פגישות הרצל-פלבה היו שני מפגשים מדיניים מכריעים שהתקיימו באוגוסט 1903 בסנקט פטרבורג, רוסיה, בין מייסד התנועה הציונית, תאודור הרצל, לבין ויאצ'סלב קונסטנטינוביץ' פון פלבה, שר הפנים והדמות הפוליטית הכל-יכולה של הצאר ניקולאי השני. הרקע לפגישה היה הצורך הדחוף של הרצל במציאת פתרון מיידי לבעיית יהודי מזרח אירופה. צורך זה הודגש על ידי פוגרום קישינב באפריל 1903, אירוע אלים אשר הדגיש את הפגיעות הפיזית של יהודי האזור, ונתפס כסימן מבשר לרעות העלולות לבוא, מה שהדגיש את החשיבות של השגת מולדת יהודית. הרצל נסע לרוסיה בנסיעה חשאית, מלווה על ידי ד"ר ניסן קצנלסון.
מטרתו המרכזית של הרצל בפגישה, אותה ביקש לקיים לאחר שקיבל ידיעה שפלבה זומם להוציא את התנועה הציונית הרוסית מחוץ לחוק, הייתה למנוע את המהלך ולרשום אותה באופן חוקי, תוך ניצול האינטרס הרוסי. פלבה, שראה ביהודים גורם זר המפריע להומוגניות בתוך המדינה, והצדיק את הדיכוי הממשלתי עקב טענתו כי "50% מכלל המהפכנים היו יהודים", הכריז על עצמו כתומך נלהב בציונות. הוא ביקש, והרצל הבטיח, לרסן את הביקורת הבין-לאומית על רוסיה, ובמיוחד את הדיון על פוגרום קישינב בקונגרס הציוני הקרוב. הרצל הציג שלוש בקשות קונקרטיות: שממשלת רוסיה תלחץ על הסולטאן העות'מאני למתן צ'רטר להתיישבות בפלשתינה, תסבסד הגירת יהודים מכספי מיסיהם, ותאפשר ארגון אגודות ציוניות הפועלות במסגרת תוכנית באזל. פלבה הסכים מיד לבקשות וקיבל אישור מיוחד מהצאר, והעניק להרצל מכתב רשמי שבו ממשלת רוסיה הבטיחה תמיכה בעניין הציוני וסיוע כספי והתערבות בקושטא. הרצל יצא עם תחושת הישג פוליטי משמעותי, שכן השיג את לראשונה הבטחה של מעצמה (לאחר ניסיונו הכושל מול הקיסר וילהלם השני ב-1898) להתערב למען הציונות בקונסטנטינופול. פלבה, שחשש שהציונים הרוסים מתמקדים יותר בלאומיות מקומית מבהגירה, התנה את התמיכה בהבטחה שהציונים יעודדו עקירה המונית מרוסיה לפלשתינה, ולא יתארגנו על בסיס לאומי בתוך האימפריה. כמו כן, שר האוצר, סרגיי ויטה, עמו נפגש הרצל, הבטיח להסיר את האיסור על רכישת מניות "אוצר ההתיישבות היהודית", אף על פי שהודה כי "אם אפשר להטביע את ששת-שבעת מיליוני היהודים בים השחור, אני לגמרי בעד זה. אבל אם זה לא אפשרי, חייבים לתת להם לחיות".
הפגישה הראשונה עם פלבה
הפגישה הראשונה בין תאודור הרצל לבין שר הפנים ויאצ'סלב פון פלבה התקיימה ב-8 באוגוסט 1903 במשרדו של פלבה בסנקט פטרבורג. האווירה הכללית של הרצל בדרכו לפגישה הייתה מתוחה ומלאת חשש, ובנסיעתו ברכבת סבל מכאבי ראש קשים. פלבה, שתואר כגבר גבוה, מעט שמן, כבן שישים, קיבל את הרצל בחיוך חיוור והציע לו סיגר, אותו הרצל סירב לקבל. שני האישים שוחחו בצרפתית. הרצל הגיע לפגישה לאחר שעבר נהלים מבזים בכניסה למדינה ולאחר שבן לווייתו, ד"ר ניסן קצנלסון ייעץ לו לנהוג בזהירות רבה עם פלבה מחשש לפגיעה במעמדם הרעוע ממילא של יהודי רוסיה. פלבה פתח את השיחה בהצהרה: "הענקתי לך את הריאיון הזה שביקשת, אדוני הדוקטור, כדי להגיע לידי הבנה עמך", והרצל חש מיד ששר הפנים מעוניין מאוד למנוע כל דיון או ביקורת על פוגרום קישינב בקונגרס הציוני הקרוב.
פלבה הציג את תפיסתו המקיפה לגבי השאלה היהודית ברוסיה, והצהיר כי "השאלה היהודית אינה חיונית עבורנו, אך עדיין זה עניין חשוב למדי" וכי רוסיה מנסה "לשים לה סוף בדרך הטובה ביותר האפשרית". הוא הסביר כי על המדינה הרוסית להתעקש על ההומוגניות של אוכלוסייתה, וכי היהודים נתפסים כגוף זר בתוכה, ולכן הדיכוי המדינתי מוצדק. פלבה אף אמר להרצל כי הוא יכול להרשות רק למספר מוגבל של יהודים לקבל השכלה גבוהה, שכן אחרת "לא יישארו בקרוב משרות לנוצרים". פלבה ציין כי רוב היהודים עניים ונוטים להצטרף למפלגות המהפכניות, והצביע על כך ש"50% מכלל המהפכנים היו יהודים" מתוך אוכלוסייה של 7 מיליון יהודים לעומת 136 מיליון תושבים רוסים. מסיבות אלה, הכריז פלבה על עצמו כתומך נלהב בציונות, ואמר להרצל: "אתה מטיף למאמין שכבר התגייר". עם זאת, הוא הביע חשש מפני השינוי שחל בציונות הרוסית בחודשים האחרונים: "יש כעת פחות דיבורים על ציונות פלשתינאית מאשר על תרבות, ארגון ולאומיות יהודית [בתוך רוסיה]. זה לא מתאים לנו". הרצל מצידו הרגיע את פלבה וטען כי:
"מכובדי, כל המנהיגים הרוסים בצד שלי, גם אם הם מתנגדים לי מדי פעם… האופוזיציה שלהם אליי היא תופעה שגם כריסטופר קולומבוס הכיר. אחרי שבועות רבים ללא יבשה נראית לעין, המלחים שלו התחילו להתלונן. מה שאתה רואה עכשיו זהו מרד המלחים נגד הקפטן שלהם. עזור לי להגיד לאדמה מוקדם יותר, והמרד יפסיק. העריקה של היהודים לסוציאליסטים תפסיק גם היא".
בתגובה לשאלה של פלבה "איזה סוג של עזרה?", הציג הרצל שלוש בקשות קונקרטיות וספציפיות:
- שממשלת רוסיה תפעיל לחץ על הסולטאן הטורקי כדי להעניק לציונים צ'רטר להתיישבות בכל רחבי פלשתינה, למעט המקומות הקדושים.
- שממשלת רוסיה תסבסד את הגירת היהודים לפלשתינה באמצעות מענקים שיגיעו ממיסים ששולמו על ידי נתיניה היהודים.
- שממשלת רוסיה תאשר את ארגון האגודות הציוניות הפועלות בתוך המסגרת של תוכנית באזל.
פלבה הסכים מיד לכל שלוש הדרישות והבקשות של הרצל. הוא ביקש מהרצל לנסח טיוטת תזכיר, כדי שיוכלו להיפגש שוב לאחר מכן. פלבה אמר להרצל: "אני מאוד שמח – אל תחשוב שאלו רק מילים – שיצרתי איתך היכרות אישית". הרצל, שעזב את המשרד, התרשם מפלבה וחש כי הוא "חיה חזקה, גמישה ובלתי נלאית, שכל מהלך שלה הוא התקפה שמורה". לאחר שהרצל עזב, פלבה אמר לאחד ממכריו כי "לא ידע שקיימים יהודים שאינם זוחלים".
הפגישה עם ויטה
הרצל פגש את סרגיי ויטה, שר האוצר הצארי, לאחר פגישתו הראשונה עם פלבה, כדי להבטיח הסרת הגבלות שהוטלו ברוסיה על מכירת מניות אוצר ההתיישבות היהודית (Jewish Colonial Trust). ויטה תואר כאדם שמן עם ברכיים כפופות, והרצל התרשם שהוא חסר את הנימוס המפתה שאפיין את פלבה. בטרם הרצל הספיק להציג את בקשתו, ויטה פתח בשיח על היהודים. ויטה טען שיש בהם "יהירות אופיינית", והודה כי "יש להודות שהיהודים מספקים סיבות מספיקות לעוינות". הוא ציין כי רוב היהודים עניים, ולכן הם נראים מלוכלכים ומשאירים רושם דוחה, והם עוסקים ב"עיסוקים מכוערים" כמו שידול (סרסרות) וריבית. באופן מפתיע, לאחר הצהרות אלו, ויטה הכריז על עצמו כ"ידיד של היהודים". לאחר דברים אלה הרצל חשב לעצמו: "אם כך, אנו לגמרי לא צריכים אויבים". ויטה הוסיף:
"זה קשה להגן על היהודים, כי באופן מיידי יאמר שאותו אדם נקנה".
ויטה התלונן בחריפות על השתתפות היהודים בתנועות המהפכניות. כשנשאל על ידי הרצל לאיזו נסיבה הוא מייחס זאת, הודה ויטה כי "אני מאמין שזו אשמת הממשלה שלנו", והסביר שהיהודים מדוכאים מדי. ויטה סיפר להרצל על עמדה שהביע בעבר בפני הצאר אלכסנדר השלישי, כשהוא מצהיר:
"הוד מעלתך, אם אפשר להטביע את ששת-שבעת מיליוני היהודים בים השחור, אני לגמרי בעד זה. אבל אם זה לא אפשרי, חייבים לתת להם לחיות".
הרצל הציג את הפתרון שלו בצורת "יציאה מסודרת ומאורגנת של היהודים לטריטוריה משלהם", אך כשביקש "עידודים מסוימים" מהממשלה, ענה לו ויטה בנימה מזלזלת כי "היהודים מקבלים עידודים להגר. בעיטות בישבן, לדוגמה". הרצל חזר על שלוש הבקשות שהציג לפלבה, וביקש מוויטה להסיר את האיסור על רכישת מניות הבנק הקולוניאלי היהודי. ויטה הבטיח לסייע. הרצל עזב את הפגישה, מרוצה מכך שהשיג את מבוקשו.
הפגישה השנייה עם פלבה
הפגישה השנייה עם שר הפנים פלבה התקיימה ב-13 באוגוסט, והייתה חיובית יותר מהראשונה. פלבה הודיע להרצל כי הגיש את שלוש הבקשות לאישור הצאר ניקולאי השני, וכי הבקשות אושרו. פלבה ציין כי הצאר התלונן על מתקפות העיתונות הזרה ועל האשמות חוזרות ונשנות שממשלתו הייתה מעורבת בפוגרום קישינב. בהמשך, פלבה הודה בפני הרצל: "אני לא יכול להכחיש שמצב היהודים באימפריה הרוסית אינו שמח במיוחד. אם הייתי יהודי, הייתי כנראה גם אויב של הממשלה. ככה זה; אנחנו יכולים רק להמשיך לפעול כפי שפעלנו עד עכשיו". הוא המשיך והביע את רצונו "לראות הקמת מדינה יהודית עצמאית המסוגלת לקלוט כמה מיליוני יהודים," אך הבהיר כי רוסיה לא רוצה לאבד את כל יהודיה: "היינו רוצים לשמור את האינטליגנטיים מאוד… אבל היינו רוצים להיפטר מבעלי הדעת החלשה ואלה עם מעט רכוש".
הרצל ביקש מפלבה להקל בינתיים על גורל היהודים שיישארו ברוסיה, למשל על ידי הרחבת זכויות המגורים המוגבלות שלהם, ופלבה הביע נכונות לשקול זאת. פלבה העניק להרצל מכתב רשמי שאושר על ידי הצאר, והרשה להרצל לפרסמו כרצונו. במכתב התחייבה ממשלת רוסיה באופן רשמי לתמוך בעניין הציוני, בתנאי שהציונים יעודדו יהודים לעבור מרוסיה למדינה יהודית בפלשתינה. המכתב הבטיח סיוע בהליכי הגירה, עזרה כספית, וכן התערבות רוסית למען העניין הציוני בקושטא. פלבה הבהיר כי לא תותר התארגנות על בסיס לאומי בתוך האימפריה. לפני שעזב, הרצל לחץ על פלבה לגבי נחיצות ההתערבות הרוסית בטורקיה, והציע שהדבר הטוב ביותר יהיה שהצאר יתערב אישית מול הסולטאן. פלבה הבטיח לדון בכך עם הצאר וללחוץ על העניין "במרץ רב ביותר". הרצל הבין כי פלבה ציפה ממנו לרסן את הביקורת הבין-לאומית על הממשלה הצארית, והוא ראה בכך מחיר מוצדק. הפגישה הסתיימה בידידות, כשהרצל חש כי הצליח להשיג הבטחה של מעצמה גדולה להתערב לטובת הציונות.
הקונגרס השישי
במקביל למסעו של הרצל ברוסיה הגיעה הצעה משמעותית נוספת. ב-14 באוגוסט 1903, אישרה ממשלת בריטניה עקרונית כי היא מוכנה להעניק ל"אוצר ההתיישבות היהודית" (Jewish Colonial Trust) זיכיון טריטוריאלי באוגנדה. החזון היה להקים צורה כלשהי של אוטונומיה יהודית פנימית שתהיה נתונה לשליטה בריטית כוללת. הרצל ראה בהצעה זו כמענה זמני, או "מקלט לילה" (Nachtasyl), שעדיין לא היה המטרה הציונית האולטימטיבית. הוא פיתח תיאוריה שלפיה אפשר להשתמש בצ'רטר של אוגנדה ככלי לחץ מול הסולטאן הטורקי כדי לזכות בזיכיון דומה עבור פלשתינה. כדי להפוך את ההצעה לאטרקטיבית יותר, פיתח הרצל תיאוריה של תהליך קולוניאלי הפוך, שלפיה בניגוד לאומות אחרות שיוצרות מושבות כתוצר של מולדתן, היהודים ייצרו את מולדתם כתוצר של מושבותיהם.
לאחר שסיים את ענייניו ברוסיה, נסע הרצל במהירות לבאזל, והגיע לשם ב-21 באוגוסט 1903, יומיים לפני פתיחת הקונגרס הציוני השישי. הקונגרס הזה היה הגדול ביותר במחצית המאה הראשונה של התנועה הציונית, והשתתפו בו 592 צירים. בכינוס מקדים של הוועד הפועל המורחב, דיווח הרצל על סיורו ברוסיה ועל הצעת אוגנדה הבריטית. במקום לקבל שבחים, כפי שציפה, חברי הוועד הפועל נחרדו מכך שיצר קשר אישי עם פלבה, שנתפס בקרבם כ"קצב מקישינב". הם הפצירו בו שלא לפרסם את המכתב הרשמי מפלבה שהכיל את הסכמת הצאר לבקשותיו של הרצל, אך הרצל סירב.
ביום פתיחת הקונגרס, ב-23 באוגוסט, היה הרצל הנואם הראשון. הוא העלה מיד את שאלת אוגנדה לדיון, והדגיש את ההקשר שבו עלתה ההצעה, דהיינו, עקשנותו הבלתי מתפשרת של הסולטאן, הכישלון בניסיון להשיג את אל עריש, ופוגרום קישינב. הרצל טען כי אם לא היה מביא את הצעת אוגנדה לדיון בפני הקונגרס, היה זה בגדר חוסר אחריות מצידו.
על אף ההתנגדות והביקורת, הרצל סבר כי הצליח להשיג הישג פוליטי משמעותי במסעו לרוסיה. הוא ראה בכך מקרה שבו רע יכול לשמש טוב. הוא הצליח להביא להסרת האיסור הצארי שהוטל על התארגנות ציונית וגיוס כספים ברוסיה. בנוסף, הוא השיג הבטחה מפורשת להתערבות של מעצמה גדולה, רוסיה, מול טורקיה, הבטחה שהייתה הראשונה מסוגה לאחר כישלון ניסיון הקיסר וילהלם השני ב-1898. הרצל סבר כי התחייבות זו של פלבה להתערב בקושטא יכולה לשמש ככלי המנוף הדרוש להשגת הצ'רטר המיוחל מהסולטאן. הרצל ופלבה נפרדו כידידים, כאשר הרצל היה שבע רצון מהתוצאות הפוליטיות של נסיעתו.
ההתנקשות בפלבה
פחות משנה לאחר פגישותיו עם הרצל וקבלת אישור הצאר לתמיכה בעניין הציוני, הגיע קיצו של שר הפנים ויאצ'סלב פון פלבה בהתנקשות פוליטית. מעשיו של פלבה לאורך כהונתו, ובמיוחד מדיניותו העיקשת נגד תנועות המהפכנים והאופוזיציה לשלטון, הפכו אותו למטרה מרכזית עבור ארגוני הטרור.
פלבה, שהיה מודע היטב לסכנה, הקפיד להציף את ארגוני המהפכנים בסוכנים חשאיים, שהבכיר בהם היה יונה אזף. אזף, ראש הארגון הצבאי של המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית, היה למעשה סוכן כפול שדיווח לפלבה עצמו. בזכות אמצעי הזהירות, פלבה ניצל משלוש התקפות במהלך 1903 ו-1904.
ההתנקשות המוצלחת אירעה ב-28 ביולי 1904. פלבה היה בדרכו לפגישתו השבועית עם הצאר, כאשר ברחוב איזמאילובסקי פרוספקט (Izmailovsky Prospekt) בסנקט פטרבורג, איגור סאזונוב, שהיה חבר במפלגה הסוציאל-רבולוציונרית, השליך פצצה אל תוך הכרכרה הרתומה לסוס שבה נסע פלבה. הפיצוץ הרג את פלבה במקום, בן 58 במותו.
ההתנקשות תוכננה על ידי בוריס סבינקוב בשיתוף עם אזף, ששימש כראש הארגון הצבאי. הסיבה המרכזית לרצח, כפי שנתפסה על ידי ארגוני המהפכנים, הייתה התנהגותו של פלבה סביב פרעות קישינב. הם סברו שפלבה "לא פעל בנחישות מספקת נגד מבצעי הפוגרום". עקב עמדתו, החליט אזף – הסוכן הכפול – שלא להעביר הפעם מידע לרשויות הצאריות על התוכניות לרצוח את פלבה. עם מותו של פלבה, נעלמה גם תמיכתה הרשמית של רוסיה בעניין הציוני, שכן הוא הבטיח להרצל כי ימשיך ללחוץ על הצאר בנוגע להתערבות מול הסולטאן.
בטווח הארוך, התפתחות האירועים ברוסיה, הובילה בסופו של דבר להשתלטות התנועות המהפכניות על המדינה. כיוון שיהודי רוסיה ראו בה את "המולדת השנייה", ובהיעדר פתרון הגירה מסודר וממומן, הם נותרו ברובם במקומם בתוך האימפריה הרוסית ובמדינות שהוקמו על חורבותיה. בכך, הפכו יהודי המזרח למטרה ישירה ועיקרית במהלך האירועים הטראגיים של מלחמת העולם השנייה, כאשר כוחות הכיבוש של גרמניה הנאצית פלשו למזרח אירופה. הכישלון בהשגת צ'רטר מהיר או "מקלט לילה" (כדוגמת אוגנדה) כתוצאה מכך, השפיע באופן גורלי על מיליוני יהודים שנותרו חשופים לפורענות.
לקריאה נוספת
- עמוס אילון, הרצל, הוצאת עם עובד, 1976.
- לזלי שטיין, The Hope Fulfilled: The Rise of Modern Israel, וסטפורט, קונטיקט: פראגר, 2003.
- וסט, נייג'ל, האנציקלופדיה של ההתנקשויות הפוליטיות, רומן אנד ליטלפילד, 2017.
