קהילת האנוסים בנגסאקי

קהילת האנוסים בנגסאקי התגבשה במחצית השנייה של המאה ה-16, במקביל לצמיחתה של העיר כנמל כניסה מרכזי לספינות סחר ממקאו. הקהילה הורכבה מיהודים אנוסים ממוצא פורטוגזי, אשר הגיעו ליפן כחלק ממערך הסחר והמיסיון, ומצאו בה מרחב שאפשר להם לפעול הרחק מזרועה הישירה של האינקוויזיציה. נוכחות זו התאפיינה ברשתות חברתיות וכלכליות של משפחות וסוחרים ששמרו על זהותם וקיימו קשרים פנימיים הדוקים, תוך שהם משתלבים באליטה הכלכלית והמנהלית של העיר ומתנהלים כלפי חוץ כנוצרים אדוקים.

הנוכחות היהודית בעיר לא הצטמצמה למסחר בלבד, אלא חלחלה עמוק אל תוך הממסד הישועי שניהל את נגסאקי. דמויות בולטות בקרב המיסיונרים הראשונים, דוגמת לואיס דה אלמיידה ואיירס סאנצ'ס, היו ממוצא אנוס, ואף בדרגים הגבוהים ביותר כיהנו דמויות בעלות רקע דומה, דוגמת פדרו גומז, ששימש כסגן הפרובינציאל של יפן בין השנים 1590-1600. גומז, שהיה ידוע בלמדנותו, אף הביע בכתביו הסתייגות מהמרות דת כפויות, עמדה שייתכן והושפעה מההיסטוריה המשפחתית שלו.

אף על פי שנגסאקי שימשה כעיר מקלט, חברי הקהילה חיו תחת מתח מתמיד בשל חשיפת זהותם היהודית, שהייתה לעיתים סוד גלוי בקרב האוכלוסייה האירופית והיפנית. העדויות ההיסטוריות מתארות כיצד ילדים מקומיים נהגו לצעוק לעברם "יהודים" ברחובות, וכיצד מנהגיהם הייחודיים – כגון הסתגרות בזמן הארוחות, הימנעות משירות עבדים בזמן האוכל ואכילת בשר בימי תענית – עוררו חיכוכים עם שכניהם היפנים-נוצרים. מקרה הבוחן הבולט ביותר הוא סיפורה של משפחת פרז, שחיה בעיר בין השנים 1588-1591 והייתה מטרה למשימת מעצר חשאית של האינקוויזיציה.

דעיכתה של הקהילה החלה בשלהי המאה ה-16, תחת שלטונו של טויאוטומי הידיושי, עם פרסום הצווים האנטי-נוצריים הראשונים והתגברות הרדיפה הממוסדת נגד הנוצרים החדשים. הלחץ המשולב של הרשויות היפניות והמרדף של נציגי האינקוויזיציה הפורטוגזית, דוגמת הקפטן רוקה דה מלו פריירה, אילץ את משפחות האנוסים לנטוש את נגסאקי. רבים מהם נמלטו להיראדו ומשם למנילה שבפיליפינים, תוך שהם משנים שוב ושוב את שמותיהם וזהותם כדי לשרוד את מסע הגלות המתמשך במזרח הרחוק.

התפתחות נגסאקי

הקמתה של נגסאקי והפיכתה למרכז עירוני משמעותי התרחשה בזיקה ישירה להגעתם של חוקרים וסוחרים פורטוגזים ליפן בין השנים 1542 ל-1543. על פי אנטוניו גאלוואו בחיבורו "אמנת התגליות" ("Tratado dos Descobrimentos"), האירופאים הראשונים שכף רגלם דרכה ביפן היו הפורטוגזים אנטוניו פיישוטו, אנטוניו דה מוטה ופרנסיסקו זאימוטו, אשר קישרו בין האיים היפניים לבין "ציפאנגו" המוזכרת בכתביו של מרקו פולו. החל משנת 1549, עם תחילת פרויקט ההמרה של המיסיונר הישועי פרנסיסקו חאווייר, הפכה נגסאקי לנמל הכניסה העיקרי לספינות מסחריות ממקאו. תהליך זה הואץ כאשר בשנת 1570 ביקרה בנמל הספינה הראשונה ממקאו, ובשנה שלאחר מכן הפך האזור למיושב על ידי נוצרים חסרי בית ואדמה.

ב-9 ביוני 1580 חל שינוי דרמטי במעמדה של העיר, כאשר הדאימיו אומורה סומיטאדה ויתר על נגסאקי לצמיתות לטובת "חברת ישו" (הישועים). העיר הפכה לרכוש של המסדר והוגדרה כמעגן הרשמי עבור סחורות שנשלחו ממקאו. שליטה ישועית זו יצרה סביבה ייחודית: מחד, הייתה זו עיר נוצרית אדוקה שנוהלה על ידי אנשי דת, ומאידך, המרחק הגאוגרפי העצום ממוקדי הכוח של האינקוויזיציה באירופה ובגואה הפך אותה למרחב שבו יכלו אנוסים להיטמע ביתר קלות. המבנה החברתי של נגסאקי כלל פליטים נוצרים רבים שחיפשו מקלט, כמו אלו שהגיעו מגוטו ב-1573 וב-1579, עובדה שסייעה לאנוסים להיחשב לחלק בלתי נפרד מזרם המהגרים והסוחרים שפקדו את העיר.

הישועים לא הסתפקו בפעילות דתית, אלא פיתחו שותפות כלכלית ענפה עם סוחרים פורטוגזים, פעל כמתווכים ומשקיעים בסחר הימי בין סין ליפן. שיתוף פעולה זה יצר הזדמנויות עבור סוחרים אנוסים בעלי הון להשתלב באליטה הכלכלית. רחובות העיר, ובראשם רחוב שימבארה, אוכלסו על ידי סוחרים פורטוגזים ויפנים בולטים. הרחוב נקרא על שם תושביו הראשונים שהיו נוצרים נמלטים מאזור שימבארה, והוא הפך לרובע מגורים יוקרתי שבו הקימו את בתיהם דמויות בעלות כוח כלכלי ופוליטי, דוגמת הדאימיו ארימה הארונובו שהחזיק שם מגורים ומאה חיילים.

המרחב העירוני בנגסאקי אפשר לאנוסים לקיים קשרים חברתיים וכלכליים מבלי לעורר חשד מיידי. תושבי העיר היו מורגלים בנוכחותם של סוחרים זרים המנהלים את חייהם בבתים שכורים, כפי שעשתה משפחת פרז, בראשות אב המשפחה רוי פרז, ששכרה בתים מהיפנים הנוצרים יוסטה ויוסטינו, ולאחר מכן בביתו של טקאקי אנטוניו. עבור האנוסים, נגסאקי הייתה מקום שבו עושר כלכלי וקשרים עם הממסד הישועי יכלו לעיתים לספק הגנה מפני רדיפות. כפי שעולה מהעדויות על פרנסיסקו רודריגז פינטו, שהיה סוחר אמיד ותושב נגסאקי, מוצאו היהודי היה ידוע בקהילה האירופית, אך הדבר לא מנע ממנו להחזיק בקשרים הדוקים עם הבישוף של יפן, לואיס דה סרקירה.

עם זאת, המרחב של נגסאקי לא היה חסין מפני אסונות ותהפוכות פוליטיות. בשנת 1582 פקדה את האוכלוסייה מגיפה שקטלה רבים, וב-1584 שריפה גדולה השמידה כמעט את כל המבנים בתוך ששת הרחובות הראשיים של העיר. בשנת 1587 עברה השליטה לידי טויאוטומי הידיושי, שהטיל קנסות כבדים על התושבים והוציא את הצו הראשון נגד הנצרות. למרות זאת, התיאורים על חיי היומיום בעיר חושפים קהילה תוססת שבה סוחרים אנוסים המשיכו להיפגש בבתים פרטיים, לשחק יחד, ולנהל חיי מסחר ענפים, תוך שהם מנצלים את המורכבות המנהלית והדתית של נגסאקי כדי לשרוד בגלותם.

רשת הסוחרים האנוסים בנגסאקי

רשת הסוחרים האנוסים בנגסאקי תפקדה כמערכת חברתית וכלכלית סבוכה, שחבריה שמרו על קשרים הדוקים אלו עם אלו תוך ניצול מעמדם המקצועי לצורך הגנה הדדית. בין הדמויות המרכזיות ברשת זו בלט פרנסיסקו רודריגז פינטו, שהיה תושב קבוע בנגסאקי וסוחר בעל השפעה רבה. למרות שזהותו כמי שמשתייך ל"אומה היהודית" הייתה ידועה ברבים בקהילה האירופית, הוא נהנה מחסינות ומיוקרה חברתית. פינטו תואר כמי שמקורב מאוד לדרגים הגבוהים ביותר בכנסייה ביפן, ובמיוחד לבישוף לואיס דה סרקירה, קשר שהעניק לו לגיטימציה דתית וחברתית אל מול החשדות בנוגע לאמונתו האמיתית.

לצדו פעל מנואל רודריגז, סוחר אנוס נוסף שחי בעיר באותן שנים ותואר במסמכי התקופה כאדם ישר מאוד, למרות מוצאו היהודי המוכר. הרשת כללה גם את דייגו חורחה, אנוס יליד ליסבון שהגיע לנגסאקי בשנת 1583 לאחר שנמלט ממקאו. בריחתו של חורחה ליפן התרחשה בעקבות ניסיון של רשויות מקאו לעצור קבוצת סוחרים ממוצא יהודי, ביניהם חורחה עצמו, אנטוניו גארסס ופרנסיסקו רודריגז. גארסס, ששימש כקפטן וכסוחר בכיר, הצליח לתמרן במיומנות בין הזהויות השונות שלו, ושימש לעיתים קרובות כמתווך מול הממשל היפני תוך שהוא מסתיר את שורשיו מעיניהם הבוחנות של אנשי הכנסייה.

הנוכחות של האנוסים בנגסאקי לא הוגבלה לעולם המסחר, אלא הייתה שזורה בתוך הממסד הישועי עצמו, שלעיתים גילה הבנה וסובלנות כלפי מי שנחשבו ל"נוצרים חדשים". דמויות כמו לואיס דה אלמיידה, סוחר ורופא שהיה מחלוצי המיסיון ביפן, ואיירס סאנצ'ס, היו בעלי רקע יהודי ברור ותרמו משמעותית להקמת התשתית הרפואית והכלכלית של המסדר. הישועים ביפן נטו בשלבים המוקדמים לאמץ את מדיניותו של מייסד המסדר, איגנטיוס מלויולה, שקבע כי אין לפסול מועמדים על בסיס מוצאם האתני אלא רק על בסיס כשרונם ודבקותם הדתית.

השפעה זו הגיעה לשיאה בתקופת כהונתו של פדרו גומז כסגן הפרובינציאל של יפן. גומז, שנולד למשפחה של יהודים אנוסים בספרד, היה הדמות הדתית החזקה ביותר בנגסאקי בסוף המאה ה-16. הוא הוביל את הכנסייה בתקופת הרדיפות של הידיושי והיה אחראי על בניית המכללה הישועית בעיר. בחיבוריו התאולוגיים הפגין גומז רגישות מיוחדת לנושא ההמרה, וטען כי אמונה אמיתית חייבת לנבוע מרצון חופשי ולא מכפייה. עמדתו המתונה עמדה בסתירה למדיניות ה"לימפייזה דה סאנגרה" (טוהר הדם) שהחלה לצבור תאוצה באירופה, ובסופו של דבר הובילה ב-1593 להחלטה רשמית של המסדר הישועי לאסור על קבלת אנוסים לשורותיו – החלטה שסימנה את סוף ההשתלבות הגלויה של האנוסים בתוך הממסד.

בתוך הבתים הפרטיים בנגסאקי, הרשת החברתית של האנוסים באה לידי ביטוי במפגשים סגורים וחשאיים. בני משפחת פרז, למשל, נהגו לארח בביתם סוחרים ואנשי דת ממוצא דומה, כאשר הם מקפידים על כללי זהירות מופלגים. בנם של רוי פרז, אנטוניו רודריגז (ששינה את שמו לפרנסיסקו רודריגז), נודע כמי שמנהל קשרים קרובים עם סוחרים אחרים בנגסאקי, תוך שהוא משתמש בזהויות בדויות ובשמות שונים כדי לחמוק ממעקב. הקשרים הללו לא היו כלכליים בלבד, אלא היוו רשת ביטחון שאפשרה לחברי הקהילה להעביר מידע על תנועותיהם של נציגי האינקוויזיציה בנמל ולתכנן את מהלכי הבריחה שלהם במידת הצורך.

משפחת פרז

משפחת פרז הגיעה לנגסאקי בשנת 1588, בעיצומה של תקופת ארגון מחדש של העיר תחת שלטונו של הידיושי. אב המשפחה, רוי פרז, שהיה אדם מבוגר וחלש שסבל מאסטמה ובעיות בעמוד השדרה, הגיע לעיר עם שני בניו, אנטוניו רודריגז ומנואל פרננדז. המשפחה התגוררה בנגסאקי במשך שלוש שנים, כאשר בתחילה שכרו בית מהזוג היפני הנוצרי יוסטה ויוסטינו, ולאחר מכן עברו להתגורר ברחוב שימבארה היוקרתי, בבית השייך לטקאקי אנטוניו, אחיו של אחד האוטונסים (מנהיגי הרחוב) של העיר. המגורים באזור זה, שבו חיו סוחרים פורטוגזים ויפנים מהשורה הראשונה, העידו על כוחם הכלכלי של בני המשפחה ועל שאיפתם להיטמע באליטה המקומית.

על אף מעמדם, חייהם בנגסאקי התאפיינו במתח מתמיד סביב שימור זהותם היהודית בסתר. שכניהם ובעלי הבתים שלהם הבחינו בדפוסי התנהגות חריגים שעוררו חשד בקרב הקהילה הנוצרית האדוקה. המשרתת יוסטה הפיצה שמועות על כך שרוי פרז נהג לאכול בשר בימים האסורים על פי הכנסייה, ובמיוחד בתקופת הפסחא. נטען כי כדי להסוות את מעשיו, הוא היה מכניס את נוצות העופות לשק ומשליך אותן לבור השופכין כדי שלא יתגלו. הסוחר חורחה דורואיס העיד כי כאשר היה מבקר בביתם בזמן ארוחת הצהריים, בני המשפחה היו נכנסים לחדר פרטי ואוכלים לבדם מאחורי דלתות סגורות, ללא שירות של עבדים – התנהגות שנחשבה לחשודה ביותר שכן הפורטוגזים נהגו לאכול בפומבי כשהם משורתים על ידי עבדיהם.

כדי להתמודד עם החשדות הללו, פנה רוי פרז לממסד הישועי וקיבל אישור מיוחד מהרקטור אנטוניו לופס לאכול בשר בתקופת התענית. לופס הסביר את החלטתו בכך שפרז היה זקן וחולה, אך הודה כי הנוצרים היפנים חשו פגועים מכך והאשימו את פרז בפני חברת ישו. בתוך הבית פנימה, בני המשפחה המשיכו לקיים אורח חיים מובדל; הם נמנעו מיצירת קשרים הדוקים עם נוצרים-ישנים ונהגו לשוחח ולשחק משחקים בעיקר עם אנוסים אחרים שביקרו בביתם ולא חששו להזדהות ככאלה.

חלק בלתי נפרד ממשק הבית היה המשרת היפני גספר פרננדז. גספר נולד בבונגו בשנת 1577 ונחטף בילדותו על ידי סוחרי עבדים שהביאו אותו לנגסאקי. רוי פרז רכש אותו בסכום של כעשרה או אחד עשר פסוס כסף, והעסקה עוגנה ברישיון לזמן מוגבל של שתים עשרה שנים שהוצא בכנסיית סנט פול על ידי הכומר הישועי אנטוניו לופס. בניגוד ליחס המקובל לעבדים באותה תקופה, גספר זכה ליחס חם שתואר כדומה ליחס לבן משפחה. הוא למד לדבר ולכתוב פורטוגזית וספרדית באופן רהוט, ככל הנראה תוך השתתפות בשיעורים הפרטיים שקיבלו בניו של פרז. גספר ליווה את רוי פרז עד יום מותו והפך לעד מרכזי לאורחות החיים הייחודיים בבית האנוסים, שם שירתו גם עבדים מקמבודיה, ג'אווה ובנגל.

התנהגותה המוסרית של בני המשפחה זכתה לשבחים יוצאי דופן מצד שכניהם היפנים, דבר שהיה נדיר בקרב הקהילה הפורטוגזית בנגסאקי באותה עת. טקאקי אנטוניו ציין כי רוי פרז חינך את בניו היטב וכי הם היו אנשים הגונים וצנועים שנמנעו מקשרים עם נשים. עדות זו עמדה בניגוד חריף לתיאוריו של סגן הפרובינציאל גספר קואליו על התנהגותם של סוחרים פורטוגזים אחרים בעיר, שנהגו להחזיק פילגשים ולהוות מושא לשערוריות. עם זאת, הדימוי המכובד שבנו לעצמם לא הצליח למחוק את הסטיגמה של מוצאם; השמועות על היותם "בני דת היהודים" המשיכו לרדוף אותם ברחובות העיר, עד שהפכו למטרה עבור נציגי האינקוויזיציה שהגיעו לנמל.

מתחים חברתיים

החיים בנגסאקי עבור משפחת פרז וקהילת האנוסים לוו במתח חברתי מתמיד, שכן זהותם היהודית הפכה לסוג של סוד גלוי שעורר עוינות גלויה ומרומזת כאחד. עדויות של סוחרים ותושבים מקומיים, כמו הסוחר חורחה דורואיס, מתארות מצב שבו מוצאם של האנוסים היה ידוע לכלל האוכלוסייה בנמל. דורואיס ציין כי בנגסאקי היה מקובל שצאצאי יהודים זוכים ליחס מזלזל, וכי ילדים יפנים נהגו לעקוב אחרי רוי פרז וילדיו ברחובות העיר תוך שהם קוראים לעברם "יהודים". גם הסוחר פרנסיסקו רודריגז פינטו אישר בעדותו כי היחס המפלה כלפי המשפחה נבע מכך שהם השתייכו ל"כת היהודים".

העוינות חלחלה גם אל היחסים הקרובים ביותר של המשפחה עם הקהילה היפנית-נוצרית המקומית. המארחים הראשונים של משפחת פרז, יוסטה ויוסטינו, שהיו דמויות דתיות דומיננטיות בנגסאקי והשקיעו מהונם בהקמת כנסיות ומוסדות צדקה נוצריים, הפכו למתנגדים חריפים של המשפחה. יוסטה תוארה כאישה שזכתה להערצה מצד תושבי נגסאקי בשל חסידותה, ועל כן חוסר שביעות רצונה מכך שבביתה מתגוררת משפחה של יהודים-אנוסים הוביל לעימותים ישירים. המתח הגיע לשיאו בשל השמועות על אכילת בשר בימי תענית והחשד כי משפחת פרז מקיימת טקסים יהודיים חשאיים בחדרי חדרים. אפילו כאשר עברו בני המשפחה לביתו של טקאקי אנטוניו, המשיכו האיומים בגירוש; אנטוניו איים לסלקם מביתו לאחר ששמע שהם אוכלים בשר בימי שישי ושבת, והדבר נמנע רק לאחר שפרז הציג אישור רשמי מהכומר הישועי.

הלחץ החברתי קיבל ממד אלים ומלגלג באמצעות האינטראקציה עם סוחרים פורטוגזים אחרים בעיר. הללו נהגו להשתעשע על חשבון המשפחה על ידי פנייה לעבדיהם של בני פרז בשאלות עוקצניות. הסוחרים היו שואלים את העבדים, ביניהם עבד קמבודי חסר שיניים בשם צ'ארון ושני עבדים מג'אווה, "כמה?", והעבדים היו משיבים לפי המוסכם: "שלושה יהודים". לעג זה הדגיש את הבידוד שבו חיה המשפחה ואת העובדה שגם בתוך הקהילה הפורטוגזית הם נחשבו לגורמים זרים ולא רצויים.

בשנת 1591 החמיר המצב עם הגעתו של רוקה דה מלו פריירה, הקפטן הממונה של מקאו ומי ששימש כנציג מוסמך ומהימן של האינקוויזיציה. פריירה הגיע לנגסאקי כשבידו משימה מוגדרת: לאסור את רוי פרז ולהחזירו למקאו, משם אמור היה להישלח לגואה ולאחר מכן לבית הדין של האינקוויזיציה בליסבון. על פי עדותו של פרנסיסקו רודריגז פינטו, הקפטן הצהיר בגלוי על ההאשמות נגד פרז בנוגע לאכילת בשר בימים אסורים, האשמות ששימשו כעילה הרשמית למעצרו. המרדף אחר פרז הונע גם מצווים מלכותיים של המלך פיליפ השני, שפורסמו בגואה וקבעו כי יש לשלוח את כל היהודים-האנוסים החיים בסין וביפן בחזרה לאירופה כדי להישפט על פשעיהם נגד האמונה.

הסכנה שריחפה מעל בני המשפחה בנגסאקי הפכה למוחשית וקרובה. העיר, שבה כולם הכירו את מוצאם היהודי, הפכה ממקלט למלכודת. האינקוויזיטורים ביקשו לנצל את העובדה שפרז הפך לדמות מוכרת ומזוהה כדי להפוך אותו למקרה לדוגמה של אכיפת חוקי טוהר הדם במזרח הרחוק. רוי פרז, שכבר חמק בעבר ממעצרים בפורטוגל, גואה, קוצ'ין ומקאו, הבין כי זיהויו הוודאי בנגסאקי והגעתו של פריירה אינם מותירים לו ברירה אלא לתכנן תכנית מילוט חשאית ומהירה כדי להציל את משפחתו מהסגרה לידי הכנסייה.

דעיכת הקהילה

דעיכתה של קהילת האנוסים בנגסאקי הואצה בשל שילוב גורמים פוליטיים ודתיים שהפכו את השהות ביפן למסוכנת עבורם. לצד הלחץ הגובר מצד נציגי האינקוויזיציה בנמל, סבלו הסוחרים הפורטוגזים מהשלכות המדיניות של טויאוטומי הידיושי, אשר החל להטיל הגבלות חמורות על המסחר והמיסיון. בשנת 1591, במקביל למרדף אחר האנוסים, הטיל הידיושי הגבלות על הסחר בנמל וניסה לכפות מחירים נמוכים על הזהב והסחורות, ככל הנראה כדי לממן את המערכה הצבאית המתוכננת נגד קוריאה. האווירה המתוחה והפיקוח הקפדני על כל סוחר שנכנס או יצא מהספינות הפכו את חיי האנוסים בעיר לבלתי אפשריים, במיוחד לאחר שהתברר כי הקפטן רוקה דה מלו פריירה נחוש לבצע מעצרים.

הבריחה מנגסאקי תוכננה בחשאיות רבה, תוך קבלת סיוע בלתי צפוי מצד גורמים בתוך הממסד הישועי. רוי פרז ובנו הצעיר הופיעו לילה אחד בהפתעה בביתו של בעל הבית שלהם, טקאקי אנטוניו, כדי להיפרד ולהודיע כי עוד באותו לילה הם יוצאים להיראדו. אנטוניו המופתע מיהר לעדכן את הרקטור הישועי אנטוניו לופס על עזיבתם הפתאומית, אך איש הדת הנחה אותו להניח להם להמשיך במסעם ללא הפרעה. תגובה זו מעידה על כך שהישועים, שגילו את כוונותיו של רוקה דה מלו פריירה, בחרו להסתיר את המילוט ולאפשר למשפחת פרז לחמוק מגורל של הסגרה ומשפט.

מנמל היראדו המשיכו בני המשפחה את מסעם לפיליפינים. קיימות שתי גרסאות בנוגע לכלי השיט ששימש אותם: האחת גורסת כי הם נמלטו על ספינה של סוחרים יפנים שהפליגה למנילה, והשנייה, שנחשבת לסבירה יותר בשל פרטיה, נשענת על עדותו של עבד שפגש את המשפחה במקאו, ביפן ובמנילה. לפי עדות זו, המשפחה עשתה את דרכה לפיליפינים על ספינתו של השגריר הספרדי, הקפטן הפורטוגזי פדרו גונזלס קרבאחל, שעגנה באותה עת בנמל היראדו. יחד עם רוי פרז ובנו מנואל, נסעו גם המשרת היפני גספר פרננדז והעבד הבנגלי פאולו בנפעאר.

ההגעה למנילה לוותה באימוץ שיטתי של זהויות חדשות ושינוי שמות כדי למחוק כל זכר לעברם בנגסאקי ובמקאו. אנטוניו רודריגז, בנו הבכור של רוי, החל להשתמש בשמות פרנסיסקו רודריגז וז'ואאו רודריגז, בעוד אחיו מנואל פרננדז אימץ את השם לואיס רודריגז. בני המשפחה חיו במנילה במשך חמש שנים בביטחון יחסי, תוך שהם נוקטים אמצעי זהירות מחמירים; הבן הבכור נמנע מלצאת מביתו כדי שלא יזוהה על ידי סוחרים ספרדים או פורטוגזים שפקדו את נמלי מקאו ונגסאקי בעבר. בשנת 1595 עזב אנטוניו רודריגז (תחת שמו החדש) את מנילה לכיוון מקסיקו (ספרד החדשה), בעוד אביו ואחיו נותרו בפיליפינים.

דפוס זה של שינוי זהויות והגירה מתמדת אפיין את מרבית קהילת האנוסים שפעלה בנגסאקי. סוחרים כמו דייגו חורחה ווילה ואז נמלטו אף הם למנילה לאחר שנחשדו ביהדותם. ווילה וואז, שנרדף על ידי האינקוויזיציה, הצליח להיעלם מבלי להותיר עקבות לאחר הגעתו לפיליפינים, בעוד דייגו חורחה הושם תחת מעקב של האינקוויזיציה במנילה בשנת 1593 לאחר שזוהה על ידי נזיר דומיניקני. נדידתם של האנוסים מנגסאקי למנילה ומשם ליבשת אמריקה מסמנת את סופה של הנוכחות היהודית המאורגנת למחצה ביפן של המאה ה-16, והפיכתה לחלק מהפזורה היהודית העולמית רחבת ההיקף.

לקריאה נוספת

• לוסיו דה סוזה, "התפוצה היהודית ומקרה משפחת פרז בסין, יפן, הפיליפינים והאמריקות (המאה ה-16)", תרגום: ג'וזף אברהם לוי, הוצאת קרן מקאו, 2015.