יהושע השל ייבין

יהושע השל ייבין (ב' באייר תרנ"א, 10 במאי 1891 – ח' בניסן תש"ל, 13 באפריל 1970) היה ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית, עיתונאי, פובליציסט, סופר, מתרגם ורופא בהשכלתו. במקביל לעבודתו הספרותית וההגותית הענפה, שהחלה עוד בנעוריו, הוא שימש כהוגה דעות מרכזי וממעצבי האידאולוגיה של האגף המקסימליסטי בתנועה הרוויזיוניסטית. לאורך פועלו הציבורי הוא הקדיש את חייו לעיצוב הרעיוני של המחתרות ולמאבק חסר פשרות למען עצמאות יהודית מלאה.

במרכז משנתו האידאולוגית עמדה הדרישה הנוקשה לזקיפות קומה לאומית ושלילת כל סממן של התרפסות מול כוחות זרים. ייבין התווה קו אידאולוגי ברור ותקיף, תוך שאיפה לחנך דור חדש של נוער עברי מרדני שאינו מכופף את ראשו, ומוכן לספוג רדיפות, מאסרים ועינויים מתוך נאמנות מוחלטת לאידיאל הפדות של האומה. את דרכו הרעיונית הוא הגדיר כציונות של מרי וזעם, תנועת שחרור לאומית שאינה מסתפקת בתפקיד של אופוזיציה מחנכת או בתארי פקידות שלטונית-מנדטורית, אלא חותרת באופן פעיל להקמת ממלכתיות ישראלית שבה שחרור החומר והרוח שזורים זה בזה לבלי הפרד.

ייבין התבלט בראיית הנולד ההיסטורית שלו, בהיותו מהראשונים שחזו את חורבן יהדות אירופה הממשמש ובא. כבר בשנת 1932, טרם מינויו הרשמי של אדולף היטלר לקנצלר, הוא התריע מעל דפי העיתונות על תנועת השמדה עולמית בהנהגתו של היטלר, המתארגנת ונרקמת נגד העם היהודי ¹. הוא אבחן מראש כי בניגוד לגזירות ימי הביניים, ההתקפה האנטישמית המודרנית מכוונת ישירות נגד הגזע והדם היהודי, ולכן סוגרת בפני ההמונים כל אפשרות של הינצלות באמצעות התבוללות או המרת דת. מתוך הבנת האסון התהומי העומד בפתח, פעל ייבין לנפץ את התפיסות של הציונות הפילנתרופית והתנגד להגבלת העלייה על בסיס השתייכות מעמדית ומפלגתית. הוא דרש להפוך את ארץ ישראל באופן מיידי לארץ של הצלה המונית, אשר תספק קרקע ולחם למיליוני רעבים ונרדפים, בטרם תתרחש כליה כוללת.

ביוגרפיה

נולד בשנת 1891 בעיר ויניצה שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (באוקראינה של ימינו) למשפחה מבוססת מן המעמד הבינוני. בהיותו צעיר מאוד, בגיל ארבע וחצי בלבד, התייתם משני הוריו, ישראל ייבין (שהיה מצאצאי רבי יעקב יוסף מאוסטראה) ורחל לבית מרשלקוביץ. בעקבות האסון הועבר למזריץ', שם עבר לגור ולהתחנך אצל סבתו האמידה מצד אמו. את צעדיו הראשונים בעולם הלימוד החל בחינוך מסורתי, עת למד תורה וש"ס מפי מלמד פרטי, ולאחר מכן רכש השכלה בגימנסיה עברית בעיר וילנה. כבר בנעוריו בלטו ידיעותיו הרחבות וזיכרונו הפנומנלי, וכשהיה בן שמונה בלבד ידע בעל-פה את כל ספר ישעיהו. עם סיום לימודיו בגימנסיה, המשיך ללימודי רפואה באוניברסיטת מוסקבה.

לאחר שסיים את חוק לימודיו האקדמיים גויס לצבא הרוסי, ושירת כרופא צבאי במהלך מלחמת העולם הראשונה. במסגרת שירותו נחשף מקרוב לאימי המלחמה ולמראות קשים שהותירו בו חותם עמוק, שניכר לימים היטב ברבות מיצירותיו הספרותיות. הזדהותו עם הרעיון הלאומי החלה עוד מצעירותו; כסטודנט הצטרף לאגודה הציונית "יבנה", והיה פעיל נלהב באגודת "חובבי שפת עבר", שבמסגרתה נהג להרצות בשפה העברית. בתקופה זו פילס את דרכו הספרותית כסופר דו-לשוני הכותב ביידיש ובעברית גם יחד. שירים, סיפורים ודברי הגות מפרי עטו פורסמו בכתבי העת המרכזיים של אותה תקופה, ובשנת תרע"ט התפרסם באודסה סיפורו "בין צללי ערב" בכתב העת "משואות", אשר נערך על ידי משה גליקסון.

בשנת 1919 העתיק את מגוריו לווילנה, שם מצא את פרנסתו כמורה בגימנסיה העברית וכרופא. במהלך שהותו בעיר גמלה בלבו ההחלטה לזנוח כליל את מקצוע הרפואה על מנת שיוכל להתרכז באופן בלעדי בכתיבה ספרותית. בשנת 1922 עבר לברלין, שהיוותה באותן שנים מרכז רוחני ותרבותי תוסס עבור סופרים יהודים רבים וחשובים. בברלין לקח חלק פעיל בתנועת "פועלי ציון", פרסם את מאמריו בביטאוניה, והתפרנס כסופר וכמתרגם. בין תרגומיו הבולטים מאותה עת נמנים "ז'אן כריסטוף" מאת רומן רולאן, "חיים" מאת גי דה מופאסאן ו"מבוא למטפיזיקה" של הפילוסוף אנרי ברגסון. באותה שנה נישא למרים-עטרה, בתו של העורך והמו"ל שרגא פייבל מרגולין, ושנה לאחר מכן נולד בנם הבכור, ישראל.

ייבין ומשפחתו עלו לארץ ישראל בשנת 1924, ובראשית דרכו בארץ השתייך דווקא לתנועת העבודה. הוא השתלב כסופר וכפובליציסט בעיתונות הציונית ובכתבי העת של תנועת העבודה, ואף עבד כמורה וכמרצה מטעם ועדת התרבות של ההסתדרות במושב כפר יחזקאל שבעמק יזרעאל. בשנת 1926 נולד בנו השני, זאב. בעקבות קשיים כלכליים כבדים אילצה המציאות את המשפחה לעזוב את ארץ ישראל ב-1928 ולשוב לברלין, אך הם חזרו ארצה באופן סופי בשנת 1930, ערב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.

שנת 1928 היוותה תפנית אידאולוגית ופוליטית חדה בחייו, כשהחליט לעזוב את תנועת העבודה ולחבור לתנועה הרוויזיוניסטית. בפברואר של אותה שנה, יחד עם אורי צבי גרינברג ואב"א אחימאיר, השתתף בכינוס ארצי של הפועלים הרוויזיוניסטים, ויחד הקימו את "גוש העבודה הרוויזיוניסטי". משנה זו הפך מעורב במערכת העיתון "דואר היום", וביסס את מעמדו כהוגה דעות מרכזי וכממעצבי האידאולוגיה של האגף המקסימליסטי בתנועה. הידידות העמוקה ששררה בינו לבין אורי צבי גרינברג לוותה בשותפות גורל קשה. אצ"ג התגורר בבית משפחת ייבין לאורך רוב שנות שהותו בארץ, ויחדיו הם סבלו מעוני ומרעב, וכן מהחרמות ורדיפות בשל דעותיהם. על שותפות זו העידה עליזה גרינברג, אלמנתו של אצ"ג, בראיון בשנת 1998: "הוא [אצ"ג] היה נרדף במשך שנים רבות ומשפחת ייבין שמרה עליו. כמעט תמיד גר איתם, גם ברחוב קריית-ספר, גם בחשמונאים וגם ביהודה הלוי. יחד רעבו ללחם. לולא משפחת ייבין, הוא לא היה נשאר בחיים".

פעילותו במחתרות קיבלה ביטוי ארגוני כשלצד אחימאיר ואצ"ג ייסד בשנת 1930 את "ברית הבריונים" – תנועת המרי הראשונה שהכריזה על הבריטים כ"שלטון זר". בחודש יוני 1933, עם הירצחו של חיים ארלוזורוב בחוף תל אביב, הואשמו חברי הקבוצה ברצח. ייבין נעצר יחד עם אחרים ונכלא בבית הסוהר המרכזי בירושלים למשך כארבעה חודשים, עד לשחרורו ב-30 בנובמבר 1934. בתקופה שבה ד"ר אחימאיר שהה במעצר, מילא ייבין את מקומו כעורך העיתון "חזית העם", ועד שנעצר ונשפט ערך בפועל גם את העיתון הרוויזיוניסטי "הירדן". בשנים 1937-1939 כיהן כפובליציסט מטעם האצ"ל, כתב ב"מצודה", ב"אומר לעם", בעיתונות המחתרת ואף בעיתון הארגון בפולין "די טאט". עם הקמת תחנת הרדיו "קול ציון הלוחמת" בשנת 1939, היה מכותבי התוכן לשידורים יחד עם דוד רזיאל ואברהם שטרן (יאיר). לאחר שהאצ"ל התפלג והוקם לח"י, הוסיף לפרסם מאמרים אידאולוגיים שסייעו להתוות את דרכה של המחתרת, ועד לשנת 1948 הוסיף לכתוב ולתרגם. בבחירות לאספה המכוננת שובץ כמועמד האחרון ברשימת תנועת החרות.

בין השנים 1949-1960 המשיך את יצירתו ופעילותו הציבורית כשהוא מפרסם סיפורים ומאמרים באופן קבוע בירחון "סולם", בעריכת ישראל אלדד. הוא נחשב למעצב דרכו הרעיונית של הירחון, אשר חרת על דגלו את שאיפת הקמת מלכות ישראל בגבולותיה המקראיים. בשנת 1959, למרות שהתעוור לחלוטין ולא יכול היה לקרוא, הוכיח שוב את יכולות זיכרונו הפנומנליות כשהוכתר כחתן התנ"ך בחידון התנ"ך הארצי השני, בנוכחותו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון. בשנת 1966 זכה בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר על מכלול יצירתו ועבודתו הציבורית למען רעיון מלכות ישראל. הוא נפטר בירושלים בשנת 1970 והוא בן 79. שש שנים לאחר פטירתו, ב-1976, הונצח פועלו בקריאת רחובות על שמו בירושלים ובבאר שבע.

תפיסתו המדינית

במוקד הגותו המדינית של ייבין עמדה ההתנגדות הנחרצת לתפיסת התנועה הרוויזיוניסטית כאופוזיציה בלבד בתוך ההסתדרות הציונית. הוא סירב לראות בתנועתו גוף שתפקידו מתמצה בחינוך ובהדרכת הפלגים המתונים, דוגמת הציונים הכלליים ותנועת המזרחי, אותם דימה לתינוקות של בית רבן שלקח להם שנים ארוכות להבין את ליבת הציונות המדינית. לתפיסתו, הסכמה לחלוקת שלטון או כניסה לקואליציה תחת חסות המנדט הבריטי, משמעותה הייתה חיסול התנועה. ייבין התייחס לתנועתו כאל תנועת שחרור לאומית מהפכנית שאינה מתפשרת. כדי להמחיש את עמדתו, הוא ערך השוואה היסטורית למנהיג תנועת השחרור הפולנית, יוזף פילסודסקי, אשר סירב לקבל על עצמו תפקיד שלטוני מחוזי תחת שלטון הקיסרות האוסטרית, מתוך הבנה כי תפקיד זה אינו אלא סוכנות מטעם המשעבד. ברוח זו, ייבין טען כי אין לקבל סמכויות בסוכנות היהודית כל עוד מדובר בפיקציה שלטונית שעיקרה שתדלנות אצל הנציב העליון הבריטי. הוא גרס כי על תנועת השחרור להיוותר בבדידותה המזהרת מבלי להיעזר בקואליציות, אותן תיאר כהטלאת טלאים על בגדים בלויים, ולהמתין עד שניתן יהיה לכונן שלטון ממשי של משטר קולוניזטורי המגשים את העצמאות ². מטרתו הייתה לחנך גזע בריוני חדש של נוער עברי אשר שרירי צווארו איבדו את היכולת להתכווץ ולהרכין ראש, ושנאמנותו נתונה אך ורק לאידיאל התנועה.

חזית מרכזית נוספת בפולמוס של ייבין ניטשה מול הציונות הסוציאליסטית, אותה תקף בחריפות רבה וראה בה את הגלגול המודרני והמסוכן ביותר של ההתבוללות. לשיטתו, לאחר שההתבוללות פשטה את הרגל בצורתה המוקדמת בגרמניה ובצורתה התרבותית בברית שלום, היא הופיעה מחדש בלבוש מרקסיסטי ברחוב הציוני. ייבין טען כי הסוציאליזם שולל במהותו את הריבונות ואת הערך העצמי של הלאומיות, בכך שהוא מחפש לה צידוקים חיצוניים. כשם שהמתבוללים בעבר הצדיקו את קיומם בשירות התרבות האירופית, כך הציונים המרקסיסטים מצאו הכשר לפועלם רק מתוך ראייתו כשירות לפרולטריון הבינלאומי ולתיקון העולם. ייבין הסביר את התעצמות הסוציאליזם בארץ ישראל דווקא כפועל יוצא של פשיטת הרגל שלו באירופה. לטענתו, אותם חצאי-אינטלקטואלים יהודים שניסו ללא הצלחה לקדם מהפכות חברתיות בקרב עמי אירופה, נותרו ללא תעסוקה והיגרו אל התנועה הציונית, שאותה זיהו כעיר פרוצה ללא חומה. הוא האשים אותם בכך שהפכו את העם היהודי, הדווי ושותת הדם, לשפן ניסיונות עבור אידאולוגיות חברתיות נכשלות ³.

ביקורתו של ייבין הופנתה גם כלפי המנגנון הפקידותי שהתפתח במוסדות הציונות הרשמית, אותו האשים באטימות, בסיאוב ובאפליה. הוא מחה נמרצות נגד מה שכינה שערוריית הסרטיפיקטים, וטען כי הממסד הציוני נעל את שערי הארץ בפני עולים שאינם נמנים עם מחנהו. הוא האשים את הפקידות בסלקציה פוליטית בוטה, שבה תנאי הכרחי לעלייה ארצה הפך להיות נשיאת כרטיס המפלגה של מרקס, וקבע כי זהו פשע כלפי ההמונים היהודים. ייבין תקף את הפקידות הציונית השבעה, אשר לטענתו התבססה על חשבון נדבות העם והקימה לעצמה שכונות פאר במרכז ירושלים ובתל אביב, בשעה שהפקירה את המוני העם לגורלם. הוא הכריז מלחמה באריסטוקרטיה הפקידותית הזו בשם ההמונים, והעמיד מולה חזון עממי ופשוט: ארץ ישראל אינה מיועדת להיות קבוצת סגולה מעמדית או חברה סוציאליסטית למופת המשמשת צעצוע לעיני תיירים, אלא טריטוריה שנועדה לספק אדמה, פת לחם והצלה פיזית לכל יהודי פשוט באשר הוא, ללא כל תנאי או דרישה מפלגתית מוקדמת.

ייבין כחוזה השואה

בשנת 1932, עוד בטרם הפך אדולף היטלר רשמית לקנצלר גרמניה, פרסם ייבין ניתוח היסטורי נוקב בו זיהה את ממדיו האמיתיים של האסון התהומי המרחף מעל תפוצות ישראל. הוא הבהיר כי מעשי האלימות והטרור נגד יהודים באותה עת אינם בבחינת אירועים חולפים או משבר כלכלי בלבד, אלא צעדים ראשונים של מסע צלב חדש וגלובלי נגד היהדות. התקפה כבירה זו של מיליוני גויים לא נועדה רק למחוק את הישגי האמנציפציה, אשר אפשרו ליהודים חיים נוחים תמורת התכחשות לעמם, אלא הובילה לקראת תנועת השמדה וכליון מוחלטת. ייבין עמד על כך שאופייה של רדיפה זו שונה מיסודו מתנועות ההשמדה של ימי הביניים. בעוד שבעבר הייתה הדת מבצר שניתן היה להימלט ממנו אל הנצרות באמצעות המרת דת או טמיעה, ההתקפה המודרנית מכוונת ישירות אל הגזע והדם היהודי, אותם לא ניתן להחליף בשום פנים. משום כך, הוא פסק בצורה נחרצת כי מן המלחמה הזו אין שום דרך מילוט, וכי ההמונים היהודים ניצבים בפני סכנה שאין ממנה מנוס כלל.

נדבך מרכזי באזהרתו של ייבין עסק בשילוב הקטלני שבין השנאה העתיקה לבין האמצעים הטכנולוגיים המודרניים. הוא הדגיש כי תעמולת ההשמדה אינה מתנהלת עוד בשיטות הפרימיטיביות של אנשים בורים, כפי שהיה בימי מסעות הצלב. צוררי היהדות המודרניים חמושים בכל אמצעי הטכניקה החדישה, ובראשם הרדיו והעיתונות המסונפת ורבת ההשפעה. ייבין התריע כי כלים טכנולוגיים אלו מעניקים לאויב את היכולת להלהיב ולהצית ברגע אחד מיליוני בני אדם, ולארגן אותם למטרה ממוקדת של עשיית כליה בעם השנוא. הוא הצביע באופן ספציפי על היטלר כמי שמתכנן בעקביות רבה תוכנית השמדה מקיפה, אותה כינה תוכנית המן, והזהיר כי מול כוח הרה אבדון זה עומד העם היהודי כשהוא עירום ברוח ובחומר, מפורר לאבק אדם עקב התנוונות מוסדותיו, ומשולל כל כוח התנגדות או כבוד לאומי ¹.

לאור סכנת ההשמדה הוודאית, דרש ייבין לחולל מהפכה מוחלטת ביעדי התנועה הציונית ובתפיסת מהותה של ארץ ישראל. הוא שלל מכל וכל את הגישות שראו במפעל הציוני צעצוע חברתי, חממה סוציאליסטית למופת שתשמש אור לגויים, או מרכז רוחני המיועד לאנשי סגולה בלבד. ייבין הכריז כי לנוכח האש האוחזת בבית ישראל, אין עוד פנאי לשעשועים פילנתרופיים או לניסויים חברתיים של מתקני עולם שבעים היושבים במשרדיהם בברלין. תחת זאת, הוא הציב אמת אלמנטרית ולפיה ארץ ישראל חייבת להיות טריטוריית מקלט לכל יהודי פשוט. הוא קרא לפתוח את שערי הארץ בפני המוני העם הרעבים והנרדפים. עבור ייבין, משמעותה היחידה של הציונות בעת הזו הייתה תנועת חירות והצלה המונית שתספק מולדת, אדמה ולחם להמונים הניצבים על סף תהום.

שלילת אחד העם

במרכז ביקורתו הרעיונית של ייבין עמד מאבק נחרץ נגד מה שכינה "השקר המוסכם" של התנועה הציונית: החלוקה המלאכותית בין "ציונות מדינית" מבית מדרשו של בנימין זאב הרצל, לבין "ציונות רוחנית" שיוחסה לאחד העם. ייבין ביטל לחלוטין את ההפרדה בין חומר לרוח, וקבע כי תורתו הממלכתית של הרצל כללה בתוכה מראש ובאופן מודע את הרנסאנס הרוחני של האומה ⁴. לתפיסתו, התנאי הבסיסי והראשוני להתפתחות מלאה של רוח יוצרת, הן אצל היחיד והן אצל האומה, הוא חירות מוחלטת וחוסר תלות. לפיכך, החזרת האדנות הממלכתית והטריטוריאלית לגוף האומה משמעותה ההכרחית היא גם החזרת האדנות לרוחה.

כדי לבסס את הטענה כי ממלכתיות ורוחניות אינן סותרות זו את זו אלא מזינות האחת את השנייה, נשען ייבין על תולדות העמים מימות עולם. הוא טען כי נכסי הרוח הנשגבים ביותר של האנושות נוצרו אך ורק על ידי עמים ריבוניים, החל מהמצרים והרומאים, דרך יצירות הרנסאנס האיטלקי, ועד לפריחת הספרות באנגליה של תקופת שייקספיר, בצרפת של לואי הארבעה עשר וברוסיה של המאה התשע-עשרה. לשיטתו, רוח האדם מסוגלת ליצור רק מתוך עמידה חופשית פנים אל פנים מול הקוסמוס, ללא חציצה. עמים משועבדים חסרי עצמאות שנידונו לחיי עבדות, אינם מסוגלים ליצירה מקורית אדירה; הם נידונים להתנוונות ויכולים לכל היותר לחקות עמים סוברניים או להביע את געגועיהם לאדנות. מכאן נגזרה מסקנתו כי החתירה אל הקרקע בארץ ישראל אינה חתירה גשמית בלבד, אלא היא המקור שממנו תזנק מחדש הרוח העברית החופשית.

לאור תפיסה זו, הפנה ייבין ביקורת חריפה כלפי אחד העם ומשנתו. הוא ראה באחד העם דמות שמרנית ואנטי-ממלכתית ביסודה, והגדירו כאבי "הקונטר-רבולוציה" (המהפכה הנגדית) של תנועת השחרור הציונית. לטענת ייבין, התנגדותו של אחד העם להרצל לא נבעה מהגנה על רוח לאומית עברית כללית, אלא מהגנה על "רוח הגלות" המסורתית המצומקת, אשר מקדשת את שלילת הכוח הארצי ורואה את עם ישראל כמי שנועד לעליונות מוסרית נטולת ריבונות, תחת הסיסמה של עם שאינו "ככל הגויים". ייבין טען כי אחד העם חרד מפני הקמת ממלכה נורמלית, דוגמת סרביה או בולגריה, והמשיך את הקו הרעיוני ההיסטורי שפסל מרידות לאומיות, דוגמת בר כוכבא, דוד הראובני ושבתאי צבי, כנטע זר ליהדות. בשל כך, דימה אותו ייבין לאחרון שומרי החומות של המסורת הגלותית, והשווה את מלחמתו בהרצל למלחמתו של הגאון מווילנה בתנועת החסידות, מלחמה שנשענה על שיגרה ופחד מפני שינוי ערכים מהפכני.

ייבין האשים את הזרם של הציונות הרוחנית ואת ממשיכי דרכו של אחד העם בהנהגת התנועה הציונית, ובראשם חיים ויצמן, בהובלת הציונות לפשיטת רגל חומרית ורוחנית כאחת. הוא הצביע על כך שההתמקדות ב"איכות" היישוב ובמושג המעורפל של "מרכז רוחני", תוך הפניית עורף לתקומה הממלכתית, סירסה את התנועה. הביטוי המובהק ביותר לכישלון זה, לפי ייבין, היה עיצובה של האוניברסיטה העברית על הר הצופים. במקום להקים מוסד שיהווה בסיס לתרבות ממלכתית יוצרת המטפחת מדעים פוזיטיביים, אמנות, ותיאטרון עברי חופשי, הוקם בהשפעתו של אחד העם מכון מחקר ששם את הדגש הבלעדי על "מדעי היהדות". ייבין טען כי התוצאה הייתה הקמת מוסד גלותי מנותק, מעין ישיבה גרועה הנעדרת התלהבות דתית מחד ואדנות לאומית מאידך. לגישתו, רק ציונות של מרי וזעם, החותרת למלכות ישראל ולמסגרת טריטוריאלית בלתי תלויה, תוכל לתת חסות אמיתית לתחייתה של הרוח העברית השלמה.

אידיאולוגיית המרי

ייבין עיצב השקפת עולם שלמה המושתתת על ניתוח היסטורי מעמיק של תולדות עם ישראל, במסגרתו חילק את קורות האומה לשתי תורות מנוגדות שליוו אותה במשך שלושת אלפים שנה. התורה האחת דוגלת בהיות ישראל עם ככל העמים, החי חיים ארציים, חותר לכיבושים טריטוריאליים ומתהדר בכל הסממנים של אומה עצמאית. מנגד, התורה השנייה מטיפה להסתלקות מוחלטת מקניינים מדיניים לטובת ייעוד רוחני ושמיימי של "ממלכת כוהנים", תוך כפיפת ראש מתמדת בפני כוחות שלטון חיצוניים. ייבין זיהה את שורשיו של העימות הזה עוד בימי המקרא, בוויכוח שבין שמואל הנביא לבין העם שדרש מלך שיילחם את מלחמותיו, וטען כי המאבק בין שתי הגישות נמשך בגלגולים שונים עד לימי התנועה הציונית המודרנית.

לטענתו, נקודת השבר המכרעת שהובילה למעבר לחיי גלות התרחשה לפני כאלפיים שנה, בעקבות ניצחונותיהם של טיטוס ואדריאנוס. אולם האסון האמיתי לא היה הניצחון הצבאי של האימפריה הרומית והשמדת הקנאים שנפלו על חרבם, אלא הניצחון הפנימי של התורה הרוחנית. ייבין תקף בחריפות את ההנהגה דאז, ובראשה רבן יוחנן בן זכאי, אשר לגישתו קיבלה את חורבן העצמאות לא רק כהכרח קשה של מציאות ברוטאלית, אלא כייעוד האמיתי של האומה. הוא האשים את חכמי ישראל כי הפכו את הלוחמים למען חירות יהודה מפושעים ובריונים, ופעלו בעקביות למחות את זכר גבורתם: הם גנזו את ספרי החשמונאים וספר מלחמות היהודים, והפכו את שמו של בר כוכבא לבר כוזיבא. ייבין העמיד את דמותו של בן זכאי, שניבא לאספסיאנוס כי יהיה קיסר בעוד ירושלים עולה באש, ומנגד את שמעון בר גיורא שנידון להירמס ולהיאכל על ידי אריות בזירות רומא, כסמלים המייצגים את ניצחון ההשלמה על פני המאבק. תורה כנועה זו, לשיטתו, המשיכה לדכא לאורך הדורות כל ניסיון מרד, תוך גניזת זכרם של מורדים היסטוריים כדוגמת דוד אלרואי, דוד הראובני ושבתאי צבי ⁵.

מתוך התנגדות עמוקה לתורת ההשלמה של יוסף בן מתתיהו ושכמותו, אשר הטיפו להסתגלות ולכניעה בפני "תנאי המציאות האובייקטיבית", קרא ייבין לשוב אל השקפת עולם חלופית אותה הגדיר כ"תורת בר כוכבא". הוא דחה מכל וכל את הגישה המודדת את צדקתה של תנועת שחרור על פי מאזן של הצלחה זמנית או כישלון, וכינה גישה זו "תורת החנוונים", המנהלת פנקסנות של רווח והפסד. לגישתו, אידיאה לאומית איננה חנות, וכישלונו הפיזי של מורד אינו מעיד על חוסר צדקתו ההיסטורית. הוא טען כי כישלונות הרואיים כדוגמת נפילת יוסף טרומפלדור בתל חי או המרד הפולני בשנת 1863, אינם גורעים מאומה מצדקת הדרך של הלוחמים. את תמצית השקפתו זו עיגן בשורה מתוך שיר של אורי צבי גרינברג, שאותה הפך לסיסמה המכוננת של תנועתו: "ואמת היא תורת בר כוכבא גם בנפול ביתר".

נגזרת ישירה של תפיסה זו הייתה קריאתו לעיצוב וחינוך של טיפוס חדש של נוער עברי, המתנער מן הציבוריות הנימוסית שאפיינה לטענתו את היישוב. ייבין שאף לטפח נוער של מרי וזעם, אשר אינו מוכר את עצמו לטובת משרות נוחות, פקידות מפלגתית או שולחן סעודות משותף עם נציגי שלטון המנדט. בעיניו, הנוער העברי שמוכן למרוד, להקריב את עצמו למען המולדת ולשאת בגאון רדיפות, ישיבה בבתי סוהר וחקירות משטרה, הוא בן החורין האמיתי. כדי להמחיש את החזון, הוא שאב השראה מדמותם של המהפכנים ברוסיה הצארית שנידונו לגרדום ולעבודות פרך, וטען כי דווקא הם היו בני החורין היחידים במדינה, שכן טעמו את חירותם בעצם ההתנגדות ⁶. ייבין הבטיח לצעירי תנועתו כי מסכת העינויים והרדיפות כדאית לחלוטין, שכן הלוחם למען חירות המולדת טועם את טעמה של הגאולה בעצם מאבקו, והופך כבר בהווה, אף מאחורי סורג ובריח, לאזרח חופשי של מולדת משוחררת.

עבודתו הספרותית

לאורך שנות פעילותו הענפה הותיר אחריו ייבין יבול ספרותי עשיר ומגוון, שכלל קבצי סיפורים, רומנים היסטוריים, הגות ומאמרים. כתיבתו שאבה רבות מחוויותיו האישיות ומהשקפת עולמו הלאומית, והוא הרבה לעסוק בגבורה יהודית, בתולדות עם ישראל ובחיי המחתרת. בין יצירותיו הבולטות ניתן למנות את "במזל מאדים" שראה אור בתרפ"ח ואיגד סיפורים מימי מלחמת העולם הראשונה, ואת הקובץ "ממעונות אריות" מתשי"ד, שכלל סיפורים מחיי המחתרת. בנוסף, הוא חיבר שורה של סיפורים ורומנים היסטוריים רחבי יריעה, ובהם "מלחמת בית חשמונאי" (תש"ג), "החיה הרביעית" המספר על ימי בנימין איש טבריה (תש"ט), ו"בעמק יהושפט" (תשכ"ב) שהנו סיפור מימי המצור על ירושלים. יצירות נוספות פרי עטו כללו את הסיפור מחיי הארץ "ירושלים מחכה", את אסופת הסיפורים ההיסטוריים "המלכות אשר לא תסוף" ואת ספר ה"כתבים" שאיגד סיפורים ומאמרים. פן נוסף ביצירתו בא לידי ביטוי בספרו ההגותי "בשבילי אמונת ישראל" משנת תש"ך, בו פרס רעיונות על עם ישראל ואלוהיו. על ספר זה כתב לו הרב הראשי, הרב יצחק נסים, את הדברים הבאים: "עתה קראתי בספרך ונוכחתי לדעת מה רבה איכותו. דברי טעם שזורים בכושר ביטוי עז ויונקים משרשי האמונה – שהיא יסוד היסודות ועיקר העיקרים של היהדות. ולואי שיופץ ספרך זה באלפי ישראל ויהפכו בו בני הדור הצעיר התוהה שלנו אולי יחזקו לבבם באמונה וישובו אל מקור מים חיים."

לצד יצירתו המקורית, ייבין תרם תרומה משמעותית גם בתחום העריכה והתרגום, מתוך מטרה להנגיש נכסי צאן ברזל של התנועה הציונית לציבור הקוראים. בשנת 1937 הוא ערך את "גלעד: ספר הזיכרון לשמירה ולהגנה של בית"ר והעובדים הלאומיים בקיץ תרצ"ו" בהוצאת קרן תל-חי. באותה שנה, במסגרת ההוצאה לאור "מדינית" שפעלה בתל אביב, הוא חבר לבנציון נתניהו ויחד עמו תרגם לעברית את אסופת מכתביו ההיסטוריים של חוזה המדינה, תיאודור הרצל, מהשנים 1896-1904. עשייה זו השתלבה היטב בתפיסתו העמוקה בדבר חשיבותה של המורשת המדינית והצורך בהפצתה.

נדבך מרכזי ומיוחד בחייו ובפועלו הספרותי של ייבין הייתה השותפות הרעיונית והחברות העמוקה ששררה בינו לבין המשורר אורי צבי גרינברג. קשר זה חרג הרבה מעבר ליחסי עבודה שגרתיים, והפך לברית גורל של ממש בין שני יוצרים שחלקו חזון משותף. לאורך רוב שנות שהותו של אצ"ג בארץ ישראל, הוא התגורר בבית משפחת ייבין. יחד הם סבלו מעוני קשה ולעיתים קרובות רעבו ממש ללחם, ויחד נשאו בנטל הרדיפות וההחרמות מצד הזרם המרכזי של היישוב בגין רעיונותיהם המהפכניים. ייבין רחש הערכה כבירה לאצ"ג ולעבודתו הספרותית, פרסם מאמרים רבים על שיריו, ובשנת 1938 הוציא לאור את המונוגרפיה המקיפה "אורי צבי גרינברג משורר ומחוקק". בספר זה הוא ניתח לעומק את הרעיונות היסודיים בשירתו של גרינברג, וקבע כי גלומה בה תפיסה חדשה של הציונות וכי המשורר מחוקק בה כלים ודפוסים חדשים עבור האומה. על טיבה וייחודה של חברות רוחנית זו עמד חברם לדרך, אב"א אחימאיר, אשר כתב:

"רבות אפשר לכתוב על ידידות זו בין השניים. אם יאמרו לך "קנאת סופרים", הרי שתשיב במלה אחת: "ייבין!". בתולדות התרבות ישנם כמה זוגות רוחניים. אנו נזכרים בביאליק ורבינצקי, במרכס ואנגלס, בהרצן ואוגרייב, בגיתה ושילר. רשימה זו אפשר להרחיב ולהרחיב. עוד כתוב יכתב על הידידות בין אורי-צבי גרינברג וייבין. טרם הגיעה שעתה של כתיבה זו…"

לקריאה נוספת

• יהודה לפידות, לידתה של מחתרת – האצ"ל בשנות השלושים, בהוצאת מכון ז'בוטינסקי. לקריאה מקוונת.
• יוסף אחימאיר ושמואל שצקי (עורכים), "הננו סיקריקים – עדויות ומימסכים על ברית הבריונים", הוצאת "ניצנים", 1978
• אב"א אחימאיר, "ברית הבריונים", כתבים נבחרים – כרך ג', הוועד להוצאת כתבי אחימאיר
• אב"א אחימאיר, "אחי ד"ר יהושע ייבין" עיתון "חרות" 27.4.1962
• ורדה פילובסקי, 'יהושע השל ייבין – מסופר ציוני למורה דרך בימין הקיצוני', גלי עיון ומחקר 7 (תשנ"ח), 1-24.
• הירדן, באתר העין השביעית, 5 במרץ 2008
• אורי צבי גרינברג, יהודה הלוי 131 – מאמר באתר סנונית לקריאה מקוונת.
• חיים דבירי, "יום אביב שלא יישכח", הוצאת יאיר, תשמ"ו
• רשימת הפרסומים של יהושע השל ייבין, בקטלוג הספרייה הלאומית
• כתבי יהושע השל ייבין בפרויקט בן-יהודה
• דוד תדהר (עורך), "ד"ר יהושע השל ייבין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יא (1961), עמ' 3810
• יהושע השל ייבין, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה".

הערות שוליים

1. יהושע השל ייבין, "אנו לוחמים את מלחמת העם", חזית העם, 29 ביולי 1932.
2. יהושע השל ייבין, "אופוזיציה או תנועת שחרור?", חזית העם, 26 באוגוסט 1932.
3. יהושע השל ייבין, "במלחמת האיתנים של הציונות", בתוך: ביתר חוברת ח: שנה ראשונה, אלול תרצ"ג, אוגוסט 1933. באתר פרויקט בן יהודה.
4. יהושע השל ייבין, "מה זאת "ציונות רוחנית"?", חזית העם, 1 ביולי 1932.
5. יהושע השל ייבין, "תורת בר כוכבא", חזית העם, 9 ביוני 1932.
6. יהושע השל ייבין, "כל זה כדאי לנו!", חזית העם, 12 ביולי 1932.