עלילונה

גלו את ההיסטוריה המרתקת של הציונות, היהדות ומדינת ישראל

אוגוסט האדום

גל לירן03 mins

אוגוסט האדום (בסינית: 红八月; בפין-יין: Hóng Bāyuè) הוא מונח המציין תקופה של אלימות פוליטית חריפה, מעשי טבח ורדיפות המוניות שהתרחשו בבייג'ינג ובסביבתה החל מאוגוסט 1966. תקופה זו נחשבת לנקודת המפנה שבה המהפכה התרבותית בסין עברה מרדיפה מילולית ופוליטית לאלימות פיזית רצחנית הידועה כ"טרור אדום". האירועים הובלו על ידי הגווארדיה האדומה, ארגוני סטודנטים ותלמידים שפעלו תחת אידיאולוגיית המאואיזם וזכו ללגיטימציה מהדרג המדיני הגבוה ביותר, דבר שהוביל להתמוטטות שלטון החוק ולאנרכיה אלימה ברחבי העיר.

היקף הפגיעה בנפש ובנפש במהלך אוגוסט האדום נותר נושא שנוי במחלוקת בשל נתונים רשמיים משתנים שפורסמו על ידי הממשל הסיני לאורך השנים. לפי סטטיסטיקה רשמית שפורסמה ב-1980, לאחר סיום המהפכה התרבותית, חברי הגווארדיה האדומה רצחו בבייג'ינג סך של 1,772 בני אדם, בזזו 33,695 בתים וגירשו בכוח 85,196 משפחות מבתיהן. עם זאת, נתונים רשמיים מאוחרים יותר שפורסמו בנובמבר 1985 מצביעים על היקף פגיעה נרחב הרבה יותר, לפיו מספר המתים בבייג'ינג במהלך אוגוסט האדום עמד על 10,275 בני אדם, כאשר מספר הבתים שנבזזו זינק ל-92,000 ומספר המשפחות שנעקרו מבתיהן הגיע ל-125,000.

התקופה אופיינה באכזריות יוצאת דופן שכללה רדיפה שיטתית של אנשי חינוך, רוח ותרבות, שהוגדרו כ"אינטלקטואלים קפיטליסטים" או כ"סמכויות אקדמיות ריאקציונריות". מעשי האלימות לא הוגבלו למרכז העיר אלא התפשטו גם למחוזות הכפריים הסמוכים, דוגמת "טבח דאשינג" שבו נרצחו מאות בני אדם, כולל קשישים ותינוקות, מתוך שאיפה לביעור מוחלט של המעמדות הריאקציונריים. האלימות זכתה לעידוד מפורש מצד יו"ר המפלגה, מאו דזה-דונג, שאמר לסונג בינבין, אחת ממנהיגות הגווארדיה האדומה, בראש המרפסת בטיאננמן: "מוטב שתילחמי" (Yao Wu Ma 要武嘛), משפט שהפך לקריאת קרב שנתנה דרור למעשי רצח, עינויים והשפלות פומביות חסרות תקדים בהיסטוריה של החינוך בסין.

מעבר לפגיעה בחיי אדם, אוגוסט האדום סימן את תחילת הקמפיין להשמדת "ארבעת הישנים" (רעיונות, תרבות, מנהגים והרגלים ישנים), שהוביל להרס המוני של מורשת תרבותית. בבייג'ינג לבדה נהרסו 4,922 אתרים היסטוריים, ומיליוני ספרים, ציורים וחפצי אמנות נשרפו או הושמדו. השפעת האירועים לא הצטמצמה לבייג'ינג; הטרור האדום שימש מודל לחיקוי והצית גלי אלימות דומים בערים מרכזיות אחרות כמו שנגחאי, גואנגז'ו ונאנג'ינג, והפך את אוגוסט 1966 לאחד הפרקים המדממים והמכוננים ביותר בתולדות המהפכה התרבותית בפרט וההיסטוריה הסינית המודרנית בכלל.

מאו דזה-דונג נפגש עם מנהיגת הגווארדיה האדומה, סונג בינבין, בראש הטיאננמן ב-18 באוגוסט 1966. צילום: לא ידוע.
מאו דזה-דונג נפגש עם מנהיגת הגווארדיה האדומה, סונג בינבין, בראש הטיאננמן ב-18 באוגוסט 1966. צילום: לא ידוע.

רקע היסטורי

השורשים של אירועי אוגוסט האדום נטועים בהודעת ה-16 במאי 1966, שבה השיק מאו דזה-דונג את המהפכה התרבותית בסין היבשתית. בחוזר שהוציא באותו יום בשם הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, קרא מאו להוקיע לחלוטין את הנציגים הקפיטליסטים בחוגים האקדמיים, החינוכיים, העיתונאיים והאמנותיים, ולנטול מהם את כוח ההנהגה. בהנחיית דרגים גבוהים במפלגה, כתבו שבעה אנשים באוניברסיטת בייג'ינג, וביניהם נייה יואנזי, כרזה באותיות גדולות 1 שתקפה את הנהלת האוניברסיטה כחברים ב"כנופיה שחורה". מאו הורה לתחנת הרדיו המרכזית לשדר את תוכן הכרזה לכל המדינה ב-1 ביוני 1966, וכינה אותה מאוחר יותר "הכרזה המרקסיסטית-לניניסטית הראשונה באותיות גדולות".

פרסום הכרזה הוביל להפסקת הלימודים הסדירים בכל המכללות ובתי הספר התיכוניים בסין, במטרה לאפשר לתלמידים להתפנות למהפכה. התלמידים החלו לתקוף מילולית את מוריהם, שהוצגו כמי שמובילים מערכת חינוך "פיאודלית, קפיטליסטית ורוויזיוניסטית". בתחילה, נשלחו למוסדות הלימוד צוותי עבודה מטעם המפלגה כדי לנהל את המהפכה. צוותים אלו אמנם עודדו את התלמידים לחשוף ולתקוף מילולית את המורים, ואף חילקו את אנשי החינוך לקטגוריות פוליטיות שונות, אך הם ניסו להטיל מגבלות מסוימות על השימוש באלימות פיזית גלויה 2.

התפנית המכרעת חלה ביולי 1966, כאשר מאו דזה-דונג הורה על הסגת צוותי העבודה מבתי הספר. מאו מתח ביקורת על הצוותים בטענה שהפכו את המהפכה לקרה ונקייה, וקבע כי פעולות אלימות שהתרחשו קודם לכן בקמפוסים, דוגמת אירועי ה-18 ביוני באוניברסיטת בייג'ינג שבהם הושפלו והוכו עשרות מרצים, היו למעשה פעולה מהפכנית שצוותי העבודה ניסו לדכא בטעות. ב-28 ביולי הוצאה הודעה רשמית על נסיגת הצוותים, מה שיצר חלל פוליטי שאליו נכנסו ארגוני הסטודנטים החדשים.

באותם ימים הגיעה התססה מצד הדרג המדיני הגבוה ביותר. ג'יאנג צ'ינג, אשתו של מאו, העבירה לנציגי התלמידים את דבריו של מאו בנוגע לאלימות: "כשאנשים טובים מכים אנשים רעים, לאנשים הרעים מגיע מה שקיבלו. כשאנשים רעים מכים אנשים טובים, זה כבוד לאנשים הטובים. כשאנשים טובים מכים אנשים טובים, זו פשוט אי הבנה שלא הייתה יכולה להתבהר ללא קרב". ב-1 באוגוסט כתב מאו מכתב תמיכה לקבוצת הגווארדיה האדומה בתיכון המסונף לאוניברסיטת צינגהואה, שבו הביע את תמיכתו הנלהבת בפעולותיהם.

ההסלמה הסופית והפיכת האלימות לנורמה מדינית התרחשה ב-18 באוגוסט 1966, בכיכר טיאננמן. בכינוס ענק של מיליון חברי הגווארדיה האדומה, עלתה סונג בינבין, מנהיגת הארגון בתיכון לבנות המסונף לאוניברסיטת פקין למורים, אל המרפסת והניחה סרט זרוע של הגווארדיה האדומה על שרוולו של מאו דזה-דונג. כשנודע למאו ששמה "בינבין" משמעו "מעודנת ומנומסת", הוא השיב לה: "Yao wu ma!" (要武嘛 – מוטב שתהיי אלימה!). בעקבות המפגש פרסמה סונג מאמר שבו סיפרה כי החליפה את שמה ל"יאו-וו" (רוצה להיות אלימה). הכשר זה מהמנהיג העליון נתפס כמתן לגיטימציה גורפת לטבח שפרץ בבייג'ינג בימים שלאחר מכן, כאשר הסטודנטים ראו עצמם כמי שתפקידם להגן על היו"ר באמצעות אלימות חסרת רסן נגד "אויבי המעמד".

מאו דזה-דונג והגווארדיה האדומה בבייג'ינג (אוקטובר 1966). "פיקטוריאל העם" (Renmin Huabao) - גיליון שנת 1967.
מאו דזה-דונג והגווארדיה האדומה בבייג'ינג (אוקטובר 1966). "פיקטוריאל העם" (Renmin Huabao) – גיליון שנת 1967.

אידיאולוגיית הגווארדיה האדומה

הבסיס האידיאולוגי של הגווארדיה האדומה נשען על תפיסה מעמדית נוקשה שעברה הקצנה חסרת תקדים במהלך קיץ 1966. האידיאולוגיה הופצה בעיקר באמצעות "קופלט" (שיר שנכתב כצמד שורות) שהתפשט במהירות בבתי הספר בבייג'ינג ומשם לכל המדינה: "בן של אביר גיבור הוא לוחם; בן של אבא ריאקציונר הוא ביצה סרוחה" (老子英雄兒好漢﹐老子反動兒混蛋). מוטו זה שימש כקריטריון הכמעט יחיד לקביעת הסטטוס החברתי של הצעירים בסין. הוא יצר הפרדה ביולוגית-מעמדית שקבעה כי המעמד הפוליטי עובר בירושה, ובכך העניק זכויות יתר מוחלטות לבני הדרגים הגבוהים במפלגה ובצבא, בעודו הופך את ילדי המעמדות המנודים למטרות לרדיפה.

הפרדה זו חילקה את האוכלוסייה ואת התלמידים לשלוש שכבות מרכזיות: "אדום", "שחור" ו"אפור". הגווארדיה האדומה הגבילה את החברות בשורותיה רק למי שהגיע מ"חמש הקטגוריות האדומות" – בניהם של חברי מפלגה מהפכניים, אנשי צבא, קדושים מהפכניים, פועלי תעשייה ואיכרים עניים. בבייג'ינג, כיוון שלא היו בה פועלים או איכרים רבים, היוו בני הבכירים את הגרעין המוביל והאלים ביותר של הארגון. התלמידים מהמעמדות הבינוניים, כמו ילדי פקידים או טכנאים, סווגו כ"אפורים" והורשו להצטרף רק לארגוני משנה נחותים שכונו "הפריפריה האדומה".

בצד השני של המתרס ניצבו "חמש הקטגוריות השחורות" – בעלי קרקעות, איכרים עשירים, אנטי-מהפכנים, אלמנטים רעים ואישיויות מהימין. במהלך אוגוסט האדום הורחבה הרשימה ל"שבע הקטגוריות השחורות" עם הוספתם של קפיטליסטים ו"גנגסטרים". הסטודנטים מקטגוריות אלו כונו בבוז "בני כלבים" (狗崽子) והוכרחו לעבור טקסי השפלה שבהם הצהירו על עצמם: "אני בן של כלב. אני ביצה סרוחה. מגיע לי למות". תפיסת הדם הובילה לדה-הומניזציה מוחלטת של הקבוצות הללו, כאשר חברי הגווארדיה האדומה התייחסו אליהם כאל חיות או מטרות לאימון באלימות, וסברו כי רציחתם אינה פשע אלא פעולה מהפכנית של טיהור החברה.

החיים תחת אידיאולוגיית הגווארדיה האדומה לוו במערך קפדני של מנהגים וטקסים שהוקדשו לפולחן האישיות של מאו דזה-דונג. כל חבר בארגון חויב לענוד סרט זרוע אדום ולשאת בכל עת את "הספר האדום" (ציטוטים של היו"ר מאו). נוצרו ריטואלים חדשים של נאמנות, שכללו ענידת סיכת מאו על החזה, נפנוף בספר האדום במהלך מצעדים וביצוע ריקודי נאמנות. כל נאום או מפגש נפתח ונסגר בציטוטים של מאו ובקריאות קצובות: "יחי היושב ראש מאו לעשרת אלפים שנה, עשרה מיליון שנים". פולחן זה העניק לתלמידים תחושה של כוח מוחלט ותחושת ייעוד, שבאמצעותה הצדיקו את השמדת ארבעת הישנים ואת הרדיפה האכזרית של כל מי שנחשב למתנגד לדרכו של המנהיג.

השילוב בין תורת הגזע המעמדית לבין פולחן המנהיג יצר היררכיה חדשה בבתי הספר. מנהיגי הגווארדיה האדומה, לעיתים נערים בני 14 בלבד, קיבלו סמכות חיים ומוות על מוריהם ועל חבריהם לספסל הלימודים. בבתי ספר מסוימים, כמו בתיכון מס' 1 בבייג'ינג, הוקמו צוותי עבודת כפייה מיוחדים לתלמידים מ"רקע משפחתי רע", שבהם הופרדו מהשאר ועונו באופן קבוע. האידיאולוגיה של אוגוסט האדום גרסה כי חמלה כלפי אויבי המעמד היא בגידה במהפכה, וכי האלימות היא האמצעי היחיד להבטחת עתידה של הדיקטטורה של הפרולטריון.

עצרת של הגווארדיה האדומה בכיכר טיאננמן (1967). הם אוחזים ב"ספר האדום הקטן" המכיל ציטוטים של מאו דזה-דונג. "פיקטוריאל העם" (Renmin Huabao) - גיליון שנת 1967.
עצרת של הגווארדיה האדומה בכיכר טיאננמן (1967). הם אוחזים ב"ספר האדום הקטן" המכיל ציטוטים של מאו דזה-דונג. "פיקטוריאל העם" (Renmin Huabao) – גיליון שנת 1967.

רדיפת המערכת החינוכית

הרדיפה נגד המערכת החינוכית בבייג'ינג הגיעה לשיאה האלים באוגוסט 1966, כאשר מורים ואנשי מנהלה הפכו למטרות עיקריות להתעללות פיזית רצחנית. האירוע המכונן של גל זה היה רצח ביאן ג'ונג-יון, סגנית מנהלת בתיכון לבנות המסונף לאוניברסיטת פקין למורים. ב-5 באוגוסט 1966, תלמידות מכיתה י' החלו להכות את ביאן וארבעה אנשי צוות נוספים. הן שפכו עליהם דיו, חבשו להם "כובעים גבוהים", תלו על צווארם שלטים ששמותיהם מחוקים ב-X אדום ואילצו אותם לכרוע על ברכיהם. ביאן הוכתה במועדונים משובצים במסמרים וספגה שפיכת מים רותחים. לאחר שלוש שעות של עינויים היא איבדה את הכרתה והושמה בעגלת אשפה. מותה נקבע מאוחר יותר בבית החולים, והיא הפכה לאשת החינוך הראשונה בבייג'ינג שהוכתה למוות בידי תלמידיה.

שיטות ה"מאבק" עוצבו כדי להשפיל את המורים ולהשמיד את סמכותם. אחת התנוחות הנפוצות הייתה תנוחת "מטוס הסילון", שבה הקורבנות אולצו לעמוד שעות, לכופף את גופם קדימה לכיוון הקרקע ולהניף את זרועותיהם לאחור. בנוסף, הומצאה "תספורת יין-יאנג", שבה גולח חצי מראשם של המורים (בעיקר מורות) כאות קלון. המורים אולצו לענוד שלטים שחורים עשויים עץ כבד שתלו על צווארם באמצעות חוטי ברזל דקים שחתכו בבשרם, ועליהם נכתב "חבר בכנופיה השחורה" או "סמכות אקדמית ריאקציונרית". בבית הספר התיכון מס' 1 בבייג'ינג, תלמידים אף תלו לבנה ענקית מחומת העיר העתיקה סביב צווארה של המנהלת ליו צ'ימינג בזמן שהוקיעו אותה.

העינויים הפיזיים כללו שימוש שיטתי בחגורות צבא עם אבזמי נחושת, שגרמו לפציעות עמוקות ודימומים. בכמה בתי ספר השתמשו התלמידים בכבלי חשמל עטופים בפלסטיק כדי להצליף במורים. בבית הספר היסודי לישיהוטונג, מורה אולץ לבלוע מסמרים וכדורי צואה. בתיכון המסונף לקולג' למורים בבייג'ינג, המורה לביולוגיה יו רויפן הוכתה למוות במשרדה כשחבית מים רותחים נשפכה עליה. לאחר מותה, אולצו שאר המורים ב"צוות השדים והרוחות" לעמוד סביב גופתה ולהכותה בתורות. באוניברסיטת בייג'ינג אולץ המרצה וו שינג-הואה לשתות מים מזוהמים מתעלת שפכים של מפעל כימי, ומת באותו לילה 2.

מסכת ההשפלות והעינויים הובילה לגל של התאבדויות בקרב אנשי רוח ומרצים שלא יכלו לשאת את החרפה. הסופר המפורסם לאו שה התאבד ב-24 באוגוסט לאחר שהוכה קשות בשרשראות ברזל וחגורות בכיכר הקונצרטים בפארק ג'ונגשאן. צ'נג שיאנסה, מזכיר המפלגה במחלקה לשפה וספרות סינית באוניברסיטת בייג'ינג, התאבד בשתיית קוטל חרקים לאחר שראשו גולח בצורת X והוא עונה ממושכות. באוניברסיטה זו לבדה התאבדו באותה תקופה גם הפרופסורית לאנגלית יו דאיין, לאחר שראתה את עמיתיה מוכים, והפרופסור לפסיכולוגיה שן נאיז'אנג. בתיכון המסונף לאוניברסיטת צינגהואה, המורה לכימיה ליו שוחה קפץ לתוך ארובת בית הספר לאחר לילה של עינויים.

הטרור הפך למוסדי עם הקמת בתי כלא פרטיים בתוך הקמפוסים. בתיכון מס' 6 בבייג'ינג, חדר המוזיקה הוסב לכלא שבו נכתב על הקיר בדם הקורבנות: "יחי הטרור האדום!". המורים אולצו לשיר מדי יום את "שיר השדים והרוחות" (הידוע גם כ"שיר היללה"), שבו הצהירו בלחן משפיל: "אני שד ורוח… אני אשם… בבקשה הכו אותי ורסקו אותי". העלויות עבור שריפת גופות הנרצחים, שעמדו על 28 יואן, שולמו לעיתים קרובות על ידי המשפחות המבוהלות שלא העזו למחות. היעדר הטיפול הרפואי בבתי החולים, שסירבו לטפל באויבי מעמד, החמיר את מצב הפצועים והוסיף למניין ההרוגים.

תעמולה פוליטית של הגווארדיה האדומה בקמפוס של אוניברסיטת פודן בשנגחאי: "הגנו על הוועד המרכזי של המפלגה בדם ובחיים! הגנו על היו"ר מאו בדם ובחיים!". צילום: וילה ג'וליה.
תעמולה פוליטית של הגווארדיה האדומה בקמפוס של אוניברסיטת פודן בשנגחאי: "הגנו על הוועד המרכזי של המפלגה בדם ובחיים! הגנו על היו"ר מאו בדם ובחיים!". צילום: וילה ג'וליה.

השחתת נכסי תרבות

במקביל למעשי הרצח והעינויים, פתחה הגווארדיה האדומה בקמפיין רחב היקף להשמדת "ארבעת הישנים" (רעיונות, תרבות, מנהגים והרגלים ישנים), שהוביל למחיקה שיטתית של מורשת תרבותית והיסטורית בבייג'ינג. במסגרת מבצע זה, נחרבו בעיר לבדה 4,922 אתרים היסטוריים. הסטודנטים פשטו על מוסדות לימוד ובתים פרטיים והעלו באש כ-2.3 מיליון ספרים וכ-3.3 מיליון ציורים, יצירות אמנות ורהיטים עתיקים. בתיכון לבנות המסונף לאוניברסיטת פקין למורים ובתיכון המסונף לאוניברסיטת צינגהואה, נהרסו ספריות שלמות וחפצי ערך תרבותיים כחלק מהמאמץ "לרסק את שרידי העולם הישן".

הפשיטות על הבתים הפכו למפגן של ביזה והרס חסרי רסן. חברי הגווארדיה האדומה נכנסו לבתי המורים ואנשי "הקטגוריות השחורות" ללא צווי חיפוש והחרימו או השמידו כל פריט שנחשב ל"ישן" או "בורגני". בבייג'ינג נבזזו עשרות אלפי בתים, כאשר הפושטים לא הסתפקו בהחרמת עתיקות ותכשיטים אלא נטלו גם חפצים יומיומיים בסיסיים ביותר כמו קערות, מקלות אכילה ומצעים, והותירו קשישים החיים לבדם ללא כל רכוש. ברובע דונגסי, הוכו בני זוג קשישים שהוגדרו כקפיטליסטים כמעט עד מוות, בעוד כל רכושם מוחרם. בשכונת דונגצ'נג לבדה נבזזו למעלה מ-84,000 בתים של משפחות בורגניות, מתוכם כ-1,200 בתי אינטלקטואלים ומורים.

הפשיטות לוו לעיתים קרובות באלימות פיזית קשה ובמעשי השפלה יצירתיים. נשים שבתיהן פשטו ספגו גילוח ראש בכוח, שלעיתים כלל תלישת קבוצות שיער יחד עם הקרקפת. המורות בבית הספר היסודי יוקואן ובבית הספר היסודי סאנליהה סבלו מגילוח חצי ראש וביזה של רכושן האישי. משפחת שאו, שצאצאיה שירתו כפקידים בכירים בשושלת צ'ינג, אולצה על ידי הגווארדיה האדומה לשתות כמויות אדירות של שמן שומשום ולאכול סוכר מתוך המלאי הביתי שלהם כחלק מעינוי שהוגדר על ידי הקורבנות ככואב יותר מהמכות הפיזיות.

מעבר לביזה, אוגוסט האדום סימן גל של גירוש המוני מבייג'ינג. עשרות אלפי משפחות שסווגו כ"אלמנטים שחורים" גורשו בכוח לאזורים כפריים מרוחקים לאחר שרישום התושבים שלהם בוטל. לפי הנתונים הרשמיים, כ-85,000 בני אדם גורשו מהעיר בקיץ 1966, ורבים מהם לא הורשו לשוב לבתיהם עד שנת 1978. חלק מהמגורשים נרצחו במהלך הנסיעה ברכבות. המפקדה של הגווארדיה האדומה ברובע שיצ'נג הוציאה "פקודות כלליות" שהסדירו את הגירוש ואת שיטות הפשיטה על הבתים, והן שימשו מודל לחיקוי בערים אחרות בסין, מה שהפך את החרמת הרכוש והגירוש לחלק בלתי נפרד מהטרור האדום.

טבח דאשינג

טבח דאשינג התרחש בין ה-27 באוגוסט ל-1 בספטמבר 1966, כחלק מהתפשטות האלימות ממרכז בייג'ינג אל המחוזות הכפריים הסמוכים. במהלך תקופה זו נרצחו במחוז דאשינג 325 בני אדם השייכים ל"חמש הקטגוריות השחורות" ולבני משפחותיהם. הרציחות בוצעו ב-13 קומונות וב-48 בריגדות ייצור ברחבי המחוז. הקורבן המבוגר ביותר היה בן 80, והצעיר ביותר היה תינוק בן 38 ימים בלבד. בתוך שישה ימים נמחקו לחלוטין 22 משפחות. הטבח הונחה על ידי הדרגים המקומיים בעקבות פקודות שהועברו ממערכת הביטחון הציבורי, תוך שימוש בתירוץ כוזב של "נקמה מעמדית" כביכול מצד בעלי הקרקעות.

שיאו של הטבח התרחש בליל ה-31 באוגוסט 1966 בקומונת דאשינגז'ואנג, אירוע המכונה בפי המקומיים "אירוע ה-831". במהלך לילה זה נרצחו למעלה מ-100 בני אדם בבת אחת בארבע בריגדות שונות. הטבח נוהל על ידי "קבוצה של תשעה" בראשות מנהל הקומונה גאו פו-שינג ומזכיר ליגת הנוער הו דה-פו. הרציחות תוכננו בקפידה: הקורבנות רוכזו וננעלו, ואז נקראו בזה אחר זה והוצאו להורג מחוץ לטווח ראייתם של האחרים, כדי למנוע התנגדות או מנוסה. בבריגדת לימינג נרצחו יותר מ-60 בני אדם בלילה זה, המספר הגבוה ביותר בקומונה.

שיטות ההוצאה להורג היו מגוונות ואכזריות במיוחד. בבריגדה המרכזית, יו"ר איגוד האיכרים העניים ערף את ראשיהם של 16 בני אדם בזה אחר זה באמצעות גיליוטינה המשמשת לחיתוך מספוא, עד שהתמוטט מהלם. הגופות הוטמנו בבאר עמוקה עד שזו כמעט התמלאה. בבריגדות אחרות נעשה שימוש בחניקה באמצעות חבלי ברזל או חוטי מתכת ששימשו להידוק סביב צווארם של הקורבנות כדי להשתיקם לפני הרצח. היו מקרים של קבורה בחיים, כמו מקרה בו סבתא ונכד במא-צון כוסו בעפר; כשהילד התלונן שחדר לו חול לעיניים, ענתה הסבתא חסרת האונים: "זה לא יפריע בעוד רגע".

הפשעים נגד קטינים ותינוקות בוצעו מתוך תפיסה אידיאולוגית של עקירה מהשורש כדי למנוע נקמה עתידית. עדי ראייה תיארו כיצד תינוקות נרצחו בשיטות מחרידות כמו דריכה על רגל אחת ושיסוע הרגל השנייה עד לקריעת הגוף לשניים. בבריגדת לימינג, הבריונים חיפשו ילדים בבתים והשליכו אותם לעגלות סוסים; רובם הוטחו למוות או הושלכו לתוך קברי המונים. ילדים שניסו לטפס החוצה מבורות המוות הוכו במעדרים ונדחפו חזרה למטה. בקומונת ביי-דזאנג, תלמידים אולצו לחזות בבני "הקטגוריות השחורות", כולל ילדים, כורעים על שברי זכוכית לפני שהוכו למוות במוטות ובאלות.

הטבח נעצר ב-1 בספטמבר רק לאחר התערבות של סגני מושל המחוז, ליו יינג-וו ופו הואה-ג'ונג, שהגיעו לדאשינגז'ואנג והורו להפסיק את האלימות. עם זאת, בבריגדות מרוחקות יותר נמשכו הרציחות יום נוסף משום שהמארגנים לא העבירו את הוראת הביטול. למרות חומרת המעשים, המוחים מאחורי הטבח נשפטו שנים מאוחר יותר לעונשי מאסר קלים בלבד, ורבים מהם המשיכו לכהן בתפקידים ציבוריים או ליהנות מהטבות פרישה, בעוד שמשפחות הקורבנות נותרו ללא מענה או פיצוי ראוי.

מעורבות מנגנוני המדינה

התמוטטות הסדר הציבורי במהלך אוגוסט האדום לא הייתה תוצאה של היעדר כוח משטרתי, אלא תוצאה של הנחיות ישירות ומפורשות מצד צמרת משרד הביטחון הציבורי. ב-22 באוגוסט 1966, אישר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית מסמך של משרד הביטחון הציבורי שקבע: "אל תשתמשו בכוח משטרתי – ללא יוצא מן הכלל – כדי להתערב או לדכא את תנועת הסטודנטים המהפכנית". שר הביטחון הציבורי, שיה פוג'י, חיזק הנחיה זו בפגישותיו עם פקידי ביטחון, שם הבהיר כי מעשי הרצח וההכאה שמבצעת הגווארדיה האדומה אינם מהווים עניין לטיפול משטרתי. שיה הצהיר כי אין זו טעות מצד הסטודנטים להכות "אנשים רעים", ואף קבע כי אין לעצור אותם גם אם אותם "אנשים רעים" נהרגים. הגיבוי הממשלתי הגיע עד כדי כך שאנשי הביטחון הונחו להגן על הסטודנטים המהפכנים במקום לעצור אותם, מה שהותיר את הקורבנות ללא כל הגנה משפטית או פיזית מצד המדינה.

הכשר רשמי נוסף לאלימות ניתן על ידי הנהגת המפלגה בכינוסים המוניים בכיכר טיאננמן. ב-15 בספטמבר 1966, במהלך המפגש השלישי של מאו עם הגווארדיה האדומה, הכריז לין ביאו, יורשו המיועד של מאו: "לוחמי הגווארדיה האדומה… כיוון המאבק הכללי שלכם תמיד היה נכון. היו"ר מאו והוועד המרכזי של המפלגה תומכים בכם!". לין שיבח את הסטודנטים על כך שפעולותיהם המהפכניות "זעזעו את החברה כולה" והשיגו "תוצאות מזהירות" במאבק נגד "מוצצי דם ופרזיטים". הוא סיכם את דבריו בקביעה: "עשיתם את הדבר הנכון, עשיתם זאת היטב!". הצהרות אלו העניקו לגווארדיה האדומה את התחושה שהם פועלים כשלוחי החוק והמהפכה, וכי כל מעשה אכזריות מצדם נחשב כשירות למדינה.

היעדר הריסון הממשלתי אפשר לגווארדיה האדומה להקים מנגנוני כליאה ועינויים עצמאיים בתוך מוסדות החינוך, שהתנהלו ללא כל פיקוח חיצוני. בבית הספר התיכון מס' 6 בבייג'ינג, הממוקם במרחק קצר ממטה המפלגה במועדונחאי, הקימו הסטודנטים כלא פרטי בתוך חדר המוזיקה לשעבר. המתקן כלל מגדל שמירה וזרקור על הגג, ושימש לכליאת מורים, תלמידים ו"אויבי מעמד" למשך חודשים. על קירות הכלא נכתבה הכתובת "יחי הטרור האדום!" באמצעות מברשות שנצבעו בדמם של הקורבנות שהוכו שם. הכלא התקיים במשך שלושה חודשים, ושימש מוקד עלייה לרגל לחברי גווארדיה אדומה מבתי ספר אחרים שבאו ללמוד "ניסיון מהפכני" מהו.

הפקרת הסדר הציבורי באה לידי ביטוי גם בהקמת חיל המשטרה של הגווארדיה האדומה, שנטל לעצמו את הסמכות לבצע חיפושים בבתים, להחרים רכוש ולגרש תושבים. גוף זה הוציא עשר פקודות כלליות שהסדירו את הטרור בבייג'ינג, כולל ההוראה על גירוש המוני של תושבים המשתייכים לקטגוריות השחורות. האנרכיה הייתה כה מוחלטת, שסטודנטים יכלו להקים אתרי הלקאה רשמיים, כמו זה בתיכון מס' 1 בבייג'ינג, שבו נרצחו 13 בני אדם בתוך מרתף ירקות של בית הספר שהוסב לאתר הוצאה להורג. כל זאת התרחש כאשר רשויות המדינה המוסמכות צופות מן הצד ומספקות גיבוי אידיאולוגי למעשים.

התנגדות וסיום הגל הראשון

על אף האווירה הציבורית שאפשרה את מקרי הטבח, תועדו מקרי התנגדות נדירים מצד מנהיגים מקומיים שסירבו להוציא לפועל את הוראות הרצח. בקומונת דאשינגז'ואנג, מנהיגי בריגדת שיבייטואן, המזכירה לי שוקינג ויו"ר איגוד האיכרים העניים לי שוז'ן, התנגדו לרעיון הטבח בשל ערכי שכנות טובה. מפקד צוות הייצור, ז'אנג וואניי, שהיה חייל לשעבר בצבא הדרך השמינית, התנגד נחרצות באומרו: "יש יותר מ-280 אנשים בבריגדה שלנו, כולל חמש הקטגוריות של האלמנטים וקרוביהם. איך אנחנו יכולים להרוג כל כך הרבה אנשים? אף אחד מאיתנו לא הרג איש מעולם. אנחנו מפחדים שאם נהרוג אחד, נמות מפחד. חוץ מזה, אם יותר מ-200 אנשים יתמלאו בכעס, קשה לומר מי יהרוג את מי". בעקבות עמדה זו, הבריגדה הציבה שומרים מחוץ לכפר כדי למנוע מרוצחים מכפרים שכנים להיכנס ולבצע את הטבח.

מקרה התנגדות בולט נוסף התרחש בבריגדת שיליאנגגז'ואנג. לאחר ועידת הגיוס לטבח שנערכה בקומונה בליל ה-30 באוגוסט 1966, החליטו בכירי הבריגדה כי אין להם סמכות להוציא להורג אחרים על דעת עצמם. המזכיר וואנג שירונג, יחד עם ליו שאנגבין ופעילים נוספים, נסעו באותו לילה למרכז בייג'ינג כדי לעתור לדרגים הגבוהים ולברר אם הפקודות תואמות את הנחיות הממשל המרכזי. הם ניסו לפנות למועצת המדינה ללא הצלחה, ולבסוף הגיעו לתחנת הקבלה של ועדת המפלגה של עיריית בייג'ינג. שם פגשו שתי נציגות, הגברת לי והגברת וואנג, ששיבחו את פעולתם, הצהירו כי הרציחות הן טעות וחובה לחקור את המתרחש בדאשינג. פעולה זו הצילה את חייהם של עשרות חברים ב"חמש הקטגוריות השחורות" בבריגדה שלהם.

התערבות הממשל המרכזי החלה לחלחל רק כאשר המצב הגיע לאובדן שליטה מוחלט בסוף אוגוסט 1966. ב-1 בספטמבר הגיעו סגני מושל מחוז דאשינג, פו הואה-ג'ונג וליו יינג-וו, לקומונת דאשינגז'ואנג כדי להעביר את הנחיות הוועדה המחוזית האוסרות על המשך מעשי הטבח. למרות ההוראה, חלק מהבריגדות שביצעו את הרציחות הביעו חוסר שביעות רצון ואף עוינות כלפי אלו שלא השתתפו בטבח, בטענה שהם מתפשרים עם אויבי המעמד. הם הצדיקו את מעשיהם בכך שפשוט צייתו להוראות המוקדמות של מנהיגי הקומונה.

ב-5 בספטמבר 1966 פורסם מאמר ב"יומון העם" (People's Daily) תחת הכותרת "用文斗, 不用武斗" ("יש להשתמש במאבק מילולי, לא במאבק פיזי"). פרסום זה קרא להפסקת הלחימה האלימה ומעשי הטבח ההמוניים. המאמר סימן את סיומו הרשמי של הגל הראשון של הרציחות ההמוניות שאפיינו את "אוגוסט האדום", אם כי הרדיפות והאלימות נגד "אויבי המעמד" נמשכו בצורות אחרות ובדרגות עצימות משתנות בשנים שלאחר מכן. למרות הקריאה להפסקת האלימות, מיליוני חברי גווארדיה אדומה המשיכו להגיע לכיכר טיאננמן כדי לפגוש את מאו בספטמבר ואוקטובר 1966, מה שהנציח את האווירה המהפכנית שחוללה את הטבח מלכתחילה.

גורלם של חברי הגווארדיה האדומה

גורלם של תלמידי הגווארדיה האדומה והתנועה כולה נחתם עם שינוי יחסו של מאו דזה-דונג כלפיהם, שהוביל לפירוקם המעשי ולשליחתם ההמונית לפריפריה. למרות שמאו ראה בהם בתחילה את הכוח המניע של המהפכה התרבותית ותמך בהם בנחישות, כפי שבא לידי ביטוי בשמונה המפגשים ההמוניים שערך בטיאננמן, הוא החל לזהות בהם בעיות משמעותיות במהלך הדרך. כבר במפגש החמישי ב-18 באוקטובר 1966 הפגין מאו חוסר שביעות רצון ועייפות, ובמפגשים האחרונים בנובמבר כבר הפגין חוסר רצון מובהק להיפגש עמם, כשהוא מביע תסכול מכך שהמוני הסטודנטים אינם עוזבים את בייג'ינג.

החל מינואר 1967, בעקבות אירועי "מרד ינואר" בשנגחאי, העתיק מאו את מבטחו מהסטודנטים אל מעמד הפועלים והחל לתמוך בארגוני פועלים במקום בארגוני הגווארדיה האדומה. מאו איבד את אמונו בסטודנטים וקבע כי עליהם לעבור "חינוך מחדש". כתוצאה מכך ננקטו שלושה צעדים לריסונם: שליחת צוותי תעמולה של פועלים (工宣队) ושל הצבא (军宣队) להשתלט על מוסדות הלימוד ולנהל אותם, ודחיקת נציגי הסטודנטים לסוף סדר העדיפויות בהנהגות המשותפות החדשות שהוקמו.

בסופו של תהליך, כשהבין מאו כי הסדר בבתי הספר לא שב על כנו וכי קיימת בעיית תעסוקה קשה לבוגרים בערים הכאוטיות, הוא גיבש את הפתרון הסופי לתנועה: שליחת הבוגרים מהאוניברסיטאות למפעלים וליחידות צבא, והגליית בוגרי בתי הספר התיכוניים לאזורים הכפריים המרוחקים. מאו הכריז כי "יש צורך רב בכך שנוער משכיל ילך לכפר לקבל חינוך מחדש מהאיכרים העניים", ובכך השיק את "תנועת הנוער המשכיל יורד לכפר". בעקבות צעדים אלו, מרבית ארגוני הגווארדיה האדומה נעלמו באופן טבעי, והתנועה שזעזעה את סין שקעה בדממה 3.

עדותו של סידני ריטנברג

עדותו של סידני ריטנברג, יהודי-אמריקאי שפעל בתוך מנגנון התעמולה של המפלגה הקומוניסטית, מספקת מבט נדיר מבפנים על הדינמיקה של הכוח והאלימות במהלך אוגוסט האדום והחודשים שבאו בעקבותיו.

עדותו מתחילה בתיאור האווירה הטעונה בבייג'ינג עם בוא עונת המונסון של שנת 1966. ריטנברג תיאר חשמל באוויר הדומה לזה שקודם לסערה, כאשר השקט היחסי של השנים האחרונות הוחלף בקרב חזיתי ומקיף. מאו דזה-דונג, שחזר לבייג'ינג לאחר תקופה בשוליים, פתח במתקפה נגד ליו שאוצ'י ודנג שיאופנג, שהוצגו כעת כ"רוויזיוניסטים" המאיימים על המהפכה. ריטנברג העיד כי בייג'ינג קיבלה מראה של עיר במצור; עיתון "יומון העם" נתפס על ידי כוחות חמושים הנאמנים לקבוצת המהפכה התרבותית, והשפעתו התוקפנית וחסרת המנוח של מאו הורגשה בכל פינה כשהוא דוחק בגווארדיה האדומה למרוד תחת הסלוגן: "להפציץ את המפקדות!".

ריטנברג מתאר כיצד החל לקבל לידיו מסמכים חסויים דרך רשתות מורדים חשאיות, ביניהם הנחיותיו של מאו למהפכה התרבותית שנשמעו לאוזניו האמריקאיות כתוכנית לסיום הדיקטטורה המפלגתית: הזכות לבחור מנהיגים, להקים ארגונים ולפרסם עיתונים באופן עצמאי. אולם, תחת מעטה החופש הזה, הוא זיהה צד מפחיד. המפלגה, ששלטה עד אז בכל היבט של החיים – מסוג המוצרים בבית היציקה ועד למילים של שירי הילדים בגן – החלה להתאדות. פתאום לא היה את מי לשאול ועל מי לסמוך; כל אדם נאלץ להחליט בעצמו מה נחשב ל"מהפכני" ומה עולה בקנה אחד עם תורת מאו. ריטנברג מתאר תחושה של מבוכה, התרגשות ואימה משולבים יחדיו.

אחד הרגעים המכוננים בעדותו הוא ה-18 באוגוסט 1966, היום שבו מאו קיבל את פני הגווארדיה האדומה בכיכר טיאננמן. ריטנברג מתאר ים של דגלים אדומים ופנים קורנות המביטות אל "השמש האדומה שבלבם". הוא מציין בתימהון כי מאו הופיע לראשונה במדים צבאיים, מחווה שלא נראתה אפילו בימי ינאן. בנאומו של לין ביאו הוכרזה המלחמה ב"ארבעת הישנים" (רעיונות, תרבות, מנהגים והרגלים ישנים), תוך קביעה כי "אין בנייה ללא הרס". שיאו של האירוע היה כאשר מאו ענד לזרועו את סרט הגווארדיה האדומה, צעד שהפך את המילה "מרד" למילת המפתח בפי כל – מילה שמשמעותה המילולית בסינית היא הפיכת כל שליטה וסמכות על פיה.

ריטנברג פירט כיצד יצא לסיור ברובע הקניות וואנגפוג'ינג יחד עם מומחים זרים נוספים, שם חזה ב"ניתוץ כל ישן" הלכה למעשה 4. הוא מתאר בני נוער, חלקם בגיל חטיבת ביניים, המנתצים שלטי ניאון, מגרדים צבע מבניינים וגוזרים את שערן של נשים ואת מכנסי הגברים שנחשבו ל"בורגניים". המחזה נראה לו בתחילה כמעט כ"אופרה קומית" בשל העובדה שאיש מהמבוגרים לא העז להתנגד לילדים הללו, ששאבו את סמכותם ישירות ממאו. אולם, הקומדיה הפכה במהרה לטרגדיה; ריטנברג מעיד על מתרגם במשרדו שסיפר לו בקור רוח כי הורי אשתו, חנוונים לשעבר, הוכו למוות בביתם על ידי הגווארדיה האדומה במהלך הלילה.

האלימות הגיעה גם לרשות השידור, וריטנברג מתאר מחזה גרוטסקי ומזעזע בחצר המוסד. כעשרה קאדרים ותיקים, ביניהם מיי יי ודינג אילאן, הושפלו פומבית כשראשם מגולח למחצה. הם אולצו לכרוע על ברכיהם, כשתלויה על צווארם לוחית עץ המגדירה אותם כ"כנופיה שחורה", ולשיר בקול רועד את ההאשמות נגדם בעודם מניפים את נעליהם באוויר. ריטנברג מודה כי הרגיש רצון להקיא אך לא יכול היה להוקיע את המורדים, שכן באותה עת האמין כי האלימות היא מחיר בלתי נמנע של שחרור המונים ללא ניסיון בחופש. הוא הבטיח לעצמו כי הפלג שלו יפעל נגד אלימות כזו, אך המציאות הוכיחה אחרת ככל שהמהפכה העמיקה.

באוקטובר 1966, במהלך חגיגות יום השנה ה-17 לרפובליקה, הוזמן ריטנברג לעמוד על שער טיאננמן לצד מאו דזה-דונג – כבוד שלא ניתן מעולם למומחה זר לפני כן. הוא מתאר את מאו כנוקשה ומודע לעצמו במדיו המעומלנים, ואת ליו שאוצ'י כמפוחד ומחפש נואשות אחר חבר בתוך קהל ההנהגה שסבב אותו. ריטנברג אף מתאר מפגש אישי שבו מאו חתם על ה"ספר האדום הקטן" שלו בכתב יד נועז ויפה. עם חזרתו למשרד, הוא התקבל כאל; עמיתיו הסינים נהרו ללחוץ את ידו רק משום שלחצה את ידו של מאו. "לפני המהפכה התרבותית הוא היה גיבור", מסכם ריטנברג, "עכשיו הוא היה אל".

ריטנברג תיאר כיצד רשות השידור הפכה לשדה קרב בין "העולם החדש" לבין "העולם הישן". השמרנים, שהיו ברובם קאדרים ותיקים, פועלים ללא השכלה וחיילים לשעבר, ניסו לשמר את הסדר הקיים ואת שלטון הוועדה המפלגתית. לעומתם, המורדים היו צעירים ברובם, בני פחות מ-35, שגדלו לאחר השחרור וראו במפלגה גוף שצריך להימצא במצב מתמיד של חדשנות ולידה מחדש. ריטנברג עצמו, למרות גילו וקשריו עם הוותיקים, בחר להצטרף למורדים משום שנמשך לקו המהפכני של מאו וזכה לענידת סרט זרוע שעליו נכתב: "רגימנט ההגנה על מחשבת מאו דזה-דונג" 5.

היו גם רגעים של התפרצות אלימה בקמפוס רשות השידור, כמו אירוע בתחילת נובמבר 1966 שבו קבוצת סטודנטים בהובלתה של צאו הווי-רו הסתערה על שערי המוסד מול חיילים חמושים. הסטודנטים דרשו לקבל את התיקים האישיים החסויים שנאספו עליהם במהלך המהפכה, ועימות זה הידרדר לאנרכיה מוחלטת בקומה השישית של המבנה, שם נאבקו הסטודנטים על ארונות התיקים מול קצינים פוליטיים. בעקבות התערבותם של ז'אנג צ'ונצ'יאו ויאו וונ-יואן, שנזפו במנהלי רשות השידור ודרשו התנצלות פומבית בפני הסטודנטים, הפך ריטנברג למפשר בין הפלגים. בנאום שנשא בפני אלפי אנשים בתיאטרון הטלוויזיה, הוא הכריז על הסטודנטים כעל "יורשים", ציטוט מפי מאו שהשקיט את המהומה והפך את ריטנברג לדמות פופולרית ובעלת השפעה עצומה ברחבי סין.

בעדותו מתאר ריטנברג את המראה המחריד של ישיבות המאבק ההמוניות באצטדיון הפועלים בבייג'ינג, שבהן השתתפו למעלה מ-15,000 איש. הוא מתאר כיצד חבריו הוותיקים מימי ינאן, כמו לו דינג-יי וז'או יאנג, הובלו לבושים בבגדי אסירים שחורים, כשידיהם נמשכות לאחור בתנוחת "מטוס סילון". ריטנברג מציין כי הקהל נראה כמי שנהנה מהמחזה של מנהיגים רבי-עוצמה שהושפלו למצב של אומללות, וכי הצעירים נהגו להכות את הקורבנות בכל פעם שזעקו מכאב. למרות שהרגיש כי האלימות הזו הייתה אכזרית ודוחה, הוא נמנע מלהתנגד לה בקול רם לאחר שמוקסין, אחד מראשי קבוצת המהפכה התרבותית, אמר לו בחיוך שומני כי זו אחת הדרכים המסורתיות של ההמונים לטיפול בסתירות וכי "זו לא באמת אלימות".

לאחר תפיסת השלטון הרשמית על ידי המורדים בסוף 1966, ריטנברג מתאר קריסה מהירה של האידיאלים לתוך אנרכיה ורודנות חדשה. המורדים, שביקשו לבטל את הבירוקרטיה והריגול החסוי, החלו בעצמם להשתמש בטקטיקות של דיכוי: הם מנעו מקבוצות מיעוט את השימוש באולמות כנסים, הקימו מערכת מעקב סמויה אחרי מתנגדים ושלחו מרגלים לתוך פלגים יריבים. ריטנברג מונה לראש "וועדת השלושה" שניהלה את רשות השידור, אך גילה כי שותפיו להנהגה, כמו קאנג שוג'י, מעוניינים בחיסול ארגוני יריב יותר מאשר בדמוקרטיה. ריטנברג מעיד כי קאנג אמר לו ביהירות: "חבריי ואני תכננו את הכל כבר בנובמבר", וכי המטרה האמיתית הייתה למחוק את ארגון המורדים הישן.

בסוף עדותו, ריטנברג מתאר את האכזבה מההנהגה העליונה ומחוסר היכולת ליישם דמוקרטיה אמיתית. הוא מתאר כיצד מנהיגים כמו ג'יאנג צ'ינג תמרנו את הפלגים, וכיצד הנחיה של וואנג לי להפסיק את הכפייה בתוך רשות השידור נתקלה בהתנגדות אלימה מצד המורדים שחששו לאבד את כוחם. ריטנברג מצא את עצמו מבודד בתוך המנגנון שיצר, והוא מסכם את תחושותיו באותה תקופה כמי שהבין שהטקטיקות של עריצות סין הישנה – הכאות, רציחות ותנוחות משפילות – אומצו על ידי המהפכנים החדשים כנגד אנשיהם שלהם. הוא מציין בכאב את העובדה שהפך "מהחבר הפופולרי ביותר של הרוב, למיעוט של אדם אחד", וכי תקוותיו לעולם חדש של חופש עיוורו אותו מול מציאות של קרב פוליטי אלים וחסר רחמים 6.

השלכות והנצחה

אירועי אוגוסט האדום בבייג'ינג שימשו כנקודת מוצא לטרור האדום בכל רחבי סין, כאשר חברי הגווארדיה האדומה מהבירה הפיצו את שיטות הפעולה שלהם לערים אחרות באמצעות רשת ה"נטוורקינג המהפכני". בשנגחאי, חברי גווארדיה אדומה מקומיים בזזו 84,222 בתים של משפחות "בורגניות", ובהם בתיהם של למעלה מ-1,200 אינטלקטואלים. סטודנטים מבייג'ינג שהגיעו לשנגחאי חברו למקומיים בביצוע עינויים, כגון המקרה שבו 11 חברי גווארדיה אדומה מאוניברסיטת בייג'ינג ללימודים זרים רדפו והתעללו ב-31 מורים בשנגחאי תוך קריאות "יחי הטרור האדום". גלי אלימות דומים שטפו ערים כמו גואנגז'ו, נאנג'ינג ושיאמן, שם נרצחו מורים ואנשי חינוך בבתיהם ובקמפוסים בעקבות המודל שהוכתב בבייג'ינג.

השלכות האירועים יצרו טראומה לאומית עמוקה שערערה את יסודות החברה והמשפחה בסין. המהפכה התרבותית הובילה לפגיעה בלתי הפיכה במעמד המורה, דמות שזכתה להערצה מסורתית בהיסטוריה הסינית. הרס המבנה המשפחתי הגיע לממדים טרגיים כאשר ילדים הוסתו לתקוף פיזית את הוריהם. בתיכון המסונף לאוניברסיטת פקין למורים, תלמיד כיתה ז' הכה את אביו, מזכיר המפלגה ג'יאנג פייליאנג, במועדון בזמן שהאב עונה על ידי המונים; לאחר שהאב הוכה למוות, הבן לקה בנפשו ולא החלים מעולם. הטראומה התפשטה גם לקורבנות שנותרו בחיים, כמו בתו של האן זונג-שין שנרצח בטבח דאשינג, אשר נותרה בודדה וערירית עקב הצלקות הנפשיות שנגרמו לה.

המחיר האקדמי והתרבותי היה כבד מנשוא עם מותם של אלפי מדענים, מרצים וסטודנטים בדרכים אכזריות. השפעת האלימות נמשכה גם בשנים שלאחר מכן; ביוני 1968 נערך באוניברסיטת בייג'ינג "חגיגת" יום שנה לאלימות שפרצה ביוני 1966, במהלכה עונו והוכו כ-200 מרצים וקצינים באופן קשה אף יותר מהגל הראשון. האווירה הציבורית הייתה כה רווית טרור, שבמשך שנים לאחר מכן רחובות בקומונות כמו דאשינגז'ואנג נותרו שוממים לאחר רדת החשיכה, וניצולים חיו בפחד מתמיד מפני התחדשות הרציחות.

לאחר המהפכה התרבותית, השלטונות הסיניים נקטו במדיניות של השתקה ארכיונית וצנזורה חריפה על אירועי אוגוסט האדום. חוקרים מודרניים נתקלים בקשיים עצומים במציאת חומרים היסטוריים; בארכיונים העירוניים של בייג'ינג נעלמו מסמכים רשמיים מכריעים, כמו "הודעת ה-318" על גירוש משפחות, ורישומים קטלוגיים רבים מכוסים בסרט דביק אטום כדי למנוע חשיפה. עדויות ניצולים דוכאו, ואתרים פיזיים ששימשו כקברי אחים או בארות מוות יושר במכוון על ידי בולדוזרים כדי למחוק כל זכר לטבח.

היעדר הצדק והענישה המקלה למבצעי הפשעים נותרו פצע פתוח. ד"ר וואנג יוקין מציינת במחקרה את הפער הבלתי נתפס בין הזוועות שהתרחשו לבין הדיווחים המצומצמים והמטושטשים בתקשורת ובספרי ההיסטוריה הרשמיים. בעוד שקרבנות כמו יואו לואוקה, שהעז לבקר את תורת הדם, הוצאו להורג, ה"שוחטים" שהשתתפו בטבח שוחררו לרוב לאחר תקופות מאסר קצרות. העובדה שלא הוגשה התנצלות רשמית מצד המבצעים והקושי בתיעוד האמת ההיסטורית מעידים על עומק ההשתקה המלווה את אוגוסט האדום עד ימינו.

לקריאה נוספת

    הערות שוליים

  1. מדובר בכרזות שנכתבו בכתב יד בסימניות סיניות גדולות וברורות על גבי גיליונות נייר גדולים, אשר נתלו על קירות במוסדות חינוך, במפעלים ובשטחים ציבוריים. זה היה הכלי העיקרי שבאמצעותו תלמידים וסטודנטים חשפו את המורים והמרצים שלהם כבוגדים או קפיטליסטים.
  2. וואנג, יואוצ'ין (2001). "התקפות סטודנטים נגד מורים: מהפכת 1966" (PDF). אוניברסיטת שיקגו. אורכב מהמקור ב-17 באפריל 2020.
  3. "אובדן אמון בארגוני המשמרות האדומים: מאו דזה-דונג החליט לשלוח את הנוער לכפר". Phoenix New Media (בסינית). People's Net. 14 בדצמבר 2009.
  4. סידני ריטנברג ואמנדה בנט, "לנפץ את כל מה שישן" (פרק 17), בתוך: האיש שנשאר מאחור, דרהאם ולונדון: הוצאת אוניברסיטת דיוק, 2001.
  5. סידני ריטנברג ואמנדה בנט, "לתפוס את השלטון" (פרק 18), בתוך: האיש שנשאר מאחור, דרהאם ולונדון: הוצאת אוניברסיטת דיוק, 2001.
  6. סידני ריטנברג ואמנדה בנט, "להחזיק בשלטון" (פרק 19), בתוך: האיש שנשאר מאחור, דרהאם ולונדון: הוצאת אוניברסיטת דיוק, 2001.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Related News

Back To Top

תפריט נגישות