עלילת דמשק

עלילת דמשק הייתה עלילת דם שהתחוללה בשנת 1840 (ה'ת"ר) סביב היעלמותם של נזיר קתולי קאפוצ'יני בשם תומאסו ומשרתו המוסלמי, איברהים עמארה. השניים נעלמו לאחר שתלו מודעה בשוק היהודי בדמשק ב-5 בפברואר 1840, ובעקבות כך הוטלה האשמה על נכבדי הקהילה היהודית, בטענה כי רצחו אותם כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח. החקירה, שנוהלה באכזריות על ידי מושל סוריה ולובתה בידי קונסול צרפת בדמשק, ראטי מנטון, כללה עינויים קשים ביותר נגד ראשי הקהילה ונשותיהם. תחת מכשירי העינויים מצאו את מותם מספר חשודים, אחרים אולצו להודות ולהמיר את דתם, והשלטונות אף חטפו ועינו עשרות ילדים בניסיון לסחוט הודאות מהוריהם בדבר מקום הימצאו של הדם.

התקבלותה של עלילה ימי-ביניימית זו בקרב דיפלומטים ונציגי מעצמות זעזעה את דעת הקהל בעולם היהודי והולידה התערבות פוליטית חסרת תקדים. משבר זה נחשב לנקודת מפנה מודרנית בתולדות ישראל, שכן הוא יצר שיתוף פעולה בינלאומי ציבורי ראשון מסוגו בין יהודי אירופה וארצות הברית. ההתגייסות הגיעה לשיאה בשיגורה של משלחת דו-ראשית למזרח, בהנהגתם של השר משה מונטיפיורי ואדולף כרמייה. באמצעות לחץ מדיני כבד על שליט מצרים וסוריה, מוחמד עלי, הביאה המשלחת לשחרור האסירים שנותרו בחיים, ואף הצליחה להשיג פירמאן מפורש מהסולטאן העות'מאני האוסר לחלוטין על עלילות דם ברחבי האימפריה.

מעבר להצלת העצורים, הפרשה התחוללה בשיאה של תסיסה משיחית סביב שנת ה'ת"ר (1840), שנתפסה כשנת מפנה במסגרת תהליך ה"אתחלתא דגאולה" – תפיסה חז"לית הגורסת כי הגאולה אינה מתרחשת בבת אחת אלא באה בשלבים מתפתחים בדרך הטבע, או בלשון הירושלמי: "קימעא קימעא כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת". זיהויה של שנת ה'ת"ר כשנת מפתח קנה לו אחיזה עמוקה בדורות שלפני כן; היה זה המקובל נתן העזתי אשר הקדים את הגאון מווילנה ותלמידיו בזיהוי שנת 1840 כמועד תחילתה של הגאולה ¹. ציפיות אלו, שכללו בעברן גם פעולות מיסטיות אקטיביות מצד העזתי שנועדו להפיל את שרו של אדום ולזרז את הקץ, עברו תמורה משמעותית בעקבות עלילת דמשק. המפגש הטעון בין הציפיות המשיחיות לבין תחושת השבר וחוסר האונים מול האנטישמיות המודרנית שנחשפה בדמשק, שימש כזרז היסטורי להצמחת ניצניה הראשונים של הלאומיות היהודית. באותה עת החלו להישמע קריאות פומביות של אגודות סטודנטים חשאיות בווינה והוגים כדוגמת משה הס, אשר דחקו בעם ישראל לקחת את גורלו בידיו, לנצל את קריסת האימפריה העות'מאנית ולקדם התיישבות חקלאית ועצמאות בסוריה ובארץ ישראל. במקביל, המשבר הדיפלומטי סביב המזרח התיכון עורר גל של התלהבות בקרב נוצרים מילניאליסטים בארצות המערב. הללו האמינו כי שיבת היהודים למולדתם היא תנאי הכרחי לתחילת "מלכות אלף השנים", והפעילו לחץ פוליטי גובר על מדינאים, כדוגמת שר החוץ הבריטי לורד פלמרסטון, לאמץ תוכניות שיאפשרו הקמת ישות יהודית בחסות המעצמות.

עלילת הדם

בתחילת המאה התשע עשרה התקיימו במזרח התיכון קהילות נוצריות גדולות מאוד, שהיוו מקור להאשמות תכופות של יהודים ברצח פולחני. האשמות אלו התרחשו בין היתר בחלב, ביירות, אנטקיה, חמה, טריפולי וירושלים בשנים שקדמו לעלילה. באף אחד מהמקרים הללו לא הרשיעו השלטונות העות'מאנים את הנאשמים, אך בשנת 1840 הייתה דמשק נתונה תחת כיבושו של שליט מצרים מוחמד עלי, שהיה ידיד הצרפתים ולחם נגד הסולטאן העות'מאני. ביום א' באדר ה'ת"ר (5 בפברואר 1840) נעלמו בעיר מיסיונר אפוסטולי וכומר במנזר הקאפוצ'יני הצרפתי בשם תומאסו, ויחד עמו משרתו המוסלמי, איברהים עמארה. השניים נעלמו לאחר שתלו מודעה בשוק היהודי בדמשק. למרות שהיה ידוע כי הנזיר תומאסו היה מעורב בעסקים מפוקפקים, הקהילות הנוצריות בעיר מיהרו לצאת בהאשמות כי הוא נרצח על ידי היהודים.

קונסול צרפת בדמשק, ראטי מנטון, החל מיד בחקירה נמרצת נגד נכבדי הקהילה היהודית. חקירתו בוססה על ההאשמה כי היהודים זקוקים לדמו של נוצרי לצורך קיום טקס סודי בזמן אפיית המצות לפסח. המהלך זכה לגיבוי מלא מצד ראש ממשלת צרפת, אדולף טייר, שתמך בגלוי בנציגו בדמשק. בשיחה שקיים טייר עם ג'יימס מאיר רוטשילד, הוא אמר: ”אם היהודים בימי הביניים אכן שלחו ידם, כמסתבר, ברצח פולחני, מדוע לא יעשו כמוהם יהודי דמשק החשוכים בימינו?”. החשד המיידי נפל על ספר יהודי כבן עשרים בשם שלמה חאלק, והוא הובא לחקירה מכיוון שהמודעה שתלה הנזיר על דלת בית הכנסת הוסרה ונמצאה על הקיר שממול למספרה שלו. תחת עינויים קשים נאלץ הספר להודות באשמה, ונקב בשמותיהם של שבעה מנכבדי הקהילה היהודית שידם הייתה כביכול במעל.

בעקבות הודאתו של חאלק, נעצרו מיד הנכבדים שהואשמו. ביניהם היו הסוחר דוד הררי ושלושת אחיו יצחק, אהרון ויוסף, דודם יוסף לניאדו בן החמישים, וכן שני רבנים: משה סלוניקלי ומשה אבואלעפיה, שהיה סוחר כבן ארבעים ובנו של הרב חיים ניסים אבואלעפיה. חלק מהעצורים הודו תחת הלחץ, ואחרים עונו עד מותם. המיסיונר הפרוטסטנטי ג'ורג' וילדון פריץ, שהגיע לדמשק בסוף חודש מרץ, תיעד את שורת העינויים האכזריים שהופעלו על החשודים; אלו כללו מלקות, הטבלת העצורים במכלי מים קרים, שימוש ב"מכונת ראש" שלחצה את העיניים עד שיצאו מחוריהן, עמידה זקופה במשך שלושה ימים רצופים, וגרירה באוזניים עד לפריצת דם. השלטונות לא בחלו גם בנעיצת קוצים תחת ציפורני אצבעות הידיים והרגליים, הצתת זקנים שגרמה לצלקות קשות, הדלקת נרות מתחת לאפם של האסירים כך שהלהבה חדרה לנחיריים, וקשירת חלקים עדינים בגוף ועיוותם נעשו עד שהקורבנות כמעט ויצאו מדעתם.

הרב משה אבואלעפיה היה קורבן לאכזריות מהקשות ביותר. פעמיים נמנעה ממנו שינה במשך שלוש יממות רצופות, פעמיים הולקה בשוט על כפות רגליו, ופעמיים נגרר בחבל שנקשר לאיבר מינו. רעייתו, אורו אבואלעפיה, הוכתה אף היא במהלך החקירה ונאלצה לצפות בעינויים שעבר בעלה. ב-2 במרץ, תחת הסבל הפיזי והנפשי הקיצוני, הצהיר אבואלעפיה שברצונו להתאסלם. בהתאם לכך, הוא שינה את גרסתו וטען כי מסר את בקבוק דמו של תומאסו לרב הראשי של דמשק, יעקב ענתבי בן ה-53. אבואלעפיה טען כי ענתבי היה המוח המתכנן של הרצח, והסכים לתרגם ולפרש פסוקים מהתלמוד שעשויים כביכול להסביר את המנהג של רצח פולחני. הרב ענתבי אולץ לקיים ויכוחים עם אבואלעפיה על משמעות הפסוקים הללו. הפרוטוקול הרשמי של החקירה ייחד שמונה עשר דפים לתרגומיו ופירושיו של אבואלעפיה לתלמוד, ועוד שמונה דפים לוויכוח ההלכתי בינו לבין הרב ענתבי, אשר ספג עינויים קשים בעצמו אך הצליח לעמוד בהם מבלי להישבר.

במקביל, התנהלה חקירה נפרדת סביב היעלמותו של המשרת המוסלמי, איברהים עמארה. בחקירה זו הודה מורד אל-פתאל, משרתו היהודי של דוד הררי שהיה כבן עשרים, בהשתתפות ברצח והפליל "רוצחים" נוספים. הוא הצביע על יצחק פיצ'וטו (יבואן כבן עשרים וחמש), אהרון סטמבולי, מאיר ומורד פרחי, וכן על אסלן פרחי כבן העשרים, שהיה בנו של רפאל וחתנו של הרב הראשי ענתבי. מורשעים נוספים בחקירה זו היו יוסף פרחי ויעקב אבואלעפיה. קונסול צרפת ניסח שחזור של רצח המשרת בדיווח רשמי ששלח לשר החוץ הצרפתי מרשל סולט, ובו תיאר כיצד החשודים לכדו את הקורבן וריתקו אותו לארץ, בעוד מורד פרחי, שתואר כבנקאי העשיר ביותר בעיר, שיסף את גרונו. נטען כי הרצח אירע בביתו של מאיר פרחי, סוחר כבן חמישים ואחיו של המדינאי חיים פרחי (ששימש בעברו כראש השרים של מושל עכו). מאיר פרחי עצמו הצליח להסתתר בביתה של כובסת מוסלמית, אך נתפס ב-23 במרץ לאחר שאשתו נשברה וגילתה את מקום מחבואו, בעקבות שלוש מאות מלקות שוט שספג בנם הצעיר. למרות זאת, הוא שוחרר בהמשך בשל חוסר הוכחות ולאחר שעבר עינויים קשים.

בניסיון נואש לאתר את הדם שאוחסן כביכול בידי הקהילה היהודית, החלו השלטונות בחטיפתם של 63 ילדים בגילאי שלוש עד עשר. הילדים הללו עונו באכזריות מתוך מטרה לסחוט מהוריהם הודאות. קודם לכן, ב-28 בפברואר, דיווחו החוקרים כי מצאו בתעלה ברובע היהודי עצמות, שעליהן הוכרז כי הן עצמותיו של האב תומאסו. הן נקברו בטקס חגיגי, אף על פי שהיו קטנות מאוד, לא יכלו להיות עצמות של אדם, ועלה החשד הכבד כי הן הושתלו במקום. סבלן של הנשים בקהילה היהודית ליווה את הפרשה לכל אורכה; אלמנתו של יוסף לניאדו, שמת מפצעיו, העידה מאוחר יותר על תביעות קשות לשוחד מיני מצד הקונסול הצרפתי, ועדויות דומות עלו גם לגבי בתו של דוד הררי ².

ההתערבות הבין-לאומית

השמועות על הפרשה חרגו במהירות מגבולות העיר דמשק והגיעו לאוזני הדיפלומטים הזרים, שחלקם מיהרו לאמץ את העלילה. קבוצה של אנשי עסקים ודיפלומטים אירופיים ששהו בדמשק תמכה בצעדים שנקטו הקונסול הצרפתי ראטי מנטון והמושל הכללי, מתוך אמונה בתאוריית הרצח הפולחני. כך, למשל, הקונסול האוסטרי קספר מרלאטו הביע בתחילה את תמיכתו בעלילה. גם תזכיריו של הקונסול הבריטי, נתניאל וורי, אל שגריר בריטניה לחצר הסולטאן, הלורד פונסונבי, התייחסו לגרסה הרשמית של העלילה כאל עובדה מוכחת. וורי דיווח כי התרגומים מהתלמוד מאשרים את המעשים, וציין כי האמונה לפיה יהודים מעלים נוצרים לקורבן כדי להשתמש בדמם לפולחן היא דעה מקובלת בקרב האוכלוסייה הנוצרית ברחבי טורקיה. ברוח דומה, סגן הקונסול האמריקני בביירות, ג'ספר שאסו, דיווח למזכיר המדינה בארצו כי סוד ברברי בנוגע לשימוש בדם נוצרים לאפיית מצות, אשר הפיל חללים רבים לאורך ההיסטוריה, יצא סוף סוף לאור בדמשק.

התקבלות העלילה על ידי נציגי מעצמות באירופה הנאורה היממה את דעת הקהל היהודית, אך הושפעה עמוקות מהמאבק הגאופוליטי על השליטה במזרח התיכון. באותה עת, דמשק ומרחב סוריה הגדולה היו נתונים תחת כיבושו של שליט מצרים, מוחמד עלי, אשר מרד באדוניו הסולטאן העות'מאני. מוחמד עלי זכה לתמיכתה של צרפת (שגיבתה גם את הקונסול מנטון), בעוד שהסולטאן נתמך בידי שאר מעצמות אירופה. שאלת המלחמה והשלום במזרח התיכון הדריכה את מנוחתה של היבשת, ובמחצית חודש יולי חתמו בלונדון נציגי האימפריה העות'מאנית, בריטניה, רוסיה, אוסטריה ופרוסיה על הסכם שהציב איום צבאי מפורש על מוחמד עלי, באם לא יפנה את השטחים שהחזיק. הלחץ הבינלאומי הכבד עליו עתיד היה לשמש מנוף דיפלומטי מכריע לסיום הפרשה.

הידיעות על העינויים הגיעו אל יהדות העולם, שבתחילה ידה הייתה קצרה מלהושיע, אך עד מהרה התגבשה פעילות דיפלומטית חסרת תקדים. המשורר היהודי המומר היינריך היינה, שהתגורר בפריז, השמיע את קולו ודיווח על הלכי הרוח האנטישמיים בצרפת. אבן דרך מרכזית נרשמה כאשר משפחת רוטשילד, בסיועו המאוחר של הקונסול האוסטרי, הצליחה להניח את ידה על מסמכים שתיעדו את הפרשה. המסמכים הופצו בעיתונות הבינלאומית וחוללו סערה ציבורית בדעת הקהל העולמית. גם ממשלת אנגליה התערבה ופעלה רבות בניסיון להציל את המעונים החפים מפשע.

מעבר לאוקיינוס, יהודי ארצות הברית היססו בתחילה לפנות לממשלתם בבקשה להתערב למען יהודי דמשק. תגובתם הפומבית החלה להתגבש רק בסוף חודש אוגוסט ותחילת ספטמבר, אז אורגנו אספות מחאה ציבוריות בשש ערים שונות באמריקה. כינוסים אלו יצאו לפועל רק לאחר שמזכיר המדינה האמריקני, ג'ון פורסיית', העביר מסר מחאה לאלכסנדריה, ולאחר שנשיא ארצות הברית, מרטין ואן ביורן, הביע פומבית את אהדתו וביקש להפסיק את העינויים. פעילות זו ציינה את הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה יהודי אמריקה השתתפו במאבק יהודי בינלאומי למען אחיהם בחוץ לארץ. עם זאת, הדים עוינים נותרו גם שם; כעבור עשר שנים פרסם העיתון "ניו יורק הראלד" בעמודו הראשון טענה כי היהודים אכן ביצעו את הרצח, וכי ההאשמות נגדם בוטלו אך ורק בשל התערבויות מפוקפקות של משפחת רוטשילד.

הלחץ הציבורי הוליד שיתוף פעולה מפתיע בין יהודי אנגליה וצרפת, אשר יזמו שיגור של משלחת דו-ראשית למזרח. בראש המשלחת עמדו השר משה מונטיפיורי מאנגליה והמשפטן הצרפתי, ולימים המדינאי, אדולף כרמייה. המשלחת הגיעה לאלכסנדריה שבמצרים ושמה לה למטרה לשכנע את מוחמד עלי לערוך לנאשמים משפט חוזר שיתבסס על סטנדרטים של אמת וצדק. מוחמד עלי ניצב אפוא בפני לחץ כפול: מתקפה מדינית וצבאית מצד מעצמות אירופה שדרשו את סיום שלטונו בלבנט, לצד מאמציהם הבלתי נלאים של כרמייה ומונטיפיורי. הלחץ המדיני הכריע, וב-28 באוגוסט הבטיח הפחה המצרי לשחרר את האסירים. בסופו של דבר הוענקה למורשעים חנינה, אף שלא זוכו באופן מוחלט, ושבעת האסירים שנותרו בחיים שוחררו לאחר חודשים ארוכים של עינויים.

מאמציו הדיפלומטיים של מונטיפיורי המשיכו גם לאחר השחרור. בהשתדלותו נאות הסולטאן העות'מאני לנקוט בפעולה אקטיבית, חרף העובדה שדמשק לא הייתה באותה עת תחת שליטתו הישירה, והוא פרסם הצהרה ופירמאן האוסרים באופן מוחלט על הפצת עלילת הדם ברחבי האימפריה. עם סיום המשבר, חזרו מונטיפיורי וכרמייה לאירופה ויצאו למסעות ניצחון נפרדים בקהילות היהודיות בבירות השונות, שם התקבלו באהדה ונקשרו לראשיהם זרי ניצחון. התערבות בינלאומית ומדינית זו היוותה נקודת מפנה עבור העם היהודי בעת החדשה, שכן היא הוכיחה את כוחה של הדיפלומטיה וחיזקה באופן חסר תקדים את הקשר בין יהודי המזרח לבין אחיהם בארצות המערב.

נשות הקהילה

על אף שעלילת דמשק תועדה היטב על ידי בני התקופה וזכתה לתהודה עצומה בהיסטוריוגרפיה היהודית, נותרה שתיקתם של יהודי דמשק כמעט מוחלטת, ובמיוחד קולן של נשות הקהילה. המקורות ההיסטוריים הרבו לתאר בצורה גרפית את העינויים שעברו הגברים, אך הפרוטוקולים המתורגמים של החקירות ומכתבי הקונסולים הזרים הותירו את חוויות הנשים מתווכות, תוך שקולן האותנטי כמעט ולא נשמע ללא תיווך החוקר והמתרגם או ללא סיועם של מכשירי העינויים. בפועל, נשות הכלואים נחקרו ומילאו חלק פעיל וטראגי בפרשה. אורו (או אורה, כפי שכונתה בפרוטוקולים של החקירה), אשתו של משה אבואלעפיה שהיה בן לשושלת רבנים מפוארת, הוכתה בעצמה במהלך החקירה של בעלה ואף נאלצה לצפות בעינויים הנוראים שעבר, אשר הובילו בסופו של דבר להודאתו ולהתאסלמותו. סבלן של הנשים לבש גם צורות של השפלה וניצול; אשתו של יוסף לניאדו, שהפכה לאלמנה בעקבות העינויים שעבר בעלה, העידה על תביעות לשוחד מיני שהופנו כלפיה מצד הקונסול הצרפתי. דיווחים בעלי אופי דומה עלו גם אודות בתו של הנאשם דוד הררי. נשים נוספות נדרשו להעיד בפני ועדות חקירה שונות וגילו בעדותן תעצומות נפש מרשימות אל מול המערכת הדורסנית².

צוהר נדיר לעולמן ולגבורתן של נשות האסירים נפתח עם גילויו של מכתב בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, המפנה את הזרקור לתפקידן של הנשים בפרשה. עם סיום המשבר, בחרו הנשים להודות למושיעיהן באופן ישיר. המכתב נכתב על ידי שלוש עשרה מנשות האסירים שנותרו בחיים לאחר הענקת החנינה, והוא ממוען אישית אל ליידי יהודית מונטיפיורי, אשר נלוותה למסעו של בעלה למזרח. המסמך נכתב בערבית-יהודית, באותיות עבריות ובכתיבה מזרחית. לאחר העתרת שבחים על פני מספר שורות כנהוג, ציינו החותמות כי זכרם של מציליהן לא יסוף לעולם מראשן, וכתבו: ”מאור עינינו עטרת ראשנו הגבירים השרים הגדולים סעאדת אל סניוריס סניוריס די רושל ירום הודו ואל סניור סניור די מונטיפיורי ירום הודו”.

במכתבן, הנשים תיארו בהתרגשות את הרגע שבו שוחררו הבעלים הכלואים, ואת יציאתם ממחבואם של הנאשמים הנוספים שנשפטו שלא בפניהם, וכתבו: ”היום, יום ראשון המבורך, שחל בח' באלול, זרחו המאורות, מהעניין הנכבד של מעלת אדוננו ועטרת ראשנו, בן דודכם הסיניור, סיניור משה מונטיפיורי ירום הודו המפואר … הבשורה הגדולה על שחרורם מהכלא לבתיהם”. סדר החתימות על גבי המכתב אינו מקרי, והוא משקף נאמנה את המבנה החברתי ואת המתחים הפנימיים ששררו בקהילה היהודית בדמשק, מתחים שאף באו לידי ביטוי בהאשמות ההדדיות שהוטחו במהלך המשפט עצמו. בראש רשימת החותמות ניצבות נשות משפחת פרחי, שהייתה המשפחה היהודית העשירה ביותר בעיר. בקצה השני של הרשימה ממוקמות נשות משפחת הררי, משפחת סוחרים יריבה. בתווך, בין הקצוות הללו, חתומות נשות רבנים ובני מעמד הביניים, ובהן גם אורו, שחתמה בשם "מדאם משה אבו אל עפייה". את הרשימה כולה חותמת מזל טוב, אשתו של רב הקהילה יעקב ענתיבי ².

המועד המצוין במכתב כיום שבו זרחו המאורות תואם במדויק את הדיווחים של הקונסולים הזרים אודות שחרור האסירים. תאריך כתיבת המכתב עצמו היה ט"ו לחודש אלול (המכונה חודש הרחמים), כשבוע לאחר מועד השחרור. באותם ימים ממש, הקונסול הצרפתי שיגר מכתב רווי מרירות לממונה עליו בקונסוליה הראשית בביירות, ובו תיאר את אירועי השמחה של היהודים בעיר. בדיווחו הוא ציין כי סביב תאריך זה נערכה מסיבה גדולה בגנו של הקונסול האוסטרי, שבה השתתפו המשוחררים ונשותיהן. נראה כי בפורום חגיגי זה התגבשה ההחלטה המשותפת של הנשים לשלוח את מכתב התודה יוצא הדופן אל אשת המושיע.

ההשפעה על העולם הנוצרי

בקיץ של שנת 1840 חלה תפנית מפתיעה בדעת הקהל המערבית, כאשר מוקד ההתעניינות הציבורית והתקשורתית הועתק משאלת הרצח הפולחני בדמשק אל עבר תוכניות מדיניות לפתיחת שערי ארץ ישראל להתיישבות יהודית. הסטה פתאומית זו נגרמה בעקבות חתימתו של הסכם בין-לאומי בלונדון ב-15 ביולי 1840. ההסכם, שנחתם על ידי נציגי האימפריה העות'מאנית, בריטניה, רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, נועד ליישב את המשבר במזרח התיכון ולאלץ את שליט מצרים לסגת ממרבית השטחים הסוריים שהחזיק, לרבות ארץ ישראל. הפיכתה של ארץ ישראל לנושא הנתון להכרעה דיפלומטית עוררה גל של שמועות, שלפיהן ממשלת בריטניה עומדת לקבל על עצמה את מה שכונה באותם ימים "שיבת היהודים" ³.

רעיון זה לא נולד בחלל הריק, אלא נשען על מסורת עמוקה של אמונה פרוטסטנטית-מילניאליסטית, ששורשיה נטועים באנגליה עוד מתקופת הרפורמציה והמהפכה הפוריטנית. חוגים רדיקליים בכנסייה, כגון קלוויניסטים, פוריטנים וחסידי המלוכה החמישית, דגלו בתפיסה לפיה "מלכות אלף השנים" של ישו עלי אדמות לא תוכל להתחיל עד שהעם היהודי יתקבץ מחדש במולדתו ויקבל עליו את האמונה המשיחית הנוצרית. הוגים אלו, בהסתמכם על קריאה מילולית בפסוקי התנ"ך והברית החדשה, חישבו קיצים ומועדים אפוקליפטיים שהצביעו על אמצע המאה התשע-עשרה כתקופה שבה יחל השינוי ההיסטורי הגדול. עלילת דמשק והמשבר הבינלאומי שפרץ בעקבותיה נתפסו בעיניהם כ"אותות הזמן" המבשרים את התגשמות הנבואות.

הזרוע המעשית של תפיסות אלו הייתה "האגודה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים", אשר נוסדה בשנת 1809 והפכה לנקודת מפגש מרכזית עבור חסידי רעיון שיבת היהודים. התיאולוג הראשי של האגודה, אלכסנדר מקול, התווה אסטרטגיה שלפיה יש לרכז את המאמצים לא במערב אירופה, שם החלו יהודים לנטות לרפורמה דתית ולזנוח את התקווה הלאומית, אלא בקרב הקהילות המסורתיות בפולין ובאגן הים התיכון. לגישתו, קהילות אלו עדיין שמרו על אמונתן החזקה בביאת המשיח. במקביל, החל משנת 1835 הפנתה האגודה משאבים להקמת נוכחות בירושלים ³. המיסיונר ג'ון ניקולאיסון נאבק בעקשנות מול ההגבלות העות'מאניות כדי להקים בעיר "כנסייה עברית נוצרית", מתוך אמונה כי פולחן פרוטסטנטי בשפה העברית בעיר הקודש יצית את דמיונו של העם היהודי ויקרב את חזרתו.

את החזון התיאולוגי למישור הדיפלומטי והפוליטי תרגם לורד אשלי (לימים הרוזן משפטסברי), מראשי האגודה הלונדונית ואיש ציבור רב-השפעה. אשלי ראה במאורעות 1840 הזדמנות פז שזומנה על ידי ההשגחה העליונה, וניצל את קשריו המשפחתיים הקרובים עם שר החוץ הבריטי, לורד פלמרסטון (אשר נישא לחמותו של אשלי). בעוד שאשלי הונע מלהט דתי מילניאליסטי עמוק, פלמרסטון פעל מתוך שיקולי "ריאלפוליטיק" ואינטרסים אימפריאליים בריטיים מובהקים. אשלי השכיל לשכנע את פלמרסטון תוך שימוש בנימוקים מדיניים, פיננסיים ומסחריים, וטען כי התיישבות יהודית בחסות בריטית תפתח את החקלאות ואת נתיבי הסחר בארץ ישראל, ותשרת את ענייניה של האימפריה במזרח התיכון.

הלחץ כלפי חוץ לווה גם במסע הסברה ציבורי נרחב. מכתבים ומאמרים שטפו את העיתונות הבריטית, כדוגמת ה"גלוב" וה"טיימס", וקראו לנצל את מצוקת הסולטאן העות'מאני כדי לרכוש או להבטיח את סוריה וארץ ישראל עבור היהודים הנרדפים מדמשק ומאירופה. כחלק ממסע השתדלנות, נשלח באופן פרטי תזכיר לראשי כל המדינות הפרוטסטנטיות בעולם, אשר גינה את הכנסייה הקתולית ופנה בתחינה רטורית לממשלות: ”מי מכן הנישאות והאדירות שבאומות” נכונות לפעול ”ברוח כורש, מלך פרס”? ההתלהבות הציבורית והלחץ הפוליטי נשאו פרי, ובחודש אוגוסט 1840 שיגר לורד פלמרסטון הנחיות רשמיות לשגריר הבריטי בקונסטנטינופול, לורד פונסונבי. פלמרסטון הורה לו להפעיל לחץ על הממשלה הטורקית כדי שתעודד את יהודי אירופה לשוב לארץ ישראל, בנימוק שמהלך כזה יזרים הון רב לאימפריה, ייצור אהדה כלפי הסולטאן, וישמש חיץ נאמן נגד שאיפות התפשטות עתידיות של שליטי מצרים. בכך, עלילת דמשק לא רק חשפה את מצוקת היהודים, אלא הפכה למחולל שהפך את חזון ה"מילניאליזם" מתיאולוגיה דתית לתוכנית פעולה של המעצמה החזקה בעולם.

תחילתה של הלאומיות היהודית

המשבר הבינלאומי של שנת 1840 והזעזוע העמוק מעלילת דמשק שימשו קו שבר היסטורי, אשר הוליד בקרב חוגים מסוימים בעם היהודי את ההכרה כי עליהם לקחת את גורלם בידיהם, והיווה זרז משמעותי לצמיחתם של ניצני הלאומיות היהודית המודרנית. עוד קודם לפרוץ העלילה, בשנת 1839, הגיש השר משה מונטיפיורי לשליט המצרי מוחמד עלי תוכנית מעשית ויומרנית לפיתוח חקלאי וכלכלי נרחב בארץ ישראל. התוכנית כללה בקשה להקצאת קרקעות למשך חמישים שנה, הקמת מאה עד מאתיים כפרים יהודיים שיהיו פטורים ממסים, תמורת תשלום דמי חכירה מוגדלים באלכסנדריה. אולם, כפי שטען ההיסטוריון בן ציון דינור, "שעת הכושר" הדיפלומטית למסד את המדינה היהודית באותה עת הוחמצה. לשיטתו של דינור, המשבר של 1840 העמיד לראשונה את רעיון שובם של היהודים כעניין מדיני בפני הדיפלומטיה האירופית, אך ההתגוננות הבהולה של המנהיגות היהודית מפני עלילת הדם העיבה לחלוטין על תוכניות ההתיישבות ושאבה את כל המשאבים הדיפלומטיים. דינור אף הרחיק לכת וטען כי עלילת דמשק נרקחה מלכתחילה כקנוניה שנועדה לסכל את התוכניות היהודיות הללו ⁴.

חרף ההחמצה המדינית בדרגים הגבוהים, הרעיון הלאומי החל לפעם בגלוי מעל דפי העיתונות היהודית באירופה. ב-27 ביוני 1840 פרסם יוליוס פירסט בשבועונו "אוריינט" מאמר ארוך מאת כותב אנונימי (שחתם באותיות D.B.H) מהעיר קונסטנץ. המאמר קרא ליהודים לנצל את קריסתה הצפויה של האימפריה העות'מאנית, תוך ציון העובדה שעמים אחרים באזור כבר החלו לממש את זכויותיהם הלאומיות. הכותב טען כי התקווה לאמנסיפציה ולשוויון אזרחי באירופה היא אשליה מסוכנת ומתכון להשמדה עצמית, שכן הגורמים הדמוקרטיים והמוני העם רוחשים ליהודים שנאה ובוז. הוא הכריז כי סוריה וארץ ישראל חופשיות, וקרא במפורש לפעולה אקטיבית: ”עם ה' קום והתעורר מאלף שנות תרדמה! התלכדו סביב מנהיג; אם תרצו, משה חדש לא יאחר להופיע… תפסו בעלות על ארץ אבותיכם… הקימו שם את הבית השלישי, בית מקדש גדול ומפואר יותר מקודמיו..! הבורא לא יזנח אתכם במאבקכם האחרון”. פירסט העיד מאוחר יותר כי קריאה נלהבת זו הכתה גלים והדהדה בחוזקה בקרב אלף לבבות של צעירים יהודים ששאפו לפעול למען הרעיון הלאומי ⁴.

במקביל לקריאות הפומביות, החלו לקום גם התארגנויות חשאיות. קבוצה של סטודנטים ממרכז אירופה, בראשותם של מוריץ שטיינשניידר ואברהם בניש, הקימה אגודת סטודנטים חשאית בשם "אחדות". האגודה, שנוסדה בפראג ב-1836 והעתיקה את פעילותה לאוניברסיטת וינה, שמה לה למטרה עליונה לקדם הגירה הדרגתית וחידוש של העצמאות היהודית בארץ ישראל. חברי האגודה, שכללו גם את אלברט לוי ווילהלם אסטרייכר, הבינו כי עליהם לרתום תמיכה פוליטית מעשית. הם חיפשו דרכים ליצור קשר עם משה מונטיפיורי, מתוך אמונה שעושרו ומעמדו הפוליטי בבריטניה יכולים להוות את הכוח המניע לתוכניתם. כאשר עבר אדולף כרמייה בווינה בנובמבר 1840, בדרכו חזרה ממאבקו בעלילת דמשק במזרח התיכון, הצליחו בניש ואסטרייכר להיפגש עמו. כרמייה האזין לתוכנית ההתיישבות שלהם, צייד אותם במכתב המלצה חם למונטיפיורי, וכינה אותם באיגרתו "שני עולי רגל צעירים".

התסיסה הלאומית נתנה את אותותיה גם אצל דמויות אינטלקטואליות בולטות, אשר עברו שבר אידיאולוגי עמוק בעקבות האירועים. הבולט שבהם היה משה הס, שבאותה עת היה פטריוט גרמני מושבע, ואף הרחיק לכת עד כדי הלחנת שירו הלוחמני והלאומני של ניקולאוס בקר נגד הצרפתים. אולם, כאשר ניסה הס ליצור קשר עם בקר, השיב לו האחרון בנימה צוננת והוסיף על גב המכתב בעילום שם את ההערה הפוגענית: ”אתה יהודי…”. הס תיאר את גודל הפגיעה שחש וכתב: ”קיבלתי את ה'הפ! הפ!' של בקר כעלבון אישי.”. הדחייה האישית והבוטה מצד החברה הגרמנית, יחד עם המרירות העצומה שחש לנוכח תגובתו העוינת של ההמון האירופי לעלילת הדם בדמשק, ניפצו את תקוות ההשתלבות שלו. טלטלה זו עוררה בו מחדש את הגאווה היהודית המושרשת ומשכה אותו לחפש פתרון של התיישבות לאומית בארץ ישראל – תהליך הבשלה פנימי שהוביל אותו בסופו של דבר לכתיבת חיבורו המכונן "רומי וירושלים", הנחשב להצגה הנרחבת הראשונה של הלאומיות היהודית המודרנית.

אתחלתא דגאולה

המושג "אתחלתא דגאולה", המתאר את התקופה המקדימה את גאולת ישראל לעתיד לבוא, נטוע עמוק במקורות חז"ל ומייצג תפיסה של התפתחות המתרחשת בשלבים ובדרך הטבע. בתלמוד הירושלמי, רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא ממשילים את הגאולה לאיילת השחר, שבתחילה בוקעת ”קימעא קימעא כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת”. בניגוד ליציאת מצרים הניסית שהתרחשה בחיפזון כאירוע של שעה, הגאולה האחרונה, כפי שביארו המהר"ל מפראג וה"בני יששכר", תהיה נצחית, תתנהל לאט, ותיעשה בידי אדם ולכן תתפתח בשלבים. חז"ל מנו מאפיינים ברורים לתהליך זה, ובהם התקופה שבה ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה, חזרת השלטון היהודי, קיבוץ גלויות, והיכולת להילחם – שכן המלחמה עצמה מוגדרת בתלמוד כחלק בלתי נפרד מראשיתה של הגאולה.

תפיסות אלו התנקזו בעוצמה חסרת תקדים אל שנת ה'ת"ר (1840). הראשון שערך את החישובים המיסטיים והצביע על שנה זו כשנת הגילוי המשיחי היה המקובל השבתאי נתן העזתי, בהסתמכו על קביעת ספר הזוהר כי באלף השישי "בשית מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא" ¹. אחריו, על בסיס חישובים אלו ורמזים מקראיים נוספים כדוגמת הפסוק ”קול התֹר נשמע בארצנו” משיר השירים, אימצו הגאון מווילנה ותלמידיו את ההמתנה הדרוכה לשנה זו כשנת משיח. תלמידי הגאון קבעו (כפי שניסחו בחיבור "קול התור") כי שנת ה'ת"ר מהווה את פתיחת ה"אתחלתא דגאולה", המחייבת פעולה אנושית אקטיבית של עלייה לארץ ישראל ובניין ירושלים. אולם, הציפייה הפנימית העמוקה לא נותרה מבודדת בחלל התיאולוגי; היא התנגשה בעוצמה עם המציאות ההיסטורית דרך משבר עלילת דמשק, אשר הפך למרכז הכובד של שנת ת"ר. המשבר חרג מגבולות העולם היהודי ופגש את העולם הנוצרי, שמצדו עבר תמורה תאולוגית ופוליטית. נוצרים מילניאליסטים, בראשות גורמים רבי השפעה בבריטניה, החלו לראות בשיבת היהודים לארץ ישראל הכרח דתי המקדים את ביאתו השנייה של ישו, ותרגמו זאת ללחץ דיפלומטי על ממשלתם לפעול להקמת ישות יהודית. כך, המושג הפנימי של התחלת הגאולה מצא לו הד חיצוני בדמות הכרה מעצמתית-נוצרית כי שובם של היהודים הוא צעד היסטורי מתבקש.

שעת כושר זו התממשה במלואה בשנת 1840. כאשר חלפה שנת ה'ת"ר מבלי שהופיע משיח ניסי כפי שקיוו ההמונים, הציפיות לא נמוגו אלא עברו התפכחות והתמרה לקראת עשייה פרגמטית. הוגים כדוגמת הרב יהודה אלקלעי והרב צבי הירש קלישר, ששאבו השראה מן ההתעוררות הדיפלומטית סביב עלילת דמשק ומההבנה כי התמיכה הבריטית הופכת את שיבת היהודים לריאלית, חוללו תפנית מחשבתית. הרב אלקלעי פירש מחדש כי שנת ת"ר מעולם לא נועדה להיות שנת סיום פלאית, אלא רק ציינה את נקודת ההתחלה של תהליך גאולה ממושך וטבעי, הווה אומר – התממשותה האמיתית של ה"אתחלתא דגאולה" כצעד לאומי וארצי. כך, עלילת דמשק והשילוב חסר התקדים בין הציפייה היהודית הפנימית לבין ההכרה הנוצרית-הבריטית, יצרו את התשתית להגות הטרום-ציונית. במובנים היסטוריים עמוקים, שנת 1840 אכן הייתה שנת תחילתה של הגאולה; היא סימנה את הרגע שבו הציפייה הדתית הפסיבית פינתה את מקומה לפעולה אנושית ופוליטית, והיוותה את קו הזינוק האמיתי של הלאומיות היהודית המודרנית.

לקריאה נוספת

• מרדכי אהרן גינצבורג, חמת דמשק, קניגסברג ה'תר"ך 1860.
• יעקב ענתבי, בספר אביר יעקב, נדפס בסוף הספר: באור החיים מאת רבי חיים כפוסי, ירושלים ה'תרפ"ט-1929, עמ' 198–218.
• יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה: עלילת דמשק, היהודים והעולם, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2003.
• רונלד פלורנס, עלילת דם – דמשק 1840, תרגם וערך: ד"ר יוסי נגר, מו"ל: רשות העתיקות, 2016.

קישורים חיצוניים

• פרופ' יוסף יואל ריבלין, ‏עלילת דמשק, באתר "דעת".
• מידע על עלילת דמשק בקטלוג הספרייה הלאומית.
• ארכיון אוסף עלילת דמשק, בספרייה הלאומית.
• יצחק בצלאל, ‏שתדלנותו המדינית של משה מונטיפיורי למען קהילות ישראל במזרח ממרחק מאה-מאתיים שנה, פעמים 20, תשמ"ד–1984.
• עדות העצמות העלומות, אליעוז חפר, עת־מול 192.
• מרדכי אהרון גינצברג, חמת דמשק : על עלילת הדם בדמשק בשנת ת"ר., במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית.
• משה מעוז, הרקע לעלילת דמשק.
• ד"ר יוחאי בן-גדליה, הסיפור שלא סופר: גבורתן של הנשים בעלילת דמשק, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 5 בפברואר 2018.
• מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, לנגב חומוס עם מצה בדמשק: עלילת הדם של המזרח התיכון, באתר הארץ, 5 בפברואר 2019.
• איגרת רב הקהילה, יעקב ענתיבי, אל השר משה מונטיפיורי.
• 'עלילת דמשק' – תסכית לקריין ותזמורת, מאת המלחין נסים חליפה, תמליל מאת אליעוז חפר ענתבי, באתר Youtube,‏ 30 בינואר 2020.
• אליעזר היון, עינויים אכזריים עד מוות: בחזרה לעלילת הדם בדמשק, באתר ynet, 11 באפריל 2025.

הערות שוליים

1. ישעיה תשבי, ספונות: מחקרים ומקורות לתולדות קהילות ישראל במזרח, כרך א', הוצאת מכון בן-צבי, תשי"ז, עמ' פ'–קי"ז.
2. ד"ר יוחאי בן-גדליה, הסיפור שלא סופר: גבורתן של הנשים בעלילת דמשק, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 5 בפברואר 2018.
3. יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה: עלילת דמשק, היהודים והעולם, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2003. פרק 10.
4. יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה: עלילת דמשק, היהודים והעולם, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2003. פרק 11.