רפואה בישראל

אברהם סדגת

גל לירןמאי 2, 2026מאי 2, 202601 mins

אברהם סדגת (1933 – 5 בדצמבר 1968) היה פועל בניין ישראלי, שעלה מאיראן והתגורר בתל אביב. שמו נקשר באחד האירועים המכוננים והשנויים במחלוקת בתולדות הרפואה והאתיקה בישראל, לאחר שליבו ניטל מגופו ללא ידיעת משפחתו או הסכמתה, ושימש לביצוע השתלת הלב הראשונה במדינה בבית החולים בילינסון, בגופו של יצחק סולם. הפרשה, שנשמרה תחת מעטה סודיות כבד שכונה "מבצע סוד", נחשפה בעקבות מאבק נחוש של בני משפחתו והובילה לפולמוס ציבורי, פוליטי והלכתי חריף בדבר גבולות הכוח של הממסד הרפואי והזכות על גוף המת.

סדגת אושפז בדצמבר 1968 לאחר שחש ברע במהלך עבודתו, וכעבור יומיים נקבע מותו הקליני בנסיבות שעוררו מחלוקת בין הצוות הרפואי למשפחה. בעוד הרופאים, בראשות פרופ' מוריס לוי, ראו בהשתלה הישג מדעי פורץ דרך שנועד "להלל את שמה של המדינה", בני המשפחה נדהמו לגלות את גופתו כשהיא תפורה ושבורת צלעות, מבלי שניתן להם הסבר על גורל איבריו. בית החולים הכחיש בתחילה את הקשר בין מותו של סדגת להשתלה, ואף רשם את פרטי התורם תחת הזהות הבדויה "אברהם צדקה", ככל הנראה במטרה למנוע תביעות משפטיות וסערה ציבורית.

הסערה שפרצה בעקבות גילוי האמת הגיעה עד למליאת הכנסת והציפה פרקטיקות שנויות במחלוקת של "גניבת נתיחות" וחתימה על טפסי אישור ריקים בבתי החולים. שר הבריאות דאז, ישראל ברזילי, הגן על הצוות הרפואי באומרו: "כל מה שניתן לעשות כדי להציל חיי אדם, אנחנו לא רק רשאים, אלא חייבים לעשות זאת". מנגד, המקרה של סדגת הפך לסמל למאבק של אוכלוסיות מוחלשות, עולים וחרדים נגד מה שנתפס כדורסנות של הממסד, והיה לאחד המניעים המרכזיים לתיקון ההיסטורי של חוק האנטומיה והפתולוגיה בשנת 1980, שהעביר את זכות ההכרעה על הגופה לידי הפרט ומשפחתו.

רק עשורים לאחר מכן, בשנת 2009, זכה סדגת להכרה רשמית ולהנצחה בתוך כותלי בית החולים שבו בוצע ההליך, במהלך שתואר כתיקון היסטורי מאוחר. מנהל בית החולים בילינסון באותה עת, פרופ' בועז תדמור, השתתף בטקס ההנצחה שנועד להשיב לסדגת את מקומו הראוי בזיכרון הציבורי של רפואת ישראל.

אברהם סדגת ואשתו. הלב המושתל הראשון בישראל נלקח מאברהם בניגוד לרצון משפחתו. מקור התמונה: העולם הזה, גיליון 11 בדצמבר 1968.

תוכן עניינים

ביוגרפיה

אברהם סדגת נולד בשנת 1933 בעיר המדאן שבאיראן. בשנת 1949, בהיותו כבן 16, עלה לישראל יחד עם מרבית בני משפחתו. לאחר עלייתו השתקעה המשפחה בתל אביב, שם קבע את מרכז חייו.

בבגרותו עבד סדגת כבנאי וכפועל בניין. ביוני 1965 נישא לעופרה מיכה, ובני הזוג הקימו את ביתם בתל אביב. לשניים נולדה בת יחידה, אורנה, שהייתה בת פחות משנתיים בעת המקרה הטראגי שפקד את המשפחה. סדגת תואר כאיש עמל שפרנס את משפחתו מעבודת כפיים באתר הבנייה.

ב-3 בדצמבר 1968, במהלך יום עבודתו באתר בנייה בפתח תקווה, חש סדגת ברע ואיבד את הכרתו. הוא פונה בדחיפות לבית החולים בילינסון, שם אבחנו הרופאים חשד לאירוע מוחי חמור, שתואר כשטף דם במוח. סדגת אושפז במחלקה הנוירוכירורגית במצב קשה מאוד, כשהוא מחוסר הכרה ומונשם.

במהלך יומיים של אשפוז, המתינה משפחתו מחוץ לחדרו תחת הרושם כי הוא מקבל טיפול רפואי שנועד להציל את חייו. ב-5 בדצמבר 1968, בשעה שהמשפחה הוסיפה להמתין במסדרונות בית החולים, הועבר סדגת למחלקה הקרדיולוגית לצורך ההליך שסיים את חייו והפך אותו לתורם הלב הראשון בישראל. הטרגדיה האישית של משפחת סדגת הפכה תוך זמן קצר לפרשה לאומית ששינתה את פני האתיקה הרפואית במדינה.

פרשת השתלת הלב

ב-5 בדצמבר 1968, סמוך לשעה 12:30 בצהריים, הוכנס אברהם סדגת לחדר הניתוח בבית החולים בילינסון. בעוד משפחתו שוהה בבית החולים תחת הרושם כי מבוצע בו הליך רפואי קצר, החל צוות רפואי בראשותו של ד"ר ג'ק סלומון, ובהשתתפות הרופאים לוינסקי ומלמד, בכריתת ליבו של סדגת לאחר שנקבע מותו הקליני. במקביל, בחדר ניתוח סמוך, החל פרופ' מוריס לוי, בסיועם של ד"ר דניאל אשכול וד"ר ויטני, בהכנת גופו של יצחק סולם לקבלת השתל. הלב שנקצר מחזהו של סדגת הועבר לחדר הסמוך והושתל בחזהו של סולם לצד ליבו הקיים. הניתוח המורכב נמשך כשבע שעות, ובסיומו הודיע בית החולים על הצלחת השתלת הלב הראשונה בישראל, בעוד למשפחת סדגת נמסר כי יקירם נפטר במהלך הניתוח.

ההליך בוצע תחת מעטה כבד של סודיות שכונה "מבצע סוד" ¹. פרופ' לוי, שחשש מתגובות זועמות של חוגים דתיים ומהפרעה לניתוח, הורה לכל אנשי הצוות המנתח והעובדים במחלקה לחתום על הצהרות סודיות מיוחדות. למרות ניסיונות אלו, הסודיות נפרצה כאשר עיתונאי הצליח לחדור לחדר הניתוחים בשלבים האחרונים של ההשתלה. אף על פי כן, הנהלת בית החולים הוסיפה להסתיר את זהות התורם מהציבור ומבני המשפחה במשך שלושה שבועות, אפילו שיצחק סולם, שבגופו הושתל הלב, נפטר מכשל בכליות ², ואף הציבה תנאים וביצעה הדרכות למשפחת הנתרם כיצד עליהם לנהוג ולהשיב לשאלות עיתונאים שיפנו אליהם.

במהלך התקופה בה נשמרה זהות התורם בסוד, התברר כי ברישומי בית החולים חלו שינויים מכוונים בפרטיו של סדגת. בכרטיסו האישי נרשם כי הלב נלקח מאדם בשם "אברהם צדקה", שתואר כבחור בן 26 אשר אושפז כשבוע לפני ההשתלה בעקבות תאונה. פרטים אלו לא תאמו את גילו של סדגת, את נסיבות הגעתו לבית החולים או את משך אשפוזו. לפי פרסומים מאותה עת, שינוי הפרטים נעשה במתכוון כדי למנוע את זיהוי התורם, להטעות את המשפחות שחיפשו תשובות, ולהגן על המנתחים מפני אפשרות של העמדה לדין פלילי בגין חבלה או נטילת איבר ללא הסכמה.

הסערה הציבורית התעצמה כאשר נודע כי הנהלת בית החולים הפעילה את "ועדת העורכים" בניסיון למנוע מהעיתונות לפרסם את זהות התורם מטעמים מוסריים. בעוד שכל העיתונים נעתרו בתחילה לבקשה, עיתון "דבר" פרסם גרסה ראשונה שחשפה את זהותו של סדגת, מה שהוביל למרוץ עיתונאי ולגילוי כי אדם בשם "אברהם צדקה" אינו קיים כלל ברישומי המשטרה או החברה קדישא. הפער בין הרישומים הרפואיים למציאות העלה חשד כבד לטיוח מכוון של הממסד הרפואי, אשר פעל מתוך רצון לשמר את ההישג המדעי בנפרד מהמחיר האנושי והאתי שנגבה ממשפחת סדגת.

גילוי האירוע והמאבק המשפטי

לאחר ההודעה על פטירתו של אברהם סדגת במהלך הניתוח, החל להתעורר חשד כבד בקרב בני משפחתו בנוגע לנסיבות המוות. ביום שלאחר הפטירה, כאשר הגיע אחיו, יעקב סדגת, לזהות את הגופה, הוא נדהם לגלות שהגופה הייתה תפורה לכל אורך החזה, צלעותיו של אברהם היו שבורות, ושהיה ניכר כי איבריו הפנימיים נקצרו. המשפחה, שראתה את החגיגות וההילולה בבית החולים סביב ההכרזה על השתלת הלב הראשונה בישראל, קשרה מיד בין המראה שנחשף לעיניהם בחדר המתים לבין ההישג הרפואי שעליו פורסם בכלי התקשורת.

בשלב זה החל מאבק עיקש של המשפחה מול הנהלת בית החולים בילינסון, שסירבה בתחילה להתייחס לטענותיהם או לספק הסברים כלשהם. בבית החולים שררה אווירה של הסתרה, והמשפחה נתקלה בחומות של שתיקה בכל פעם שניסתה לברר האם ליבו של יקירם הוא זה שהושתל בגופו של יצחק סולם. המאבק נמשך שלושה שבועות מורטי עצבים, שבמהלכם פנתה המשפחה לשרי המשטרה, הדתות והבריאות, ואף שכרה את שירותיו של עורך דין כדי לאלץ את המוסד הרפואי למסור דין וחשבון.

רק לאחר הלחץ הציבורי והמשפטי הכבד, נאותה הנהלת בית החולים להודות באופן רשמי כי אברהם סדגת הוא אכן תורם הלב. עם זאת, חשיפת המידע לוותה בתנאי דרקוני ומקומם: בית החולים התנה את מסירת הפרטים המלאים והודאתו בכך שהמשפחה תחתום על מסמך ובו התחייבות לוותר על כל כוונה עתידית לתבוע את המוסד או את הרופאים המעורבים. המשפחה, שהייתה נתונה בסערת רגשות וביקשה לקבל תשובות על גורל יקירה, נאלצה לחתום על ההתחייבות תחת אילוץ, ורק אז הוסר מעטה הסודיות מעל הפרשה.

גילוי האמת חשף את הפער העמוק שבין האופוריה של הקהילה המדעית לבין השבר העמוק של משפחת סדגת. בני המשפחה חשו כי יקירם הפך למעבדת מחקר ללא ידיעתם, וכי הממסד הרפואי פעל בדרכים של "גניבת נתיחה" תוך ניצול תמימותם וחולשתם ברגעים הקשים ביותר. הפרשה הותירה משקע כבד בקרב בני המשפחה וסימנה את תחילתו של הדיון הציבורי על הצורך הדחוף בשינוי החקיקה שתגן על כבוד המת ועל זכויות קרוביו.

במקביל, המקרה הפך למוקד של זלזול והתנשאות מצד חלקים בממסד ובציבור, שראו במחאת המשפחה ביטוי לבורות ולחוסר קדמה. קול הצעקה שהקימו בני המשפחה מול חומות הסודיות של בית החולים נתקל לא פעם בטענות כי התנגדותם לנתיחה וללקיחת הלב נובעת מ"פרימיטיביות" המעכבת את המדע. דוגמה חריפה לכך ניתן למצוא בטורי התגובות בעיתון "העולם הזה" מאותה תקופה; לצד ביקורת על הסתרת זהות התורם, פורסמו אנשים שגרסו כי השערורייה סביב לקיחת הלב היא מעשה מיותר שפוגע בערכו של המבצע הרפואי הנאצל, תוך שהם מבטלים את רגשות האבל והזעזוע של משפחת סדגת בשם האידיאל של התקדמות הרפואה האנושית.

טורי תגובה בעיתון "העולם הזה", גיליון 18 בדצמבר 1968.

השלכות ציבוריות וחקיקתיות

פרשת אברהם סדגת עוררה פולמוס אתי והלכתי חריף, שחרג מגבולות המקרה הפרטי והפך לאחד הקונפליקטים החברתיים הטעונים ביותר בישראל. הדיון הסוער התנהל במקביל במליאת הכנסת ובעיתונות, והציף שאלות נוקבות על גבולות הכוח של הממסד הרפואי מול קדושת גוף המת. בעוד שהרבנים הראשיים נחלקו בעמדותיהם – כאשר הרב הספרדי יצחק נסים שיבח את הרופאים והרב האשכנזי איסר יהודה אונטרמן התנגד נחרצות להשתלות לב – הציבור החרדי והוועדה להגנת כבוד האדם ראו באירוע עדות לטרור רפואי ולזלזול בוטה בכבוד המת.

בדיון שנערך בכנסת ב-25 בדצמבר 1968, הגן שר הבריאות דאז, ישראל ברזילי, על פעולות הצוות הרפואי בבילינסון. ברזילי טען כי "אין ספק כי פרופ' לוי ושותפיו – עוזריו והנהלת בית החולים בילינסון, פעלו על פי החוק הקיים המתיר להשתמש בחלק מן הגופה או באיבר מן המת, למען ריפויו של אדם, אף ללא נטילת רשות וקבלת הסכמה מצד משפחת הנפטר". השר הוסיף והדגיש את המחויבות הרפואית להצלת חיים בציינו: "כאשר מדובר בהצלת חיי אדם באמצעות השתלת איבר, אין בזה בעיה מבחינת ההלכה. כל מה שניתן לעשות כדי להציל חיי אדם, אנחנו לא רק רשאים, אלא חייבים לעשות זאת". עמדה זו שיקפה את האתוס של הממסד הרפואי דאז, שראה בנתיחה ובנטילת איברים כלי הכרחי לשמירה על רמה רפואית גבוהה, תחת האמתלה של "ספק בסיבת המוות" שאפשרה את עקיפת הסכמת המשפחות.

עם זאת, הלחץ הציבורי הממושך בעקבות פרשות מסוג זה, ובראשן פרשת סדגת שנתפסה כהפיכת בתי החולים למעבדות מחקר על חשבון אוכלוסיות מוחלשות, הוביל בסופו של דבר למהפך חקיקתי. המקרה צוין כאחד המקרים המכוננים והטראגיים ביותר שהניעו את המאבק לשינוי חוק האנטומיה והפתולוגיה. הביקורת על "גניבת הנתיחות" והשימוש ב"טפסי בלנקו" חתומים מראש על ידי רופאים, ערערה את האמון הציבורי והובילה לדרישה למתן זכות וטו מוחלטת למשפחה על גופת יקירה.

בשנת 1980, בעקבות המהפך הפוליטי והסכמים קואליציוניים, תוקן חוק האנטומיה והפתולוגיה באופן שאימץ את הדרישות החברתיות והדתיות. התיקון ביטל את הפרקטיקה של נטילת איברים ללא רשות והתנה כל נתיחה או שימוש בחלק מהגופה בהסכמה מפורשת בכתב של הנפטר בחייו או של בני משפחתו. בכך, הפכה פרשת אברהם סדגת לגלעד היסטורי שביצר את עקרון האוטונומיה של הפרט וחירותו על גופו, וסיימה את העידן שבו נתפסה הגופה הישראלית כנכס של המדינה לצרכי קידמה מדעית. התיקון הקדים מדינות מערביות רבות באימוץ סטנדרטים מחמירים המגינים על זכויות הנפטר וקרוביו, והפך את ישראל לאחת המדינות שבהן עקרון ה"הסכמה מדעת" לאחר המוות הוא מהמוצקים בעולם.

הנצחה

בשנת 2008 נערכו בישראל אירועים חגיגיים לציון 40 שנה להשתלת הלב הראשונה. במסגרת חגיגות אלו, הופצה גרסה היסטורית שהצניעה את נסיבות לקיחת הלב מאברהם סדגת והתעלמה מהעובדה כי האיבר ניטל ללא ידיעת המשפחה או אישורה. הצנעת הפרק העגום הזה בסיפור ההשתלה עוררה מחאה חריפה מצד בני משפחת סדגת, שדרשו להכיר בעוול שנעשה ולהבטיח דיוק היסטורי שישקף את האמת המלאה מאחורי המבצע הרפואי. המשפחה טענה כי חגיגת ההישג המדעי תוך התעלמות מהמחיר האנושי והאתי מהווה פגיעה נוספת בכבודו של המנוח.

בעקבות פנייתם הנחרצת של בני המשפחה להנהלת בית החולים בילינסון, נענה המוסד הרפואי לבקשה לבצע תיקון היסטורי ולהנציח את זכרו של סדגת במחלקה הקרדיולוגית שבה בוצע ההליך. ב-29 ביולי 2009 נערך בבית החולים טקס הנצחה רשמי, שנועד להכיר בתרומתו הכפויה של סדגת לרפואה הישראלית ולתקן את העיוות בזיכרון הציבורי של הפרשה.

הטקס נערך במעמד מנהל בית החולים באותה עת, פרופ' בועז תדמור, ובכירים נוספים במערכת הבריאות. מצד המשפחה השתתפו אלמנתו של אברהם, עופרה סדגת, בתו אורנה סדגת-ארז ובני משפחה נוספים. במהלך האירוע הוסר הלוט מעל לוח הנצחה לזכרו של סדגת, שהוצב במחלקה הקרדיולוגית. המהלך נתפס כהכרה רשמית ומאוחרת בעוול שנגרם למשפחה בשנת 1968, וכניסיון של הממסד הרפואי להתפייס עם עברו ולהעניק לאברהם סדגת את הכבוד שנמנע ממנו ומקרוביו במשך ארבעה עשורים.