אטורה אובזה

אטורה אובזה (21 במרץ 1892 – 11 באוקטובר 1943) היה בנקאי איטלקי-יהודי בולט, שפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים. הוא נולד בסוף המאה ה-19 למשפחה יהודית עשירה ורבת-השפעה בעיר טורינו. כמי שגדל ונהנה מכל הפריווילגיות, ההשפעה והכוח שהיו לאיטליה להציע באותה עת, משפחתו הייתה אחת ממשפחות הבנקאים המובילות במדינה, והוא עצמו ביסס את מעמדו כאחד מהבנקאים החשובים והמרכזיים ביותר במחוז פיימונטה.

מבחינה פוליטית ואידיאולוגית, אובזה היה פשיסט נלהב ואחד מתומכיו ומממניו המוקדמים של בניטו מוסוליני. הוא החל את דרכו בתנועה הפשיסטית מיד עם הקמתה, מתוך שאיפה להציל את איטליה מסכנת הבולשביזם, ותמך במוסוליני ובכנופיות "החולצות השחורות" מכיסו הפרטי. במקביל, הוא היה אנטי-ציוני מוצהר והיהודי הראשון באיטליה שגינה בגלוי את הציונות, בטענה שהיא מהווה השחתה פוליטית של הדת היהודית. אובזה, שראה בעצמו חבר אישי של מוסוליני, פעל רבות במישור הציבורי והתקשורתי לשילובה של הקהילה היהודית בתוך החזון הלאומי של המשטר הפשיסטי.

נסיבות מותו של אובזה היו טרגיות ועמדו בניגוד גמור לנאמנותו ארוכת השנים למשטר ולמולדת. לאחר נפילת הפשיזם האיטלקי והשלטון של מוסוליני, ועם תחילת הכיבוש הגרמני של צפון איטליה, הוא נותר במדינה מתוך אמונה כי מעמדו הקודם יושב לו. למרות מסירותו העמוקה, באוקטובר 1943, בעת שניסה להימלט יחד עם משפחתו אל עבר הגבול השווייצרי, הוא נתפס ונרצח באכזריות יחד עם רוב בני משפחתו על ידי כוחות האס אס. הרצח, שהתרחש באזור אגם מאג'ורה, חתם את סיפור חייו והוכיח כי נאמנותו המוחלטת והונו הרב לא הועילו לו אל מול מכונת ההשמדה הנאצית.

רקע

אטורה אובזה נולד בשנת 1892 בעיר טורינו, כאחד משלושה בנים. משפחתו, שהייתה משפחת בנקאים יהודית בורגנית, עשירה ומשפיעה מאוד, העניקה לו את כל מה שהיה לאיטליה של תחילת המאה העשרים להציע, ולא חסר לו דבר בחייו. למרות השתלבותם המלאה של בני המשפחה בחברה האיטלקית הגבוהה, הם הקפידו לשמור על מסורות יהודיות, כדוגמת חגיגת חג הפסח. מעמדם הבכיר בא לידי ביטוי גם במישור הקהילתי, כאשר אביו של אטורה כיהן כמנהיג הקהילה היהודית בעירו. לימים, אטורה נישא לנלה, ולהם נולדו שלושה ילדים: ריקרדו, אלנה, ובת נוספת בשם קרלה.

באותה תקופה, יהודי איטליה נחשבו לקהילה המוטמעת והמשולבת ביותר באירופה כולה. הייתה זו קהילה קטנה ביותר, שהיוותה אולי 0.01 אחוזים בלבד מכלל האוכלוסייה במדינה שרובה המכריע היה קתולי. למרות גודלה, הקהילה נהנתה מהיעדרם של חסרונות משפטיים וחברתיים שהגבילו יהודים במקומות אחרים. בניגוד ליהודים רבים באירופה שדיברו שפות כמו יידיש או לאדינו, יהודי איטליה דיברו איטלקית או את הניב המקומי של אזור מגוריהם. עומק ההשתלבות החברתית השתקף היטב בשיעורי נישואי התערובת עם לא-יהודים, שהיו גבוהים משמעותית בהשוואה למדינות אירופאיות אחרות. מפקד האוכלוסין משנת 1938 הראה כי מתוך כלל הזוגות הנשואים שבהם היה מעורב צד יהודי, רק 56.3 אחוזים היו זוגות שבהם שני בני הזוג היו יהודים, בעוד ש-43.7 האחוזים הנותרים היו נישואים מעורבים (נתון חריג מאוד לעומת מדינות כמו גרמניה, שבה שיעור הזוגות המעורבים עמד על 11 אחוזים בלבד) ¹.

השתלבות עמוקה זו הייתה מצב חדש יחסית עבור יהדות איטליה. איטליה הייתה למעשה אחת המדינות האחרונות באירופה שחיסלה את מוסד הגטו, לאחר שבערים רבות הגטאות אף שוחזרו מחדש אחרי שנפוליאון הפיל את חומותיהם בעבר. תהליך ביטול הגטאות הושלם סופית רק עם שחרור רומא בשנת 1870, במהלך תנועת איחוד איטליה. החל משנה זו ואילך, התקבלו היהודים לחברה האיטלקית באופן חופשי, טבעי וספונטני, על בסיס של שוויון מושלם עם שכניהם. פתיחות זו סללה את הדרך עבורם למצוא הצלחה רבה בכל מקצוע הדורש מיומנות.

מעבר להצלחה המקצועית, הקהילה היהודית הפגינה פטריוטיות עזה והייתה מעורבת עמוקות בחיים הפוליטיים והצבאיים של המדינה. ההשתלבות הפוליטית הגיעה לנקודת שיא מובהקת בשנת 1910, כאשר לואיג'י לוצאטי, יהודי בן העיר ונציה, נבחר לכהן כראש ממשלת איטליה. במישור הצבאי, יהודים בחרו לשרת בצבא האיטלקי במספרים שעלו בהרבה על חלקם היחסי באוכלוסייה הכללית, מגמה שבאה לידי ביטוי יוצא דופן בתקופת מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה שירתו לא פחות מחמישים גנרלים יהודים בשורות הצבא האיטלקי.

שירות צבאי במלחמת העולם הראשונה

לאחר שסיים את לימודיו האקדמיים וקיבל תואר במשפטים, עזב אובזה את איטליה והיגר לגרמניה, מתוך מטרה ושאיפה מובהקת לפתח בה קריירה דיפלומטית. עם זאת, מסלול חייו המתוכנן השתנה באחת עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914.

בעקבות פריצת הקרבות, אובזה בחר לשוב ולהעמיד את עצמו לרשות איטליה. הוא התנדב לשירות צבאי ועבר מסלול הכשרה כקצין בשורות הצבא האיטלקי. ההירתמות למאמץ המלחמתי לא הייתה החלטה אישית בלבד, אלא אפיינה את התא המשפחתי כולו, שכן יחד עמו התגייסו לצבא בהתנדבות גם אביו ושני אחיו.

במהלך שנות שירותו, הוצב אובזה בחזית הלחימה בהרי האלפים, שם ניצב הצבא האיטלקי מול הכוחות האוסטריים. שירותו הקרבי זימן לו נוכחות ברגעים המכריעים והקיצוניים ביותר של המערכה האיטלקית; הוא חווה על בשרו את התבוסה הקשה והמשפילה שספגו האיטלקים בקרב קפורטו, אך בהמשך עבר גם את ההתאוששות והיה שותף לניצחון האיטלקי המוחץ בקרב ויטוריו ונטו.

לאורך תקופת שהותו בחזית, אובזה הרבה לכתוב מכתבים ששיקפו את חוויותיו ואת תפיסת עולמו הלאומית. מכתבים פטריוטיים אלו, שתיעדו את הלחימה מנקודת מבטו כקצין איטלקי-יהודי נאמן, אוגדו ופורסמו לימים כספר שיצא לאור בשנת 1928. עם פרסומו, הספר זכה להערכה רבה ולשבחים כלליים בציבור.

מעורבות פוליטית בתנועה הפאשיסטית

בשנים שלאחר המלחמה, בראשית שנות העשרים, חוותה איטליה תקופה של טלטלה וחוסר יציבות שנודעה בכינוי "השנתיים האדומות". העיר טורינו הושפעה מכך במיוחד וסבלה ממהומות תדירות שכללו שביתות, השבתות מגן, הפגנות אלימות של סוציאליסטים והשתלטות על מפעלים. במקביל, באזורים הכפריים התרחשו תפיסות קרקעות על ידי קואופרטיבים של איכרים, התפתחויות שאילצו את בני מעמד בעלי הרכוש לברוח אל הערים בחיפוש אחר ביטחון. אירועים אלו, בשילוב עם מעמדו כבנקאי והפטריוטיות העזה שפיעמה בו, עוררו דאגה עמוקה וחרדה בקרב אובזה ומשפחתו. מתוך שאיפה להציל את איטליה מסכנת הבולשביזם, הוא הפך לפאשיסט מחויב מן הרגע הראשון.

הצטרפותו הרשמית לתנועה הפשיסטית התרחשה בין השנים 1919-1920. הוא הפגין תמיכה מוקדמת במשטר ובבניטו מוסוליני, אותו העריץ, וגיבה את כנופיות "החולצות השחורות" באמצעות פנקס הצ'קים שלו. מעורבותו הפוליטית הלכה והעמיקה כשהשתתף בהקמת הסניף הפשיסטי המקומי, "הפאשיו של טורינו". בהמשך, באוקטובר 1922, לקח חלק פעיל בארגון "המצעד על רומא" ואף השתתף בו בעצמו. לאורך שנות העשרים, בזכות כישוריו המקצועיים והמומחיות שצבר כבנקאי, הוא שולב בפעילות הממשלתית והשתתף באופן פעיל בעבודת משרדי הכלכלה.

בשנת 1929 זכה אובזה להזמנה לפגישה אישית עם מוסוליני, אליה הגיע כחלק מתוך משלחת של חיילים יהודים משוחררים. במפגש זה הוא הביע נאמנות מוחלטת למולדת האיטלקית ולדוצ'ה. את המפגש, שהותיר עליו רושם אדיר, תיאר מאוחר יותר במילים אלו:

"למשמע הצהרתי על נאמנותם הבלתי מעורערת של יהודי איטליה למולדת, הוד מעלתו מוסוליני מישיר אליי מבט ואומר בקול שחודר היישר אל לבי: 'מעולם לא פקפקתי בכך'. כאשר הדוצ'ה נפרד מאיתנו במועל יד רומאי, אני חש דחף לחבק אותו, כפשיסט, כאיטלקי, אך אינני יכול; ובהתקרבי אליו אל שולחנו אני אומר: 'הוד מעלתך, הייתי רוצה ללחוץ את ידך'. זו אינה מחווה פשיסטית, אלא זעקה מהלב… כזה הוא האיש שההשגחה העליונה נתנה לאיטליה".

פעילות נגד הציונות

אובזה היה היהודי הראשון באיטליה שגינה פומבית ובאופן גלוי את הציונות, שאותה ראה כהשחתה פוליטית של הדת היהודית, והוא נאבק רבות כדי שתפיסה זו תובן ותתקבל בציבור. הוא הפציר ביהודי איטליה להמשיך ולהפגין פטריוטיות איתנה למולדתם, תוך שהוא תוקף את הרעיון שכל היהודים הם בהכרח ציונים. כחלק מפעילותו, במאי 1934 הוא ייסד בעיר טורינו את העיתון "La Nostra Bandiera" ("דגלנו"), שהיה בעל קונוטציה אנטי-ציונית ברורה. מטרת העיתון הייתה לקדם השתתפות חזקה וגוברת של מה שכינה "החלק הבריא של היהדות" במשטר הפשיסטי, ולהזכיר לאיטלקים את קורבנם והקרבתם של בני העם היהודי למען איטליה במלחמת העולם הראשונה.

באותה שנה נעצרו מספר יהודים בטורינו בגין פעילות אנטי-פשיסטית, בעקבות ריגול מצד סופר יהודי שכונה "פיטיגרילי" (Pitigrilli), אשר המיר את דתו לקתוליות. בתגובה למעצרים אלו, אובזה הכפיל את מאמציו להתייצב לצידו של המשטר הפשיסטי האיטלקי. הוא נטל על עצמו תפקיד מוביל בקהילה העברית בטורינו, ודאג להבטיח כי כל עמדות המפתח בה יאוישו באופן בלעדי על ידי פשיסטים.

בתוך מסגרת פעילות זו השתלב גם הפולמוס הגדול שלו עם פאולו אוראנו (1875-1945), שכיהן כרקטור אוניברסיטת פרוג'ה. בשנת 1937 חיבר אוראנו ספר מפורסם בעל נימה אנטישמית מובהקת בשם "Gli ebrei in Italia" ("היהודים באיטליה"). ספרו של אוראנו, שאמנם ניתן היה למצוא בו כמה אמיתות היסטוריות לטעמו של אובזה, היה נגוע בהכללות אבסורדיות ודעות קדומות סטריאוטיפיות על היהודים, שנקשרו בו בהכרח לכסף שפל, לגזענות ולהידרדרות מוסרית. על פי טענתו של אוראנו, כל היהודים היו בעלי ברית של אנגליה במטרה לשקם את "המדינה הפלסטינית", וזאת על חשבון האינטרסים של הנוצרים והערבים. אוראנו קבע בספרו: "…שלא לדבר אז על הזכויות הנוצריות על המקומות הקדושים: 'היא [פלסטינה] ארץ הקודש מכיוון שבה נולד הגואל שהאיר מבפנים את המצפון הלטיני'". קצת לאחר מכן הוסיף בספרו: "הצלב והפשיו קשורים ברוח האינטימית ביותר וניצבים היום מול אנגליה מתייהדת ויהדות מתברטנת".

בתגובה לספרו של אוראנו, אובזה פרסם סדרת ספרים שכללה בין היתר את "Sionismo bifronte" ("ציונות דו-פרצופית") ואת "Il Problema Ebraico. Risposta a Paolo Orano" ("הבעיה היהודית. תגובה לפאולו אוראנו"), במטרה לעשות הפרדה ברורה בין יהודי איטליה הפשיסטים לבין התנועה הציונית. אובאצה נחשב כמי שיצא כמנצח מהפולמוס, לפחות מבחינה מוסרית. בתגובתו הסכים לחלוטין עם הקביעות של אוראנו, אך הדגיש שדבריו "…מתייחסים לציונים, לא ליהודים ככאלה, שכן חלק גדול מיהודי איטליה הם פשיסטים, אנטי-ציונים וידידי הנוצרים" ².

למרות ניצניה של האנטישמיות באיטליה, אובזה עדיין המשיך להיות מתוגמל על הפטריוטיות שלו בשנים אלו. בשנת 1935 הוענק לו אות הוקרה על תרומתו למושבה האיטלקית בלוב, ובשנה שלאחר מכן (1936) הוא מונה לעמית במשמר הכבוד באחוזת הקבר של משפחת המלוכה בסופרגה. עם זאת, כאשר מוסוליני פתח בפלישה לחבש והחלה המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה, אובזה מיהר להתנדב לשירות צבאי, אך בקשתו להישלח למערכה נדחתה.

החלת חוקי הגזע

עם עלייתו של אדולף היטלר להנהגת גרמניה והתגברות השפעתו על איטליה ועל בניטו מוסוליני, החל להשתנות היחס של המפלגה הפשיסטית כלפי האוכלוסייה היהודית. אף על פי שמוסוליני דחה בתחילה את תיאוריות הגזע הנאציות, הן החלו להשפיע על בכירים פשיסטים באיטליה. תפנית זו הגיעה לשיאה בשנת 1938 עם אישורם של חוקי הגזע האיטלקיים, סדרה של חוקים אנטישמיים אשר נועדו להסדיר את מעמדם של יהודי המדינה. חוקים אלו הנחיתו מכה קשה על משפחת אובזה. על פי החוקים החדשים, נאסר על יהודים להתחתן עם איטלקים אריים (לא-יהודים), לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים, ללמד במערכת החינוך, להעסיק משרתים איטלקים, ולעבוד בכל תפקיד כפקידי מדינה או לשרת בצבא. מעבר לכך, התקנות הפוגעניות ביותר עבור המשפחה האמידה קבעו כי נאסר על יהודי להעסיק מעל ל-100 עובדים או להחזיק בבעלותו אדמות ומבנים בעלי ערך.

בשנת 1939 המצב החמיר אף יותר, כאשר נאסר על יהודים לעסוק כמעט בכל סוגי העבודות המקצועיות, וחנויות ובתי קפה החלו להציג שלטים המבהירים כי יהודים אינם רצויים עוד. הארגונים היהודיים פורקו, ויהודים רבים בחרו להמיר את דתם לקתוליות או להגר לחוץ לארץ. מציאות חדשה זו שמה קץ לחלוטין לפעילות העסקית ולעסקי הבנקאות של משפחת אובזה. בטרם הושלם סילוקו מהמערכת, ניסה אטורה ללחוץ ולכוון לכך שחוקי הגזע של 1938 יופנו באופן ברור יותר כנגד "הבונים החופשיים" היהודים, תוך שהוא מגנה כל גלישה אידיאולוגית אפשרית לעבר הגזענות ההיטלראית. משנותר לא מרוצה מהחוקים, הוא הגיש את התפטרותו בשנת 1938, אף שהמשיך לעשות ככל יכולתו בניסיון להציל את הפשיזם מההשחתה הגרמנית ומהמלחמה. בסופו של דבר, אובזה גורש רשמית משורות המפלגה הפשיסטית, ואחיו גורש מהצבא.

בעקבות החלת החוקים ואובדן מעמדם, שני אחיו של אטורה עזבו את איטליה ויעצו לו לעשות כמותם. חרף המלצתם, הוא גילה חוסר רצון מובהק לעזוב את המדינה, מתוך תקווה שהדוצ'ה ישנה את דעתו ואת עמדותיו. הפשיסטים היהודים של איטליה באמת ובתמים האמינו כי תמיכתם הבלתי מעורערת במשטר, הפטריוטיות שלהם ואהבתם למולדת הם אלו שיקבעו את יחסו של מוסוליני ואת הטיפול ביהודי איטליה. מתוך אמונה זו, אובזה שלח למוסוליני מכתב רווי ייסורים בו הביע את כאבו העמוק. במכתבו הצהיר:

"האם הכל היה חלום שטיפחנו? אינני יכול להאמין בכך. אינני יכול לשקול לשנות דת, משום שזו תהיה בגידה – ואנחנו פשיסטים. ובכן? אני פונה אליך – דוצ'ה – כדי שבתקופה זו, הכה חשובה למהפכה שלנו, לא תדיר את החלק האיטלקי הבריא הזה מגורלה של אומתנו".

למרות תחינתו ונאמנותו רבת השנים של אובזה, מוסוליני התעלם ממנו לחלוטין.

הימלטות והירצחו

בעקבות כניעת איטליה לכוחות בעלות הברית ב-8 בספטמבר 1943 ונפילת הדיקטטורה הפשיסטית, הודח מוסוליני מהשלטון באיטליה ולאחר מכן גם מממשלת הבובות שהקים בצפון המדינה. בעקבות אירועים אלו, פלשו כוחות גרמניה הנאצית וכבשו את אזור צפון איטליה. מול המציאות החדשה והגעתם של הגרמנים, נמלט אטורה אובזה יחד עם אשתו וילדיו לכיוון אזור ואל ד'אוסטה, מתוך תקווה להצליח ולחצות את הגבול בבטחה אל תוך שווייץ.

במהלך ניסיון ההימלטות, שכרה המשפחה מספר חדרים במלון סמוך לגבול שבו מצאו מסתור זמני. בניסיון להבטיח את שלומם ולצלוח את המעבר, החליט אובזה לפצל את המשפחה ושלח את בנו ריקרדו ראשון, כשהוא מלווה באדם שנשכר לשמש כמורה דרך במטרה להבריח אותו אל מעבר לגבול. עם זאת, בנו מעולם לא הצליח להגיע לשווייץ.

בזמן שאובזה סעד את ארוחת הערב שלו במסעדה, ניגשו לשולחנו שני קציני אס אס והודיעו לו כי בנו נתפס בזמן שניסה לחצות את הגבול. למעשה, באותה עת הבן כבר נרצח על ידי כוחות האס אס. בעקבות זאת, באוקטובר 1943 נלקחו אטורה ושאר בני משפחתו כאסירים. הם נעצרו באינטרה, בסמוך לוורבאניה שעל שפת אגם מאג'ורה, על ידי חיילי הדיוויזיה ה-1 של האס אס. על אף תמיכתו הבלתי מעורערת לאורך השנים במשטר הפשיסטי של מוסוליני, נאמנותו לא הועילה לו. אובזה נרצח יחד עם אשתו ובנו, כשהוא בן 51 במותו. היחידה מקרב המשפחה הגרעינית שניצלה מהטבח הייתה בתו קרלה, ששרדה מכיוון שמצאה מחסה בפריז שבצרפת.

לאחר מעשי הרצח, דאגו החיילים הגרמנים להעלים את הראיות ולבזוז את קורבנותיהם. כל הכסף והתכשיטים שאובזה נשא עמו במהלך ניסיון הבריחה נגנבו ומעולם לא נמצאו. כדי לטשטש את עקבות הפשע, גופותיהם של אטורה ובני משפחתו נשרפו בתוך תנור עצים שהיה ממוקם במרתף של בית ספר מקומי באינטרה.

פרשת מעשי הטבח באזור אגם מאג'ורה זכתה לתשומת לב בינלאומית לאחר שגופת אחד הקורבנות נסחפה אל החוף בשווייץ השכנה, והמקרה דווח בעיתון שווייצרי מקומי. ההד התקשורתי אילץ את דיוויזיית הלייבשטנדרטה לפתוח בחקירה של האירועים, שנוהלה על ידי שני שופטים של הדיוויזיה. במסגרת חקירה זו, שהתרחשה בזמן אמת, תושאלו ורואיינו מספר חברים ביחידה, אולם לא נרשמה ולא תועדה כל תוצאה או מסקנה לחקירה זו. זמן קצר לאחר מכן, הדיוויזיה הועברה בחזרה אל החזית המזרחית, והבדיקה נותרה חסרת תוצאות.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, החלו הליכים משפטיים כנגד חלק מהאחראים לפשעים. בגין הרצח הספציפי של בני משפחת אובזה, הוגש בשנת 1954 כתב אישום נגד קצין האס אס גוטפריד מאיר, ששירת בדיוויזיית הלייבשטנדרטה אס אס אדולף היטלר. מאיר הועמד לדין במשפט שנערך בעיר קלגנפורט שבאוסטריה, אך בית המשפט זיכה אותו מאשמה. למרות זיכויו של מאיר, במסגרת אותו הליך משפטי, הורשעו במעשים שניים מפקודיו, אשר כבר לא היו בין החיים בעת המשפט.

בשנת 1955 נערך למאיר משפט נוסף, הפעם בבית דין צבאי בעיר טורינו שבאיטליה. בית הדין האיטלקי הרשיע אותו שלא בפניו על מעורבותו ברצח, וגזר עליו עונש של מאסר עולם. חרף ההרשעה וחומרת העונש, אוסטריה סירבה לאורך השנים להסגיר אותו לידי הרשויות באיטליה, והוא מעולם לא הוסגר. כתוצאה מכך, מאיר המשיך לחיות את שנותיו ללא כל הפרעה, כשהוא מכהן כמנהל של בית ספר לבנות. הוא חי בשלווה עד למותו בשנת 1970, וסיים את חייו כפושע מלחמה נוסף שמת בשלווה במיטתו ¹.

מורשת

סיפור חייו של אובזה הותיר את רישומו והשתמר גם לאחר מותו בדרכים שונות. מורשתו קיבלה ביטוי תרבותי כאשר אחיינו מדרגה שנייה, הסופר אלן אלקן, בחר לכתוב ולפרסם גרסה בדיונית המבוססת על מסכת חייו.

לצד פועלו הציבורי, אובזה הותיר אחריו מורשת של יצירות כתובות ופרסומים פרי עטו. לאורך השנים 1915-1939, הוא חיבר ופרסם ארבעה-עשר חיבורים שונים המעידים על מגוון תחומי העניין שלו ועל התפתחות השקפת עולמו. עבודות אלו הקיפו קשת רחבה של נושאים, החל ממחקרים אקדמיים על המשפט הבינלאומי בימי מלחמה, דרך שירה וטקסטים ליצירות מוזיקליות, ועד לחיבורים המוקדשים למדיניות פשיסטית, פולמוסים העוסקים בבעיה היהודית" וביקורת נוקבת נגד הציונות.

פרסומיו המוקדמים החלו בשנת 1915 בעיר טורינו, אז הוציא לאור עבודה על המשפט הבינלאומי בשם "Il diritto internazionale e la conflagrazione bellica. La proprietà privata" (המשפט הבינלאומי והתלקחות המלחמה. קניין פרטי), וכן כתב את הטקסט ליצירה קולית עם פסנתר של ל. פריגוצו בשם "O bionda creatura" (הו, יצור בלונדיני). עבודתו עם פריגוצו המשיכה גם מאוחר יותר עם פרסום היצירה "Quattro impressioni" (ארבעה רשמים) בבולוניה בשנת 1925. בתחילת שנות העשרים, פרסם במילאנו את יצירותיו הספרותיות "L'uomo e i fantocci. Verità in tre momenti" (האדם והבובות. אמת בשלושה רגעים) (1921) ואת קובץ השירים "Ghirlande" (זרים) (1922). באותו העשור הוציא לאור גם את "In margine alla storia. Riflessi della guerra e del dopoguerra (1914-1924)" (בשולי ההיסטוריה. השתקפויות מן המלחמה ומהתקופה שלאחריה 1914-1924) עם הקדמה מאת ו. בורונזו (1925), ואת חיבורו "Diario per mio figlio" (יומן לבני) שיצא בטורינו ב-1928.

בשנות השלושים התמקדו יצירותיו בעיקר בחוויותיו ההיסטוריות ובתפיסותיו הפוליטיות. בשנת 1932 ראו אור מכתביו מהחזית בספר "Lettere dal campo (1917-1919)" (מכתבים מהחזית 1917-1919), שלווה בהערות הסבר והקדמה מאת ד.מ. טונינטי. בשנים שלאחר מכן פרסם סדרת חיבורים פוליטיים ואידאולוגיים: "Politica fascista" (פוליטיקה פשיסטית) (טורינו, 1933), "Sionismo bifronte" (ציונות דו-פרצופית) (רומא, 1935), ואת "L'Inghilterra e il mandato in Palestina" (אנגליה והמנדט בפלשתינה) עם הקדמה מאת א. פוצי (רומא, 1936). לאחר שפרסם בפירנצה פואמה הודית בשם "Sita" (סיטה) שליוותה חיתוך עץ מאת ב. בראמנטי (1937), חתם אובזה את פועלו הכתוב עם שני ספריו האחרונים שפורסמו ברומא: "Il problema ebraico. Risposta a Paolo Orano" (הבעיה היהודית. תגובה לפאולו אוראנו) (1938) והספר "Guerra senza sangue (Da Versaglia a Monaco)" (מלחמה ללא דם: מוורסאי עד מינכן) שפורסם בשנת 1939, בטרם נלקחו ממנו כל זכויותיו.

לקריאה נוספת

• רספאלייזי, רוברטה (30 בספטמבר 2017). "Fascist Jews Between Politics and the Economy: Five Biographical Profiles" (יהודים פשיסטים בין פוליטיקה וכלכלה: חמישה פרופילים ביוגרפיים). בתוך: סרפטי, מיקלה (עורך). Italy's Fascist Jews: Insights on an Unusual Scenario (יהודי איטליה הפשיסטית: תובנות על תרחיש חריג). מילאנו: קרן CDEC.
• סטיל, אלכסנדר (1992). Benevolence and Betrayal: Five Italian Jewish Families Under Fascism (חסד ובגידה: חמש משפחות יהודיות איטלקיות תחת הפשיזם) (מהדורה בכריכה קשה). ניו יורק: סאמיט בוקס.
• ג. ואלאברגה, "Prima notizie su 'La Nostra Bandiera'" (חדשות ראשונות על 'דגלנו'). בתוך: Ebrei, fascismo, sionismo (יהודים, פשיזם, ציונות). אורבינו: ארגליה, 1974, עמ' 41–57.
• פ. ספניולו, "Aspetti della questione ebraica nell'Italia fascista. Il gruppo de 'La Nostra Bandiera' (1935-1938)" (היבטים של השאלה היהודית באיטליה הפשיסטית. קבוצת 'דגלנו' 1935-1938). Annali del Dipartimento di scienze storiche e sociali, 1986–87, עמ' 127–145.
• א. סטיל, Uno su mille. Cinque famiglie ebraiche durante il fascismo (אחד מאלף. חמש משפחות יהודיות בתקופת הפשיזם). מילאנו: מונדדורי, 1991.
• ל. קלינקהאמר, Stragi naziste in Italia. La guerra contro i civili (1943-1944) (מעשי טבח נאציים באיטליה. המלחמה נגד האזרחים 1943-1944). רומא: דונצלי, 1997.
• ל. ונטורה, Ebrei con il duce. "La Nostra Bandiera", 1934-1938 (יהודים עם הדוצ'ה. "דגלנו", 1934-1938). טורינו: זמורני, 2002.
• א. הולפפר, "L'azione penale contro i crimini in Austria. Il caso di Gottfried Meir, una SS austriaca in Italia" (התביעה הפלילית נגד פשעים באוסטריה. המקרה של גוטפריד מאיר, איש אס-אס אוסטרי באיטליה). La Rassegna Mensile di Israel (הסקירה החודשית של ישראל), 2003, עמ' 619–634.
• ג. ס. רוסי, La destra e gli ebrei. Una storia italiana (הימין והיהודים. היסטוריה איטלקית). סוברייה מאנלי: רובטינו, 2003.
• מ. אנג'לטי, Ettore Ovazza (1892-1943), un ebreo ad oltranza. Gli scritti letterari di Ettore Ovazza (אטורה אובזה 1892-1943, יהודי עד הסוף. כתביו הספרותיים של אטורה אובזה). טרנטו: אוניברסיטת טרנטו, 2005.
• פ. לצרוטו, פ. פרסביטרו, Sembra facile chiamarsi Ovazza. Storia di una famiglia ebraica nel racconto dei protagonisti (נראה קל להיקרא אובזה. היסטוריה של משפחה יהודית בסיפורם של הגיבורים). מילאנו: אדיציוני ביוגרפיקה, 2009.
• וינצ'נצו פינטו, "Fedelissimi cittadini della Patria che è Madre comune. Il fascismo estetico e sentimentale di Ettore Ovazza (1892-1943)" (אזרחים נאמנים ביותר של המולדת שהיא אם משותפת. הפשיזם האסתטי והסנטימנטלי של אטורה אובזה 1892-1943). Nuova Storia Contemporanea, 2011, עמ' 51–72.
• אטרו אובזה.
• טורטו, היהודי הפאשיסט, 24 באוקטובר 2015.

הערות שוליים

1. טורטו, היהודי הפאשיסט, 24 באוקטובר 2015.
2. אטרו אובזה.