נאום ז'בוטינסקי ברדיו ורשה נישא ברדיו הממלכתי של פולין בתאריך ה-28 באפריל 1933, על רקע התבססותו כמנהיג הבלתי מעורער של התנועה הרוויזיוניסטית לאחר שניצח במשאל עם פנימי ב-16 באפריל. הנאום התקיים בעיצומה של מערכת בחירות סוערת לקונגרס הציוני ה-18, שבמרכזה עמד מאבק פוליטי ופולמוסי חריף שניטש ברחבי פולין בינו לבין דוד בן-גוריון ותנועת העבודה. שלטונות פולין, שהיו מעוניינים בהגירת יהודים מארצם וראו בז'בוטינסקי את מי שעתיד להנהיג את התנועה הציונית, הם שהעמידו לרשותו את הבמה התקשורתית הזו בכדי לשאת את דברו לעולם 1.
בנאומו, ניתח ז'בוטינסקי את האסון שפקד את יהדות גרמניה והציג אותו כהוכחה היסטורית ניצחת ל"שקר שבהתבוללות". הוא הדגיש כי חרף המסירות של יהודי גרמניה למולדתם, הוכח כי כל קיום בגלות – ואפילו משגשג – אינו אלא "בית של נייר הבנוי על חול מתנועע". במישור הבינלאומי, יצא ז'בוטינסקי נגד המגמה לשנות את גבולות מדינות אירופה, וביטול הגבלות חוזה ורסאי, וטען כי אין להעניק פריבילגיות של שליטה לאומה שהעיקרון המנחה שלה הוא אי-שוויון גזעי, תוך שהוא מגדיר את חוזה ורסאי כחוק בל-ימוט בעל גדולה מוסרית.
בנוסף, הכריז ז'בוטינסקי על תנועת חרם כלכלי ומסחרי על תוצרת גרמנית. הוא פנה ליהודים ולנוצרים כאחד, והזהיר את הלא-יהודים כי רכישת סחורות מגרמניה תממן בסופו של דבר את הכוח שישעבד את מולדתם. את דבריו חתם בפנייה למצפון העולמי ובדרישה חד-משמעית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הוא מתח ביקורת חריפה על רשויות המנדט הבריטי, שסגרו את שערי הארץ בפני מאות אלפי הפליטים, והצהיר כי רק מדינה יהודית תוכל לייצג את העם וליצור עבורו מקלט אמיתי שייצק תוכן מעשי למושג "בית לאומי".
הנאום
האסון שבא עכשיו על היהדות הגרמנית הוא תופעה בעלת היקף יוצא מגדר הרגיל בתולדות עמנו. בגרמניה נמשכת ההתבוללות של היהודים זה 125 שנה, חמשה דורות ויותר, והיא היתה השלמה ביותר, המוחלטת ביותר מכל ההתבוללויות הידועות לנו. לא באנגליה ואפילו לא בצרפת ראו את היהודים כשהם נותנים שמות מפורסמים רבים כל כך לספרות ולמדע של הארץ, לקדמתה החברותית והכלכלית, והנה התוצאה, התשובה שנתן עכשיו העם הגרמני למסירות זו, להתמכרות זו ללא שיור. התשובה היא מדהימה ביותר, מכיון שהמדובר כאן על עם שאי אפשר לכפור במדה הגבוהה מאד של התפתחותו הרוחנית והחברותית ; ובזה, שהפעולה האנטי יהודית של הממשלה מוצאת שם תמיכה נלהבת מצד ההמונים והנוער. אף פעם לא ראה העולם הוכחה מכריעה עד כדי כך ל"שקר שבהתבוללות", אף פעם לא ניתנה דוגמה כל כך מובלטת לטרגדיה הנצחית של הגלות.
ואעפ"כ נראה לי, שמצבם של היהודים הגרמנים אינו אלא פרט באותה הבעיה בין הריין והויסלה, המעסיקה כיום את העולם. מה שמתרחש שם עינינו לנגד מעורר ספקות בנוגע לעיקרונים היסודיים אשר חשבנו, כי הם מוצקים ללא זיע. נביא דוגמאות אחדות.
ארץ קטנה שואפת להספח למדינה גדולה שבשכנותה, ושאוכלוסיה שייכים לאותו הגזע ומדברים באותה השפה. מקודם היה אחד משנים שבינינו עונה: למה לא? "אנשלוס" (סיפוח), זהו טבעי וצודק. אבל כיום?
דוגמא אחרת: מחוז אחד נמצא על הגבול בין שתי מדינות ויש לו אוכלוסים מעורבים, המורכבים משני גזעים – לאיזו משתי המדינות יש לספח את המחוז הזה? מקודם היינו עונים: שאלה זו יש לפתור לפי "הלאומיות" האתנית (העממית) של רוב התושבים באותו המחוז, אבל כיום?
דוגמא שלישית: בתוך ארץ רחבת ידים נכנס "טריז" מסוג אחר המהוה "פרוזדור" והחוצה את הארץ לשנים. סיפחו אותו למדינה סמוכה, שגזע תושביה כגזע האוכלוסים של אותו ה"טריז". אבל הארץ "הגזורה לשנים" מתאוננת על התוצאות הבלתי נוחות מהמצב הזה. רק לפני חדשים מספר היו מוכנים בחוגים מסוימים חישובים באירופה לערוך בקורת על אופן הסידור הזה. אבל כיום מה אומרים באותם החוגים?
עוד דוגמא: מדינה אירופית גדולה נשארה בלי אחוזות קולוניאליות. היא דורשת את חלקה בשטחים הפרימיטיביים שמעבר לים. לפני חודשים אחדים כבר אמרו שזוהי דרישה הגיונית ; וכיום?
ולאחרונה – ישנה שאלה של שוויון הזכויות בנוגע לזיון. שוב נטתה דעת הקהל רק לפני חדשים אחדים, לכל הפחות להלכה, לא למעשה, להכיר באופן פורמלי בשיווי הזכויות. כיום אין היא נוטה עוד לכך. מה משמעו של שינוי זה? העולם למד הרבה במשך החדשים המעטים האלה ; אפשר, שלמד יותר מאשר במשך ארבע השנים של המלחמה העולמית. כי אז הייתה מלחמה, ואם היא לא הצדיקה התפרצויות מסויימות של ברבריות, הרי לכל הפחות היא יכלה להסביר אותן. אבל התפרצות דומה לכך בימי שלום -היא אופיינית לאין ערוך יותר. העולם התרבותי רואה סוף סוף את עצמו נאלץ להבין, שבמקום לערוך בקורת על החוזים בהתאם לעיקרונים כלליים מסויימים, יש צורך לערוך בקורת על עיקרונים אלה עצמם. לאור המאורעות מגלים בעיקרונים אלה יותר מדי החלטיות מופשטת הנתקלת במציאות, יותר מדי סנטימנטליות שאינה עולה בד בבד עם הצדק האלמנטרי ביותר.
"אנשלוס" (סיפוח)? שוויון הזיון?
אבל, מכיוון שישנה, כפי הנראה, סכנה של התנגשות איתנים אירופית ועולמית האם יש בזה משום "צדק" – להגביר את כוח ההתפוצצות של המוקד המאיים? המחוזות המעורבים, "הפרוזדור": אבל כלום יש ערך לכל המספרים של רוב או מיעוט אתני, לבלתי נוחיות זו של ההובלה או של ההנהלה, לנוכח האמת המוסרית הכבירה והמכריעה, המתגלית עכשיו לפני המצפון העולמי המזועזע: האמת, כי ישנם עמים שהם בלתי מסוגלים בהחלט למשול באוכלוסים השייכים לגזע אחר, עמים המכריזים בקול רם, בתור העיקרון המנהל במדיניותם, על אי-השוויון של גזעים ועל שדידת המיעוטים. העולם מתחיל להבין, כי זה היה בלתי צודק. בלתי אנושי, אילו הוא מסר לידיו של עם שכזה איזה שטח שהוא, שיש בו אפילו מיעוט קטן מגזע אחר, ויהי זה מחוז הספר או "פרוזדור" או מושבה אפריקאית. לשלוט על אנשים אחרים נבדלי גזע – אין זו זכות טבעית, זוהי פריבילגיה שמותר להעניק אותה רק לאלה, היודעים לכבד את עיקרון המשפט היחידי, הבלתי נבדל והשוה ללא הבדל גזע או דת.
לאור המאורעות האלה מקבל חוזה וירסאיל לעיני העולם גודל, לא רק מבחינת השכל, אלא גם גודל מוסרי, שלא הבינו אותו עד עכשיו. חשבו, שחוזה זה חובר בחפזון, ושחוללו אותו – רגשות ארעיים של פחד ונקמה: כיום רואים אנו, שהוא הותווה ע"י אינטואיציה ריאלית וצופה למרחוק באופן מתמיה ונפלא. לא, חוזה וירסאיל אינו מסוג אותן התעודות שאפשר לערוך עליהן "בקורת" כל זמן שקיים אותו הדור אשר ראה אותן בלידתן. הגילויים של שלושת החדשים האחרונים האלה שימשו מלט לביסוסו של חוזה וירסאיל והפכו אותו למצבת-עוז בל תמוט, לחוק־נחושה, שאסור יהיה מעתה לנגוע בה, ושתוסיף לשלוט על המצב באירופה עד מעבר לאופקים הנראים לעין, הצופיה למרחקים הגדולים ביותר.
יודע אני היטב, כי במה שנוגע ליהודים, הרי שום חוזה לא יוכל לחלץ אותם משלטונו של עם רודף: קביעת הגבולים המדוקדקת ביותר היא חסרת אונים כלפי הטרגדיה של הגולה. אבל העם היהודי שנבחר ע"י הגורל לשמש "אקראן" (הבד שעליו נאצל האור) אשר עליו נשפכת כיום ההשתוללות של הנאצים יש לו חובה קדושה, אם אין הוא יכול להציל את אחיו, לכל הפחות להזהיר את האחרים – את האנושיות כולה. מיחסים לנו, ליהודים, כשרון תעמולה ידוע, כוח ידוע להעביר, להפיץ, להסביר בין ההמונים עובדות ורעיונות. את כשרוננו זה אנו נעמיד מעתה לשרותה של הסיסמא הגדולה, שהעולם כולו חייב ללמוד אותה על פה: חוזה וירסאל הוא איתן בל־ימוט.
ואין זה הכל. הכרזנו כעל בוגד על כל יהודי באיזו ארץ שהיא אשר יקנה תוצרת הבאה ממולדת רודפינו. בוגד הוא – משום שכל פניג (פרוטה) הנכנסת לקופותיה של מולדת זו מבצרת את משטר ההשמדה, כל סנטים שמסרבים לתת לה מחיש את שעת התמוטטותו. אבל יורשה להעמיד שאלה בפני שומעי הלא יהודים: האם המדובר רק עלינו בלבד ? האם נוצרי, בשעה שהוא קונה סחורה מאותו המוצא, אינו מגדיל את הסכומים העומדים לרשותם של אלה, המאמינים, המודים, המכריזים שהם ישתמשו בהם באחד הימים בכדי לשסע ולשעבד את המולדת של אותו נוצרי? הענין הוא שלך…
יתר על כן: בא עכשיו אותו הרגע בשביל תעשיותיהן של הארצות התרבותיות באמת לתפוס סוף סוף את העמדות החשובות שזועזעו עד עכשיו ע"י מבול הסחורות המגיעות לנו מהצד השנוא והבלתי רצוי: ואם לא עכשיו – אימתי? זהו הרגע המתאים ביותר, משום שרגש צבורי אחיד היה פוגש כיום באהדה התקפה מסחרית זו, כדבר לא רק מביא רווחים, אלא גם צודק מבחינה מוסרית, וכאמצעי משובח ביותר למנוע חורבן עולמי חדש. במסחר המודרני כביר הוא תפקידו של הרגש, עוד אתמול היה חלק גדול של הקהל מתרשל ואולי בוחל בהשתתפות בתנועה כזו, משום שהיה רואה בה רק אנוכיות כלכלית. אבל כיום, כשהמצפון האנושי כולו זועזע עד מעמקיו למראה ימי הביניים הבולעים את התרבות, כשכל האינסטינקטים של השמירה העצמית הלאומית התעוררו סוף סוף לנוכח האיום הגלוי, שאין לכפור בו – היו הם מסייעים מתוך התלהבות לניצחונה של יוזמה שכזו, אחרי שנים אחדות של מאמצים שיטתיים ועקביים היה חל שינוי מהפכני בלוח המספרים של האקספורט הבין־לאומי לטובת אותן הארצות, שאינן נגועות ביצר הטירוף לנצל את הכנסותיהן, בכדי לפתוח בטבח עולמי.
מקווה אני, שזו תהיה הזכות היתרה שלנו, של היהודים, לסייע בכל כוחותינו לכך, שהזדמנות יוצאת מן הכלל זו לא תוזנח בשום ארץ מארצות העולם ע"י שום בעל תעשיה, סוחר או ממשלה.
אשר לנו, היהודים בכלל ולאחינו הגרמנים בפרט, אשר לגורלנו וללקח ההיסטורי הנובע מחורבנו זה של אחד הקבוצים שלנו שהיו מבוססים באופן מוצק ביותר, הרי אנו חייבים להראות לכל האנושיות את הגילוי המבהיל הזה של "השקר" הגדול אשר עליו דברתי בראשיתי שיחתי: על השקר שבהתבוללות, על השקר שבכל קיומנו. פה מדובר לא רק על חצי מיליון היהודים הגרמנים, זה הרבה יותר – זוהי אזהרה כללית, המזכירה לנו, שגטו, אפילו גטו מרוצה ומשגשג, אינו אליבא דאמת אלא בית של נייר הבנוי על חול מתנועע. אסונם של היהודים הגרמנים, אם הם יודעים זאת ואם לא, הוא קובלנא איומה נגד הפיזור של גזענו, נגד האבסורדיות הטרגית והמתבוססת בדם של עם, שאפשר לשלול ממנו את זכות המולדת, מבלי שתהיה לו פינה בעולם, אשר בה יוכל למצוא מחדש את מולדתו האמיתית. היוונים שגורשו מאנטוליה ב־1923 נתקבלו ע"י יוון; אבל ארץ ישראל, שמסמך חתום ע"י חמישים מעצמות הכיר בה, בכל זאת, כבית לאומי שלנו, נשארת סגורה לפני פליטינו, ואנו עדים בימים אלה לעמידה על המקח חסרת כבוד עם השלטונות המנדטוריים, אשר לנוכח חמש מאות אלף החיים היהודים שנהרסו לפתע אינם רוצים להכניס לארץ ישראל אלא מאות אחדות. מר ביותר לציין, שהשקר שבהתבוללות זוהי המרירות שבהדגשת חוסר הכנות המסרסת בתנאים כאלה אפילו את הרעיון של "בית לאומי". מה נשאר לנו מהמושג "בית", home, שהובטח במפורש לעם היהודי, אם בית זה אין רשות כניסה לתוכו למעונים שבאותו עם אפילו בשעה שכזו? הלקה הגדול הנובע מחורבנה של היהדות הגרמנית, במה שנוגע לארץ ישראל הוא, כי רק מדינה יהודית תוכל להגשים את מובנו האמתי של הבית הלאומי.
צריך, לנוכח כאבנו, שאדם יהיה מחונן בציניות ללא גבול, בכדי שיעיז להגיד, שבשעה שמדברים על מדינה אנו "מרחיקים לכת יותר מדי". האם זהו "יותר מדי", אם דורשים בשביל עם, הנקרא בשם ישראל, את צורת הקיום הקיבוצית שמוצאים אותה לנורמלית בשעה שמדברים על אלבנים או בני כוש? הלמות רעם הורסת, בזה אחר זה, את היסודות האחרונים של המקלטים הכי עתיקים שלנו. האם יש כאן משום הפרזה, בשעה שדורשים שתיווצר סוף סוף בארץ ישראל מדינה יהודית הרשאית לייצג את תעצומותינו בפני כנסיית האומות התרבותיות? מדינה יהודית, שתקלוט את פליטינו, כמו שקלטה המדינה היוונית את פליטיה של אסיה הקטנה; שתרכז את כל כוחותיה לא לדחות אותם לקראת גולה חדשה, אלא להבטיח להם מקום על פני אדמה היסטורית זו, אשר את שממותיה יישבנו באומץ כזה, אשר ידענו להפכה לנווה פורח בתוך המשבר העולמי.
זאת היא השאלה, שנעמיד בפני מצפונם הקיבוצי של כל העמים. מכיוון שאתם חסרי אונים גם להגן עלינו וגם לנהוג בנו הכנסת אורחים בבתיכם, עזרו לנו להגן על עצמנו, ליצור לנו מקלט בעצמנו – השיבו לנו את המדינה שלנו!
לקריאה נוספת
- "נאום ז'בוטינסקי בראדיו בוארשה ב-26 לאפריל – חרם על תוצרת גרמניה ההיטלראית. "השיבו לנו את מדינתנו" – קורא מנהיג ישראל", חזית העם, תאריך ה-5 במאי 1933.
- שבתי טבת, קנאת דוד: חיי דוד בן-גוריון, כרך ג', פרק שני. ירושלים, שוקן, 1987.
