בשנות ה-70 וה-80. בשנת 1974 ארגנה הוועדה להגנת כבוד האדם הפגנה גדולה מול ביתו של מנהל בית החולים "הדסה", פרופ' קלמן מן, במחאה על ביצוע נתיחות ללא אישור המשפחות, וזאת בעקבות הזעזוע מהרחקת חמישה סטודנטים לרפואה שאכלו פירור ממוח של גופה – אירוע שנתפס בעיני הוועדה כהוכחה ל"תעלולי הפתולוגים" ⁹. ההפגנות היו גם במקביל לתיקון החוק ב-1980 ¹⁰, ולאחר מכן, עבר המאבק לחזית השתלות האיברים. בשנת 1985 פרצו מפגינים לביתו של הרב הראשי אברהם שפירא במחאה על ההיתר להקמת "בנק עור", שזכה לכינוי "מפלצת בנק העור" ¹¹. הוועדה החלה לטעון כי השתלות איברים המבוצעות במוות קליני הן למעשה "רציחות כפולות" של חולים חיים המקפחים את חייהם תחת איזמל המנתחים ¹². המתיחות הביאה את מפכ"ל המשטרה, רב-ניצב דוד קראוס, להזהיר את ראשי העדה החרדית והוועדה להגנת כבוד האדם מפני תוצאות האלימות ¹³, בעוד הם מצדם המשיכו להוקיע את המשטרה והממסד הרפואי, כפי שאירע למשל בפרשת נתיחתו של ד"ר משה שולזינגר ב-1989. ¹⁴ גילויים ואירועים אלו ערערו את האמון הציבורי במערכת והובילו לדרישה גוברת למתן זכות וטו מוחלטת למשפחה על גופת יקירה.

תיקון החוק ב-1980

המהפך הפוליטי של שנת 1977 והקמת ממשלת הליכוד היוו את נקודת המפנה המשפטית שהביאה לסיומו של המאבק הממושך על גוף המת בישראל. במסגרת ההסכמים הקואליציוניים עם מפלגת אגודת ישראל, התחייבה הממשלה החדשה לתקן את חוק האנטומיה והפתולוגיה בהתאם לדרישות הציבור הדתי והחרדי. הממסד הרפואי, בהובלת ההסתדרות הרפואית ומנהלי בתי החולים, הגיב בחריפות למהלך זה. ראשי המערכת נפגשו עם ראש הממשלה מנחם בגין והזהירו כי התיקון המתוכנן יוביל ל"הידרדרות של הרפואה" ולירידה אל מתחת ל"קו האדום" המדעי. רופאים רבים איימו כי יסרבו להנפיק תעודות פטירה או "יעמדו לדין וייענשו אם הפרת החוק תידרש כדי להציל חיים".

ב-10 בנובמבר 1980 הובא החוק לקריאה ראשונה על ידי שר הבריאות אליעזר שוסטק, שהסביר כי "תוך הפעלת החוק התעוררה ביקורת והיו תגובות שליליות לגבי כמה מהוראותיו, בעיקר לגבי חוסר הצורך להתחשב בעמדת המנוח ובני-משפחתו הקרובים במה שנוגע לנתיחת הגוויה." שוסטק הדגיש כי החוק המוצע בא לתת מקום נכבד לרצונו של הנפטר ולרגשותיהם של בני המשפחה הקרובים, בלי לפגוע בצרכי הבריאות, וקבע כי "מחובתנו להקפיד על כבודו של מת כזה, שהוא 'מת מצווה', ואין לו משפחה היכולה לשמור על כבודו וכבוד גווייתו" ¹.

במהלך הדיון הסוער במליאה תקפה האופוזיציה בחריפות את המניעים הפוליטיים מאחורי החוק. חבר הכנסת משה שחל טען כי "לא את רצונו של המת באה הממשלה לכבד אלא את רצון הקואליציה, כשהיא מקיימת למעשה את האמרה 'החי על המת', במסגרת ההסכם הקואליציוני שבא להיפרע כשטר". שחל אף הטיח בקואליציה כי "העדפנו את האחריות הממלכתית על ההסכמים". חבר הכנסת מנחם פרוש טען בנימה רגשית דתית כי "בעיה זו של נתיחת מתים נוגעת בציפור נפשו ונשמתו של יהודי מאמין, ופוגעת באבן-יסוד של האמונה".

גם חבר הכנסת אורי אבנרי, הציג את התלבטויותיו:

"כאדם החושב את עצמו להומאניסט אני נמצא בהתלבטות, ולא אסתיר זאת מפני חברינו הדתיים. יש בעיה האם זכויות האדם כוללות את הזכות לקבוע בעצמו מה יקרה לגופתו אחר מותו, האם זכויות האדם כוללות את הזכות לקבוע מה יקרה לגופתו של אדם יקר בן משפחה. יש בעיה כזאת, אינני מתכחש לה. הזכות הזאת שהיא, לדעתי, זכות אנושית יסודית מונחת על כף אחת של המאזניים. על הכף השנייה מונחת טובת הציבור, טובת הרפואה שהיא טובת כולנו, כי כולנו נהנים מהתקדמות הרפואה, ואף לא אחד מאתנו, גם לא החברים הדתיים ביותר, לא יסכים להיות מאושפז בבית חולים בעל רמה ירודה, ויהיה כשר כאשר יהיה. וכאשר באמת שני הדברים האלה מונחים על כפות המאזניים, הבעיה היא למצוא את האיזון הנכון. אני מציע לחברי הבית לשקול את הצעת החוק הזאת לפי אמת המידה הזאת".

מנגד, חבר הכנסת יהודה בן-מאיר הגן על היוזמה וטען כי מדובר בחוק נאור וליברלי המגן על זכויות הפרט היסודיות:

"יסבירו לי חברי הכנסת איך יכול להיות שחוק שהוא טוב לאנגליה, לשוודיה, לדנמרק, רוב מדינות סקאנדינאוויה, למדינת ניו-יורק, למדינת קאליפורניה, חוק שהוא טוב לרוב מדינות העולם החופשי פסול למדינת ישראל. מי יכול להסביר את כל הרעש המזוייף שעושים בעניין זה רק למטרות פוליטיות? גם אם הוא לא היה קיים במדינת ניו-יורק ובשוודיה ובאוסטראליה היה אולי מקום לחוקק אותו במדינת ישראל. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, כך כתוב במגילת העצמאות : בארץ־ ישראל תקום מדינה יהודית – לא מדינת היהודים אלא מדינה יהודית – היא ישראל, ואנחנו בעד זה שיינתן תוכן ליהדותה של מדינת ישראל. אבל עזוב יהדות, עזוב דת, זה בכלל לא חוק דתי, זה חוק הבא להבטיח את זכויות הפרט האלמנטאריות. אדם יכול להוריש כל דבר בעולם, כל נכס חמרי, אבל אינו יכול להיות בעל בית גם על גופו? עוד מעט אביא את הדברים שנאמרו פה ואגיד לכף הזכות שאנשים פשוט לא הבינו את החוק. אני מסכים, החוק נוסח לא בצורה הכי טובה, וחבר הכנסת אבנרי, אבל בשביל זה יש ועדת חוק, חוק ומשפט. היא תדון בפרטי החוק ותשפץ ללא ספק את ניסוחו. למי שיודע לקרוא אבהיר מה כוונת החוק. האם אפשר לבוא ולומר שיש פסול בכך שאנחנו עומדים על העקרון שאין מנתחים גופו של אדם בלי הסכמתו או הסכמת אחת מבני המשפחה, דבר המאפיין את כל העולם הנאור? יש, למשל, בעיה של תרומות דם. תשאלו את מגן דוד אדום איזו בעיה קריטית יש במדינת ישראל בשל מחסור במנות דם, ואני לא מדבר, חלילה, על שעת חירום אלא על מצב יומיומי, וזה גם פיקוח נפש לכל הדעות. האם קיים חוק באיזו שהיא מדינה נאורה המאפשר לקחת אדם בכוח ולהוציא ממנו בניגוד לרצונו חצי ליטר דם, זה אף-על־פי שדבר רע לא יקרה לו מזה? אני תרמתי כבר עשר פעמים דם [….] אני אומר: האם מישהו מציע שיהיה חוק שיחייב אדם? מבקשים. אתם שומעים בראדיו: מבוקש אדם בעל סוג דם מיוחד, נדיר, כי מישהו שוכב ממש על השולחן הניתוחים. וברוך השם, עם ישראל נענה, אם־כי בקושי. ופה מדובר בדבר שהוא לא מזיק, בדבר שהוא גם לא נגד ההלכה. להיפך, ההלכה בעד זה מכול וכול. אבל לעשות ניתוח לאחר המוות, דבר הנוגד את עצם אמונתו של יהודי מאמין, כאשר אין בכלל צורך בזה? עוד מעט אגיד מתי יש בזה צורך ומתי מותר וזו מצווה לפי ההלכה. האם רק בגלל עניין של סיבת המוות לנתח? הופעתי בתכנית טלוויזיה עם אחד הרופאים ושאלו אותו שאלה: האם נכון הדבר שבמאה אחוזים מן המקרים כדאי לכם לנתח ? והוא אמר: כן, תמיד כדאי לנתח. האם לא קראתם את דוח מבקר המדינה על הסילופים והרמאויות שהיו בחתימות של רופאים על טפסים "בלאנקו"? מה יצא מחתימות שני הרופאים האלה? אתם צריכים את המפד"ל בשביל זה? – תקראו את מבקר המדינה. מקובל עליכם? הרי עשו מזה צחוק ולעג. היו טפסים "בלאנקו" חתומים על־ידי רופאים, מילאו את השם וניתחו את המת כאשר קרובי משפחה בכו בכי מרורים על האסון שנפל עליהם ועולמם התמוטט עליהם. אני טיפלתי במקרה כזה: ילד בגיל שמונה עשרה וחצי נהרג ליד סדום בתאונת דרכים. הביאו אותו למכון הפאתולוגי ואמרו שצריך לנתח. הלכו למשפחתו ואמרו לה: אם לא תסכימו לניתוח לא תקבלו שום פרוטה מן הביטוח. זה לא עזר. ולמה רצו לנתח? כי מי אמר שהוא נהרג בכלל בתאונת דרכים? אולי רגע לפני זה היה לו התקף לב? בחור בגיל שמונה עשרה. אולי הוא מת מסרטן בדרך לסדום? מדוע ישלמו למשפחה על תאונת דרכים? אולי זה לא בגלל תאונת הדרכים? אני יודע מה זה נקרא "סיבת המוות". הרופאים מוכנים לנתח כל גוויה. נכון, זה עוזר למדע, אבל איפה זכויות הפרט? יפה דיברת, חבר הכנסת אבנרי, אבל איפה זה בא לידי ביטוי? האם כל דבר ניתן למרמס תחת גלגלי קידמת המדע? האם בהשקפת העולם הנאורה שלנו המדע מעל לכול? אני לא רוצה להביא דוגמאות ממשטר אחר, שנגדו את לחמת, חברת הכנסת חייקה גרוסמן. לאן אפשר להגיע? מחר יגידו לנו שגם ניסויים חיים יכולים לקדם אולי את המדע. קידום המדע מעל לכול? למען המדע אפשר לרמוס את כל הערכים והאמונות של בני האדם?"

בסיום הישיבה ה-380, לאחר תשובת השר שוסטק שדחה את האשמות האופוזיציה וטען כי הוא שואב עוז מהצעות דומות של ממשלות קודמות, עבר החוק בקריאה ראשונה ברוב של 46 תומכים מול 35 מתנגדים.

הדיונים עברו לוועדה משותפת של ועדת החוקה, חוק ומשפט וועדת העבודה והרווחה בראשות ח"כ דוד גלס. בישיבות הוועדה נשמעו עדויות דרמטיות של אנשי הממסד הרפואי שהזהירו מפני השלכות החוק. פרופסור ר. אדר מההסתדרות הרפואית טען כי התיקון "עלול ליצור משבר חמור מאד ברפואה" והסביר כי "מוות יכול להיגרם על-ידי טעות של רופא שהוא איננו יודע כי טעה. אם לא תינתן לנו ההזדמנות ללמוד ממות החולים – לא נחכים." הוא אף הקביל זאת לתחום הבנייה ושאל: "האם תיכנסו לגור בבית דומה לבית שבנה אותו קבלן ושהתמוטט?" ד"ר י. בן-סירא הוסיף עדות קשה מהשטח וציין כי "רמת הרפואה ירדה עוד בטרם החוק נכנס לתוקפו" וכי מספר השתלות הקרנית צנח ב-80% עקב האווירה הציבורית השלילית שנוצרה סביב הנושא.

בוועדה התפתח ויכוח נוקב ומתמשך סביב ההבחנה בין "הצלת חיים" לבין "ריפוי". היו"ר גלס ניסה לגשר על הפערים וקבע: "אנו נדגיש, מבלי להוציא דברים אחרים מהתחום הזה, שכל השתלת כליה היא בגדר הצלת חיי אדם, גם השתלת קרנית והשתלת עור נחשבים להצלת חיי אדם". זאת במטרה למנוע מצב שבו השתלות אלו ייאסרו בגלל התנגדות משפחה. חברי הכנסת מהאופוזיציה, ובהם שלמה הלל, הביעו חשש כבד לגורל חיילים פצועים: "חוק זה יפגע באותם חיילים שהם אחי ואחיותי ובני, שהם יישלחו על ­פי הוראת המדינה והממשלה למלא את חובתם במלחמה, להיפצע, וכאשר הם יזדקקו לעזרה שהם ראויים לה הם לא יוכלו לקבל אותה בשל החוק הזה שאתם כופים אותה היום הזה".

הליך החקיקה לווה בלחץ זמן כבד ובישיבות ליליות יוצאות דופן, שעוררו את חמתה של האופוזיציה. חבר הכנסת שלמה הלל שאל בתרעומת: "האם נכון או לא נכון מה ששמעתי פה בין חברי הכנסת שהסיבה לדחיפות נעוצה בכך שאחד מחברי הוועדה הזאת צריך לנסוע לחוץ-לארץ עוד השבוע ובשל כך כל הדחיפות?" ח"כ משה שחל הוסיף כי "החוק הזה אינו כל-כך קל וחלק ואינני מבקש ליצור מצב של פיליבסטר… החוק ראוי לדיון ממצה". היו"ר גלס דחה את הטענות הללו והשיב בתקיפות כי "הצורך בחוק הזה הוא צורך דחוף בצורה בלתי-רגילה" וכי "כל יום שחולף פוגע בכבוד המתים והחיים כאחד".

בשלב הקריאה השנייה והשלישית בדצמבר 1980, הציג גלס את נוסח הפשרה הסופי שגובש לאחר "כמות שעות המתקרבת לשתי יממות תמימות" של דיוני ועדה. הנוסח כלל צמצום של דרגות הקירבה המורשות להביע התנגדות והדגשה כי במקרה של השתלה דחופה "די בכך שנעשה ניסיון סביר למסור את ההודעה". ח"כ מנחם פרוש הגדיר את החוק כניצחון לחופש הפרט ולכבוד האדם:

"התיקון לחוק האנאטומיה והפאתולוגיה ביסודו בא לתקן דבר אחד ויחיד, ואני מדגיש את מה שהוא מתקן: הוא מתקן דבר אלמנטארי, מקובל, שאדם שנפטר, כשם שרכושו אינו הפקר – אם כי היו יכולים להשתמש בו לדברים טובים וחשובים מאוד וחיוניים מאוד ואולי לפתור גם בעיות כלכליות רציניות מאוד שאנחנו מתלבטים בהן אילו היינו אומרים שאדם איננו בעלים על רכושו, ובכל זאת לא עלה ולא יעלה על דעת אף אחד להציע חוק שכזה שאדם אינו רשאי לצוות את רכושו – כך גם במקרה זה. כאשר האדם איננו מצווה את רכושו אף אחד לא ישלול לא מבן זוגו ולא מכל קרוב שהוא את הזכות לרשת אותו, הזכות האלמנטארית של הקשר והבעלות על הרכוש. אותו דבר גם בגופו של אדם. זה בעצם הדבר שאנחנו רוצים לתקן בחוק זה. אמרתי וחזרתי ואמרתי בקריאה הראשונה ופעמים אין ספור אמרתי זאת גם בוועדה, ואני אומר שלצערי הגדול אין זה חוק דתי. זה לא חוק דתי. אם ללכת לפי ההלכה, גם כשאדם מסכים שינתחו אותו לאחר מותו ההלכה קבעה שאי אפשר לעשות זאת. החוק קובע בשני כיוונים. בזמן שהתווכחנו בעניין חוק ההפלות אמרתם כולכם שאדם הוא אדון לגופו. שם היה מדובר על העובר – אם אינה יכולה לחרוץ משפט על ילדיה בגלל מצבה הכלכלי. אז טענתם שאדם אדון לעצמו. עכשיו אתם שוללים בכלל את החוק הליבראלי הזה, שלא לחינם הסיעה הליבראלית תומכת בו. זה חוק ליבראלי במאקסימום הליבראליות" ¹⁵.

למרות התנגדות נחרצת של הרופאים, שחלקם איימו כי "יעשו קבורה שקטה מאוד לקידמת הרפואה," וחרף מחאות האופוזיציה על "מכירת חיסול של הממשלה," אושר החוק סופית. גלס סיכם כי החוק מהווה "איזון נכון וסביר בין צרכי הרפואה מחד גיסא לבין ההתחשבות ברצון הנפטר ומשפחתו מאידך גיסא".

התיקון לחוק, שנכנס לתוקפו ב-1981, חולל מהפכה בתפיסת הבעלות על הגופה והעביר אותה מידי המדינה והממסד הרפואי לידי הפרט ומשפחתו. החוק החדש קבע באופן מפורש כי אין לבצע נתיחה שלאחר המוות ללא הסכמה בכתב של הנפטר בחייו או של אחד מבני משפחתו. הפרשנות המשפטית של החוק, כפי שנוסחה על ידי היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש, קבעה כי משהתנגד אדם בחייו לנתיחה, אין לבצע בה ניתוח מסוג כלשהו, אפילו אם יש בו כדי להציל חיים. במקרים בהם אדם לא השאיר הנחיות מפורשות, עברה סמכות ההחלטה למשפחה, כאשר ללא הסכמה אקטיבית של לפחות אחד מבני המשפחה המנויים בחוק, חל איסור מוחלט על ביצוע הנתיחה.

אימוץ עקרון האוטונומיה המלאה והסכמת המשפחה בישראל הקדים בעשרות שנים את הסטנדרטים המחמירים שאומצו במדינות מערביות מפותחות. דוגמה בולטת לכך היא בריטניה, שבה הוסדר הנושא באופן דומה רק במסגרת חוק הרקמות האנושיות (Human Tissue Act) בשנת 2004, בעקבות משברים אתיים במערכת הבריאות הבריטית. עד לאותו זמן, השתמשו במדינות רבות במושג העמום "Next of Kin" (קרוב משפחה), שנעדר תוקף משפטי מחייב לגבי הסכמה או סירוב לנתיחה במקרים רפואיים, מה שהותיר כוח רב בידי הרופאים. ישראל, לעומת זאת, יצרה כבר בראשית שנות ה-80 היררכיה משפטית ברורה ומחייבת שביטלה את היכולת של הממסד הרפואי להסתמך על מושגים כלליים לצורך הפקעת גופות.

החוק המעודכן הותיר פתח מצומצם בלבד לביצוע נתיחה ללא הסכמה, אך ורק במצבים המוגדרים כ"סכנה מיידית לבריאות הציבור", כגון חשש למגפה או אירועים רב-נפגעים, וגם זאת תחת הגדרות שנקבעו על ידי שר הבריאות. השינוי החוקי הביא להרגעת המאבקים האלימים ברחובות, אך יצר מציאות חדשה ומאתגרת עבור המערכת הרפואית. בעוד שחלק מהרופאים ראו בכך פגיעה קשה ביכולת המחקר והבקרה, התיקון ביטא הכרה חוקית ברגשות האנושיים ובזכותו של האדם על גופו לאחר מותו, ובכך סיים את העידן שבו נתפסה הגופה הישראלית כנכס של המדינה לצרכי קידמה מדעית.

השלכות וביקורת

אימוץ התיקון לחוק בשנת 1980 הוביל לשינוי דרמטי בפרקטיקה הרפואית בישראל, והפך אותה לאחת המדינות בעלות שיעורי הנתיחות שלאחר המוות הנמוכים ביותר בעולם המערבי. בעוד שבשנות ה-50 וה-60 שיעורי הנתיחה היו מהגבוהים בעולם, המציאות המודרנית משקפת ירידה תלולה שהפכה את הנתיחה הרפואית למחקר נדיר יחסית. ירידה זו נחשבת לאחד ההישגים המרכזיים של המאבק הדתי והחרדי, אך היא מעוררת ביקורת חריפה מצד חלקים בממסד הרפואי המזהירים מפני השלכות מדעיות ארוכות טווח.

עמדת הממסד הרפואי, כפי שבוטאה על ידי בכירים במרכז הרפואי הדסה, גורסת כי היעדר הנתיחות פוגע קשות באיכות הטיפול הרפואי וביכולת לבצע בקרה מדעית על יכולת האבחון והטיפול של הרופאים. לטענתם, נתיחה רפואית היא הדרך היחידה להעמקת ההבנה של מנגנוני מחלה ומציאת תרופות חדשות. פרופ' יואל דונחין הצביע על מה שהוא מכנה "כפילות מוסרית" מצד חוגים המתנגדים לנתיחה ולתרומת איברים: "אי אפשר לקבל בשום אופן את האפשרות כי מי שאינו מוכן לתרום איברים, יקבל את לבו או כליותיו של תורם שמאמין בקדושת החיים ובכבוד האדם" ¹⁶. לשיטת המבקרים, נוצר מצב פרדוקסלי שבו פציינט מבקש לקבל את הטיפול הטוב ביותר המבוסס על הישגי הטכנולוגיה, אך אינו מוכן לקבל את הדרישה המדעית הבסיסית המבקשת ללמוד מהגופה את סודות החיים.

הירידה בנחיצות הנתיחות מיוחסת לעיתים גם להתקדמות העצומה באמצעי אבחון, הדמיה והמחשה. רופאים ומדענים רבים סבורים כיום כי שכלול הכלים הטכנולוגיים, המאפשרים לראות את פנים הגוף באמצעים שאינם פולשניים, צמצם ביותר את הצורך בנתיחות פיזיות לאחר המוות. עם זאת, בקהילה הרפואית קיימת מחלוקת לגבי יעילותם של תחליפים אלו. שיטות כגון הדמיה ממוחשבת שלאחר המוות (CT או MRI) נחשבות על ידי חלק מהמומחים כבעלות תועלת במקרים נבחרים בלבד, ואינן יכולות להחליף לחלוטין את הלמידה המרחבית והתצפית הישירה שמאפשרת הנתיחה המסורתית.

במישור המעשי, כיום נתיחות לצורכי לימוד אנטומיה בבתי הספר לרפואה אינן סובלות ממחסור בגופות, זאת לאור העובדה שרבים בוחרים לתרום את גופם למדע מרצונם החופשי. השינוי החברתי העביר את מרכז הכובד מתפיסת הגופה כרכוש המדינה להסדרים המבוססים על אוטונומיה אישית. עם זאת, המתח נותר בעינו בכל הנוגע לנתיחות רפואיות בבתי חולים ובנתיחות משפטיות במקרים של מוות פתאומי בילדים, שם לחץ ציבורי והתפרעויות מביאים לעיתים להרתעה מהפעלת החוק. הסטטוס קוו הנוכחי משקף איזון שברירי שבו כבוד המת ורגשות המשפחה זוכים לעדיפות על פני צורכי המחקר והבקרה הרפואית.

סיכום

סוגיית הנתיחה שלאחר המוות בישראל, כפי שהיא משתקפת לאורך שנות המאבק הציבורי והשינויים החקיקתיים, מדגימה תופעה היסטורית שבה דווקא הציבור החרדי והמפלגות הדתיות הפכו למחוללי מהפכה המבוססת על ערכים ליברליים וקפיטליסטיים של אוטונומיה אישית וזכות קניין. בעוד שהממסד הרפואי והממלכתי פעל מתוך תפיסה קולקטיביסטית, שראתה בגופת האזרח משאב מדעי השייך למדינה לצורך קידמה, המאבק החרדי כפה על המערכת את המעבר לריבונות של הפרט על גופו. המאבקים נגד דורסנות הממסד הרפואי והפיכת בתי החולים למעבדות מחקר על חשבון אוכלוסיות מוחלשות ביטאו דרישה ליברלית מובהקת להגנה על האזרח הקטן מפני כוחה של המדינה, והעמידו את רגשות המשפחה ואוטונומיית הנפטר מעל לאינטרס הציבורי של "הקדמה המדעית".

בשורש התפיסה שהציבו החרדים עומד עקרון הבעלות על הגוף, המקביל לזכויות קניין קפיטליסטיות בשוק החופשי. כפי שטען חבר הכנסת מנחם פרוש מעל בימת הכנסת: "שאדם שנפטר, כשם שרכושו אינו הפקר – אם כי היו יכולים להשתמש בו לדברים טובים וחשובים מאוד וחיוניים מאוד ואולי לפתור גם בעיות כלכליות רציניות מאוד שאנחנו מתלבטים בהן אילו היינו אומרים שאדם איננו בעלים על רכושו, ובכל זאת לא עלה ולא יעלה על דעת אף אחד להציע חוק שכזה שאדם אינו רשאי לצוות את רכושו – כך גם במקרה זה. כאשר האדם איננו מצווה את רכושו אף אחד לא ישלול לא מבן זוגו ולא מכל קרוב שהוא את הזכות לרשת אותו, הזכות האלמנטארית של הקשר והבעלות על הרכוש. אותו דבר גם בגופו של אדם". השוואה זו בין הגוף לרכוש פרטי הוציאה את הגופה מרשות המדינה והעבירה אותה לבעלותו הבלעדית של הפרט ויורשיו, תוך שלילת האפשרות להלאים את הגוף לטובת הכלל.

המהלך החרדי קידם את אוטונומיית הפרט גם באמצעות הטמעת עקרון ה"הסכמה מדעת", שהוא אבן יסוד בחקיקה ליברלית מודרנית. עד לתיקון החוק, הממסד הרפואי נהנה ממונופול על הגדרת ה"ספק" בסיבת המוות, פרקטיקה שאפשרה לרופאים, כפי שהודה ד"ר חיים שיבא, לגנוב את הנתיחה מהמשפחות בכל מיני דרכים. הדרישה הדתית להתניית כל נתיחה בהסכמה מפורשת בכתב של הנפטר או משפחתו הפכה את היוצרות: במקום שהמדינה תהיה ברירת המחדל לביצוע פעולות בגוף, האזרח הפך לריבון המכריע. חבר הכנסת יהודה בן-מאיר הגדיר זאת כחוק נאור המגן על זכויות יסוד, בתהייה: "אדם יכול להוריש כל דבר בעולם, כל נכס חמרי, אבל אינו יכול להיות בעל­ בית גם על גופו?".

ההישג של המאבק החרדי בתיקון החוק של 1980 חרג מההקשר הדתי הצר והוביל את ישראל לאימוץ סטנדרטים ליברליים מחמירים שהקדימו בעשרות שנים מדינות מערביות נאורות. בעוד שבמדינות רבות נותר הכוח בידי המערכת הרפואית תחת מושגים עמומים, ישראל יצרה היררכיה משפטית המבטלת את יכולת המדינה להפקיע גופות לצרכיה. למרות הביקורת על פגיעה בבקרה המדעית ועל "כפילות מוסרית" של חוגים הצורכים רפואה אך מסרבים לתרום לה, התוצאה הסופית של המאבק הייתה ביצור זכותו של האדם על גופו לאחר מותו. כך, תפיסת "קדושת הגוף" הדתית תורגמה הלכה למעשה להגנה ליברלית על חירות הפרט והגנה קפיטליסטית על זכות הקניין האישית, ובכך הסתיים העידן שבו נתפסה הגופה הישראלית כנכס לאומי.

בשנת 2008 נערכו אירועים חגיגיים במלאת ארבעה עשורים להשתלת הלב הראשונה בישראל, אולם במסגרת החגיגות נפקד מקומה של האמת ההיסטורית בנוגע לנסיבות לקיחת הלב מאברהם סדגת ללא ידיעת משפחתו או הסכמתה. הצנעת הפרק העגום הזה בסיפור ההשתלה עוררה מחאה מצד בני משפחת סדגת, שדרשו להכיר בעוול שנעשה ולהבטיח דיוק היסטורי.

בעקבות פנייתם של בני המשפחה, החליטה הנהלת בית החולים בילינסון להיענות לבקשתם להנציח את זכרו של אברהם במחלקה הקרדיולוגית שבמוסד. ב-29 ביולי 2009 נערך טקס הנצחה רשמי בבית החולים במעמד המנהל, פרופ' בועז תדמור, ובכירים נוספים. בטקס השתתפו אלמנתו של אברהם, עופרה סדגת, בתו אורנה סדגת-ארז ובני משפחה נוספים, במהלך שנתפס כתיקון היסטורי מאוחר.

לקריאה נוספת

• הערך "ניתוח המת", באתר ויקישיבה, מתוך אנציקלופדיה הלכתית רפואית
• אליעזר מלמד, הלכות ניתוחי מתים, באתר ישיבה
• קלמן כהנא, ניתוחי מתים – סקירה ביבליוגרפית, ספר אסיא ו, עמ' 303–338, באתר מכון שלזינגר
• ניתוחי מתים – מאמרים, באתר "דעת"
• אליעזר יהודה וולדינברג, ציץ אליעזר ח"ד, ירושלים תשי"ד (1954), סימן י"ד, עמ' עב-עט, באתר היברובוקס
• יצחק רפאל, לשאלת נתוחי מתים ופתרונה, בתוך: אור המזרח, תשרי-כסלו תשכ"ז (1966), עמ' 13–17, באתר היברובוקס
• בעיית ניתוחי מתים, בהוצאת "מרכז להסברה דתית בישראל", ירושלים תשכ"ז 1967, באתר היברובוקס
• סמדר שמואלי, ניתוחי מתים ללימוד רופאים – רק באישור המשפחה, באתר ynet, 18 בפברואר 2001
• יהודה יפרח, השלדים יוצאים מהארון, באתר News1 מחלקה ראשונה, 5 באוגוסט 2011, פורסם במקור ראשון
• הרב אליעזר מלמד, הלכות ניתוחי מתים, באתר פניני הלכה
• הרב מיכאל ויגודה, מכירת איברים – סמכות החקיקה וגבולותיה, באתר "דעת"
• תהליך חקיקת חוק האנטומיה והפתולוגיה (תיקון), התשמ"א-1980, אתר הכנסת.
• ישעיהו אביעם, השתלת לב ראשונה בוצעה אתמול בישראל, מעריב, 6 בדצמבר 1968
• שמעון פינס ויורם פרי, שתול הלב הראשון בישראל עודנו בלי הכרה, דבר, 8 בדצמבר 1968, המשך
• דנה ויילר-פולק, שברון הלב מאחורי השתלת הלב הראשונה בישראל, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2008
• טל לוין, לין, היום בו מושתל הלב הראשון בישראל נאבק על חייו, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2009
• ירון דרוקמן, הניתוח הצליח, החולה מת: "לב שתול" ראשון, באתר ynet, 6 בדצמבר 2013
• פרוטוקול הכנסת, הישיבה השלוש­-מאות­-ותשעים של הכנסת השישית, אתר הכנסת
• מידע ונתונים, חוק תרומת והשתלת איברים בישראל, אתר נותנים חיים
• מתוך סדרת הטלוויזיה "היהודים באים", עונה 3, היהודים באים | עונה 3 – השתלת הלב הראשונה בישראל, באתר יוטיוב.
• אורלי וילנאי, "בית החולים המית אותו": המחדל מאחורי השתלת הלב הראשונה, באתר חדשות 13 (לשעבר ערוץ עשר), 9 בפברואר 2019.
• הנחיות בנושא הסכמה לנתיחה שלאחר המוות ושמירת רקמות תחת חוק הרקמות האנושיות 2004 (באנגלית).
• סורין הוסטיוד, נתיחה משפטית: הייחודיות של מתן הסכמה לצורכי מחקר, ‏כתב העת לאתיקה בריאותית (Journal of Health Ethics), כרך 11, גיליון 1, אוגוסט 2015.
• בני נוריאלי וליאת קוזמא, מונופול על הספק: נתיחות שלאחר המוות בישראל, שנות ה-50 עד שנות ה-80, ‏היסטוריה חברתית של הרפואה (Social History of Medicine),‏ 2024.
• העולם הזה, "התעלומה הגדולה – ממי לקחו את הלב?", גיליון 11 בדצמבר 1968.

הערות שוליים

1. חוק האנטומיה והפתולוגיה (תיקון), התשמ"א-1980, אתר הכנסת.
2. הנחיות בנושא הסכמה לנתיחה שלאחר המוות ושמירת רקמות תחת חוק הרקמות האנושיות 2004 (באנגלית).
3. סורין הוסטיוד, נתיחה משפטית: הייחודיות של מתן הסכמה לצורכי מחקר (Forensic autopsy. The particularities of consent for research), ‏כתב העת לאתיקה בריאותית (Journal of Health Ethics), כרך 11, גיליון 1, אוגוסט 2015.
4. פרופ' אברהם שטינברג, "ניתוח המת", אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ו', ירושלים תשנ"ו 1996.
5. נח זבולוני, "הפגנה נגד השתלת איברים – בליל ט' באב בירושלים", דבר, 7 באוגוסט 1992.
6. בני נוריאלי וליאת קוזמא, מונופול על הספק: נתיחות שלאחר המוות בישראל, שנות ה-50 עד שנות ה-80, ‏היסטוריה חברתית של הרפואה (Social History of Medicine),‏ 2024.
7. ישעיהו אביעם, השתלת לב ראשונה בוצעה אתמול בישראל, מעריב, 6 בדצמבר 1968.
8. המכון למורשת בן גוריון, "השתלות בישראל והשתלת הלב הראשונה", תרבות il.
9. נח זבולוני, "פעילי "הוועדה להגנת כבוד האדם" יפגינו מול ביתו של מנהל "הדסה"", 7 באוגוסט 1974.
10. נח זבולוני, "העדה החרדית מחדשת מאבקה בניתוחי מתים", דבר, 21 ביולי 1980.
11. נח זבולוני, "ככה יעשה לרב המתיר הקמת בנק עור, רחמנא לצלן", דבר, 21 במרץ 1985.
12. נח זבולוני, ""לוקחים איברים להשתלה מחיים" טוענת הוועדה להגנת כבוד האדם", דבר, 19 בינואר 1990.
13. נח זבולוני, "המפכ"ל הזהיר ראשי החרדים מתוצאות האלימות בירושלים", דבר, 19 בדצמבר 1985.
14. נח זבולוני, "המשטרה תמנע הערב הכנסת נשק לכותל", דבר, 9 באוגוסט 1989.
15. "הישיבה השלוש ­מאות­ ושמונים ­ושמונה של הכנסת התשיעית", אתר הכנסת.
16. יואל דונחין, "בחייהם ציוו לנו את המתים", אתר YNET, 25 במאי 2010.