סינדיקליזם לאומי הוא זרם רעיוני ופוליטי המהווה התאמה של הסינדיקליזם לתוך סדר היום הרחב יותר של לאומנות אינטגרלית. תנועה זו היא תנועת מרכז רדיקלי, והיא נשענת על שילוב ייחודי בין יסודות סוציאליסטיים לבין לאומנות. הסינדיקליזם הלאומי מתבסס על ההשקפה כי האומה, הרגש הלאומי והתרבות הם כוחות מניעים חזקים וטבעיים יותר מתודעה מעמדית בינלאומית או מסולידריות חוצת גבולות של מעמד הפועלים. במקום לחתור למאבק מעמדי בינלאומי כמקובל במרקסיזם, שאיפת הזרם היא לכונן סוציאליזם לאומי בתוך מדינה אחת, תוך איחוד המעמדות הכלכליים השונים לכדי תוכנית משותפת של התפתחות וצמיחה לאומית.
מבחינה היסטורית, צמיחתה של התנועה החלה במהלך הרפובליקה הצרפתית השלישית, ומשם היא התפשטה לאזורים רומאניים נוספים, ובראשם איטליה וחצי האי האיברי. בבסיסה הכלכלי והחברתי, התנועה מקדמת אידאולוגיה פופוליסטית המעצימה את האנשים ה"יצרניים" אשר יוצרים עושר בעמל כפיהם, ויוצאת נגד בטלנות ההון ומלוכה כלכלית. הסינדיקליסטים מאמינים בשלטון של איגודי עובדים מהפכניים (כאשר המילה "סינדיקט" או "פשיו" נרדפת לאיגוד), ומבקשים לחלק את החברה ולהפעילה בהתאם לענפים המקצועיים והיצרניים שבה. תפיסה זו עוינת את המנגנונים הפרלמנטריים הליברליים ורואה בהם שיטה מושחתת, ומשום כך, כפי שהגדיר זאת החוקר ג'ושוע מורבצ'יק, התאוריה נחשבת ל"גרסה לא מוגדרת כהלכה של סוציאליזם, המדגישה פעולה ישירה אלימה, והיא אליטיסטית ואנטי-אטטיסטית גם יחד".
שורשים רעיוניים
ז'ורז' סורל הוא אבי הסינדיקליזם המהפכני. כמרקסיסט צרפתי, אשר תמך בו-זמנית בתחילת שנות העשרים באישים ותנועות שונות כגון ולדימיר לנין, הבולשביזם ובניטו מוסוליני, הוא קידם את מאבקו של הפרולטריון במלחמת המעמדות. סורל תמך באיגודים מקצועיים מיליטנטיים כדי להיאבק בהשפעות המשחיתות של מפלגות והפוליטיקה הפרלמנטרית, אפילו אם המחוקקים עצמם היו סוציאליסטים מובהקים. כוונתו המרכזית הייתה לארגן שביתות כדי לבטל את הקפיטליזם, אך לא על מנת להחליפו בסוציאליזם של המדינה, אלא במטרה לבנות חברה המורכבת מיצרנים ממעמד הפועלים. גישה זו נחשבה בעיניו למרקסיזם "האמיתי".
את הגותו פיתח סורל על בסיס הפילוסופיה האי-רציונלית של אנרי ברגסון ועל תפיסתו הייחודית בדבר מיתוסים חברתיים. לטענתו, מפלגות, דמוקרטיה פרלמנטרית והמדינה הם כולם הפשטות הנשענות על ריכוזיות אשר משעבדות את האנושות. לעומת זאת, רק פעולה ישירה ואינדיבידואליזם קרובים באמת למיידיות של החיים. סורל סבר כי כל פעולה ישירה מבוססת על דימוי מיתי, המשמש ככוח מניע הדוחף קדימה את האנרגיה של הקבוצה ומעניק לה את הכוח להקרבה עצמית עבור הפעולה. את המיתוסים הללו הוא הגדיר כ"שילובים מלאכותיים שהומצאו כדי ליצור מראית עין של מציאות לתקוות המעוררות השראה באנשים בפעילותם". המיתוס זהה לאמונות הקבוצה, ומכיוון שלסוכן המבצע את הפעולה הישירה למען השחרור אין ניסיון מוקדם בשחרור זה, הפעולה יכולה להיות מונעת רק על ידי מיתוס המשמש כמעין זיכרון מן העתיד או ייצוג של הבלתי ניתן לייצוג.
עבור סורל, איגודי העובדים המבוזרים ואמצעי המאבק המרכזי שלהם – השביתה הכללית – ביטאו את הפעולה הישירה הזו. מיתוס השביתה הכללית נתפס כדחף האמיתי של חיים אינטנסיביים, שכן הוא האמין שרק לפרולטריון יש את האנרגיה המיליטנטית הדרושה לפעולה ישירה ומהפכנית שתפיח חיים בנשמה המנוונת והחולה של אירופה. ההגשמה העצמית של הפרולטריון מלווה בהכרח בעימות ובאלימות, משום שהיא מעמתת את הסדר הישן עם זה החדש והורסת את הסטטוס קוו המוסדי. אף שצורתה של השביתה הכללית היא למעשה לא אלימה, השינוי הרדיקלי שהיא מביאה עמו כרוך באלימות אדירה של התנגשות בין חיים לחיים. שביתה כללית שתתרחב למדינה כולה תשתק את המערכת, תהפוך כל דיכוי לבלתי אפשרי, ותוביל לשחרור כוחות אינדיבידואליסטיים בתוך ההמון המורד. מנקודת מבט זו, מיתוס השביתה הכללית היה מקביל למיתוס ביאת המשיח; לשאלה האם יישום שביתה כזו אכן יביא לריסוק הקפיטליזם לא הייתה שום חשיבות בעיני סורל, שכן העיקר היה עצם הנעת ההמונים להבין את כוחם מול המעמד השליט. בהקשר זה אמר מוסוליני: "אמונה מזיזה הרים, היגיון לא. היגיון הוא כלי, אך הוא לעולם לא יוכל להניע את ההמונים".
רעיון המיתוס של סורל יושם גם כלפי המרקסיזם עצמו. סורל טען כי אין כל הכרח שהנבואה המרקסיסטית אכן תתגשם כפשוטה, אלא די בכך שאנשים יחשבו שהיא אמת. הוא סבר כי אין היגיון בהתייחסות למרקסיזם כמדע, וכי קריאה מילולית של "הקפיטל" מרוקנת אותו מערכו. לפיכך, הציע סורל להתייחס לטקסט מתוך כוונה תחילה כדברי נביא, והגדיר את אופן קריאתו כך: "את הטקסט האפוקליפטי הזה… כתוצר הדמיון, כדימוי שתפקידו לעצב את התודעה… הרי שהוא משקף היטב את העקרונות שעליהם חשב מרקס לבסס את פעילותו הסוציאליסטית של הפרולטריון". בדרך זו ההמונים יכולים לספוג את המרקסיזם ללא העלאת תהיות, בדומה לדוגמה דתית. תפיסה זו נשענה עמוקות על הפרגמטיזם של הפילוסוף האמריקני ויליאם ג'יימס, שהגה את עקרון הרצון להאמין ולפיו אמונה שמעניקה למאמין את מבוקשו היא נכונה. סורל שילב זאת עם רעיון הרצון לעוצמה של ניטשה, וגלגל את הרעיון עד לקצה הגיונו: כל רעיון שאפשר לאכוף בהצלחה, אפילו באלימות, הופך לנכון וטוב. כך הפכה הפוליטיקה מסוציאליזם מדעי לתנועה של דת מהפכנית, שבה מהפכנים נאורים פועלים כאילו המרקסיזם הוא כתבי קודש כדי לשלוט בהמונים לתועלתם.
כדי לאכוף את החזון הזה, זיהה סורל את הצורך החיוני באליטה מהפכנית שתאכוף את רצונה על ההמונים. הוא הטיף לקאדר מצומצם של אינטלקטואלים מקצועיים ורדיקליים שידחו לחלוטין כל פשרה, רפורמה הדרגתית או פוליטיקה פרלמנטרית. תפקידו של חיל החלוץ הזה היה לעצב את התודעה המהפכנית דרך התססה אלימה שתערער את המוסדות הליברליים. מוסוליני הדהד תפיסה זו באומרו: "עלינו ליצור מיעוט פרולטרי בהיקף גדול דיו, ידעני דיו ונועז דיו כדי לתפוס בשעת כושר את מקומו של המיעוט הבורגני". מיד לאחר מכן הוא הוסיף, "ההמונים פשוט ילכו בעקבותינו בכניעה".
בשלב מאוחר יותר, לצד רעיון מאבק המעמדות, הרחיב סורל את חשיבתו והוסיף את הלאומנות, או "המיתוס הלאומי", כמיתוס נוסף שנועד להעניק השראה לפעולה ישירה. הוא זיהה כי הדימויים המיתיים של האומה הגדולה שתיווצר ושל האויב הלאומי יכולים לעורר ולדחוף את ההמונים באותה עוצמה שבה פעל המיתוס הסינדיקליסטי אשר קרא למאבק נגד הסדר הבורגני והאויב המעמדי.
התפתחות מוקדמת בצרפת
החל משנת 1900 הציג שארל מוראס תפיסה ולפיה "מערכת סוציאליסטית טהורה תהיה משוללת כל יסוד של דמוקרטיה". מוראס קידם מערכת אשר אינה מטילה ספק בקיומו של הקניין הפרטי או בכלכלה הליברלית, אלא מתנגדת אך ורק לדמוקרטיה הליברלית וליסודות הפילוסופיים שעליהם היא נשענת.
בשנת 1909 החלו הלאומנים האינטגרליים של תנועת אקסיון פראנסז לשתף פעולה עם סורל. הקשר בין הצדדים נרקם לאחר שסורל קרא את המהדורה השנייה של ספרו של מוראס, Enquête sur la monarchie. בספר זה הזכיר מוראס לטובה את סורל ואת תנועת הסינדיקליזם המהפכני, ואף שלח עותק של המהדורה החדשה לידיו של סורל. בעקבות הקריאה, כתב סורל באפריל 1909 מכתב שבחים למוראס. שלושה חודשים לאחר מכן, ב-10 ביולי, פרסם סורל חיבור המביע הערצה כלפי מוראס ואקסיון פראנסז ב-Il Divenire sociale, כתב העת המוביל של הסינדיקליזם המהפכני באיטליה. תמיכתו של סורל בתנועה התבססה על הגותו האנטי-דמוקרטית, והוא טען כי אקסיון פראנסז היא הכוח היחיד שמסוגל להיאבק נגד הדמוקרטיה. החיבור של סורל הודפס מחדש על ידי אקסיון פראנסז בעיתונה ב-22 באוגוסט, תחת הכותרת סוציאליסטים אנטי-פרלמנטריים.
במהלך ההכנות להשקת La Cité française, עודד סורל את ברת' וז'ורז' ולואה לעבוד יחד. לאחר מכן, במרץ 1911, הציע אנרי לגראנז', שהיה חבר באקסיון פראנסז, לולואה להקים קבוצת מחקר חברתית וכלכלית המיועדת ללאומנים. ולואה הצליח לשכנע את לגראנז' לפתוח את הקבוצה גם לאנשים שאינם לאומנים, בתנאי שהם אנטי-דמוקרטים וסינדיקליסטים. ולואה כתב מאוחר יותר שמטרת הקבוצה הייתה לספק "פלטפורמה משותפת ללאומנים ולאנטי-דמוקרטים מהשמאל" 1.
הקבוצה הפוליטית החדשה, שנקראה חוג פרודון (Cercle Proudhon), נוסדה באופן רשמי ב-16 בדצמבר 1911. היא כללה שורה של פעילים ממגוון קבוצות, ובהם ברת', ולואה, לגראנז', הסינדיקליסט אלברט וינסנט, והמלוכנים ז'ילבר מר, רנה דה מאראן, אנדרה פסקלון ומריוס ריקייה.
מהשמאל הרדיקלי למדינה האיטלקית הפאשיסטית
בתחילת המאה העשרים החלו לאומנים וסינדיקליסטים באיטליה להשפיע אלו על אלו באופן גובר. בין השנים 1902 ל-1910, שורה של סינדיקליסטים מהפכניים איטלקים, ובהם ארטורו לבריולה, אגוסטינו לנצילו, אנג'לו אוליווירו אוליווטי, אלצ'סטה דה אמבריס, פיליפו קורידוני וסרג'ו פאנונציו, שאפו לאחד את המאבק הלאומי האיטלקי עם המאבק הסינדיקליסטי. הם יצרו קשר עם דמויות לאומניות בולטות, כדוגמת אנריקו קוראדיני. הסינדיקליסטים הלאומיים הללו חלקו מערכת עקרונות משותפת: דחיית הערכים הבורגניים, הדמוקרטיה, הליברליזם, המרקסיזם, הבינלאומיות והפציפיזם, ולצד זאת קידום של גבורה, ויטליזם ואלימות. קוראדיני עצמו קידם צורה של סינדיקליזם לאומי ששילבה את הלאומנות של שארל מוראס עם הסינדיקליזם של סורל. הוא דיבר על הצורך בתנועה סינדיקליסטית לאומית שתובל על ידי אריסטוקרטים אליטיסטים ואנטי-דמוקרטים, אשר שותפים למחויבות לפעולה ישירה ונכונות להילחם. במסגרת תפיסתו, קוראדיני התייחס לאיטליה כאל "אומה פרולטרית" שנדרשת לנקוט במדיניות אימפריאליסטית כדי לאתגר את האומות ה"פלוטוקרטיות" של צרפת והממלכה המאוחדת. השקפותיו השתלבו בתפיסות הרחבות יותר של איגוד הלאומנים האיטלקי (ANI), שטענו כי נחשלותה הכלכלית של איטליה נובעת משחיתות המעמד הפוליטי, מהליברליזם, ומהפילוג שנוצר על ידי סוציאליזם נתעב.
פרוץ מלחמת העולם הראשונה היווה נקודת מפנה שהובילה לקריסת הסולידריות הבינלאומית של מעמד הפועלים. פועלים וסוציאליסטים ברחבי אירופה הפנו את גבם לתורות הסולידריות הבינלאומית, בחרו לתמוך במלחמה והחלו להילחם כבני לאומם ולא כפועלים נטולי גבולות, מה שהוביל למסקנה כי "האינטרנציונל הסוציאליסטי מת". סרג'ו פאנונציו ציין את הסולידריות הלאומית שהתעוררה לפתע בצרפת ובגרמניה בתגובה למלחמה, וטען כי אם איטליה תיכנס למערכה, האומה האיטלקית תתאחד ותגיח ממנה כאומה חדשה במסגרת של איגוד לאומי ("Fascio nazionale"). איגוד זה יונהג על ידי אריסטוקרטיה של לוחמים-יצרנים, אשר יאחדו את כלל האיטלקים מכל המעמדות, הפלגים והאזורים לכדי סוציאליזם ממושמע. המלחמה החישה גם את שינוי עמדותיו של בניטו מוסוליני, שהכיר בכך שקריאת האומה והתרבות חזקה מכל תודעה מעמדית. הוא הגיע למסקנה כי "הרגש הלאומי קיים ואי אפשר להתכחש לו". בעקבות חוויית המלחמה והלחימה בחזית, הוא החל לנסח את הרעיון של "Trincerocrazia" (שלטון החפירות), שלפיו מי שלחמו במלחמה הם אלו שראויים לנהל את המדינה בזכות קורבנם והמשמעת הפנימית שלהם. כך, "סוציאליזם של החפירות" הפך לחלופה סבירה הרבה יותר מהסוציאליזם של רצפת הייצור, תוך התעלות מעל להפרדות של מעמד, גזע או שפה.
התפתחות זו הובילה למעבר של התנועה מסוציאליזם בינלאומי לפופוליזם המבוסס על סוציאליזם לאומי. הפופוליזם, שנשען על האמונה כי הכוח הפוליטי שייך לעם ויש לקדם דמוקרטיה ישירה, הדגיש את המאבק של היצרנים. הגישה, שזכתה לכינוי "יצרניזם" (Producerism), העבירה את מוקד המאבק הפרולטרי השגרתי אל חלוקה בין מי שיצרו עושר בעמל כפיהם לבין "בעלים בטלים של הון בטל". התנועה שאפה להרחיב את שליטת הממשלה כדי למחוץ את המלוכה הכלכלית ולסייע לאיש הקטן. גישה זו התבססה בין היתר על התאוריה הקורפורטיסטית, שלפיה יש לחלק את החברה ולארגן אותה על פי הענפים המקצועיים והיצרניים שלה. מוסוליני עצמו הגדיר בנובמבר 1918 את הסינדיקליזם הלאומי כדוקטרינה שתאחד את המעמדות הכלכליים לתוכנית משותפת של פיתוח וצמיחה לאומית.
ב-23 במרץ 1919 ייסד מוסוליני יחד עם קומץ מחבריו את אגודת הלוחמים (Fasci di Combattimento) במילאנו, במטרה להקים חזית עממית רחבה שתאגד שמאלנים תומכי-מלחמה, משוחררי צבא סוציאליסטים, פוטוריסטים, לאומנים ואינטלקטואלים סינדיקליסטים. מצע התנועה המקורי כלל דרישות רדיקליות, ובהן: חקיקת חוק לקביעת שמונה שעות עבודה בפועל לכל העובדים, קביעת שכר מינימום, הורדת גיל המינימום להצבעה לשמונה-עשרה, מתן זכות בחירה לנשים, ביטול הסנאט ויצירת מועצה טכנית לאומית (טכנוקרטיה). בנוסף, דרשה התנועה "מס פרוגרסיבי גבוה על הון, שיסתכם בהפקעה חלקית חד־פעמית של כל העושר", וכן הלאמה של תעשיות הנשק והטובין של קהילות דתיות 2. במקביל, החלו מנהיגים במפלגה הפשיסטית לשנות את התווית של הסינדיקליזם הלאומי ולקרוא לו "סינדיקליזם פשיסטי". מוסוליני היה מהראשונים להפיץ את המונח, כשהסביר כי הסינדיקליזם הפשיסטי הוא לאומי ויצרני בתוך חברה לאומית שבה העבודה הופכת לשמחה, למקור של גאווה ולתואר אצולה. המטרה המרכזית של הסינדיקליסטים הפשיסטים הייתה לבנות ולארגן מחדש את המבנים הפוליטיים דרך סינתזה של המדינה ושל העבודה. אדמונדו רוסוני, שהפך למזכיר הכללי של הקונפדרציה הכללית של תאגידי הסינדיקטים הפשיסטיים בדצמבר 1922, שילב את עמדת הלאומנות הרדיקלית עם תמיכה במאבק מעמדי, מתוך שאיפה לשמר את התודעה המעמדית של העובדים. הוא פעל במסגרת זו עד להדחתו מהתפקיד ב-1928, בין היתר בשל עוצמתו ועוינותו כלפי קהילת העסקים, שאותם כינה לעיתים "ערפדים".
אדפטציה בספרד
בתחילת דרכו בספרד, הסינדיקליזם הלאומי נועד למשוך אליו ולזכות בתמיכתה של קונפדרציית העבודה הלאומית (ה-CNT), אשר הייתה תנועה אנרכו-סינדיקליסטית, במטרה להעביר אותה לתמיכה בלאומנות קורפורטיסטית. במסגרת מאמצי גיוס אלו, המניפסט של לאדסמה הובא לדיון במהלך הקונגרס של ה-CNT שהתקיים בשנת 1931. למרות הניסיונות הללו לגייס את תמיכת האנרכו-סינדיקליסטים, התנועה הסינדיקליסטית הלאומית התגבשה והופיעה בסופו של דבר כנטייה פוליטית נפרדת לחלוטין מזרם זה.
בהמשך אותה השנה, הוקם הארגון הפוליטי "חונטות ההתקפה הלאומית-סינדיקליסטית" (Juntas de Ofensiva Nacional-Sindicalista). לאחר הקמתו, הארגון התמזג מרצון עם תנועת הפלנחה הספרדית (Falange Española). במהלך מלחמת האזרחים בספרד, לחמו אנשי הפלנחה נגד הרפובליקה הספרדית השנייה, אשר זכתה בתחילת המערכה לתמיכה חמושה מצד תנועת ה-CNT. בשנת 1937 התערב פרנסיסקו פרנקו וכפה על התנועה מיזוג נוסף, שהיה פחות רצוני, עם הקרליזם המסורתי. מטרתו של פרנקו במהלך זה הייתה ליצור מפלגה יחידה ופחות רדיקלית שתייצג את הצד הלאומני במלחמת האזרחים הספרדית.
הסינדיקליזם הלאומי היווה את אחד מהבסיסים האידאולוגיים של ספרד תחת שלטון פרנקו, ובמיוחד בשנותיו הראשונות של המשטר. קשר זה לעקרונות הסינדיקליסטיים נכח גם בסביבתו הקרובה של פרנקו, שכן אחיו, אשר נהרג כשנלחם למען המטרה הלאומנית, היה בעצמו מנהיג מורדים סינדיקליסט במסגרת המרד הסינדיקליסטי באנדלוסיה. כחלק מיישום עקרונות התנועה, הציג פרנקו בשנת 1940 חוק סינדיקטים רדיקלי, אשר העניק זכויות נרחבות לעובדים בתוך הסינדיקטים. אף על פי שבשנים מאוחרות יותר הפכו זכויות הסינדיקטים למוגבלות ולמצומצמות יותר, היישום המעשי של התורה במדינה אפשר את התפתחותם של קואופרטיבים של עובדים. דוגמה בולטת ומוצלחת לכך היא קואופרטיב הפועלים של מונדראגון, אשר הצליח להתפתח ולשגשג תחת כנפי משטר הסינדיקליזם הלאומי של פרנקו.
לקריאה נוספת
- גולדברג, ג'ונה. "למי קראת פאשיסט?". סלע מאיר, תל־אביב, תשע"ט (2019). תרגום מאנגלית: אורי רדלר.
- שטרנהל, זאב; שניידר, מריו; אשרי, מאיה (1995). הולדת האידיאולוגיה הפשיסטית: ממרד תרבותי למהפכה פוליטית. פרינסטון, ניו ג'רזי: הוצאת אוניברסיטת פרינסטון.
- שטרנהל, זאב (1986). לא ימין ולא שמאל: האידיאולוגיה הפשיסטית בצרפת. פרינסטון, ניו ג'רזי: הוצאת אוניברסיטת פרינסטון.
- גארידו סן רומן, חורחה (2007). מניפסט סינדיקליסטי: הצעות לכלכלה חלופית מעשית לקפיטליזם של המאה ה-21: הסינדיקליזם הלאומי (בספרדית). ויסיון ליברוס.
